יום שלישי, 30 בדצמבר 2014

כש 70 קילו נוחתים על פרק כף היד

באמת שחשבתי שהפוסט הקודם יהיה האחרון השנה אבל החיים זימנו "הזדמנות" לעוד פוסט.

הגעתי לקרוספיט אחרי שנמאס לי כל הזמן להפצע. סבלתי מפציעות overuse חוזרות ונשנות כתוצאה מעיסוק בהרבה מאד ספורט סיבולת ומעט מאד חיזוק.
ובאמת אני מתאמן כבר שנה ו 8 חודשים ללא פציעות, ובחודשים האחרונים ממש רואים תוצאות: ביכולת ההתאוששות שלי בין האימונים, בזמנים שאני מבצע תרגילים, במשקלים שאני עובד איתם, וגם במראה שלי שהחל לעבור גיאומטרית מהעגלגל לכיוון המשולש (לריבועים עוד לא הגענו).
אבל, אף פעילות גופנית אינה חפה מפציעות, בוודאי לא אחת שבה מנסים כל הזמן לשפר ולמתוח את גבולות היכולת.
וכשעובדים עם משקלים כבדים, זה יכול להגמר בצורה לא נעימה.

תחום הרמת המשקולות תופס נתח מרכזי מהאימונים בקרוספיט.
התרגילים בהרמת משקולות עובדים על הרבה מאד קבוצות שרירים בגוף בבת אחת, וזה היתרון שלהם. בניגוד לעבודה בחדר כושר על תנועה מבודדת של שריר אחד או שניים, בהרמת משקולות מתקבלת תנועה פונקציונלית של הרבה שרירים. בעצם צריך לעשות הרבה פחות תרגילים בשביל לקבל אפקט על הרבה מאד שרירים.

אחד התרגילים הבסיסיים בהרמת משקולות נקרא Clean & Jerk. בתחרויות הרמת משקולות זה מה שנקרא "דחיקה", בניגוד ל"הנפה" (snatch) שזו פעולה שבתנועה אחת מעלים משקל מהרצפה עד מעל לראש, ב Clean & Jerk המשקל עולה ב 2 שלבים. בשלב הראשון: Clean - המשקל עולה מהרצפה עד לחזה, ובשלב השני (Jerk) מהחזה עד מעל לראש.

האימון של אתמול התמקד בחלק הראשון של התנועה - ה clean, והמטרה היתה לקבוע משקל מירבי לביצוע בודד של הפעולה (RM1) - שיא אישי, אם תרצו. ולכן, במקרה זה גם תועד.
היו לנו 8 נסיונות לחזרה בודדת של Clean על מנת להגיע למשקל מירבי בחזרה בודדת.

לאחר חימום ומספר העלאות משקל, ואף כשלון בנסיון ראשון ל 65 קג, ביצעתי נסיון מוצלח ל 65 ק"ג.



ניתן לראות שהתנועה מורכבת ממשיכה של המשקל על ידי הכתפיים ואז כניסה מתחתיו בסקוואט כאשר המוט יושב על עצם הבריח, לסיום צריך לעמוד עם המשקל בברכיים נעולות.

אחרי מנוחה של כמה דקות הגיע הנסיון ל 70 ק"ג.
אזהרה לבעלי לב חלש - הסרטון מכיל תמונות קשות לצפיה.



מי שבכל זאת שרד את הסרטון, הנה ההסבר של מה שהשתבש:
אחד הדברים שחשוב להקפיד עליהם כשמבצעים clean הוא הרמה גבוהה של המרפקים לאחר משיכת המשקל, כך שבסיום התנועה כשהמוט יושב על עצם הבריח המרפקים מסובבים כלפי מעלה והאמה מקבילה לקרקע.
למה זה חשוב?
1. זה עוזר לשמור על גב ישר, ומונע מהמשקל למשוך את הגוף קדימה.
2. ככל שהמרפקים יותר גבוהים הזווית שבה כף היד נעה אחורה יותר קטנה ויש פחות עומס על שורש כף היד שמחזיק את המשקל,
3. כשיורדים לסקוואט נמוך המשקל נוחת בעוצמה ודוחף את היד וכל הגוף מטה. אם המרפקים גבוהים אין שום בעיה. במקרה שלי, המרפק לא היה מספיק גבוה והוא נכנס בברך והיד ספגה את עוצמת המשקל. מי שיתעמק בסרטון, יוכל גם לראות את הזווית שכף היד שלי קיבלה כתוצאה מהמכה. התוצאה - שבר בפרק כף היד.


אם הייתי מסובב את המרפקים קצת יותר מהר היה לי את העוד ס"מ אחד של clearence להכנס בנחת מתחת למשקל, ואז או שהייתי נעמד עם המשקל, או שהוא היה לי כבד מדי והייתי זורק אותו קדימה. בכל אופן, לא הייתי נפצע.

האמת, שזה לא כל כך כואב.
אני מניח שהעובדה ששמתי את היד מיד בקרח, והגעתי מהר למוקד, עזרה. תודה לשרון על העזרה הראשונה המיידית, ולטל על ההסעה למר"מ.

זה בעיקר מבאס. יד שמאל שלי מושבתת לחודש. אסור לי לנהוג. אסור לי להרים ילדים. אפילו להכין לאיתי בקבוק זה אתגר.
לנעמה יש יום הולדת עוד יומיים, וזו לא המתנה שתכננתי לתת לה.
זה קרה לנו לפני שנתיים וחצי כששברתי את עצם הבריח והייתי מושבת ל 6 שבועות, אבל אז היה לנו ילד אחד, והיתה לו מטפלת בבית. היום יש 2 ילדים, והגנים של שניהם במרחק נסיעה. יהיה בהחלט מאתגר.

לפחות לא תהיה לי בעיה של שעות שינה...

יום ראשון, 28 בדצמבר 2014

לכבוד סוף השנה, כמה מילים על שינה

במסגרת המסע שלי לעבר אורח חיים בריא, אפשר לומר שסימנתי וי על היבט התזונה והאימונים.
היבט אחד שבאופן קבוע לא מקבל אצלי מספיק חשיבות הוא נושא השינה.
אין לי ספק שאני לא ישן מספיק, ועכשיו שאני מתאמן זה אפילו יותר קריטי.


אז החלטתי לבצע בדיקה במשך שבוע שלם כדי להבין כמה שעות אני באמת ישן כל לילה.
במקרה יצא שבחרתי שבוע שבו המחשב שלנו התקלקל, מה שבתיאוריה היה אמור להוביל ליותר שעות שינה (בעקבות פחות זמן מסך), אבל איתי בדרכו המיוחדת הצליח לאזן את המצב...

אז זה מה שהיה השבוע:
ביום ראשון, איתי פינק אותי בהתעוררות מ 23:15 עד 1:15 בלילה. קמתי לאימון בשעה 5:45 - סה"כ 4:30 שעות.

ביום שני למרות שחיכיתי לפרק הסיום של הומלנד, העייפות ניצחה והלכתי לישון ב 22:00!!! נעמה קמה לאיתי ב 5:30, ואני "התפנקתי" עד 6:00 - סה"כ 8 שעות.
הלילה מרובה השעות הזה כנראה לא הספיק לי כי ביום שלישי שנשארתי עם איתי בבית (חנוכה) נמנמתי לחצי שעה בזמן שהוא ישן בצהרים.

ביום שלישי שוב היה תורי לקום בלילה. הלכתי לישון ב 23:00. איתי התעורר ומיד חזר לישון ב 2:30, אבל עד השעה 3:30 מספר הפסקות חשמל גרמו למדפסת להתעורר לחיים, ואחריה התמי 4 בחר להודיע לנו שגם הוא כאן. ביחד הם ניגנו סרנדה שלא הטיבה עם היכולת שלי לחזור לישון. איתי שוב פינק בקימה ב 5:30, מה שהביא אותי ל 5:30 שעות נטו.

ברביעי נרדמתי בשעה 0:00 (אחרי ההתעוררות של איתי למוצץ) וקמתי עם השעון בשעה 6:00 - 6 שעות.

ביום חמישי מיד אחרי האימון נפגשתי עם חבר שבא לביקור מולדת וחזרתי הביתה מאוחר. הלכתי לישון ב 1:00, וקמתי עם איתי ב 6:00. 5 שעות.

בליל שישי הגיע התור שלי להתפנק בשבת בבוקר. הלכנו לישון ב 0:00, ונעמה קמה לאיתי ואפשרה לי לישון עד 8:00. ואם זה לא היה מספיק דפקתי עוד שנ"צ של שעה על הספה. סה"כ 9 שעות.

אבל כמו שאומרים, לכל שבת יש מוצאי שבת, ואחרי שהלכתי לישון ב 0:15, איתי החליט לקום לשעה באמצע הלילה, ואז שוב ב 6:15. הוא אגב חזר לישון עד שהערתי אותו ב 7:40, אבל בשבילי זה כבר היה אבוד. 5 שעות נטו.

אז השבוע האחרון מסתכם ב 43.5 שעות שינה, שזה קצת יותר מ 6 שעות בממוצע ללילה.
האמת שזה פחות או יותר כמה שחשבתי שאני ישן גם לפני המדידה.

במאמר המצוין הזה של גיל, הוא מציין ש"כמות השעות המינימלית הדרושה לתפקוד אופטימאלי באוכלוסייה בוגרת (גילאים 22 +) היא 7.5 שעות שינה מלאות + שעת שינה נוספת על כל שעת אימון אינטנסיבית"

אני מתאמן בסה"כ 3-4 שעות בשבוע, ככה ש 7.5 שעות בהחלט יספקו אותי, אבל גם זה הרבה יותר ממה שאני ישן היום.

אז מאיפה לוקחים עוד שעות שינה?


נראה שאם אקפיד על הליכה לישון ב 23:00 לכל המאוחר ארוויח עוד 5 שעות שינה שבועיות.
אם איתי יפסיק להתעורר בלילה זה יקנה לי עוד 4 שעות. זה קצת פחות תלוי בי, אבל יש לציין שהוא היה חולה השבוע, אז אולי בשבועות אחרים המצב יהיה טוב יותר.
ובאמת אם בכל לילה אשן מ 23:00 עד 6:00 ובסופ"ש נגנוב עוד 3 שעות בבוקר ובשנ"צים, יש בהחלט פוטנציאל לממוצע של 7.5 שעות בלילה.

וזו המשימה לשבוע הקרוב.
עדכונים בהמשך.


יום ראשון, 7 בדצמבר 2014

גמרה לי על הירכיים הסינדי הזאת...

לא מה שאתם חושבים.
אבל הייתי צריך כותרת מעניינת בשביל שתכנסו לקרוא, לא?

בקרוספיט יש אימוני Benchmark.
יש 2 סוגים של אימונים כאלה:
Hero WODs - על שם גיבורים אמריקאים שנפלו בקרבות, לוחמי אש, אנשי כוחות בטחון וכו'. האימון נעשה בדרך כלל כהוקרה לאותו חלל.
The Girls - אימונים עם שמות של בנות. סתם כי כיף להגיד "עשיתי את פראן".


אימוני הבנצ'מארק מאפשרים 2 דברים:
1. למדוד יכולות ביחס למתאמנים אחרים בכל העולם (פחות מעניין אותי).
2. למדוד התקדמות אישית לאורך זמן.

בגדול האימונים מתחלקים ל 2 סוגים:
For Time - צריך לסיים את כל האימון במינימום זמן, והתוצאה היא הזמן.
AMRAP - As Many Rounds As Possible - במסגרת זמן מוגדרת (12, 15, 20 דקות) לבצע מקסימום סבבים של האימון, כשהתוצאה היא מספר הסבבים.

אחרי הרבה זמן שלא עשיתי אימוני בנצ'מארק, ביום חמישי ניגשנו לעשות את סינדי.


סינדי זה אימון מסוג AMRAP, די פשוט להבנה, וכל מתאמן בכל רמה יכול לעשות אותו.
20 דקות למקסימום סבבים של:
5 עליות מתח
10 שכיבות סמיכה
15 סקוואט

שימו לב לבחור בסרטון מדגים 26 סבבים:


יש לציין שאני יורד לסקוואט הרבה יותר עמוק ממנו...

בכל אופן, הפתעתי את עצמי לטובה ועשיתי 15 סבבים, שהם: 75 מתח, 150 שכיבות סמיכה, ו 225!!! סקוואטים (ונשארו לי עוד 15 שניות ספייר...)
אז נכון, זה רק משקל גוף, אבל עדיין 225...

ואז, ברוב חוכמתי הגעתי לאימון של שישי צהרים. בערך 14 שעות אחרי האימון הקודם.
אני לרוב לא מגיע לאימונים יום אחרי יום, אבל היו אילוצי לוח זמנים, וגם לא כל כך הבנתי את המצב הקשה של הארבע ראשי שלי, בזכות התופעה הנהדרת הקרויה DOMS - Delayed Onset Muscle Soreness. בגדול זה אומר שהכאבים מגיעים רק אחרי יום/יומיים.

האימון של יום שישי כלל 15 דקות של מקסימום סבבים מהתענוג הבא:
הליכה של כ 25 מטר עם משקל מעל הראש.
50 מטר ספרינט הלוך-חזור.
15 burpee over the bar.
15 front squat.

קצת תרגום.
מי שלא מכיר, burpee זו התנועה השנואה באימוני קרוספיט. בעברית קוראים לזה סמוך-קום.
burpee over the bar  זה שכלול שנראה ככה:


בקיצור שיטה מאד מהירה להעלות דופק...

front squat זה אותו סקוואט מוכר וחביב, רק עם משקל שיושב על עצם הבריח.


בחרתי משקל סולידי מבחינתי - 30 ק"ג.
וניגשתי לאימון.
הכל היה בסדר עד שהגעתי לסקוואטים.
הארבע ראשי שלי זעק וצעק. הייתי צריך להניח את המוט כל 4-5 חזרות, ואלה היו 15 דקות ארוכות ביותר, שבסופן השלמתי 3 סבבים.

לאחר פינוק בטן סטטית בחסות המאמנת עידית, דידיתי לי הביתה כדי להתאושש.
ההתאוששות כללה מרדף אחרי רועי בפארק, ולקינוח הוא גם ביקש לעלות אתמול בערב 5 קומות ברגל.

שלחתי איתו את נעמה, ועליתי עם איתי במעלית...

יום ראשון, 30 בנובמבר 2014

תעודת ביטוח

כשנכנסתי לפליאו לפני שנה וחודשיים, אנשים הרימו גבה.
שאלו אותי למה בחרתי בתזונה כל כך קיצונית? (זה לא באמת קיצוני, בטח אחרי שנגמלים מחיטה).
היה אפשר להבין אנשים מאד שמנים, או בקבוצות סיכון למחלות לב, חולי סכרת, סרטן, טורט, אלצהיימר שיבינו שאם לא יערכו שינוי קיצוני באורח חייהם, וכמובן בתזונה - הם ימצאו את עצמם בסכנת חיים.
אבל למה אני, בחור צעיר ובריא - כופה על עצמי אילוצי תזונה כל כך מחמירים?
אז למה באמת?

כשהייתי ילד היה להורים שלי ביטוח ב"פניקס".
כל שנה בראש השנה קיבלנו לוח שנה מתנה עם תמונות.
כל תמונה היתה של מישהו אחר משתתף בספורט אקסטרים: צניחה חופשית, מרוץ מכוניות, קפיצות סקי, טיפוס הרים וכו'.


אני זוכר שלא הבנתי איך האנשים האלה שקנו ביטוח חיים בפניקס יכולים לבצע את כל ענפי הספורט המסוכנים האלה בלי להפגע. הנחתי שהכינו להם חליפה מיוחדת שהופכת לרשת הצלה בעת הצורך, או נניח במכונית המרוץ מופעל קצף הגנה מיוחד כמו בסרט המנצח "איש הרס".


זו היתה מהות ביטוח החיים להבנתי - רשת בטחון שתפקידה להגן על חיי המבוטח.
רק בגיל מאוחר יותר הבנתי, שהביטוח בכלל לא נועד עבור המבוטח - אלא עבור קרובי משפחתו, והם "יהנו" מהביטוח, רק אחרי שהוא כבר לא יהיה בחיים... ביטוח עאלק.

אז מה הקטע שלי עם תזונה?
נכון, אני לא בעודף משקל, לא נמצא בקבוצת סיכון למחלות לב, סרטן, נפש או דימנציה, אבל...
מצד אחד המדע והרפואה התקדמו המון במאה האחרונה. אנחנו יודעים לטפל בהרבה מאד מחלות. מצד שני יש הרבה מאד מחלות שלא באמת יודעים מה גורם להם, וגם לא תמיד יודעים איך לטפל בהן, וכשמתחילים להופיע הסימפטומים זה כבר עלול להיות מאוחר מדי.
אני מדבר על סרטן (על סוגיו), מחלות לב, סוכרת, דמנציה, אלצהיימר ועוד כמה ששכחתי.
כל אחד מאיתנו מכיר מישהו שחלה בהם. היה בריא כל החיים ופתאום זה התפרץ ואז כבר היה מאוחר מדי.
לפעמים אומרים שזה גנטי (ואז באמת אין לי הרבה מה לעשות) אבל הרבה מחקרים מוצאים קשרים בין המחלות האלה לתזונה, לאורח חיים, וכמעט תמיד לרמת דלקתיות בגוף.
בנוסף, קשה מאד לדעת מה קורה בתוך הגוף. זה שאדם לא שמן לא הופך אותו לבריא, ולצערי בדיקות הדם של קופות החולים נותנות תמונה מאד מצומצמת על מה שקורה באמת בפנים. וכשדברים מופיעים בבדיקות הדם, או סימפטומים אחרים מתחילים להופיע, זה כבר מאוחר מדי.
אנשים חיים כאילו הגוף שלהם פח זבל, וחושבים שכשיופיעו הבעיות אז הם יעשו את השינוי. אבל לפעמים קשה עד בלתי אפשרי לתקן נזק של הרבה שנים.

אולי בכל זאת יש משהו בהסתכלות הילדותית שלי על נושא הביטוח?
אם וכאשר יתחילו להופיע הסימפטומים אצלי, לשלם כל החיים על ביטוח חיים זה לא מה שיעזור לי.
לקיים אורח חיים בריא - זו תעודת הביטוח שלי. זה קצף ההגנה שלי.
אני לא רוצה להגיע למצב שחברת הביטוח תשלם מליונים למשפחה שלי.
אני מעדיף שהנכדים שלי יצחקו עלי שאני לא יודע להשתמש ב 3 הקונכיות...



יום ראשון, 23 בנובמבר 2014

סוף שבוע בישולים!

סוף שבוע חורפי וביתי עבר עלינו, ואחרי הרבה זמן שלא בישלתי (חוץ מהשוטף), יצא לי להכין המון דברים במטבח.

את הבולונז הזה במקרה נעמה הכינה, אני פשוט הוספתי את התוספות:

דלורית שבילתה 15 דקות במיקרו:
ו"פסטה" קישואים בשמן זית:

אחרי תקופה ארוכה שאנחנו משתמשים בעגבניות מרוסקות מקופסא לשקשוקה, החלטתי להשקיע עם תערובת עגבניות טריות, עגבניות שרי ופלפלים אדומים שקצצתי בסלייסר.
והנה ארוחת שישי רומנטית
בשבת בבוקר החלטתי ספונטנית להכין פנקייקים

ואחרי שהירקן שחט אותי במחיר של התותים של תחילת העונה, הוספתי אותם עם יוגורט יווני לחגיגה








אבל גולת הכותרת של כל הבישוליאדה, היא תשובה שלי לקמפיין נסטי "מתי בפעם האחרונה עשית משהו בפעם הראשונה?"
אתמול!
יש לי עצמות מח ועצמות רגילות במקפיא כבר ממרץ. אז קראתי על יתרונותיו הבריאותיים של ציר עצמות.
אבל במשך כמעט 9 חודשים נמנעתי מלהכין אותו.
אז בשישי קניתי חומץ תפוחים וניגשתי למלאכה לפי המדריך המצוין הזה
אמנם לא התכוננתי מספיק מראש לעסק אז הציר התבשל רק 18 שעות (עם 2 הפסקות של 3 שעות באמצע) אבל גם זה לא רע בכלל.

ככה זה נראה בהתחלה


וככה בסוף


ואחרי סינון


היום נוסיף קצת למרק ירקות.
מממ...
החורף הזה מוציא ממני דברים טובים!

יום רביעי, 29 באוקטובר 2014

אוקטוברפיט

כולם מכירים את אוקטוברפסט.
חגיגת הבירות של באווריה בכל חודש אוקטובר (למעשה רובה בספטמבר אבל לא נהיה קטנוניים).
אז גם לי היתה חגיגה בחודש אוקטובר. חגיגה מסוג אחר.


יש גבול כמה זמן בן אדם יכול לנהל בלוג בשם "מתחזק" ולחפור על תזונה, מתכונים, הורות, וכל מיני שטויות.
צריך גם לכתוב קצת על אימונים.
ובשביל לכתוב על אימונים... צריך להתאמן.
ולאמר את האמת, להתאמן זה לא משהו שהייתי חזק בו בשנה וחצי האחרונות.
זה התחיל בפציעה אחרי מרתון ישראמן במרץ 2013.
המשיך בלידה של איתי ביוני ששינתה לי לחלוטין את סדר העדיפויות ואת לוחות הזמנים.
במשך שנה ו 4 חודשים מאז שאיתי נולד הגעתי ל 60 אימוני קרוספיט.
זה בממוצע 3.75 אימונים בחודש.
פחות מאימון בשבוע!
וזה כלל תקופות של שבועיים ואפילו 3 בין אימונים.
ואז בתחילת החודש הזה משהו קרה.
פשוט נמאס לי להגיע כל פעם לאימון ולצאת עם שרירים תפוסים לכמה ימים. נמאס לי ללכת אחורה בטכניקה ובמשקלים. החלטתי שאני רוצה להפסיק לדבר על להתחזק, ופשוט להתחזק.
פניתי לירי עם ההצהרה הנועזת הזו, והוא אמר שאני צריך להתאמן לפחות 3 פעמים בשבוע, אם אני רוצה לראות תוצאות.
חשבתי וחשבתי, וביקשתי שיבנה לי תכנית.
משהו שאני יודע על עצמי זה שאם יש לי תכנית אני עומד בה.
מאד קל לי לוותר על אימונים שהם לא חלק מתכנית, וכשהנסיבות מקשות עלי להתאמן. אבל אם יש תכנית ואני מחויב אליה אז התירוצים שאני ממציא לעצמי פשוט נעלמים אל מול ההתחיבות שנתתי לעמוד בתכנית.

אז נפגשתי עם ירי ובנינו תכנית. יש בה כמה תרגילים בסיסיים כמו סקוואט, דדליפט, לחיצת כתפיים, מתח, שכיבות סמיכה, ובטן.
אני אמור להגיע לבוקס לפחות 3 פעמים בשבוע, לעשות את אימון הקבוצה ולהשלים מתוך התכנית את התרגילים שלא נכללו באימון הקבוצה.

איך זה עובד עד כה?
כבר 3 שבועות מאז שנפגשתי עם ירי ובנינו את התכנית.
בשבוע הראשון הייתי ב 4 אימונים,
בשבוע השני ב 3 אימונים, ואם נספור את האימון של מחר, אז גם השבוע יהיו 3.
סה"כ באוקטובר אצבור 11 אימונים + אימון אישי עם ירי.
יש לציין שבניגוד לאימוני הקבוצה שאורכים שעה, האימונים האלה כוללים את ההשלמות שלי ואורכים שעה וחצי כל אימון.
אז עד כה באוקטובר התאמנתי פי 4.5 מהממוצע החודשי שלי בשנה וחצי האחרונות!
אני מרגיש מעולה, מעלה משקלים, מצליח לסיים אימונים עם הרבה אנרגיה וללא שרירים תפוסים.
ובנוסף, למרות שלא רצתי כבר שנה וחצי, הצלחתי אתמול לסיים 5X400 על 1:30 כל אחד, ואח"כ כמובן להמשיך ל 40 דקות אימון משקולות...



מקווה שאוכל להמשיך את החגיגה גם לנובמבר.

יום שישי, 3 באוקטובר 2014

סליחות

אני לא אדם דתי.
גם הבלוג הזה, למרות שמו, אינו דתי באופיו.
למרות זאת, יש מנהגים במסורת היהודית שאני רואה בהם ערך ומשתדל לקיים.
אחד מהם הוא חשבון הנפש האישי והחברתי שלפני יום כיפור.
אני לא חושב שניסיתי במכוון לפגוע במישהו בשנה האחרונה, אבל יתכן מאד שפגעתי. אז זה הזמן והמקום להתנצל.

מחר, בדיוק ביום כיפור, אני סוגר שנה שלמה מאז שהתחלתי בתזונת פליאו.
אני זוכר את השיחה עם ירי בשישי בצהרים שלאחריה הכל התחיל. 4.10.2013.
זו היתה שנה שבה למדתי המון על תזונה, על מדע, על התהליכים שקורים בגוף, ועל עצמי.
למרות שאני בסה"כ שנה מתנסה בתזונה הזו, בעצם תינוק, הרשיתי לעצמי להתיחס בזלזול לאנשים שמקשיבים להמלצות התזונה המערבית. אותן המלצות שגדלתי עליהן וחייתי לפיהן 33 שנים (וסה"כ לא רע).
זלזלתי באנשים, בדיאטניות, רופאים ושאר אנשי מקצוע. פה בבלוג, וגם בשיחות אישיות.
כמו במקומות אחרים בחיי, אני מגלה משהו טוב, ונוטה למשיחיות לגביו וביטול של כל השאר.
אז אני מנצל את הבמה הזו להתנצל.
אני לא יודע אם "גיליתי את האור". כמו שאמרתי, אני ממש תינוק בניסוי הזה.
גם אם גיליתי את "הדבר", זו לא סיבה להתנשא ולבטל דברים אחרים. וזו גם לא הדרך "להפיץ את הבשורה".
אז מי שנפגע ממני. באופן ישיר או עקיף - סליחה.

צום קל וגמר חתימה טובה.

יום שישי, 5 בספטמבר 2014

השניצליאו (ועוד קצת בישולים)

ביום חמישי שעבר היה לי יום הולדת, אז החלטתי לפנק את עצמי בסוף שבוע ללא בישולים.
במוצ"ש חליתי בדלקת גרון שאני מגדיר אותה כמחלה הכי קשה שזכורה לי בחיי הבוגרים.
בסוף השבוע הזה החלטתי בשביל בריאותי הפיזית והנפשית לחזור לבשל.

שלחתי את נעמה אתמול לקצב עם רשימת קניות ענפה. ותמיד כשאני קונה הרבה בשר הוא מפנק באיזה נתח שומן.
היום בצהרים הכנתי לרועי קוביות שומן, ואת השמן שניגר מהן שמרתי למה שיבוא בעוד רגע...

רציתי להכין לרועי שניצלים. כבר הוצאתי פירורי לחם ואז הבנתי שאין לי מה לאכול בעצמי. "כוסומו העולם" אמרתי.
"היום אני מצליח להכין שניצל כשר פליאו וטעים!".
הרומן שלי עם שניצל כשר פליאו מתחיל מימי הראשונים בפליאו לפני כמעט שנה.
בהכנת שניצל יש 2 בעיות: 
1. טיגון - רוב העולם מטגן שניצל בשמן קנולה. זה שמן שלא נשרף בטמפרטורה גבוהה ויש לו טעם די ניטרלי. אני לא משתמש בשמן קנולה, וגם השמנים שלי לשניצל עברו אבולוציה עם הזמן. במשך תקופה ארוכה טיגנתי בשמן זית שיש איתו 2 בעיות - יש לו טעם דומיננטי שבעייתי למי שלא אוהב, והוא נשרף בטמפרטורות גבוהות. אז גיליתי את שומן הבקר שהוא פשוט מושלם לטיגון שניצלים, אבל הזמינות שלו אצלי די נמוכה, לפי מצב הרוח של הקצב, ולאחרונה ניסיתי גם שמן קוקוס שבאופן מפתיע יצא לא רע בכלל.
2. הציפוי - על הציפוי יקום או ייפול השניצל, וכמובן שהציפויים הכי טעימים מכילים הכי הרבה מרכיבים לא רצויים. יש אולי 2 סוגים של פירורי לחם שמכילים: קמח, מים ומלח. הרוב מכילים מלא שמנים צמחיים, חלקם מכילים אפילו סוכר. בכל מקרה אף אחד מהדברים האלה אני לא אוכל ומעדיף שגם רועי לא יאכל, אבל כל נסיון שלי בעבר להכין ציפוי בייתי כשל: קמח שקדים, קמח קוקוס ושבבי שקדים, קמח שקדים ושבבי קוקוס. בכל אחד מהנסיונות האלה נוצר ציפוי שברגע האמת התקלף מהשניצל.

היום נחתה עלי המוזה, ופתאום ברגע אחד קיבלתי הארה. התשובה לציפוי המנצח תמיד היתה שם אבל כמה דברים שקרו בשבועיים האחרונים פתאום נחתו והתחברו לי יחד לגלות את המרכיב הסודי שיגרום להכל לעבוד.

אז מה יש בציפוי?
ערבבתי קצת קמח קוקוס עם קמח שקדים. הוספתי כמון, פפריקה וזעתר עם שומשום. 
לתוך התערובת הזו הוספתי כף של... wait for it...
אבקת קליפות זרעי פסיליום (psyllium husk powder)
מה זה זה?!

אז זה המרכיב הסודי, שמדביק את הכל וגורם לו לעבוד.
ומה שהביא לי את ההברקה הזו היו 2 אירועים מהשבוע האחרון:
1. בפייסבוק רצים מלא דיונים על  "איך להכין לילד סנדוויץ מלחם/פיתה ללא גלוטן", וכמעט תמיד מופיע המתכון הזה לפיתה מקמח קוקוס. ניסיתי להכין אותו בעבר וזו הסיבה שיש לי את האבקה בבית. הנסיון שלי היה כושל והתכוונתי לנסות שוב, ולכן העפתי בו מבט שוב השבוע וקראתי שיש לו תכונות הדומות לגלוטן (שהוא זה שמדביק את הכל בלחם) אז קיוויתי שהוא ידביק לי את הציפוי לשניצל.
2. בשוק הפליאוליתי שנערך בשישי שעבר (וגם בזה שלפניו) קניתי מדינה קרקר זרעים דל פחמימות, וכששאלתי אותה מה מחזיק את הכל (כי אפילו ביצים אין שם) היא אמרה פסיליום.

עשיתי אחד ועוד אחד, ומה אתם יודעים - זה הצליח!

נראה וטעים כמו שניצל רגיל!
אני אכלתי 2. אפילו רועי אכל חצי. בלי קטשופ. (זה היה התנאי שלי בשביל שיוכל לקבל את קוביות השומן כקינוח...)

אז זה היה בצהרים. בערב נשארתי לבד כי נעמה הלכה למסיבת רווקות, אז פינקתי את עצמי בשקשוקה אישית עם טוויסט של גבינת עיזים צפתית של חוות רום גם היא מהשוק בשבוע שעבר.


ואז ניגשתי להכין את האסאדו של רמי טייק 2. 
הפעם עם ירקות שיותר מתאימים לנו:
ו 2 קילו שפונדרה:


איך יצא?נגלה מחר...אחרי כל הבישולים האלה לא מגיע לי משהו לשתות?



יום ראשון, 24 באוגוסט 2014

האסאדו של רמי


האמת שהפוסט הזה כבר כתוב שבוע, אבל בשביל לא לעשות קניבליזציה לפוסט הכרובית חיכיתי קצת עם הפרסום. אז הנה:

תמיד היה לי חשש מהכנת בשר.
שנים הכנת הבשר שלי התמקדה בבולונז.
אח"כ התקדמנו לקציצות.
ניסיתי כמה פעמים להכין תבשילי קדירה - חלקם יצאו מוצלחים יותר וחלקם פחות.
לאחרונה רועי כמעט ולא נחשף לבשר בקר ואוכל בעיקר עוף וקצת דג.
אז החלטתי להפשיל שרוולים ולהכין איזה בשר טוב לילד.
אם הייתי יודע כמה זה קל, הייתי עושה את זה מזמן.

את רמי פגשתי לראשונה בכנס הפליאו באפריל (והוא היה לי מאד מוכר. אך הפיצוחים כשלו אז כנראה שנפגשנו בגלגול קודם...). מאז הצטרפתי לקבוצת "פליאו - הגרסה הלא מצונזרת" בפייסבוק. רמי הוא אחד המנהלים שם וגם קצב במקצועו. בפתק שנעץ בדף הקבוצה יש מתכון קל ופשוט לאסאדו, ואחרי שחפרתי לו הרבה במסרים, הנה מה שיצא. 

מרפדים תבנית לתנור בירקות שורש

מניחים מעל את נתח הבשר (אני השתמשתי בשפונדרה), מוסיפים מלח פלפל וטימין

מכסים

אם התבנית לא אטומה (כמו במקרה שלי) אפשר לעטוף בניר כסף כדי לוודא אטימה
8-16 שעות בתנור על 100 מעלות

זה חתיכת טווח. לי הספיקו 12 שעות.






















וזהו...

יום ראשון, 17 באוגוסט 2014

קוסקוס כרובית

כשנכנסתי לפליאו מהר מאד גיליתי שתוספות עתירות פחמימות (כמו אורז, תפו"א ובטטה) גורמות לי להיות מנומנם ולכן לא כדאי לצרוך אותן בארוחת הצהרים.
כשאני יוצא לצהרים בעבודה לרוב ליד הבשר אני אוכל שעועית ירוקה או סלט.
תוספות פחות נפוצות במסעדות הם ירקות מאודים, כרובית וברוקולי.
על החיבה שלי לברוקולי סיפרתי לפני כמה פוסטים. בנוסף פיתחתי גם חיבה לכרובית. זה בסיס נהדר לתבשילים, וכבר זמן רב אני נתקל במתכונים לפירה (ניסיתי פעם אחת מזמן ויצא מלוח מדי) ולאורז.
אבל כמו עם הברוקולי, אין לי כוח להתעסקות ואני פשוט זורק למיקרו ל 8+ דקות.

ואז קרה מקרה.
ברמי לוי עשו טעות, ומצאתי את עצמי עם 6!!!! ראשי כרובית במקרר.
החלטתי שזו ההזדמנות למתכוני כרובית קצת יותר מתקדמים.
אז הנה לפניכם בתמונות המתכון שלי לקוסקוס כרובית: 

המצרכים:
1 ראש כרובית
1 בצל
3 גזרים
1 קישוא
כף שמן זית
3/4 כפית מלח
קמצוץ פלפל

ההכנה:
1. לפרק את הכרובית לפרחים ולשטוף טוב טוב

2. אחרי סינון להכניס למעבד מזון (זה דורש 2 נגלות, לפחות במג'ימיקס שלי הכרובית לא נכנסת בשלמותה)
3. לתת 3-4 פולסים עד שמקבלים פתיתים/אורז/קוסקוס (רציתי בהתחלה לעשות אורז, אבל נתתי פולס אחד יותר מדי וכך הגענו לקוסקוס)

4. לבשל את הפתיתים במים רותחים 10 דקות (זהירות שלא יגלוש...)

5. לסנן ולתת לזה לנוח בזמן שמכינים את הירקות

6. לקצוץ את הבצל ולגרר את הקישוא והגזר (אפשר בפומפיה ואפשר בדיסק של המג'ימיקס)

7. לטגן את הבצל בשמן זית במחבת גדולה ועמוקה 2-3 דקות

8. להוסיף את הגזר לעוד 2-3 דקות


9. ואת הקישואים
10. להוסיף את הקוסקוס, מלח פלפל ולערבב טוב טוב.

בתיאבון!

יום שלישי, 12 באוגוסט 2014

קפה משודרג

עבר חודש מהפוסט האחרון שלי.
יש לי הרבה מה לכתוב (3 פוסטים מתבשלים בקנה) אבל לא מצליח להביא את עצמי לכתוב. אולי זה בגלל שלא נעים לי לכתוב על השטויות שלי בזמן שאנחנו במלחמה. מצד שני, כל התקשורת מרשה לעצמה אז למה לא אני?
אם לא קראו לי למילואים, לפחות נכתוב איזה פוסט קליל להעלאת המורל. אז הנה:

הפעם האחרונה שכתבתי על קפה היתה באפריל.
זה היה ממש אחרי שהפסקתי לשתות חלב בקפה ועברתי לשתות אספרסו עם קצת מים קרים.
לפני בערך חודש, אולי קצת יותר, נחשפתי לטרנד שרץ חזק בעולם.


קראתי את הפוסט הזה של מר קדמוני, ומיד גיגלתי על bulletproof coffee.
בקיצור יש איזה ליצן שקוראים לו דייב אספרי שהחליט לקחת את עקרונות הפליאו ועם קצת שיווק ומיתוג לעשות מהם כסף.
הוא בנה מותג שהוא קורא לו Bulletproof, והוא מדבר שם על תזונה, פעילות גופנית ואורח חיים.
כמובן שהוא גם מוכר כל מיני מוצרים ממותגים: קפה, קקאו, תוספי תזונה. כולם כמובן ממותג "Bulletproof", או "Upgraded Self" וכולם אמורים לשפר את איכות חיינו.
אני לא יודע למה הבחור הזה מרגיז אותי. סה"כ הוא עושה שירות טוב לקהילת הפליאו בכך שמעלה למודעות עקרונות של אורח חיים בריא, אבל משהו מרגיז אותי בעובדה שהוא לוקח עקרונות שקיימים בסביבה זמן רב, לא איזה משהו מיוחד שהוא המציא, ממתג אותם ועושה מהם כסף. אני יודע - זה א'-ב' של שיווק, כולם עושים את זה, ואולי אם הייתי חושב על זה גם אני הייתי עושה את זה, אבל בכל זאת.

בכל אופן ניתן לו עוד קצת פרסומת חינם. הנה ההסבר שלו להכנת bulletproof coffee:



לטענתו, שתיה של הקפה שלו משפרת את ביצועי המוח.
הוא כמובן מוכר גם פולי קפה "Upgraded" שהוא טוען שייצר אותו בתהליך מיוחד שמייצר קפה ללא רעלנים (שבדרך כלל מיוצרים בתהליך הייצור של קפה מסחרי).
לקפה הזה הוא מוסיף חמאה גראס-פד, ושמן MCT (כמובן ממותג כ Brain-Octane Oil).
שמן MCT הוא פשוט שמן המכיל חומצות שומן באורך בינוני. הוא מופק לרוב משמן קוקוס או דקלים, והוא מעט שונה בהרכב החומצות שלו משמן קוקוס. אספרי טוען שיותר טוב, אבל אפשר להתווכח על זה.

אז כאמור לפני חודש וחצי נחשפתי לענין הזה והחלטתי לנסות. 
אני תמיד מחפש דרכים להוסיף שומן רווי לתפריט שלי. זה גם תורם לתחושת השובע וגם מעלה את ה HDL, וחמאה גראס-פד היא מקור מצוין לשומן רווי.
חמאה גראס-פד היא חמאה מפרות שאכלו עשב (בניגוד לתירס). 
החמאה הזו מכילה יותר ויטמינים חשובים וגם יותר טעימה (ככה זה כשהפרה מקבלת את האוכל שנועדה לאכול). היא בצבע צהוב בניגוד ללבן, ולא בגלל צבע מאכל. זה פשוט הצבע הטבעי שלה. 
למיטב ידיעתי אין פרות כאלה בארץ, אז קונים חמאה מיובאת.
אני משתמש ב 3 מותגי חמאה: Elle&Vire ו President הצרפתיות, ו Champion האירית. קונה לפי מה שבמבצע. ניתן להשיג כמעט בכל סופר. לא תמיד עם החמאות, לפעמים זה במקרר של הגבינות הקשות.


הגרסה שלי מאד פשוטה:
110 מ"ל אספרסו (לאחרונה אני מג'נגל בין תערובות Roma ו Dulsao do Brasil)
כפית חמאה גראס-פד לא מומלחת (כ 10 גרם)
אני נותן לחמאה להתמוסס קצת או עוזר לה עם כפית.

ניסיתי בשלב מסוים להוסיף מעט שמן קוקוס אבל הטעם הדומיננטי שלו השתלט לי על הקפה ובא לי לא טוב. מי שבכל זאת מעונין - שמן קוקוס מאד משדרג תה (אבל זה בא לי יותר טוב בחורף).
חמאה לעומת זאת גם מעשירה את טעם הקפה וגם מקררת אותו קצת (שזה בונוס גדול לנכווים בקלות שכמותי).

אז זה הקפה שלי בחודש וחצי האחרון. 
מהיר ופשוט.
מי מנסה?

יום חמישי, 10 ביולי 2014

סלח לי אבי כי חטאתי

כבר שמעתי ממספר אנשים שאיך שאני אוכל נראה מהצד כמו טקס דתי, ושאני משתייך לדת (אם לא לאמר כת) הפליאו.
אפילו יש מושג שרץ בפורומים "כשר פליאו".

אז תחת השקפת העולם הזו מיד ארוץ לרב/כומר/גורו להתוודות על חטאי.

אפיתי לחם!
כן, כן. אפיתי לחם. בבית שלי. 
ואפילו טעמתי ממנו. 
וזה היה לי טעיםםםם!


אז למה אפיתי לחם?
אני כאמור לא אוכל לחם, וגם נעמה. בתחילה מאד התנגדתי לחשיפה של איתי ללחם, אבל לאחרונה לטובת התפתחות וחשיפה למרקמים חדשים אני זורם עם איזו פרוסה פעם ב-.
רועי זה כבר סיפור אחר.
רועי אוכל המון לחם. בגן יש כריכים בבוקר, כריכים אחה"צ, וגם בבית הוא כל הזמן מבקש "לחם בלי כלום". אז אמרתי לעצמי שאם כבר לחם, עדיף שיאכל לחם עם 4 מרכיבים (קמח, שמרים, מלח, מים) שהכנתי בעצמי מאשר לחם עם יותר מ 20 מרכיבים שהכינו באיזה מפעל. בנוסף הכנתי את הלחם מקמח כוסמין אורגני.
מה הקטע עם כוסמין?
זה גם דגן, הוא גם מכיל גלוטן. אבל פחות מחיטה. האינדקס הגליקמי שלו נמוך יותר משל חיטה, והוא פחות מהונדס גנטית. לא אטרקציה, אבל כאמור עדיף מהלחם המעובד שמוכרים בסופר.

האמת שזו היתה חוויה ראשונית מגניבה.
מוטי (המכונה מוטי-סאן) שלח לי את המתכון כבר מזמן אך רק לפני חודש התפניתי אליו.
מעולם לא אפיתי שום דבר, אז זה היה נסיון ראשון ומעניין.
הוצאתי מהארון את המיקסר הישן של סבתא שלי ז"ל.
מיקסר שיוצר אי שם בשנות השבעים, ולפני כמה שנים כשהיה צריך להחליף בו איזה חלק האיש במעבדת התיקונים ברעננה היה צריך לחפור בין חלקי החילוף הישנים שלו כדי למצוא לי מלוש (חולה על המילה הזו) מתאים.

בכל אופן זה היה ממש פשוט. אמנם 2 שלבי התפחה אבל בקטנה.
יצא מדהים (והמון, יחסית לבית שלא אוכלים בו לחם).

























אכלתי חצי פרוסה, והחזקתי את עצמי כדי לא לטרוף את כל הלחם. ישר נזכרתי בפרק 4 בספר "בטן של חיטה" המתאר את האקסורפינים בחיטה - חומרים המשפיעים על קולטני האופיאטים במוח (אלה שקולטים סמים נרקוטים), ומעניקים תחושת אופוריה קלה עם כל ביס (בטח אחרי 9 חודשי גמילה) וכמובן חשק לעוד ועוד ועוד...
הבנתי שאם העסק הזה נשאר בבית זה לא יגמר בחצי פרוסה.
בשביל לא להתפתות, את הכיכר הקטנה הבאנו לארוחת ערב שהוזמנו אליה - והמסובים התלהבו בטירוף.
את הגדולה השארנו בשביל הילדים, שפשוט עפו עליה...





יאללה, נלך להקריב איזה שה לעולה שיכפר על החטאים...

יום שישי, 4 ביולי 2014

שיעור בכדורגל

הפוסט הראשון בבלוג הזה עוסק בפציעות.
בכלל הבלוג נוצר כתיאור של המאבק שלי למען אימונים ללא פציעות.
בערך לפני שנה, אולי קצת פחות אחרי שחפרתי וחפרתי על הפציעה האחרונה שלי (ה plantar faciitis), למדתי פשוט לחיות איתה והתחלתי לכתוב על דברים יותר מעניינים. היא לא עברה לגמרי אבל כמעט ולא משפיעה עלי בחיי היום היום. הפסקתי לרוץ, ובעיסוקי היומיים אני חי איתה בשלום.

לפני כמה שבועות, כחלק מ"מתיחת הפנים" שהעברתי את הבלוג, עשיתי בו קצת סדר והוספתי תוויות לפוסטים.
נכון לעכשיו יש 27 פוסטים שעוסקים באימונים, 14 שעוסקים בתזונה (כמעט כולם מהשנה האחרונה), ו 11 שעוסקים בפציעות, יש עוד כמה על תחרויות, הורות, משפחה וכל מיני.
לפני קצת יותר משנה הפסקתי לעסוק בספורט מעודד פציעות, ועברתי לספורט מחזק. ובאמת כבר יותר משנה שאני עושה קרוספיט ללא פציעות (טפו טפו, חמסה חמסה).
לתומי חשבתי שהפוסטים על פציעות שייכים לנחלת העבר.

אז חשבתי...

אולי ברוח המונדיאל, ואולי ככה סתם, החליטו לארגן כדורגל בעבודה.
אני מאד אוהב כדורגל. 
בעיקר לצפות בו. אבל לשחק אני יודע רק באקס בוקס, וגם את זה לא עשיתי כבר שנתיים.
אפשר להאשים אותי בהרבה דברים, חוסר מודעות עצמית הוא לא אחד מהם.
מראש הייתי מודע ליכולותי, ובשביל להנמיך ציפיות ולהמנע ממבוכה ניסיתי להכין את החברים. משום מה כולם היו תחת הרושם שאני בכושר יותר טוב מהם. בכל זאת טריאתלט בדימוס וקרוספיטר בהתהוות.
גם אם זה נכון (וזה לא מדויק כי כבר שנה שלא עסקתי בריצה וטריאתלון, ובאימוני קרוספיט לא הייתי כבר 3 שבועות בהם האנטיביוטיקה והמונדיאל היוו את התירוץ), בשביל לשחק כדורגל צריך הרבה יותר מכושר.
בסה"כ לא רציתי להיות הכי גרוע, ואם אהיה הכי גרוע, לפחות אפצה על חוסר הכשרון בעודף מוטיבציה.

קבענו לשחק במגרש "גול-טיים" בתל אביב שזה מגרש קט-רגל עם דשא סינטטי. מתאים ל 2 קבוצות של 5 שחקנים.
הקבוצה שלי אחרה קצת אז ישבנו בחוץ במשחק הראשון וחיכינו.
לקראת סיום המשחק הכדור עף מחוץ למגרש, ומיד רצתי להביא אותו.
שני צעדים אחרי שמסרתי את הכדור חזרה דרכתי לא טוב על הרגל והופ - נקע.


חששתי שיהיה מביך, אבל לא דמיינתי שעד כדי כך. להפצע עוד לפני שמתחילים לשחק?
אז קשרתי טוב את השרוכים ונכנסתי לשחק. שיחקתי 2 משחקים, כי הקבוצה שלי ניצחה בראשון (לא בעזרתי אבל לפחות לא הרסתי), ואז הפסדנו וירדנו. המנוחה אפשרה לרגל להתנפח ולכאוב, ואני הבנתי שהכי טוב שאלך הביתה לשים קרח.

שעועית צהובה זה פליאו?

























אי אפשר להגיד שזה לא היה צפוי. כל החבר'ה הגיעו עם נעלי כדורגל, ואני, שכבר שנה הולך רק עם נעלי מינימוס שכל הגפה העליונה שלהן בד, ובעיטה בהן היתה שוברת לי את האצבעות, מצאתי בארון (שכולו נעלי ריצה) את הזוג הכי מגושם שהיה לי, שלא נעלתי כבר שנתיים, ואיתו בחרתי ללכת. זה כשרון!

האם אחזור לכדורגל? אני מניח שכן (אם הם יקבלו אותי בחזרה).
אבל קודם ניתן לרגל להתאושש, ובפעם הבאה נגיע עם נעלים מתאימות.

יום שני, 30 ביוני 2014

בגובה העיניים

שבת לפנות ערב.
יושב מול רועי ליד שולחן האוכל ומנהלים משא ומתן: כמה חתיכות עוף הוא צריך לאכול בשביל לקבל דובון שוקולד.
לא צעד חינוכי שאני גאה בו, אבל זה מה יש. דובון השוקולד גם מכיל פרוביוטיקה אז לפחות זה.
סגרנו על 9.
דאגתי שאלה יהיו חתיכות גדולות.
הוא מתחיל לאכול, ואני מציין שיש במקרר גם סלמון או קציצות אם הוא רוצה.
"עוף הכי טעים!" הוא עונה.
ישר אני מנצל את המומנטום ואומר לו שיש עוד במקרר אם הוא רוצה.
"תראה לי!"
מוציא את הקופסא מהמקרר. נשאר כרע אחד מחולק לירך ושוק.
"אתה רואה? יש שני סוגים. אתה יכול לבחור"
"למה יש 2 סוגים?"
"כי המשולש מגיע מירך, והארוך מגיע משוק"
"מה, יש מדינה שקוראים לה שוק?" (אנחנו עכשיו בקטע של מדינות שמשתתפות במונדיאל. כל נבחרת שמשחקת אני מראה לו איפה היא באטלס)
"לא. שוק זה חלק מהגוף של התרנגולת. זה פה ברגל." (מראה לו על השוק שלי) "וירך זה כאן..."
"איזה תרנגולת?"
"שממנה לקחו את השוק הזה"
"מה, עוף זה תרנגולת?"
"כן"
"תרנגולת אמיתית?" (הלוואי ויכלתי לצלם את המבט הזה. חצי חיוך, חצי פה פעור. כאילו הוא לא בטוח אם אני עובד עליו או אומר את האמת).
"האמת שזה תרנגול. תרנגולת מטילה ביצים אז לא אוכלים אותה. אנחנו אוכלים תרנגול"
מחייך...

פה פחות או יותר נגמר העניין שלו בשיחה ועברנו לנושאים אחרים (דרישות נחרצות לקבל את דובון השוקולד שהובטח לו...)

אני מניח שיש הורים שחוששים לדבר עם הילדים שלהם על מקור המזון. כאילו שאם הילדים ידעו שמה שהם אכלו היה פעם חי הם לא ירצו לאכול את זה. אני יכול להבין את זה. אני אפילו זוכר מגיל 6 ביקור אצל הקצב באחת הסמטאות בשוק הכרמל שזעזע אותי.
אבל זה נראה לי מאד טבעי לדבר על זה. נראה לי גם יותר קל להסביר לילד מאיפה הגיעה חתיכת העוף שהוא אוכל, מאשר מאיפה הגיעה פרוסת הלחם שקונים בסופר, על כל 30+ מרכיביה...
ואם מתוך ההבנה שהאוכל שלו היה פעם בעל חיים הוא יבחר לא לאכול את זה, אז זו תהיה הבחירה שלו. ויהיה לו את החופש לבחור בה, לא בגלל שהסתרתי ממנו משהו. אבל לא נראה לי שזה יקרה כי רועי יודע ומבין שכמו ששר באלו במחזמר ספר הג'ונגל, "ואם חיה טורפת זה מפני שהיא חייבת כי היא רעבה..."

אני חושב שחשוב לדבר עם הילדים על מקור המזון כדי שיפתחו חוש ביקורתי לגבי מה שהם מכניסים לפה. בחברה שלנו יש כל כך הרבה זבל זמין, כדאי קצת להבין מה אנחנו אוכלים ומאיפה זה מגיע.

אני מניח שעוד מוקדם מדי לביקור בחדר האחורי של הקצב, אבל במידת האפשר אני מעדיף לספק לו את כל המידע שהוא מוכן ורוצה לקבל.

אגב, למחרת כששאלתי אותו אם הוא רוצה עוף לארוחת ערב, הוא אמר לי "כן! אני רוצה תרנגולת! 9 חתיכות, אבל דקות..." (לא פראייר הילד)

יום רביעי, 25 ביוני 2014

לא רובים, קצת חיידקים ופלדה (ולריאנית)

פעם הייתי ממש תולעת ספרים. לא מבחינת כמויות הספרים שקראתי, אלא מבחינת מהירות הקריאה. אהבתי בעיקר לקרוא ספרי מתח והייתי גומע אותם, לעיתים גם קורא 100 עמודים ויותר בערב אחד.
ואז הזדקנתי, הגיעו הילדים ואיתם הצורך בשעות שינה. אני קורא 5 עמודים במיטה במקרה הטוב, ונרדם.

לספר "רובים, חיידקים ופלדה" של ג'ארד דיימונד התוודעתי בדצמבר 2008, במהלך אחד הטרקים היפים ביותר שהייתי בו, ה Villarica Traverse ליד העיירה המקסימה פוקון שבצ'ילה. אחד הישראלים שפגשתי בטרק הזה (שמאוחר יותר הוצמד לו הכינוי "נינג'ה 2") סיפק המון עובדות מעניינות על התפתחותן של תרבויות ועמים שונים ביבשות השונות מתוך הספר הזה, ואיך קרה שדווקא עמים שהתפתחו באירופה הם אלו שנפוצו וכבשו את העולם, ולא חברות אחרות שקמו ביבשות השונות. זה היה בהחלט מספיק בשביל לעניין אותי אבל כשחזרתי לארץ כבר שכחתי מזה.


כשנכנסתי לפליאו, קראתי הרבה חומר. בעיקר באינטרנט, אבל גם את הספרים "בטן של חיטה" ו"הסוד הקדמוני". "רובים, חיידקים ופלדה" הוא אחד מספרי הקריאה המומלצים לפליאוליט המתחיל, בעיקר בגלל הסקירה שלו על השפעת המהפיכה החקלאית על האנושות.

נשמע מבטיח, לא?
לקחתי את הספר מהספריה (עוד סטארט אפ מטורף שגיליתי רק לאחרונה) ב 7.3 ועכשיו אני כבר מאריך אותו בפעם הרביעית.
זה ספר של כ 350 עמודים, והעובדות בו מאד מעניינות, אבל אני לא מצליח לקרוא יותר מ 5 עמודים בלי להרדם. אחרי 3.5 חודשים אני באיזור עמוד 100.

אז בינתיים, לא ממש רובים...

בגזרת החיידקים היתה חגיגה גדולה אצלנו בשבועות האחרונים.
ביום שני שעבר, אחרי צמרמורות חום וגרון דואב גיליתי את פלאי המשטח המהיר שאיבחן אצלי בגרון את ידידנו הסטרפטוקוקוס.
ביום שלישי גם רועי קם עם חום גבוה, ואחה"צ המשטח המהיר איתר גם אצלו את אותו החבר.
וביום שישי, למרות הנסיון להרחיק את איתי מהחלק המזוהם בבית גם הוא התחיל להעלות חום. ואז ירד לו החום, ואז קם בצרחות באמצע הלילה, ולבסוף בשני אחה"צ זוהתה אצלו דלקת אוזניים.
אז עכשיו 3 מתוך 4 יושבי הבית מגלים את פלאי הפניצילין.
רועי ואיתי מקבלים את אותה אנטיביוטיקה. לשניהם זו פעם ראשונה, ולמרות שאיתי עף על התרופה ולוגם אותה בשמחה, את רועי העקשן זה לא ממש מרשים. לא ההבטחות לצ'ופרים, לא הדילול במשקאות ממותקים, לא האיומים בנסיעה לבית חולים והזרקה לוריד - כלום.
מי שלא ניסה לתת לילד בן 4 אנטיביוטיקה בכפייה, מפסיד היבט של הורות שהייתי מוותר עליו בשמחה...
אחרי מאבקים של למעלה משעה וחצי על 7 מ"ל תרופה, ובכי משותף, הצלחנו סוף סוף למצוא את דרך המלך (בחסות נעמה): שפריץ מהתרופה (לכווץ את החיידקים), וביס מארטיק שוקולד (להקפיא את החיידקים) לסירוגין. וכך כבר שבוע, הילד אוכל 2 ארטיקים ביום. זו פחות או יותר כמות הארטיקים שהוא אכל כל הקיץ שעבר, אבל לפחות הוא לוקח את כל התרופה ללא מאבק.

נעבור לפלדה.
ואם כבר פלדה, עדיף ולריאנית...
לאחרונה הסתימה העונה הרביעית והמטורפת של סדרת "משחקי הכס". מי שלא מכיר, זה הדבר הכי טוב שיש לראות היום בטלויזיה (יותר מהמונדיאל...)
אחרי שראיתי את העונה הראשונה (קצת באיחור), לא יכלתי להתאפק כדי לדעת מה קורה בהמשך, והזמנתי את 4 הספרים הראשונים בסדרה "שיר של אש ושל קרח" במבצע מאמזון.


אני לא מצטיין בקריאה באנגלית, ובטח לא אנגלית של משחקי הכס. אז הספקתי לקרוא 10 עמודים לפני שהתיאשתי והגיעה העונה השניה.
ושוב עכשיו, עם סיום העונה הרביעית, חזר בי הדחף לחזור ולקרוא את הספרים, ויש לי בערך 9 חודשים עד העונה החמישית כדי להספיק לקרוא 4 ספרים של 800-1000 עמ' באנגלית.
זנחתי את "רובים, חיידקים ופלדה" ועד כה קראתי כבר 25 עמודים!
שיהיה לי בהצלחה...

יום שלישי, 10 ביוני 2014

רק אל תגעו לי בבירה!

המפגש הראשון שלי עם בירה היה סביב גיל 12.
צריכת האלכוהול של ההורים שלי מסתכמת בכוס שמפניה באירועים משפחתיים, יין קונדיטון בחגים, ולפעמים יין לבן מתוק, איזה ליקר שאורחים מחו"ל הביאו, ואם ממש בא להם להתפרע הם שותים קוקטייל "סן-פרנסיסקו". שתיינים גדולים הם לא. ובירה בטח שאף פעם לא נכנסה לבית שלנו.
ואז הם הזמינו אורחים. לא יודע למה הם החליטו שצריך לקנות בירה, אבל הם קנו כמה פחיות. לא זוכר את המותג, אבל זו היתה איזו בירה בפחית מאורכת לבנה, כמו ממערכוני הרומנים של ארץ נהדרת.
אחרי האירוח הזה נשארו כמה פחיות כאלה ששכבו אצלנו במקרר כמה שבועות (כי אצלנו בפולניה לא זורקים שום דבר).
הנחתי שאף אחד לא ירגיש בחסרונה של בירה אחת. ניגשתי, פתחתי ומזגתי לכוס. זה היה נראה כמו סיידר תפוחים מוגז. מאד מזמין. אז טעמתי. פייייייייייייי........... איזה גועל! ישר ירקתי את זה, ולא התקרבתי לבירה איזה 10 שנים.

אחרי שהגעתי לגיל השתיה החוקי, ניסיתי כמה פעמים לטעום בירה בכל מיני מועדונים והזדמנויות חברתיות. זה תמיד היה מר ומגעיל. הבנתי, שכמו קפה - זה טעם נרכש, ובתור האלכוהול הזמין ביותר לצריכה חברתית, כדי שארכוש לי קצת מהטעם הזה. אז איפה רוכשים?
ההזדמנות הגיעה באוקטובר 2003, כשהחלטתי לעשות טיול של שבוע עם חבר בהולנד.
בתור קצין בקבע (וחנון עם תעודות), המוצר המבוקש ביותר ע"י תיירים באמסטרדם היה מחוץ לתחום בשבילי, אז הגדרתי לעצמי מטרה - זה יהיה הטיול בו אלמד לשתות בירה!
כל ערב ירדנו לפאב ושתינו שליש בירה. התחלתי עם כל מיני הולנדיות קלילות: היינקן ואמסטל, ואז גם גיליתי את בירת פאלם הבלגית המעולה. ממש אהבתי את הבירה הזו, וכשחזרתי לארץ לא מצאתי אותה. אפילו הצעתי לחבר שייבא אותה. אחרי כמה שנים נתקלתי בה בפאב הטמפל בר. היא עדיין היתה טובה, אבל מאז נחשפתי לכל כך הרבה בירות שההתלהבות קצת שכחה. בכל זאת, תמיד אזכור אותה כאהבה הראשונה.

אחרי הטיול הזה נפתח הצהר שלי לעולם הבירה. היא הפכה למוצר האלכוהול החביב עלי. גם כשנחשפתי לעולם היין לפני כמה שנים, בירה עדיין נשארה הבחירה הראשונה שלי לשתיה - בפאבים, אצל חברים, או סתם מול כדורגל בטלויזיה.
הבלגית אמנם היתה האהבה הראשונה אבל מאז הכרתי גרמניות, אוסטריות, בלגיות אחרות, ישראליות, איריות, אנגליות, מקסיקניות, ספרדיות ועוד המון המון אחרות. עשיתי לי מנהג לשתות את הבירה המקומית בכל מדינה בה אני מבקר, ואם יש כמה, אז מכולן.
מבשלות בוטיק צצות בארץ חדשות לבקרים, ואני טועם מכל אחת שאני נחשף אליה.
לפני כמה שנים גיליתי את פורטר אנד סאנס, מקום המתהדר ב 50 ברזי בירה שונים (ועוד כל מיני בבקבוק). שם עדיין לא הספקתי לנסות את הכל.
אנשים שעוזבים מקום עבודה, או חוגגים יום הולדת מביאים ממתקים או מאפים. אני מביא בירות ופיצוחים.
אני אוהב את כל הסוגים (פרט לגינס): בירת אייל, לאגר, בירת נזירים, מעוננות, צלולות, בהירות וכהות, אבל החביבות עלי ביותר הן בירות חיטה...
אני כל כך אוהב בירות, שבקיץ שעבר אפילו התחלתי לשקול את הרעיון של הכנה ביתית.

ואז הגיע הפליאו.
אז מה היחס של פליאו לאלכוהול? יחס מעורב.
צריכה מופרזת של אלכוהול היא אף פעם לא טובה. היא פוגעת בכבד, בשיקול הדעת, וגם בסופו של דבר הרוב הופך לסוכר בגוף.
יש משקאות כמו יין, שמכיל אנטיאוקסידנטים ומחקרים הראו שצריכה מתונה שלו (ברמה של כוס ביום) מועילה ללב ולהעלאת HDL.
בירה לעומת זאת, היא אפילו לא בתחום האפור.
בבירה מסורתית יש 4 מרכיבים: שעורה, מים, כשות ושמרים. כמובן שיש כל מיני וריאציות שונות על בסיס חיטה, אורז ואפילו תירס, אבל אלה המרכזיים.
כשות ושמרים לכשעצמם הם לא בעייתיים. לעומתם שעורה (הרוב) וחיטה (בעיקר בבירת חיטה) הם שניהם דגנים ולכן מוקצים בפליאו.
אמנם הרכיבים עוברים התססה וסינון אך עדיין נותרים בהם פיטאטים, לקטינים וגלוטן.
כמו כן כבר נתקלתי בהתיחסויות לבירה כ"מיץ לחם" מבחינת ערכים תזונתיים.
יש כמובן כל מיני "בירות פליאו" למיניהן:
למשל בירות פירות בסגנון קריק דובדבנים וחברותיה.

יש ליד הבית שלי חנות עם מחלקת "ללא גלוטן" די גדולה אז קניתי שם כדי לנסות בירה ספרדית ללא גלוטן שהיתה סתם יקרה ולא מלהיבה במיוחד,

וגם אפילו בירה בלגית על בסיס אורז שהפתיעה לטובה. 


ובכל זאת, זה לא אותו דבר.

שואלים אותי הרבה למה אני מתגעגע, מה חסר לי מאז שהתחלתי לאכול פליאו?
תכלס לא היתה לי בעיה עם הגמילה מדגנים. למרות שעיקר התזונה שלי היתה מבוססת דגנים לפני הפליאו, תוך שבוע כבר לא התגעגעתי אליהם. לא לפסטה, לא ללחם, או לקוסקוס. אולי טיפה לקובה :)
מהסוכר היה קצת יותר קשה להפרד, אבל גם ממנו נפרדתי בשמחה. גם על גלידות סוף השבוע ויתרתי, ושוקולד מריר סוגר לי את פינת המתוק.
אפילו נפרדתי ממוצרי החלב וגם הם לא חסרים לי.
אבל בירה? תכלס, אחרי 8 חודשים זה הדבר היחיד שאני לא מוכן לוותר עליו.
ואם כבר חטאים, אז כאלה ששווה לחטוא בשבילם. כאלה שזוכרים.
אני זוכר את הבירה הראשונה אחרי חודש פליאו מוקפד. ישבתי בטמפל בר עם חברים והזמנתי חצי פרנסיסקנר כהה. כמה טעימה ומרעננת... גמעתי אותה בלי טיפת רגשות אשם.


מאז אני שותה בירה פעם בחודש, אולי פעמיים, ובקרוב המונדיאל אז המינון כנראה יעלה לפעם בשבוע.
אם הולכים לפי גישת הגוון החמישי של פליאו (80/20) אני אפילו מהמחמירים.

בקיצור: פליאו פליאו, אבל אל תגעו לי בבירה.