"זה לא אנחנו"
SMS הביתה, וגם טלפון לוודא שההודעה נתקבלה.
הנופים המדהימים שנראים מקפה סטף, ולאורך הטיפוס המדהים לצובה שבדיוק סיימנו, מתערבבים עם הידיעה הנוראית, והלא לגמרי ברורה שכרגע שמענו.
נהג שחזר מבילוי נרדם על הכביש, סטה אל השוליים ופגע בקבוצה של 9 רוכבים. 2 נהרגו - 5 נפצעו.
הרוכבים רכבו בדבוקה מסודרת, בשולי הכביש, באחד הכבישים שנחשבים מהבטוחים ביותר לרוכבי אופניים.
בכביש שוליים רחבים, שני נתיבים, ושילוט "זהירות - רוכבי אופניים לפניך" כל כמה מאות מטרים.
כל אלה לא עוזרים, כאשר נהג נרדם על הכביש.
הכביש הוא חלק ממסלול שנקרא "המרובע". מסלול ידוע ומוכר בקרב רוכבי סוף השבוע.
אני רכבתי שם עשרות פעמים.
אנחנו מסיימים את הירידה לשמשון, וצריכים להתחיל לחזור לנחשון, ומשם ללטרון.
טלפון מרמבו - "זה לא אנחנו". אני מרגיע.
טלפון משטיינברג - "זה לא אנחנו". שוב חוזר על המנטרה.
"רק לסיים את הרכיבה הזאת בבטחה", אני אומר לעצמי.
החששות שהיו לי עד היום היו חששות של שליטה באופניים, של כבישים רטובים וחלקים, של פציעות כתוצאה מטכניקה לקויה ועומס יתר.
כל אלה מתגמדים מול הסכנה הממשית שאורבת מעבר לפינה.
בכל התאונות בהם נהרגו רוכבי אופניים בשנים האחרונות נהרג רוכב בודד, שרכב על כביש ראשי.
אבל האירוע של היום זעזע אותי, כי הוא קרה ב "safe zone", כי הוא קרה לפלוטון. הוא קרה באור מלא (כמעט ב 8 בבוקר).
כי אלה אמצעי הבטיחות שלנו - רכיבה בכבישים צדדיים, רכיבה בדבוקה.
נראה כי אין לאן לברוח.
לא משנה לאן נלך לרכב - אפילו אם נרכב בקבוצה, ואפילו אם נבחר כבישים באיזורים ייעודיים ומוכרים, המוות רודף אחרינו.
אני לא רוצה לעסוק בכל הקריאות ל"צדק משפטי". בכלל, צדק הוא משהו שמוערך יתר על המידה לדעתי.
זה שזכותינו הצודקת לרכב על הכביש בדיוק כמו הנהגים, זה טוב ויפה, אבל זה לא יעזור לי ולמשפחה שלי אם אני אפגע.
האימונים למטרה החדשה שלקחתי על עצמי, בשיאם כרוכים ברכיבה של כ 10 שעות בכבישי ישראל כל סוף שבוע.
כרגע, אני מת מפחד לעלות לרכב בכביש אפילו שעה.
איירונמן זה טוב ויפה - החיים והמשפחה שלי שווים יותר.
הסכנה היא לא סכנה חדשה - היא תמיד היתה שם. התאונה של היום בבוקר פשוט המחישה לי אותה.
אני לא רוצה להיות חלק מהסטטיסטיקה.
SMS הביתה, וגם טלפון לוודא שההודעה נתקבלה.
הנופים המדהימים שנראים מקפה סטף, ולאורך הטיפוס המדהים לצובה שבדיוק סיימנו, מתערבבים עם הידיעה הנוראית, והלא לגמרי ברורה שכרגע שמענו.
נהג שחזר מבילוי נרדם על הכביש, סטה אל השוליים ופגע בקבוצה של 9 רוכבים. 2 נהרגו - 5 נפצעו.
הרוכבים רכבו בדבוקה מסודרת, בשולי הכביש, באחד הכבישים שנחשבים מהבטוחים ביותר לרוכבי אופניים.
בכביש שוליים רחבים, שני נתיבים, ושילוט "זהירות - רוכבי אופניים לפניך" כל כמה מאות מטרים.
כל אלה לא עוזרים, כאשר נהג נרדם על הכביש.
הכביש הוא חלק ממסלול שנקרא "המרובע". מסלול ידוע ומוכר בקרב רוכבי סוף השבוע.
אני רכבתי שם עשרות פעמים.
אנחנו מסיימים את הירידה לשמשון, וצריכים להתחיל לחזור לנחשון, ומשם ללטרון.
טלפון מרמבו - "זה לא אנחנו". אני מרגיע.
טלפון משטיינברג - "זה לא אנחנו". שוב חוזר על המנטרה.
"רק לסיים את הרכיבה הזאת בבטחה", אני אומר לעצמי.
החששות שהיו לי עד היום היו חששות של שליטה באופניים, של כבישים רטובים וחלקים, של פציעות כתוצאה מטכניקה לקויה ועומס יתר.
כל אלה מתגמדים מול הסכנה הממשית שאורבת מעבר לפינה.
בכל התאונות בהם נהרגו רוכבי אופניים בשנים האחרונות נהרג רוכב בודד, שרכב על כביש ראשי.
אבל האירוע של היום זעזע אותי, כי הוא קרה ב "safe zone", כי הוא קרה לפלוטון. הוא קרה באור מלא (כמעט ב 8 בבוקר).
כי אלה אמצעי הבטיחות שלנו - רכיבה בכבישים צדדיים, רכיבה בדבוקה.
נראה כי אין לאן לברוח.
לא משנה לאן נלך לרכב - אפילו אם נרכב בקבוצה, ואפילו אם נבחר כבישים באיזורים ייעודיים ומוכרים, המוות רודף אחרינו.
אני לא רוצה לעסוק בכל הקריאות ל"צדק משפטי". בכלל, צדק הוא משהו שמוערך יתר על המידה לדעתי.
זה שזכותינו הצודקת לרכב על הכביש בדיוק כמו הנהגים, זה טוב ויפה, אבל זה לא יעזור לי ולמשפחה שלי אם אני אפגע.
האימונים למטרה החדשה שלקחתי על עצמי, בשיאם כרוכים ברכיבה של כ 10 שעות בכבישי ישראל כל סוף שבוע.
כרגע, אני מת מפחד לעלות לרכב בכביש אפילו שעה.
איירונמן זה טוב ויפה - החיים והמשפחה שלי שווים יותר.
הסכנה היא לא סכנה חדשה - היא תמיד היתה שם. התאונה של היום בבוקר פשוט המחישה לי אותה.
אני לא רוצה להיות חלק מהסטטיסטיקה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה