יום חמישי, 31 בדצמבר 2015

סוגר שנה

פעם לימדו אותי שלא מספיק להציב יעדים אלא כדאי גם לחזור אחורה לבדוק מה קרה במציאות ביחס ליעדים שהצבנו.

בפוסט הזה הצבתי כמה יעדים לשנת 2015. הבה נראה מה קרה איתם:

אני רוצה לפרסם קרוב למספר כפול של פוסטים (בערך פוסט לשבוע)
אז מה שקרה בפועל זה שכולל הפוסט הזה פורסמו 23 פוסטים שזה פחות משנה שעברה ואפילו פחות מ 2 לחודש.
השנה פרסמתי כמה מדריכים וסקירות. גיליתי שלפרסם מדריך דורש הרבה יותר השקעה מפוסט שיתוף שלוקח לי לרוב חצי שעה. זה לעיתים דרש 3-4 איטרציות + עריכות עם קישורים ותמונות.

אשמח לחזור לאימונים באופן מלא ושהחלק הזה יהיה חלק מרכזי בפרסומים השנה
אז אי שם במרץ התחלתי לחזור לאימונים ובמאי כבר הייתי כמעט בכשירות מלאה. אפילו היתה תקופה קצרה שהצלחתי לקיים 2-3 אימונים בשבוע. בעת האחרונה אני מתאמן מעט מאד בעיקר בגלל אילוצי לוח זמנים. בכל אופן כתבתי מעט מאד על אימונים השנה. 2 פוסטים בלבד.

אני בטוח אמשיך לכתוב על תזונה, בישולים, מתכונים, אבל כנראה קצת פחות באינטנסיביות
היו כמה פוסטים בנושא תזונה.  4 מתכונים, שני פוסטים כללים בנושא תזונה, וסקירה אחת של טחינה...

כנראה שיהיו כמה פוסטים שילוו את ההתאוששות שלי מהפציעה הנוכחית, אבל אני מקווה שהשנה הזו תסתיים בלי אף פציעה חדשה
הצלחתי לסיים את השנה בלי פציעות חדשות - יש!!!! (מצד שני יש עוד כמה שעות עד שהשנה תגמר...)

קראתי כמה ספרים מאד מעניינים בתקופה האחרונה ואני רוצה לכתוב עליהם
אפילו לא פוסט אחד. היו דברים יותר מעניינים...

מעבר לזה אני מתכנן להתחיל לכתוב על עוד כל מיני נושאים שעד כה לא נגעתי בהם
אז מה עוד היה לנו השנה?
הפרויקט שאני הכי גאה בו, וגם דרש ממני הכי הרבה השקעה הוא הסדרה שלי בנושא הנעלה (חלק 1, חלק 2, חלק 3. הפוסט הרביעי עוד לא נכתב והוא כבר יגרר לשנה הבאה).
כתבתי גם כמה פוסטים שנוגעים להורות שלי, מניתוח החירום בבו ועד הפוסט האחרון שפרסמתי השבוע.
עוד משהו נחמד שקרה השנה הוא שבדף הפייסבוק של הבלוג יש כבר 89 עוקבים. אני יודע שהמספר הזה הוא בדיחה בסטנדרטים של בלוגרים, מצד שני זה מאד נחמד לדעת שיש 89 אנשים שמעניין אותם לקרוא את השטויות שיש לי להגיד, ויש חלק הולך וגדל מהם שאני אפילו לא מכיר.
אז תודה לכל מי שהצטרף. נהניתם? ספרו לחבריכם :)

יעדים ל 2016? בפוסט הבא.

יום ראשון, 27 בדצמבר 2015

ילדים זה שמחה

בחודשיים האחרונים אני משתתף בהדרכת הורים קבוצתית.
פעם בשבוע במשך שעתיים 5 זוגות הורים מתכנסים ולומדים קצת על הורות.
תכלס אני חושב שכל אחד צריך לעשות את זה. מזיק זה בטח לא, אפילו מועיל. אולי אפילו להוציא חוק: מי שרוצה להביא ילדים צריך להוציא רשיון. בואו נגיד את האמת - זה הרבה יותר מורכב מנהיגה, וככל שהזמן עובר נהיה לי יותר ויותר ברור שאני לא מבין בזה כלום...
אבל לא באתי לחפור על הסדנא אלא על המשימה שקיבלתי בפגישה האחרונה.
הפגישה עסקה בעידוד, והמשימה היתה לעשות רשימה של הדברים הטובים בכל אחד מהילדים. יכול להיות שהניסוח היה קצת שונה אבל זה מה שאני הבנתי.
נשמע פשוט וטריוויאלי, אבל ביום יום שמתי לב שקודם כל אני מסתכל על הילדים שלי מתוך המשקפיים של מה שהם לא: זה לא מספיק עצמאי, וזה לא מספיק מחונך, וההוא יותר מדי רגיש, והשני לא אוכל מספיק טוב. ההסתכלות הזו בדרך כלל מגדירה את ההוויה שלי כשאני איתם, שהיא לרוב עצבנית וחסרת סבלנות.
אולי אם נחליף את המשקפיים, אקבל כבונוס הוויה חדשה.


אז הנה רשימה לא סופית:

רועי

חולה על הילד הזה. הוא יפה תואר, חכם, בן 5 וכבר פותר תרגילי כפל וחילוק. ממציא מושגים מתמטיים: "אינסוף ועוד אינסוף זה אינסופית!", יש לו חוש הומור מטורף והוא מצחיק אותי וצוחק מהבדיחות שלי.
ממציא מילים ושפה א-מילולית שרק אנחנו במשפחה מבינים.
הוא יותר מדי חכם בשביל שאני אצליח לעשות עליו מניפולציות ומכריח אותי כל פעם לשכלל את ההורות שלי.
הוא רץ ממש מהר ובסגנון מושלם. משחק עם ילדים יותר גדולים ממנו בלי רגשי נחיתות.
עקשן ויודע בדיוק מה הוא רוצה ולא מוכן לוותר על זה - אין מצב שאני אכריח אותו ללבוש, לאכול או לעשות משהו שהוא לא רוצה.
יש לו חיוך מדהים.
הוא נותן לי חיבוק כשאני הולך ומאחל לי שיהיה לי יום טוב.
יכול לשבת שעות ולבנות בלגו.
יש בו משהו שובה שגורם לכל הילדים סביבו לאהוב אותו.
מגונן על איתי ודואג לו.

איתי

הנינג'ה שלי. ילד משוגע. בן שנתיים וחצי ומדבר יותר טוב מילדים בני 4. מלא אהבה. כל הזמן מחבק ומנשק. דורש את תשומת הלב שמגיעה לו. עושה פרצופים מצחיקים. שוחה מדהים ואוהב מים. גמיש ואתלטי. שר שירים ורוקד ומצחיק אותי. מתעקש על העצמאות שלו. גם הוא מלמד אותי שאי אפשר להכריח אותו לעשות כלום.
הוא אוהב ומעריץ את רועי, וגם אותנו.
אוהב ילדים גדולים וקטנים ומשחק איתם בבטחון מלא.
אוהב לקפוץ ולטפס על דברים בבטחון ובלי פחד.
מאד חופשי ומשוחרר.
כשמגיעים לרופא או חיסון או בדיקה מסוג כל שהוא, הוא פשוט מבין ומתמסר באופן מלא.

המשך יבוא...


עכשיו תבוא עדי ותשאל מה למדתי מהמשימה?
אני קורא את הרשימות וחושב לעצמי איזה כיף למי שאלה הילדים שלו. הלוואי שאלה היו הילדים שלי. אבל רגע, אלה בעצם הילדים שלי. אז מה כל כך קשה לי איתם?!
למדתי שהרבה דברים שאני מסתכל עליהם ביום יום כשליליים, אני יכול להפוך ולהסתכל עליהם בצורה חיובית.
למדתי שקשה לי מאד להמנע מהשוואות בין הילדים (למה הרשימה של רועי יותר ארוכה מהרשימה של איתי?)
ולמדתי שאני חולה על הילדים שלי ולא הייתי מחליף אותם בעד שום הון שבעולם.
תקנאו!

יום שני, 9 בנובמבר 2015

"את הכי יפה כשנוח לך" - פוסט שלישי בסדרה

ברוכים הבאים לפוסט השלישי בסדרה על נעלים.
מומלץ מאד לקרוא את הפוסט הראשון והשני כרקע.
בפוסט הזה אתאר את התהליך האישי שאני עברתי בשנתיים וחצי האחרונות שמדגים איך כמו בתזונה גם בנעליים, אפילו התיאוריה ההגיונית ביותר דורשת התאמה אישית.

הענין שלי בנעלים החל לפני שנתיים וחצי, עם הופעת הפלנטר פשיאטיס שלי.
לפני כן הייתי בוחר נעליים של חברות הריצה המוכרות, לפי הקטגוריה ש"מבחני ההתאמה" סיווגו אותי אליה.
הפציעה הזו שהיתה אחרונה בסדרה ארוכה של פציעות ריצה שלי, היתה גם המתמידה והטורדנית מבין כולם (ועד היום מלווה אותי ברמה זו או אחרת).
אחרי קריאה מרובה של המון חומר באינטרנט במקביל לנסיון לטפל בעצמי, התחלתי לחשוב גם על מניעה של פציעות, ופה התחיל גם הדגש על הנעלים.
בתור התחלה חיפשתי נעליים שיתמכו לי בקשת כדי להוריד קצת מהעומס ולתת לפאשיה שלי להחלים, וביליתי המון המון זמן בקרוקס. בשלב הבא נחשפתי לכל התיאוריה המינימליסטית שפרטתי בפוסט הראשון, והיא היתה מאד הגיונית. החלטתי שחשוב לחזק את הרגליים ורכשתי לי מספר זוגות מינימליסטים לנסיון שהזוג המנצח מביניהם היה ה new balance minimus trail.
מימין דגם השטח, משמאל דגם הכביש (לכביש דווקא לא התחברתי)

הנעלים האלה הרגישו כמו כפפה. היו גמישות, קלות בטירוף, מאד נוחות וביליתי איתם ימים שלמים. הלכתי איתן לעבודה ולאימוני קרוספיט.
הן אמנם היו מאד נוחות אבל אחרי יום שלם בהן, או אחרי אימון שכלל הרבה קפיצות או ריצה על בטון הרגשתי החמרה במצב הרגל שלי. בנוסף, מצב הפלנטר פשיאטיס שלי לא הראה סימני שיפור.
לפני בערך שנה הלכתי שוב לאורתופד שהציע שעלי ללכת בנעליים שיתמכו יותר בקשת ויאפשרו לפאשיה שלי את המנוחה הדרושה לה כדי להחלים.
עכשיו הייתי בבעיה, כי כל כך התרגלתי לנוחות, הגמישות והקלות של המינימוס שאף נעל אחרת לא היתה לי נוחה (וניסיתי מספר זוגות, אפילו דגמים של חברות כמו Zoot שדגם ישן היה לי נוח אבל החדש שהחליף אותו כבר לא), עד שגיליתי את הנאנו.

הנאנו - Reebok CrossFit Nano 2.0 הן הנעלים הכי נוחות שיצא לי להתקל בהן ונראה כאילו נוצרו ממש בשבילי.
הן גמישות, בעלות דרופ של 4 מ"מ, ללא toe spring, תא אצבעות רחב ומצד שני הסוליה שלהן מספיק עבה בשביל שלא ארגיש כאבים אפילו אחרי יום שלם או אימון אינטנסיבי בהן.
יש לי כיום 3 זוגות (ב 3 צבעים), ופרט לאירועים בקוד לבוש או לים אני הולך רק בהן. אפילו קניתי לאחרונה זוג לנעמה.
ואכן הרגל שלי קיבלה את המנוחה הדרושה לה להתאושש, והכאבים שלי כמעט ולא מורגשים היום.
אני גם חושב שהתקופה שלי בהנעלה מינימליסטית שיפרה מאד את טווח התנועה של כף הרגל שלי, וחיזקה אותה.
בתקופה האחרונה אני מנסה לחזור לרוץ קצת וכל נעל ריצה "מסורתית" שאני מנסה היא בעלת סוליה מאד קשיחה וצפופה לי באצבעות (אפילו נעלי קרוספיט ייעודיות לריצה). אפילו בנעלי nike free הרגל שלי מרגישה כלואה.
מדי פעם אני מנסה נעליים מינימליסטיות טהורות של חברות כמו inov-8 או vivobarefoot והרגל שלי עדיין לא במצב שיכולה ללכת בהן. אני עדיין צריך את התמיכה.
מצד שני אני גם לא יכול לחזור אחורה לנעלים שנעלתי פעם.
הפכתי מאד רגיש למספר פרמטרים:
1. משקל - לא מסוגל לנעול נעליים כבדות.
2. תא אצבעות רחב - נראה כי האצבעות שלי החלו להתפרש יותר בנעל ואני חייב נעליים עם תא אצבעות רחב או גדולות בחצי מידה ממה שהייתי נועל פעם.
3. גמישות סוליה - תתפלאו כמה מעטות נעלי הספורט והריצה שהסוליה שלהן באמת גמישה ומאפשרת תנועה חופשית של כף הרגל.
4. תמיכה בקשת - זה פרמטר שאני עדיין לא יכול לוותר עליו, וכנראה שאני אפילו צריך אותו בשביל להחזיק יום שלם של פעילות בנעל ללא כאבים.
5. רכות הסוליה - אני לא יודע אם מדובר על רכות או עובי מינימלי. אני גם לא יודע אם הסוליה של הנאנו עבה יותר מהסוליה בת ה 11-15 מ"מ של ה minimus, אבל משהו בה הרבה יותר רך וסופג זעזועים, ולמרות זאת עדיין מאפשר לה להיות גמישה.
6. drop מינימלי - אני מנסה כמה שיותר לשמור על מנח יחסית ניטרלי של כף הרגל ודרופ של 4 מ"מ מרגיש לי מצוין. יותר מזה כבר מרגיש לי מוזר. פחות מזה עוד לא מצאתי עם סוליה עבה ורכה מספיק.

תהליך דומה של חיפוש עברתי בקיץ האחרון אחרי שסנדלי השורש בני ה 8 שלי התפרקו.
בתחילה ניסיתי להזמין מהאינטרנט זוג זול של סנדלי teva שהתבררו כקשים ולא נוחים.
אח"כ נשברתי והחלטתי ללכת לרכוש זוג סנדלי שורש חדשים (לא יאמן שהזבל הזה מתומחר בכ 300 ש"ח) אך הנוקשות והדרופ הגבוה שברו אותי,
ניסיתי ללכת לכיוון המינימליסטי בעקבות סקירת ה vivobarefoot ulysses של רן, אך הם היו מינימליסטיים מדי ומיד הרגשתי כאבים בעקב.
ואז גיליתי את ה Keen Clearwater CNX. סנדל מהגזרה היחסית מינימליסטית של חברת keen. לא מינימליסטי כמו היוליסס, אך פי כמה מינימליסטי ביחס לכל סנדל שטח אחר.

מדובר בסנדל קליל, גמיש, מותאם למים שהרגיש נוח מהשניה הראשונה בו נעלתי אותו. בתחילה לא אהבתי את המראה שלו כי סנדל לטעמי אמור להיות פתוח מקדימה, אבל עם נוחות לא מתווכחים, וגם די התרגלתי לנוחות שאבנים קטנות לא נכנסות לנעלים, ולפטנט הסגירה המוצלח של הסנדל.

לקח לי לא מעט זמן אבל בסופו של דבר ביססתי אפיון למה שחשוב לי בנעליים. הנאנו וה keen cnx הן בינתיים הנעלים היחידות שעונות על הקריטריונים מלמעלה. עדיין לא מצאתי את הנעל האידיאלית לריצה מבחינתי והייתי שמח לנעל עם קצת יותר רכות (שעדיין עונה על שאר הקריטריונים). אם יש לכם רעיונות אשמח לשמוע. אציין גם שלא ויתרתי על המינימליזם והרגליים שלי כל הזמן עוברות תהליך של חיזוק וגמישות ואני מקווה שבהמשכו אוכל אפילו ללכת זמן רב יחף ללא כאבים.

שורה תחתונה -

  • רגליים זה משהו דינמי. הביומכניקה שלהן משתנה במהלך החיים (ואפילו לאורך כמה חודשים) ולא בטוח שאותה נעל תתאים ותהיה נוחה בכל שלב בחיים.
  • לרוב נעל נוחה היא כזו שנוחה מהשניה הראשונה ולא צריך "להתרגל אליה" (הסתייגות לגבי crocs)
  • תיאוריות לחוד ותחושה לחוד. הנעל האופטימלית היא זו שאתם מרגישים נוח לאורך כל השימוש בה וגם אחרי.
  • יתכן שלכל פעילות תתאים לכם נעל אחרת, ויתכן שנעל אחת תהיה נוחה לכל פעילות.
  • נעל נוחה היא לא תרופת קסם לאורך זמן. אם יש איזה בעיה ברגל שמורגשת למשל בהליכה יחפה כדאי לנסות ולפתור אותה באמצעות תרגילי מוביליטי, מתיחות, פיזיותרפיה ועוד.
  • חברות לפעמים מוציאות דגמים חדשים שמכילים שינוי ממש קטן, אבל השינוי הזה יכול להפוך את הנעל מנוחה ללא נוחה ולהיפך. כך למשל כשקניתי את הנאנו 2.0 שלי כבר יצאו 3.0 וגם 4.0 (היום יש גם 5.0) והן לא היו לי נוחות. אני שמח שהחברה המשיכה לייצר גם את הדגם הישן (ונראה שיש לו ביקוש מאד גדול), למרות הוספת הדגמים החדשים.
  • כשאתם מוצאים את הנעל שנוחה ומתאימה לכם, תדאגו לרכוש ולשמור לכם עוד 2 זוגות ממנה. לכו תדעו מתי החברה תחליט שהיא מפסיקה לייצר אותה...
לסיכום תמונה של חלק מהנעלים שעברו על הרגליים שלי בשנתיים וחצי האחרונות (לא כולל אלה שנמסרו/נזרקו)

מלמטה באמצע ונגד כיוון השעון:
קרוקס קלאסיות בנות 9 - נעל המנוחה האולטימטיבית, מתפקדות גם כנעל בית. אם כי הסוליה של אלה כבר שחוקה לגמרי ואני חייב להחליף אותן.
Merrell bare access 2 - הנעל המינימליסטית הראשונה שניסיתי. נעל כניסה למינימליזם שהיתה מאד נוחה אבל בשלב מסוים קצת לחצה לי באצבעות (פתיר בחצי מידה גדולה יותר)
New balance minimus road - נעל הכביש המינימליסטית של ניו באלאנס. נראה לי שהזמנתי מידת רוחב לא טובה ולכן לא היו לי ממש נוחות.
New balance minimus trail - אחרי ההצלחה של השחורות נקנו גם הכחולות. נעל מאד מוצלחת ויתכן שאחזור אליה כשהרגל שלי תבריא.
Reebok crossfit nano 2.0 - הנעל. כפי שניתן לראות אחרי הצהובות באו הירוקות ואחריהן גם השחורות (וכאמור גם זוג שנקנה לנעמה ולא מופיע בתמונה)
כפכף של קרוקס - הוא דווקא לא היה 100% נוח בחנות, ואחרי בערך שבועיים התרכך ונהיה נוח מאד.
Keen Clearwater CNX - הפתרון שלי לטיולים בקיץ.

עד כאן להפעם. הפוסט הבא בסדרה יעסוק באומנות (הממש לא מורכבת) של הזמנת נעליים ושאר מוצרים באינטרנט.

יום שני, 2 בנובמבר 2015

ויהי חושך

השבוע הזה היה צפוי להיות מאתגר אבל לא מהסיבות האלה.
לכבוד יום הולדת 60 של חמי, אשתי ואחיותיה תכננו לקחת אותו לברצלונה לסופ"ש ארוך, ולי היו צפויים 4 יממות עם 2 הדרדסים.
פרגנתי.
גם כי אני חושב שבאמת מגיע לה קצת חופש מהעבודה והילדים וגם כי לא רציתי להיות האבא הזה שלא יכול להשאר כמה ימים לבד עם הילדים. מקסימום אעזר קצת בהורים.
ואז ההורים שלי הודיעו לי שבדיוק באותו השבוע הם גם טסים לחו"ל...
פה חששתי. בתקופה האחרונה מאד קשה לי עם הילדים. ברמת של להתמודד איתם לבד כמה שעות, אז 4 ימים?!?
אבל מה לעשות? הכרטיסים כבר הוזמנו. נתמודד.

בתור משחק הכנתי לילדים טבלת יאוש "עד מתי אמא חוזרת" (למרות שהטבלה היתה בעיקר בשבילי)


סוף השבוע עבר יותר קל ממה שחשבתי. חמותי לקחה את רועי ל 24 שעות, ואיתי, למרות שלא פירגן לי שנ"צ, היה סה"כ קל לתפעול.
מבעוד מועד לקחתי חופש ביום ראשון, בשביל "להתאושש" מסוף השבוע אבל גם בשביל לעשות הרבה סידורים שדחיתי בבית הרבה זמן. המעבר לשעון חורף הטיב עימי וכבר ב 8:00 הייתי בחזרה בבית להתחיל את יום הסידורים שלי.
הספקתי לקדוח חור אחד בקיר, לפני שהתחילה הסערה הגדולה, שתוך 5 דקות הציפה לי חצי מהסלון והפסיקה את החשמל ל 35 שעות!

אחרי שהסערה קצת נרגעה יצאתי לסיבוב בעיר וחשכו עיני: ענפים שנפלו על מכוניות ושברו חלונות ושמשות, עץ שנפל וחסם את הכביש, ורחוב אחד על תקן נהר(דע).
חזרתי הביתה וחיכיתי למשלוח של שולחן להרכבה שהגיע אחה"צ, והיות והמעלית לא עבדה נאלצתי לאחסן אותו יומיים בתא המטען של הרכב.
הערב דווקא עבר בקלות עם הילדים כאשר המעבר לשעון חורף בשילוב עם הפסקת החשמל אפשרו לי לשים אותם במיטה כבר ב 19:15 וללכת לישון בעצמי ב 21:00 (לא לפני שהתנחמתי בבירה לא ממש קרה בחושך, בפינה כמיטב מסורת העדה)

ב 2:35 חזר החשמל בבית של ההורים שלי מה שגרם לאזעקה שלהם לצלצל אלי ולהעיר אותי, ואז נזכרתי שיש מלא דברים במקרר שצריכים קירור והתחלתי להעביר את חלקם למקפיא.

למחרת אחרי עוד ירידה ועליה במדרגות החשוכות עם שני ילדים שאחד מהם חייב להחזיק בעצמו ולהפיל את הפנס, ב 20:15 סוף סוף החשמל חזר וביצעתי מיון במקרר ובמקפיא:
לזרוק:

 לבשל לגדוד:

למחרת בבוקר נעמה חזרה אבל הצרות לא הפסיקו לפקוד את ביתנו הקט עם סופה נוספת ברביעי שהפכה את רעננה עירנו למיני-ונציה ומסיבה שעוד לא ברורה המטירה דרך הגג מטר במורד הקיר הפנימי, שפינק לי את התקרה, הקיר, המשקוף והשטיח בנזקי רטיבות:
שימו לב למשקוף הגלי (לא בחירה עיצובית...)
תכלס כנראה שיצאנו בזול אבל החורף רק התחיל והתחיל לא טוב.
כשבעיר שאני גר בה דוקרים אנשים ברחובות, מפסיקים את החשמל לכמה יממות, והרחובות מוצפים, אולי כדאי לשקול לעבור דירה...


יום שבת, 10 באוקטובר 2015

ארוחת בוקר של אלופים

זה לא בא בקופסא ועמרי כספי לא מפרסם את זה אבל זה הרבה יותר בריא והרבה יותר טעים.

אתמול רועי אכל סלמון והשאיר בערך חצי בצלחת.
אני לא מאמין בלזרוק אוכל, בטח לא סלמון אז שמרתי במקרר ללילה. הבעיה שלסלמון של אתמול יש טעם של סלמון של אתמול. מה עושים, משדרגים?
סעודת מלכים ב 10 דקות עבודה שבכל בית קפה היו לוקחים עליה 70 ש"ח וקוראים לה ארוחת בוקר סקנדינבית.
המצרכים הדרושים הם שאריות מאתמול:
יש פה גהי, 3 ביצים, שאריות הסלמון, שאריות גבינה (צ'דר וגאודה) שנחתכה אתמול ולא נאכלה וחצי בצל (בפועל השתמשתי רק ברבע).

קוצצים בצל ומטגנים בגהי על אש קטנה ואז מוסיפים את הסלמון לעוד דקה או שתיים

טורפים את הביצים ומוסיפים להן מלח ומוזגים בעדינות מעל כך שהכל יהיה מכוסה.
לגבינה תפקיד חשוב מעבר לטעם היא מדביקה את כל החביתה/פריטטה הזו שיוצאת מאד עבה כדי שלא תתפרק.
אפשר להשתמש באיזה גבינות שרוצים, גם פרוסה של גבינה צהובה עושה את העבודה אבל חשוב שלא יהיה עבה מדי כדי שימס טוב. הקוביות בתמונה גדולות מדי ולכן קצצתי לקוביות קטנות יותר. אפשר גם לגרר אבל לא חובה.
מוסיפים פלפל גרוס ונותנים לזה לעמוד איזה 5 דקות על אש קטנה.

הופכים ונותנים עוד 2 דקות בצד השני, ולבסוף אפשר לחתוך קצת ירקות ולהוסיף גבינת שמנת לצלחת.

בתאבון!

יום שלישי, 29 בספטמבר 2015

נעלולי פלא - פוסט שני בסדרה

ברוכים הבאים לפוסט השני בסדרה על הנעלה.
הפוסט הזה יעסוק בהנעלת ילדים.
ממליץ מאד לקרוא את הפוסט הקודם כרקע.

נתחיל בבסיס.
כשהילדים שלי נמצאים בבית הם יחפים, ובחורף עם גרביים בלבד. באופן כללי בכל פעילות indoor שלהם אני מעדיף שלא יהיה שום דבר בינם לבין הקרקע, ולאפשר לרגליים שלהם מקסימום תנועה טבעית. אבל כמובן שחייבים נעליים, אם בכדי להגן מחום/קור או מקרקע שעלולה לפצוע את הרגל. אז איך בוחרים?
כפי שציינתי בפוסט הקודם יש מספר עקרונות חשובים בבחירת נעלים:

  • drop מינימלי
  • סוליה דקה וגמישה
  • תא בהונות רחב
  • toe spring מינימלי
  • תמיכה מינימלית בקשת
כל העקרונות האלה נכונים וחשובים אף יותר בנעלי ילדים.
למה יותר?
כי הרגליים של הילדים כל הזמן מתפתחות וגדלות, וכל סטיה והפרעה להתפתחות הטבעית שלהם בגיל צעיר משפיעה הרבה יותר בגיל מאוחר.

למזלינו רוב חברות הנעלים המתמחות בנעלי פעוטות הפנימו את הרעיון, ויצרו את המונח השיווקי "נעלי צעד ראשון". רוב הנעלים בקטגוריה הזו מקיימות את רוב או כל העקרונות המצוינים למעלה. הבעיה היא שנעלי צעד ראשון מגיעות רק עד מידה 25, שזה איזור גיל 2.5. ממידה 26 ומעלה חברות עוברות למוד של "כמו מבוגר" ומייצרות עבור ילדים דגמים דומים לנעלי מבוגרים, הסובלים מכל הרעות החולות שציינו בפוסט הקודם (דרופ גבוה, חוסר גמישות, סוליה עבה, תא בהונות צר, המון תמיכה, כריות אוויר והכי גרוע - אורות מנצנצים!)

ובכל זאת יש כמה חברות צדיקות שמייצרות נעלים מינימליסטיות לילדים גם במידות גדולות יותר. הבעיה שאת רובן קשה למצוא בארץ, ואלה שניתן למצוא מתומחרות די יקר לנעל שמחזיקה חצי שנה...
זה לא משאיר הרבה ברירה אלא להתחיל לחפש ברחבי הגלובוס. למזלינו זה ממש פשוט ועל כך בפוסט הרביעי בסדרה.

בנעלי ילדים יש תחלופה גבוהה, גם כתוצאה מבלאי גבוה וגם כתוצאה מהגדילה הטבעית של הרגל. זוג בודד בשימוש יום יומי מחזיק אצלנו כ 4-5 חודשים. אני בדרך כלל דואג ל 2 זוגות כדי לאפשר גיוון וגיבוי במידה שזוג אחד נרטב, מתלכלך, או אובד, מה שמאפשר לסגור את כל העונה שבה הולכים בנעלים סגורות (כ 8-9 חודשים), ואת עונת הקיץ לרוב מעבירים עם זוג סנדלים אחד.

אז הנה כמה דוגמאות. כאמור קהל היעד הוא ילדים עד גיל 5 כי זה מה שיש לי בבית. אולי בעוד כמה שנים יבוא פוסט המשך עם דוגמאות נוספות.

See Kai Run - (לאתר)

ללא ספק החברה הכי ותיקה ובדוקה אצלי בבית. לרועי היו 2 זוגות נעלים סגורות שלהם וזוג סנדלים אחד.
יש להם נעלים מטרום הליכה (שלב מיותר לדעתי), דרך צעד ראשון ועד מידה 35 (גיל 8 בערך).
כל הזוגות שלהם בהם נתקלתי מקיימים את כל חוקי הפורמט ומינימליות למהדרין.
המחיר לא זול: 260 ש"ח. לרוב ניתן למצוא דגמים ומידות במבצע במחירים של 150-190 ש"ח לזוג.
היתרון הוא שניתן למצוא אותן בארץ ולמדוד, החסרון הוא שמעט מאד חנויות מחזיקות אותן. הרשימה המלאה באתר.
אם חשוב לכם למדוד לפני הקניה והזמנה מהאינטרנט נראית לכם הימור מסוכן, אלה הנעליים שהייתי בוחר.
2 הערות לקונים:
1. רוב הדגמים עשויים עור (אם זה מפריע לכם מצפונית).
2. לנעל מידות גדולות. מידה 26 בנעל תרגיש ברוב המקרים כמו 27 בנעלים אחרות.

Merrell -
קצת התלבטתי אם להכניס את החברה הזו לרשימה. מצד אחד היא אחראית לזוג הכי טוב שעבר אצלנו בבית. מצד שני היא הפסיקה לייצר אותו ולכן לא ניתן להשיג אותו יותר אז למה סתם להוציא לכם את העיניים? נו, אולי עוד תצליחו לאתר מציאות ומידות בודדות ברשת.
מרל היא חברה קצת מוזרה. היא לא מינימליסטית בהגדרה, והיא גם לא חברת נעלי ילדים אבל יש לה קו מוצרי barefoot שהוא מינימליסטי, ובקו זה גם מיוצרות נעלי ילדים. לפני בערך שנתיים מישהו בהנהלה החליט לסגור את הייצור של נעלי הילדים ולהעביר אותם לחברת בת/אחות בשם stride rite, והנעלים שלהם לא נראו לי מינימליות וגם לא ניסיתי.

בכל אופן נעל הדגל של קו ה barefoot היא ה trail glove kids שהיא העתק של ה trail glove למבוגרים עם סגירת סקוץ'.
המידה הקטנה ביותר שנמכרת היא 28 (מתאים לגיל 4+). כשהנעל עוד היתה בייצור לפני שנתיים הזמנתי זוג ב ebay מחנות גרמנית ב 180 ש"ח כולל משלוח והוא חיכה לרועי עד שהרגל שלו גדלה מספיק. את הזוג השני הזמנתי אחרי שרועי כבר הלך כחודש בנעל וראינו כי טוב ב 220 ש"ח מאתר אחר.
הנעל הזו היא מינימלית, קלה, גמישה (ומכונה אצלנו בבית הנעל המהירה), בעלת מראה ספורטיבי, ופחות בובתי-תינוקי כמו הסי-קאי-ראן. עוד יתרון שלה הוא שהיא מצוידת בסוליית ויבראם (לפחות הדגם המקורי, מאז יצא trail glove 2 שבו סוליה אחרת ולא יצא לי לנסות). סוליית הויבראם כמובן תורמת ליתרון האחרון שהוא העמידות. שימוש אינטנסיבי ובלעדי ב 2 הזוגות שהיו לרועי החזיק שנה שלמה (וזו אכן שנה שלמה כי הילד מסרב בתוקף ללכת עם סנדלים), כלומר חצי שנה לנעל (הרבה יותר מכל נעל אחרת שעברה אצלנו).


את הנעל שבתמונה זרקתי לפח השבוע אחרי קצת יותר משנה של שימוש אינטנסיבי (בחלוקה עם זוג אחר). ניתן לראות את הדופן מקדימה מתפרקת. הנעל השניה נקברה באוסטריה לפני חודש אחרי יום קשה עם הרבה בוץ ושלג.
כמה נקודות לשים לב אליהן בנעל:
1. היא יחסית צרה. רועי הלך בנעלים הרבה לפני שהיה מידה 28 והיום הוא נועל 28 של חברה אחרת והנעל הזו כבר לוחצת לו.
2. בנעל תמיכה קלה מובנית בקשת. אני לא חושב שזה מורגש, אך היא מעט פחות מינימלית בהיבט זה.

כאמור לא הצלחתי למצוא יותר את הנעל הזו בצבעי בנים ובמידות מתאימות, אך לאחרונה מצאתי דגם מקביל הנקרא flux glove שהוא זהה ל trail glove אך בהבדל בודד של שריכה רגילה במקום סקוץ'. זה לא להיט אך היות והנעל מאד מוצלחת אני שוקל לרכוש זוג ולהחליף את השרוכים בשרוכי גומי פטנט כמו ב Kamik (בהמשך...)

Kidofit - (לאתר)

תגלית חדשה יחסית ממאי האחרון, כשאיתי כבר גמר לגמרי את נעלי ה bubox שלו (נעל צעד ראשון מצוינת אך כאמור עד מידה 24-5) והבנתי שהוא חייב סנדלים, בדיוק רן פרסם פוסט על החברה המצוינת הזו שמייצרת נעלים מינימליות לחלוטין. החברה ממוקמת בניו ג'רזי. כל שבועיים מופיע באתר קופון הנחה של 20% על כל הנעלים והם שולחים ישירות לארץ בעלות של 10$.
קניתי ל 2 הילדים זוגות שלהם בעלות 140 ש"ח לזוג. רועי כאמור בקטע אנטי סנדלי והלך איתם רק פעמים בודדות, אבל איתי מנצל בינתיים כבר 4.5 חודשים ללא סימני שחיקה על הנעל.
יתרון גדול מאד של הנעלים הוא יכולת כיוונון והתאמה בעקב וגם ספידה (footbed) נוספת וגם נשלפת המאפשרים כולם יחד להתאים את הנעל לחצי מידה יותר או פחות ללא כל בעיה.
אני מחכה לקופון כדי להזמין לאיתי נעלים לחורף.

Kidzshooz
אני מציין את האתר הזה למרות שהמידות בו קצת קטנות ומגיעות עד 27 במקסימום. הסיבה שאני מציין את האתר הזה היא שהוא מוכר נעלים מינימליות די זולות (20 פאונד) ושולח לארץ בעלות של 5 פאונד.
אני הזמנתי ממנו גם מגפים וגם סנדלים של חברת Little Blue Lamb והאחיינים שלי ניצלו ונהנו מהם מאד.

Kamik -
דוגמא לרכישה לא מוצלחת.
את החברה הקנדית הזו גיליתי בעת שיטוטי וחיפושי באינטרנט. רוב הנעלים שלהם לא מינימליות אבל לחברה יש 2 דגמים שנראו לי די מינימליים, ולכן הזמנתי את ה Kamik Speedy לנסיון לרועי.
אחרי כמה שבועות גם הזמנתי את ה kamik cruiser (נעל זהה ל speedy אך נסגרת עם סקוץ' לעומת שרוך פטנט ב speedy) לאיתי אך אמאזון פישלו ושלחו את ה speedy במקום לשלוח cruiser ולכן הודות לשירות הלקוחות המצוין שלהם לא שילמתי על הנעל בכלל.

חסרון השריכה הוא דבר שהייתי מודע אליו אך הייתי מוכן לנסות בהעדר אלטרנטיבות.
חסרון נוסף שגיליתי רק כשהנעל הגיע הוא toe spring מטורף בהשוואה לנעלים אחרות.
שימו לב ל kamik משמאל בהשוואה ל kidofit מימין (שתי הנעלים באותה מידה).
החסרון השלישי שמהווה מבחינתי דיל ברייקר, הוא משהו שנתגלה רק לאחר חודש של שימוש ואלה קרעים בגפה שהתאחדו לחור בגודל של חצי ס"מ.

אם על שאר הבעיות הייתי מוכן להבליג, זו בעיית איכות שאני לא מוכן לקבל, ואת הנעלים האלה כבר לא ארכוש יותר.
זה כמובן החסרון ברכישה של זוגות באינטרנט. המחיר אמנם זול, אך במקרה של בעיה אין אבא ואמא לפנות אליהם.
בקיצור: להתרחק.

Vivobarefoot - (דף פייסבוק)
בכתבה על נעלים מינימליסטיות, החברה הזו כנראה היתה צריכה להופיע ראשונה. מדובר באחת מחלוצות התחום, שמייצרת נעלים מינימליות בלבד, לכל הגילאים. יש לחברה קבוצה של ריצה יחפה/מינימליסטית/טבעית וקמפיין מאד חזק בשוק המינימליזם.
אם כן למה אני מגיע אליה רק עכשיו?
למרות ששמעתי מזמן על החברה, עד לאחרונה לא היתה לה נציגות בארץ. המחירים בחו"ל עוד לפני משלוח מאד יקרים, וביקורות על מידות לא סטנדרטיות גרמו לי להמנע מלרכוש אותם בינתיים.
גם כשהחלו לייבא אותם לארץ לפני כשנה וחצי, איכשהו יצא שבנקודות בהן עמדתי לפני רכישת זוג חדש היה תמיד מחסור במידות לנעלי ילדים.
אחרי שראיתי שאני לא מוצא זוג נעלים לרועי לחורף, פניתי לרן לעיצה והוא הפנה אותי לשחר היבואן שעומד לפתוח חנות מותג של vivobarefoot בת"א.
כיוון שהחנות עוד בהקמה לקחתי את רועי בשישי האחרון ונפגשתי איתו במחסן בר"ג.
במקור תכננתי לקנות את ה neo velcro kids עליהן כבר קראתי ביקורות אצל רן ובמקומות נוספים, אך הן פשוט לא היו נוחות לרועי (גם זה קורה).
ואז ממש לפני שהלכנו שחר הציע את דגם ה trail freak.
הנעל הזו מאד יפה, והתישבה לרועי על הרגל כמו כפפה.
שחר היה קצת מסויג כיוון שלדגם היו ביקורות מעורבות בנושא העמידות שלו, אך היות והוא הבטיח לעזור במקרה של בעיה וגם נתן 50% הנחה רכשתי אותה.
כאמור אין לי מספיק זמן לכתוב ביקורת על הנעל, אולי אעדכן את הפוסט בהמשך אך עצם העובדה שיש לי למי לפנות משאירה אותי אופטימי.

Crocs -
מה זה זה?!?
שלא תטעו. הנעלים של קרוקס לא מתקרבות לקטגוריה של הנעלים למעלה, אך ככל שהילד גדל הוא גם מתחיל להביע דעה וצריך ללמוד ללכת על הקו הדק שבין הרצונות שלו והבריאות שלו.
כפי שאמרתי נעלי קרוקס אינן מינמליות. הסוליה עבה מאד, ויש הגבהה בעקב, אך מצד שני הן מאד גמישות ומרווחות באיזור האצבעות.
איך בכלל הגענו לקרוקס? לרועי היו נעלי מים מצוינות של elefanten אך אלה מגיעות רק עד מידה 25, ושוב צריך לחפש אלטרנטיבות. (היום אגב יש אלטרנטיבה של vivobarefoot אבל זה הפך זמין רק אחרי שרועי נחשף לקרוקס).
רועי מת על הקרוקס שלו ואלה הנעלים שהוא הולך איתן לבריכה ולים. למזלי הגננת לא מרשה לבוא איתן לגן.
אני מקבל את הפשרה הזו ומתנחם בעובדה שהוא הולך איתן יחסית מעט.


כל הכבוד למי ששרד את הפוסט הארוך הזה והגיע עד כאן.
אסיים בדוגמא שאני מקווה שתמחיש את החשיבות של בחירה מושכלת בנעלים בניגוד לאופנה, או כניעה לרצונות רגעיים של הילד.
אף אחד לא מושלם וגם אידיאליסט שכמוני נכנע לפעמים ללחצים. ברגע של משבר בחורף האחרון רכשתי לרועי את המגפים האלה של קרוקס במחיר שערורייתי של 230!!! ש"ח:

חדי האבחנה יזהו את האורות בסוליה...
בניגוד לנעלים אחרות של קרוקס, הסוליה הזו לא גמישה בעליל והמגפיים האלה כבדים מאד.
רועי מאד נהנה לקפץ בשלוליות ביציאה מהחנות במשך 5 דקות, אבל יום למחרת הילד המהיר ביותר בגן בקושי הצליח להרים את הרגליים בשביל לרוץ אחרי החברים שלו, ובסופו של דבר פשט אותם ורץ יחף.
המגפיים נכנסו לארון ולא יצאו ממנו עד אתמול בשביל הצילום...
אני מקווה שאולי האחיין שלי יהיה מהם השנה.

למדתי מהאירוע הזה לקח חשוב.
ראשית לגבי מגפיים. בשביל 10 ימי הגשם שיש בחורף שלנו עדיף לקנות מגפי גומי ב 30 ש"ח, גם יותר נוחים וגם יותר משתלם.
ושנית, papa knows best.

השתדלו למצוא את הקו הדק שמאפשר לכם לשמור על הערכים שלכם והבריאות של ילדכם, אך גם משאיר אותם שמחים ומרוצים.

הפוסט הזה, למרות אורכו הוא רק קצה הקרחון בנוגע להנעלת ילדים, ואני ממליץ בחום למי שרוצה להעמיק בנושא להכנס לפוסט של רן "ציידת" לקריאה נוספת.

יום חמישי, 17 בספטמבר 2015

פוסטריה

אני יודע שאני חייב לכם את הפרקים הבאים בסדרה על הנעלה, אבל בינתיים הייתי 10 ימים באוסטריה, וזה עוד טרי טרי ומחייב פוסט-אוסטריה פוסט, או בקיצור "פוסטריה"

בהתחלה חשבתי לפצל את הפוסט למספר פוסטים בנושאים שונים: חו"ל עם ילדים, פליאו בחו"ל וכו', אבל כבר ראינו שאני לא מצטיין בסדרות... אז נכניס הכל בפוסט אחד ונקווה שתצליחו לעקוב.

ילדים, מחלות, טיסות ויתושים

עד גיל שנתיים איתי היה חולה בממוצע פעם בחודש.
לפני הנסיעה עברו איזה 4 חודשים רצופים בהם הוא לא היה חולה, ואני ידעתי שמרפי מחכה לנו מעבר לפינה ויפיל עלינו את המחלה בחו"ל.
שבוע וחצי לפני הטיסה איתי התעורר בצרחות עם דלקת אזניים, ואחרי ביקור במוקד ולילה לבן לפחות התנחמתי בעובדה שמרפי הקדים, והמחלה תעבור עד הטיסה. (NOT!)
בלילה לפני הטיסה ב 22:30 כבר התכוונתי ללכת לישון (בכל זאת צריך לקום ב 2:45), ואז איתי התעורר עם שיעול סטרידור וחום. והנה עוד ביקור של נעמה במוקד וטיול לילה שלי ברחבי גוש דן לחפש בית מרקחת פתוח, בצירוף עם טיסת בוקר אחרי לילה לבן עם ילד חולה ומקטר, ואז 3 שעות נהיגה ממינכן לאוסטריה. פינוק.

יש לי 2 בנים שאוהבים לרוץ. וכשהרגליים מתחילות לעבוד האוזניים מפסיקות כי הם פשוט לא שומעים ולא עוצרים. לשלוט על 2 ילדים שרצים ברחובות אוסטריה בקצב לא אחיד זה לא פשוט, והפתרון היחיד הוא לזרוק אותם בחיק הטבע שם לפחות לא ידרסו אותם...
גם אני לא ממש מתלהב מטיול במדרחובים של עיירות ציוריות, אך היות והטיול היה משפחתי מורחב נאלצתי "לסבול" גם ימים כאלה. הימים שהכי נהניתי בהם היו ימי טיולי נוף ופארקים בטבע.

גשר תלוי מעל ערוץ לאוטש
מפלי קרימל

מסלול רגליים יחפות בהקסן-וואסר

15 דקות של שקט בחסות טרמפולינה
עוד כמה דקות של שקט בחסות טאבלט ו Walk off the earth

נראה שבאירופה עוד לא הפנימו את העניין של קיץ.
זה שאין מזגנים זה לא נורא, כי אפשר לפתוח חלון, הבעיה האמיתית היא מחסור ברשתות יתושים.
אפילו אני שלא רגיש לעקיצות יתושים נאכלתי קשות בלילה, ואיתי שמאד רגיש פשוט סבל מעקיצות בכל הגוף, מה שהפך אותו למאד עצבני ונודניק כל היום.

אז מה אכלתי?

האוסטרים לא מצטיינים באוכל, בטח לא פליאוליתי. מצד שני אני לא מקפיד כל כך, ואני עושה התאמות, במיוחד בחו"ל.
פליאו או לא, את הבירות המקומיות הייתי חייב לטעום, והיו כל כך הרבה שאני לא מכיר ששתיתי חצי ליטר כל יום, והיו גם ימים שיותר.

התזונה שלי התבססה בעיקר על ביצים וגבינות שמנות.
ארוחת בוקר - 2 ביצים קשות, על סירות פלפל עם גבינת שמנת.
עד הצהרים איזה תפוח.
צהרים - מחפש את המנה היחידה בתפריט שאין בה חזיר או קמח, בדרך כלל היתה מנה אחת של בשר עם תוספת ירקות או ירקות שורש.
ערב - חביתה/עין משודרגת עם ירקות וגבינת גאודה.

פינוקים - גם ביום יום אני לא מקפיד על התזונה במיוחד. לא תתפסו אותי עם לחם ביד, אבל שוקולדים למיניהם הם החולשה שלי. אז כמובן שהצטיידנו בשוקולד מריר 85% לנשנושים אבל הרשתי לעצמי מדי פעם איזו גלידה ופרוסה מעוגת שוקולד. אם האוסטרים היו יודעים לעשות קינוח אחר מהאפל שטרודל המטופש הזה הייתי מתפרע יותר, אבל כמעט ולא ניתן היה למצוא עוגת שוקולד נוזלית ואיכותית לטעמי.

שינה

בשנתיים האחרונות לא קרה יותר מיומיים רצופים שישנתי בהם יותר מ 7 שעות בלילה ולרוב פחות מ 6.
עייפות מצטברת של נהיגה, נשיאת ילדים, ושהיה בשמש, בצירוף עם חוסר באטרקציות אחרי שהילדים הולכים לישון, והשכמה מאוחרת שלהם נתנו לי 8 שעות שינה כמעט בכל לילה!

שנ"צ על הדרך

כמה מסקנות לטיולים הבאים

שעות טיסה

יש בנו התמכרות מובנית ליעילות שגורמת לנו להעדיף טיסות שנוחתות בבוקר ומאפשרות לכאורה יום טיולים שלם, ולחזור בטיסת לילה שנוחתת באמצע הלילה מאפשרת למקסם את היום האחרון. הטענה היא גם שהילדים גם ככה ישנים בטיסות לילה. אז בפועל זה נראה אחרת לגמרי. הילדים לא ישנים טוב כל כך בטיסה, במיוחד בטיסת לילה של 3.5 שעות שהצוות מחליט כל חצי שעה להדליק אורות ולעבור עם עגלת דיוטי פרי או שקר כלשהו אחר. בנוסף, אנחנו די זומבים בגלל חוסר שעות שינה ולא באמת מנצלים את הימים ש"הרווחנו". ביום הראשון היינו כל כך מותשים מהלילה הלבן שרק רצינו להגיע למקום בו ישנו, וביום האחרון רצינו להיות יחסית קרובים לשדה התעופה מה שהגביל מאד את אפשרויות הטיול שלנו. מסקנה - לטוס הלוך בצהרים. "להפסיד" את היום הראשון אבל לישון כמו בני אדם, ולקום בבוקר רעננים ליום טיול. לחזור בבוקר / צהרים, ולא להגיע הביתה ב 6 בבוקר אחרי לילה ללא שינה, ליום עבודה שבו עוד צריך לטפל במשבר דוד שמש ביתי...

מיקום

בטיול הזה היינו פחות מעורבים בבחירת מיקום הלינה, ונכנסנו לעניינים רק אחרי שכבר נסגר מקום. למסלול כוכב יש יתרון גדול בהמנעות מפריקה ואריזה, והצורך של הילדים להתרגל למרחב חדש, אך הוא עלול גם לגרום לנסיעות ארוכות כל יום. בטיול הזה הגענו לנסיעות של שעה וחצי שהיו בחלקן קשות לילדים. הבית שלנו היה בערך 20 דקות מהכביש הראשי - זמן שהתווסף לנסיעה היומית לכל כיוון. להבא רצוי לבחור מקום שממש יושב על נתיב תנועה מרכזי, ולבחור יעדי טיול לא מרוחקים במיוחד.

טאבלט

לא נעים לגדל דור של זומבים שמכורים למלבן האלקטרוני הזה, אבל יש רגעים שהשקט שהמכשיר הזה קונה פשוט שווה זהב. אנחנו הגדלנו ודאגנו לטאבלט לכל ילד בכדי למנוע מריבות, אך פספסתי קצת בהתאמת התכנים, ושוב נוצר מצב שבדיוק את הסרטון שהיה רק באחד הטאבלטים שניהם רצו לראות...

טבע

הילדים שלי ואני פורחים בטבע, וזה גם מה שיפה במדינות זרות. מדרחובים עם בתי קפה יש גם בארץ, ומוזיאונים שונים לרוב לא מעניינים אותי ובטח לא את הילדים. רק תנו להם להשתולל במים והם מרוצים.


זה הכל להפעם.
עד לטיול הבא,
גמר חתימה טובה






יום שלישי, 28 ביולי 2015

נעלים קונים מהר? - פוסט ראשון בסדרה

אחרי שנתיים שאני חוקר את תחום ההנעלה, הנעלת הילדים, והקניות באינטרנט החלטתי לכתוב סדרת פוסטים בנושא.
את רוב הידע שלי אני חייב לבלוג המעולה ציידת של רן פרגמין (מופיע בבלוג-רול שלי בקישור קבוע), ואת כל מה שאכתוב פה כנראה שאפשר למצוא בצורה זו או אחרת בבלוג שלו, אבל בסדרת הפוסטים הקרובה אתן את הזווית האישית שלי על הנושא.
אז כפי שכבר ציינתי הכל התחיל לפני שנתיים בעיצומו של החיפוש אחר מרפא לפלנטר פשיאטיס שלי.
כדרכי בקודש חקרתי כל מקור מידע אפשרי, ובמחקרי הגעתי גם לבלוג של רן, וסדרת פוסטים שלו הנקראת "איך ניצחתי את הפלנטר פשיאטיס".
צללתי וקראתי בשקיקה. גם דיברתי עם רן בטלפון. חלק מהטיפים והרפרנסים שלו אכן עזרו לי מאד בהתמודדות עם הפציעה.
הבלוג של רן התחיל כבלוג סקירת ציוד ריצה ו outdoor אבל הוא כותב גם על נושאים אחרים הקרובים לליבו. אחד הנושאים המרכזיים בבלוג הוא נושא הנעלה מינימלית והנעלת ילדים.
לפני שנחשפתי לבלוג, ריצה יחפה והנעלה מינימלית היו טרנדים שחלפו באוזני כרץ אך לא באמת דיברו אלי, ולמרות שכבר היה לי ילד מעולם לא הקדשתי מחשבה לנושא ההנעלה שלו (וגם לא ממש לנעלים שלי).
הקריאה בבלוג חשפה אותי לעולם שלם שעיצב את תפיסת העולם שיש לי היום לגבי הנעלה. תפיסה שאמנם די מגובשת אך עדיין עוברת התאמות ככל שהזמן עובר.
הפוסט הזה יעסוק בעקרונות החשובים לי בנושא הנעלה.
הפוסט הבא ייתן דגש על הנעלת ילדים.
בפוסט שאחריו אפרט קצת יותר על הסיפור האישי שלי עם הנעלה מאז הפציעה.
הפוסט האחרון יעסוק בנושא הזמנת נעליים וביגוד מהאינטרנט (15 זוגות הנעלים האחרונים שקניתי לי ולילדים הוזמנו מהאינטרנט).

אז בואו נתחיל.

נקודת המוצא בבסיס האני מאמין שלי גורסת כי נעלים נועדו להגן ולא לתמוך.

מה זה להגן?

להוות חוצץ בין כף הרגל לכל מיני עצמים שעלולים לפצוע אותה כמו אבנים, זכוכיות, מסמרים וכו.
בנוסף זה כולל הגנה מחום או קור קיצוניים.

מה זה לתמוך?

כשהייתי ילד היו לי נעלי ספורט. זוג אחד. שיחקתי איתן כדורגל, כדורסל, טניס, רצתי איתן וגם הלכתי איתן ביום יום. לא היו גם יותר מדי חברות בשנות השמונים. מי זוכר את חברת גלי? אם היה להורים שלכם קצת כסף אז היה לכם אפילו זוג של ריבוק!
בקיץ הייתי הולך עם סנדלים תנכיים בצבע חום מזעזע וזהו.
כשהתבגרתי גיליתי שלכל תחום יש נעליים בהתאמה מיוחדת: נעליים מיוחדות לכדורגל, לכדורסל, לטניס ואפילו לריצה.

ב 2007 התחלתי לרוץ.
לפני שהתחלתי לרוץ הסבירו לי שאני חייב ללכת "להתאים נעליים" למבנה כף הרגל הייחודי שלי. זה חשוב בכדי למנוע פציעות.
החלו לצוץ חנויות מקצועיות לציוד ריצה ובעזרת מכשור מתוחכם (כרית לחץ, הליכון ומצלמה) ידעו למפות את הפסיעה הייחודית של כל רץ: אובר-פרונציה, ניטרלי, וסופינציה, ואת מבנה הקשת שלו: גבוהה, ניטרלית, נמוכה (פלטפוס).
הקיטלוג הזה אפשר לבחור נעל "מתקנת" ייחודית לאותו רץ (בדרך כלל לכל חברת נעליים יש דגם אחד או שניים שמתאימות לכל קטגוריה) - ועכשיו הוא יכול לרוץ בבטחה!

בחרתי נעליים מתקנות והתחלתי לרוץ, אפילו עשיתי איתן מרתון, שבמהלכו נפצעתי.
עברו הרבה שנים, החלפתי הרבה זוגות נעליים, נוצרות עוד תתי קטגוריות (מה שאפשר לחברות למכור יותר נעליים) עברתי ממתקנות - לחצי מתקנות וכמובן שגם המשכתי להפצע, עד שגיליתי אי שם בשנת 2011 את קטגוריית נעלי התחרות.
יכול להיות שזה היה קשור לטרנד המינימליסטי שנכנס מאד חזק באותה תקופה. חברת Zoot המתמחה בציוד טריאתלון הוציאה דגמים של נעלי ריצה לטריאתלון.
מה שהיה מיוחד בנעלים האלה שהן היו קלות משמעותית מכל נעל שנעלתי לפניהן. הן היו מתלבשות על הרגל כמו כפפה, ללא צורך בגרביים וללא צורך בשריכה, ולכן התאימו להחלפה מהירה בתחרות טריאתלון. הן לא היו מינימליות בכלל אם נתייחס לעקרונות שאפרט למטה, אך בהחלט הרבה יותר מינימליות מכל נעל ריצה אחרת שהכרתי עד אז.
התאהבתי. היתה תחושת חופש בריצה בנעליים האלה. עשיתי איתן שיאים אישיים ב 10 ק"מ, במירוץ אייל ל 15 ק"מ, ואפילו רצתי איתן חצי מרתון בתחרות חצי איש ברזל.
סגנון הריצה שלי גם השתפר בנעליים האלה. הוא היה יותר משוחרר, יעיל ומהיר.
באותה תקופה גם התחלתי לשמוע גרסאות ותיאוריות שאותה "פרונציה" שאבחנו בסגנון הריצה שלי היא בעצם תנועה טבעית של כך הרגל שנועדה לספוג את הזעזוע של הדריכה ולמנוע פציעות.

הסיפור הזה הוא הסיפור העצוב של ההנעלה המודרנית.
הרגליים שלנו התפתחו במשך מליוני שנים. לכל שריר בכף הרגל ומעליה יש תפקיד ייחודי, והביומכניקה של כף הרגל היא מורכבת בהרבה ממה שנעל כלשהי יכולה לחקות. כשאנחנו מנסים "לתקן" משהו אחד, זה כמו לשים קיבוע ולהגביל משהו אחר. התנועה הטבעית נפגעת, וזה ברוב המקרים יוצר בעיות אחרות.
נולדנו יחפים, ובמשך מליוני שנים גם הלכנו יחפים. זה מה שהרגליים שלנו יודעות לעשות.
אז נכון שהתקדמנו מאז וכמו שאנחנו לא גרים במערות, אנחנו יכולים גם להגן טוב יותר על כפות הרגליים שלנו, ואין סיבה שנלך יחפים בקור או חום קיצוניים, ועל משטחים שעלולים לפצוע אותנו, אבל בין זה לבין לכלוא את כף הרגל בנעליים כבדות, "תומכות", עם כריות, וטכנולוגיות מפה ועד להודעה חדשה המרחק גדול.

אז מה מאפיין נעליים מינימליות, כאלה ש"מגינות" אך לא "מתקנות":
"drop" מינימלי -
בנעלי הריצה המודרניות (ובעצם כמעט בכל נעל פרט לנעלי סירה של נשים) יש תמיד הגבהה בעקב. זה אומר שהעקב נמצא גבוה יותר מהבהונות בכמה מילימטרים, ולפעמים גם סנטימטרים. הדבר הזה גורם למנח לא טבעי של כף הרגל (כשאנחנו יחפים על הקרקע, הכרית והעקב נמצאים על אותו מישור) ולקיצור של גיד אכילס ושרירי הסולאוס. לשרירים וגידים יש אלסטיות מסוימת ואם הם לא מקבלים את המתיחה הטבעית שלהם באופן קבוע הם ישארו קצרים ומוגבלי טווח תנועה - כמה מכם יכולים לרדת לסקוואט עמוק מבלי להרים את העקב?

סקוואט רע
סקוואט טוב













בנוסף, הגבהה של העקב בנעלי ריצה מעודדת דריכה על העקב שתורמת לסגנון ריצה לא יעיל ומעודד פציעות.

סוליה דקה וגמישה -
סוליה גמישה מאפשרת תנועה טבעית לכף הרגל. סוליה דקה מאפשרת "תחושת קרקע" טובה יותר ומונעת ניוון של כל השרירים הקטנים שאחראים על היציבה שלנו.

תא בהונות רחב -
אני לא יודע מה איתכם, אבל כשאני רואה מוקסינים אני מקבל חום. נעל טובה צריכה תא אצבעות רחב שלא ילחץ על הבהונות ויאפשר להן להתפרש כשמופעל עליהן לחץ של דריכה.

toe spring מינימלי - 
אם תניחו נעל ריצה על הרצפה, תשימו לב שהחלק הקדמי של הבהונות מוגבה מעט מהקרקע. זה כביכול אמור לתת את ה bounce שמקפיץ את הרגל קדימה בין צעד לצעד בריצה. זו תנועה טבעית שכרית כף הרגל יודעת לעשות בעצמה (בטח אם הסוליה גמישה), וההגבהה המיותרת הזו שוב מייצרת מנח לא טבעי שמייצר לחץ מיותר על איזור הבהונות. נסו לעמוד יחפים ולהרים את כל הבהונות ביחד. מרגיש טבעי? כמה זמן תחזיקו ככה?

תמיכה בקשת - 
בפוסט שאתייחס לסיפור האישי שלי אביע הסתייגות מסוימת מהעקרון הזה, אבל בכל זאת.
בנעל מודרנית הסוליה לעיתים רחוקות שטוחה ולרוב במבנה גלי שיוצר הגבהה מסוימת בקשת. מי שיש לו קשת גבוהה ירגיש נוח בנעל כזו, מי שיש לו קשת נמוכה זה יציק לו. בכל אופן התמיכה המובנית הזו בתוך הנעל מחלישה ומנוונת את השרירים שאחראים לקשת הטבעית של כף הרגל ושוב, מגבילה את התנועה הטבעית של הרגל.

כמה דוגמאות בתמונות


מימין New Balance Minimus - נעל ריצת שטח מינימלית.
משמאל Mizuno Wave Precision - נעל ריצה "סטנדרטית".
ניתן לראות את ההבדל בגובה הסוליה.
העקב של המינימוס בגובה 15 מ"מ מהקרקע, והכרית בגובה 11 מ"מ - דרופ של 4 מ"מ שאכן מוגדר מינימלי.
לעומתו העקב האימתני של המיזונו בגובה 35.3!!! מ"מ מהקרקע, והכרית בגובה 21 מ"מ. זה נותן דרופ מטורף של יותר מ 14 מ"מ שלגמרי מעודד טכניקת ריצה של overstride (פתיחת צעדים גדולה מדי ונחיתה על העקב) המעודדת פציעות. בנוסף במיזונו כמעט ואין תחושת קרקע וגמישות של הסוליה כאשר הנקודה הקרובה ביותר לקרקע נמצא במרחק 2 ס"מ ממנה. במינימוס הסוליה בעובי הנע בין 11 ל 15 מ"מ - חצי מבמיזונו.
ניתן לראות בתמונה הבאה את הגמישות שלה


בכלל הנעל הזו מרגישה כמו כפפה ומאפשרת נעילה בלי גרביים בזכות התפירה המיוחדת שלה שמשאירה את התפרים בחוץ.

השוואת תא בהונות


מימין - אותן Mizuno Wave Precision מקודם.
משמאל - Reebok Crossfit Nano 2.0 - נעל הקרוספיט שלי (שאמנם פחות מינימלית מהמינימוס, אך עדיין די מינימלית)
אולי קשה לראות בתמונה אך תא האצבעות בנאנו מאד רחב. מאפשר מקום חופשי לבהונות, ובנוי באמת בצורה הטבעית של כף הרגל.
לעומתו במיזונו, כמו בהרבה נעלי ריצה, יש צורת שפיץ, ובשביל שיהיה מספיק מקום לבהונות לרוב צריך לקחת מידה גדולה יותר.

ניתן לראות את זה באופן בולט יותר בהדמיה הבאה באדיבות האפליקציה הגאונית ShoeFitr:

בעבר האפליקציה גם סיפקה מבט פרופיל וניתן היה לראות את ההבדל ב toe spring, אבל אני לא מוצא את האפשרות הזו כרגע, אז תצטרכו לסמוך עלי בעניין...

לסיכום, ניתן להבין שמינימליזם הוא ענין יחסי, ותמיד תלוי למה משווים,
אך בכל זאת יש כמה עקרונות אבסולוטים שכדאי להקדיש להם מחשבה בבחירת נעלים.
לפני שאתם רצים להחליף את הנעליים, חכו רגע ותקראו את הפוסטים הבאים.
בפוסט הבא אפרט יותר דגשים הקשורים להנעלת ילדים.

יום שלישי, 14 ביולי 2015

ביקור באלבמה

"הגעת ליעד"
וואלה?
לא הייתי מנחש...


הטיח המתקלף ואורות הניאון מהפיצוציה הסמוכה עושים עוול לחוויה הקולינרית שמסתתרת בפנים...
ואולי בדיוק זה הקסם של המקום.

זה לא בלוג ביקורת מסעדות אבל זו בהחלט חוויה שמצדיקה פוסט.
החוויה מתחילה כבר לפני יותר מחודשיים כשחבר שלי ניסה להזמין מקום למסעדה.
כולה 5 חבר'ה, לא איזה שולחן גדול, ועדיין השולחן הפנוי הראשון היה חודשיים קדימה.
אז רשמנו ביומן וחיכינו.

אלבמה היא מסעדה שמתמחה בבשרים במעשנה,
אפשר להזמין בה גם נתחים ספציפים מהתפריט, אך הדיל שהיא מתהדרת בו היא ארוחת הטעימות:
דיל בסיסי של 4 נתחים ב 130 ש"ח.
מי שרוצה להמשיך עם עוד 3 נתחים ישלם 170 ש"ח.
ככה, פשוט ואיכותי.
במהלך הארוחה זורמים לשולחן ומתמלאים כל הזמן סלט ירקות, תבשיל שעועית, תפוחי אדמה, כרוב כבוש (טעים בטירוף!) וחרדל.
גם מים מהברז יש בשפע.
מה שלא מוכרים במסעדה זה שתיה. לא קלה ולא חריפה. פשוט, כבר אמרתי?
תכלס זה יצא לי טוב כי אני לא שותה הרבה פרט למים, ובקבוק היין שהבאנו, ב 30 ש"ח עשה את העבודה מעולה.

אז מה היה לנו?
פתחנו באסאדו, שהיה רך ומעולה.



אחריו הגיע הצוואר הלבן (שומרי הכשרות יכולים להרגע, ניתן להחליף לנתח קצבים)


אני בדרך כלל לא חובב בשר לבן אבל היה ממש טעים, וגם החרדל שהגיע איתו השתלב מעולה.
המנה השלישית היתה הסינטה הזו, שהיתה עשויה בדיוק במידה הנכונה:


כשהמלצרית לא שואלת על מידת עשיה, זה יכול להעיד על אחד משני דברים:
או שהם לא מבינים בבשר ומכינים לכולם את הבשר עשוי מדי.
או שהם יודעים בדיוק מה מידת העשיה הנכונה לכל נתח, ואפשר לסמוך עליהם.
ובכן, באלבמה יודעים מה הם עושים. כל אחד מהנתחים היו עשוים בדיוק במידה הנכונה!

הנתח האחרון היה נתח קצבים, שהיה בהחלט טעים מאד אבל אותי באופן אישי הכי פחות הרשים.


למרות שהייתי די מלא, הייתי מוכן להמשיך לעוד 3 נתחים (אחרי הכל, מתי יצא לי שוב לחזור לכאן?). אבל לחבר'ה זה כבר הספיק ולא רציתי להתחזר לבד. נו טוב, כנראה שניאלץ לחזור :)

לסיום קיבלנו קינוח לבחירה ושתיה חמה (וגם ממנה קיבלנו עוד כוס בחינם, ועם חיוך)
הלכתי על המוס שוקולד ותה עם נענע.


היה נחמד אבל בוא נאמר שעדיף שימשיכו להתמקד במה שהם טובים בו - בשר.

בקיצור, ב 150 ש"ח לאדם כולל שירות המסעדה הזו מדורגת במקום סופר גבוה בסולם שלי.
אין ספק שאחזור לשם שוב.

יום ראשון, 5 ביולי 2015

מוסקה וירקות בתנור

בתקופה האחרונה אני מנסה להקפיד קצת יותר על מה שאני אוכל וכפועל יוצא חזרתי קצת לבשל.
לא הכנתי את המוסקה והירקות באותה ארוחה אבל שניהם בסוף השבוע האחרון אז אפשר לאחד לפוסט אחד.

מוסקה זו מנה שכבר הרבה זמן אני מתכנן להכין אבל לא באמת הגעתי לזה. משתי סיבות:
1. זה הרבה עבודה ואני לא אוהב לעבוד קשה בשביל האוכל שלי.
2. יש לי כבר שנים יחסי אהבה-שנאה עם חצילים, ושמתי לב שרק במנות מסוימות הם באים לי טוב.

בקיצור, מספיק עם החרטוטים, וניגש לבישולים.

מוסקה

אציין שהשתמשתי בהכנת המנה הזו במתכון מהספר "לבשל עם איש המערות", והוספתי קצת טוויסט משלי.

המצרכים הדרושים:

2 חצילים
1 ק"ג בשר טחון (רצוי פעמיים)
3 עגבניות טריות
1 בצל
1 קופסא רסק עגבניות.
שמן לטיגון (השתמשתי בשמן זית, אבל גם שומן בקר הולך)
1 ביצה
תבלינים לבשר (אצלי הולך ראס אל חנות ומלח)

אופן ההכנה:

מקלפים את החצילים ופורסים לעיגולים (לרוחב).
למרות שאין לי הרבה נסיון עם חצילים, אני יודע שלפני העבודה איתם, צריך לפזר עליהם מלח גרוס ולתת להם לנוח איזה חצי שעה במסננת. זה עוזר לחציל להגיר נוזלים ומרירות.

אחרי חצי שעה אפשר לגשת למלאכת הטיגון. וזה הזמן ללקח הראשון שלמדתי מהנסיון הזה:
[חצילים שותים שמן כאילו היה מים. תוך שניה החצילים סופגים את השמן שבמחבת. בתוצר הסופי מצאתי את עצמי עם מוסקה מלאה בשמן שקצת מפריע לטעם הכללי, לכן בפעם הבאה אשתדל לספוג אותם טוב טוב לאחר הטיגון, ואני אפילו שוקל לוותר על הטיגון ולקלות אותם בתנור במקום.
*תגובה ראשונית על הפוסט שלחה אותי למאמר המועיל הזה בנושא טיגון. לגזור ולשמור (תודה איריס)]

אם בכל זאת החלטנו לטגן, להשתמש במחבת גדולה ולא להעמיס יותר מדי. איזה 5-6 פרוסות בכל "נגלה".
לטגן בכל צד כמה דקות עד שמשחימים.
לא לשכוח לספוג את החצילים טוב טוב בנייר סופג.
(השתדלו לא לנשנש יותר מדי במהלך הטיגון, כדי שישארו מספיק חצילים למנה...)

ועכשיו לבשר,
קוצצים בצל ומטגנים כמה דקות בשמן עד שמזהיב.
מוסיפים את הבשר ומקפיצים עד שמאפיר.
מוסיפים את רסק העגבניות והתבלינים ומבשלים עוד כ 2 דקות.


הסידור:
האמת שמדובר במנה אומנותית משהו, ויש חלקים בה שנחמד לעבוד עליהם, כמו הסידור בתבנית.
בתור התחלה מסדרים את החצילים בצפיפות בתחתית התבנית
בשלב הבא שמים שכבת בשר עשירה
ושוב חצילים
שכבה אחרונה של בשר ומעליה פרוסות עגבניה טריות

ועכשיו ללקח השני שלמדתי מהניסוי הזה:
בעקרון אמורים לטרוף ביצה ולמרוח במברשת שכבה עדינה למעלה כדי שתדביק את העסק.
[אני לקחתי את זה צעד קדימה, בהשראת המוסקה של מסעדת "סופיה" שאני אוכל בערך פעם בשבוע. שם השכבה העליונה של המוסקה היא ממש שכבה עבה של ביצה, כמו חביתה.
אז אני השתמשתי ב 4 ביצים והיות והילדים החביאו לי את המברשת סיליקון פשוט שפכתי את הביצים מלמעלה. הביצים הצליחו לחלחל טיפה למטה וזה לא נראה יפה כמו במסעדה, אבל עדיין יצא טעים, אז לשיקולכם]


השלב האחרון הוא 40 דקות בתנור שחומם מראש ל 170 מעלות.
בתאבון!

ירקות בתנור

האנטיתזה להמון עבודה של המוסקה, היא המנה (או תוספת) הבאה שהיא פשוט קלה בטירוף.
בוחרים איזה ירקות שרוצים. שוטפים, מקלפים, חותכים, מסדרים בתבנית מזליפים קצת שמן זית מעליהם ומלח ופלפל גרוסים. שמים בתנור ב 180 מעלות לשעה.


נכון פשוט?