כותב, המעלה מאמר ל ynet לדוגמא, מן הראוי שיצפה לתגובות.
אותו כותב משגר תקשורת לרשת, והישראלי המצוי אינו מסוגל להכיל את פרץ הרגשות והתחושות שמציפות אותו בעת קריאת הכתבה, ולכן חייב להגיב. זה גם מאד נוח להסתתר מאחורי מעטה האנונימיות של הטוקבק, שאינו דורש שום אינטראקציה עם כותב המאמר המקורי.
ברגע שחרור הכתבה, הכותב בעצם נתן את הסכמתו למבול התגובות שינחת עליו, ולמעשה הוא גם לא ממש צריך לקרוא אותן.
עד כאן נשמע הגיוני.
עכשיו דמיינו את הסיטואציה הבאה:
ניקח רץ, שיוצא לריצה ברחובות עירו, בשעות הבוקר המוקדמות או שעות הערב המאוחרות.
בניגוד לכותב המאמר אותו רץ לא ביקש לשגר תקשורת לעולם ובוודאי שלא לקבל עליה תגובות. הוא בסה"כ עוסק בענייניו ומנסה לקיים את מצוות תכנית האימונים שלו.
כנראה, שלמרות העובדה שרצים אינם תופעה נדירה במחוזותינו, הישראלי המצוי מוצא עצמו נפעם מהתופעה ברמה כזו ששוב אינו מסוגל להכיל את רגשותיו ותחושותיו, ובעוד הרץ חולף על פניו, הוא חש מחויב להגיב על התופעה.
וכמו השונות הרבה בין הטוקבקיסטים ברשת, כך גם ברחובות רעננה מגוון רחב של תגובות.
יש טוקבקיסטים ששולפים מהמותן, בשניה שהרץ חולף על פניהם, כמו חבורה של בחורות דתיות, שמוצאות לנכון לרדוף אחרי הרץ תוך קריאות התלהבות...
או חבורה של סטלנים באמצע ג'וינט שזקוקים לאימון חזרות (12 פעמים 300 מטר בעליה) בשביל לייצר את התגובה: "אחי... מה זה? כמה אתה רץ?" (לקח להם בערך 8 חזרות לחשוב על זה).
יש גם את ה "יותר מהר!" וה "הלו הלו, לאן אתה ממהר?" הבנאלים.
ועוד תגובות רבות וטובות.
בדומה ל ynet, גם פה הרץ כנראה לא יפסיק את האימון שלו בשביל להגיב על הטוקבק. יתכן שהוא אפילו רץ עם אוזניות ולא שמע, או שקלט שהתגובה מופנית אליו רק לאחר שהתרחק כבר מהמקום.
בניגוד לטוקבקטיסטים, יש קבוצה אחרת באוכלוסיה, של אנשים שלא ממש מודעים לסביבתם. הם הולכים להם לבד בחושך, מרוכזים בעולמם, וכשאותו רץ חולף על פניהם פולטים שאגת בהלה "אמא'לה!".
קיבינימאט! את בחורה צעירה שהולכת לבד בחושך. תסתכלי ימינה ושמאלה מדי פעם לראות מה קורה סביבך! אני לובש בגדים זוהרים - אפשר לראות אותי מקילומטר...
לרץ התמים נותר רק להביט לאחור בכדי לבדוק שלא נפחו את נשמתם כתוצאה מהמפגש.
אותו כותב משגר תקשורת לרשת, והישראלי המצוי אינו מסוגל להכיל את פרץ הרגשות והתחושות שמציפות אותו בעת קריאת הכתבה, ולכן חייב להגיב. זה גם מאד נוח להסתתר מאחורי מעטה האנונימיות של הטוקבק, שאינו דורש שום אינטראקציה עם כותב המאמר המקורי.
ברגע שחרור הכתבה, הכותב בעצם נתן את הסכמתו למבול התגובות שינחת עליו, ולמעשה הוא גם לא ממש צריך לקרוא אותן.
עד כאן נשמע הגיוני.
עכשיו דמיינו את הסיטואציה הבאה:
ניקח רץ, שיוצא לריצה ברחובות עירו, בשעות הבוקר המוקדמות או שעות הערב המאוחרות.
בניגוד לכותב המאמר אותו רץ לא ביקש לשגר תקשורת לעולם ובוודאי שלא לקבל עליה תגובות. הוא בסה"כ עוסק בענייניו ומנסה לקיים את מצוות תכנית האימונים שלו.
כנראה, שלמרות העובדה שרצים אינם תופעה נדירה במחוזותינו, הישראלי המצוי מוצא עצמו נפעם מהתופעה ברמה כזו ששוב אינו מסוגל להכיל את רגשותיו ותחושותיו, ובעוד הרץ חולף על פניו, הוא חש מחויב להגיב על התופעה.
וכמו השונות הרבה בין הטוקבקיסטים ברשת, כך גם ברחובות רעננה מגוון רחב של תגובות.
יש טוקבקיסטים ששולפים מהמותן, בשניה שהרץ חולף על פניהם, כמו חבורה של בחורות דתיות, שמוצאות לנכון לרדוף אחרי הרץ תוך קריאות התלהבות...
או חבורה של סטלנים באמצע ג'וינט שזקוקים לאימון חזרות (12 פעמים 300 מטר בעליה) בשביל לייצר את התגובה: "אחי... מה זה? כמה אתה רץ?" (לקח להם בערך 8 חזרות לחשוב על זה).
יש גם את ה "יותר מהר!" וה "הלו הלו, לאן אתה ממהר?" הבנאלים.
ועוד תגובות רבות וטובות.
בדומה ל ynet, גם פה הרץ כנראה לא יפסיק את האימון שלו בשביל להגיב על הטוקבק. יתכן שהוא אפילו רץ עם אוזניות ולא שמע, או שקלט שהתגובה מופנית אליו רק לאחר שהתרחק כבר מהמקום.
בניגוד לטוקבקטיסטים, יש קבוצה אחרת באוכלוסיה, של אנשים שלא ממש מודעים לסביבתם. הם הולכים להם לבד בחושך, מרוכזים בעולמם, וכשאותו רץ חולף על פניהם פולטים שאגת בהלה "אמא'לה!".
קיבינימאט! את בחורה צעירה שהולכת לבד בחושך. תסתכלי ימינה ושמאלה מדי פעם לראות מה קורה סביבך! אני לובש בגדים זוהרים - אפשר לראות אותי מקילומטר...
לרץ התמים נותר רק להביט לאחור בכדי לבדוק שלא נפחו את נשמתם כתוצאה מהמפגש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה