מתחזק 2.0

רוח חדשה מנשבת בבלוג בשבועות האחרונים.
אחרי שנה די דלילה בפוסטים, שורה עלי מוזה יצירתית בעת האחרונה.
החודש הבלוג חוגג 3 שנים. ואפילו בלי להתכוון זה יצא החודש הפורה ביותר מאז יצרתי את הבלוג.
זהו הפוסט השביעי החודש, והעשירי השנה (ממרץ). בכל 2013 כתבתי רק 11 פוסטים.
בהתאם גם החשיפה של הבלוג קצת גדלה ומספר הצפיות בפוסטים עלה.
אז כמו פולני טוב, כשמגיעים אורחים אני חייב לסדר ולנקות.
אז החלטתי להעביר את הבלוג מתיחת פנים.
זה התחיל בהוספת עמוד "אודות" במרץ, קצת תוויות על הרשומות, וממשיך בתמונת שער חדשה!

התמונה עוצבה על ידי ישראל יוסף, חבר ילדות של נעמה ומעצב מוכשר.
התמונה עוצבה ברוח תמונת האבולוציה המפורסמת (וכל הקריקטורות המבוססות עליה), ומתארת את האבולוציה הפרטית שלי.
אי שם ב 2007, שיא הפעילות הגופנית שלי התמצתה בהקלדה ממש מהירה של קוד, ואז גיליתי את עולם הריצה. הפכתי לרץ. אחרי שנה נוספו שחיה ורכיבה והפכתי לטריאתלט. באפריל 2013 נכנסתי לעולם הקרוספיט, ולקראת סוף 2013 גם גיליתי את התזונה הקדמונית ונכנסתי למטבח (ולראשונה, לא רק בשביל לאכול...)

יש עוד הרבה עבודה, אבל אנחנו בדרך הנכונה.
תודה רבה לישראל, שקלט ישר מה אני רוצה, ופגע בול כבר בסקיצה הראשונה, ולמרות זאת זרם עם כל הערה קטנונית שלי, עד לתוצר הסופי.

בבית הזה לא צועקים

"רועי, תניח את הקופסא."

"אל תפתח את הקופסא, רועי"

"אתה מחזיק את זה לא טוב. כל הדובדבנים יפלו לך..."

"חכה שניה אני אפתח לך..."

(הוא פותח, נופלים 3 דובדבנים על הרצפה)

"למה אתה לא מקשיב לי?!?!"

(הוא מתחיל לבכות... "צעקת עלי...")

מזל שיש לי ילד כל כך רגיש, שמזכיר לי איך להתנהג.

הזכרון הכי מוקדם שלי הוא מסביבות גיל 4. אני מפיל צנצנת חרדל במטבח של ההורים שלי. החרדל נשפך. צועקים עלי. לא זוכר שום דבר אחר מהסיטואציה הזו, או מהגיל הזה. רק את הפחד וההשפלה.

30 שנה מאוחר יותר, אני יוצר טראומות ילדות טריות אצל ילד בן 3.5. ובשביל מה? כמה דובדבנים? במקום לשמוח שהוא מנסה להיות עצמאי ופותח את הקופסא לבד אני כועס עליו. לא עניין אותי הדובדבנים, הפריע לי שהוא לא הקשיב לי. למה הוא ממרה את פי? איך החוצפן הקטן מעז להחזיק בדעה משל עצמו?

פעם לא הייתי צועק. רק במקרים נדירים של אצבע בדרך לשקע החשמל.

משהו השתנה בשנה האחרונה. מאז שאיתי נולד הרבה יותר קשה לי, ואני הרבה יותר עצבני ליד הילדים.

זו לא פעם ראשונה שאני צועק עליו בתקופה האחרונה. זה קורה יותר מדי פעמים.

לרוב זו הסלמה והרמת קול הדרגתית. והכל בשליטה. 

זה חלק מהמשחק של בחינת הגבולות.

אבל הוא יודע לזהות בדיוק מתי זו צעקה מתוך אובדן שליטה. אז הוא נבהל. אז הוא מתחיל לבכות. וזו נורה אדומה בשבילי. 

ואני עוד מעז אח"כ להגיד לו "למה אני צריך לכעוס עליך?" רוצה לאמר "למה אתה מביא אותי למצב הזה?". לי זה ישר מזכיר משפטים של בעל מכה.

כאילו שהוא יכול להביא אותי למצב הזה. ילד בן 3.5? מה אני לא יכול לשלוט בעצבים שלי?

והיציאה הזו: "למה אני צריך לכעוס עליך?"

אני לא צריך. אבל זה יותר קל להוציא את התסכול על ילד בן 3.5 מאשר להכיל ולהתמודד עם הסיטואציה בצורה עניינית ובקור רוח. יותר קל להאשים אותו (עד כמה שזה מגוחך) מלקחת אחריות על ההתנהגות שלי.

אם כשהיינו ילדים סטירה פה ושם לצרכי חינוך היתה דבר שבשגרה, והיום זה כבר בסיס להתערבות של הרשות להגנת הילד, אין לי ספק שבעוד כמה שנים גם צעקות יכנסו למקום הזה.

הרי לא הייתי מרשה לעצמי לדבר ככה למבוגר. למה? כי הוא עלול לענות לי? אז על ילד חסר אונים שלא יכול להחזיר אני מרשה לעצמי? באמת כל הכבוד.

לצעוק, ועוד על ילד, זו אלימות לכל דבר. זה ניצול לרעה של הסמכות שניתנה לי לטפח ולהנחות אותו בעולם הזה.

זה גם לא אפקטיבי. הוא נשאר עם טראומה, אני נשאר עם רגשות אשמה, ומה שהוא ילמד זה לעשות מה שאני אומר כי "אוי ואבוי אם לא".

אז מה עושים?

לוקחים אוויר, סופרים עד 3, מנסים להכיל, והכי חשוב - חושבים איפה נהיה עוד 3 שניות והאם אני רוצה להיות שם?

זו לא היתה הפעם הראשונה שאני צועק, וכנראה גם לא האחרונה. אבל משהו השתנה אחרי הפעם הזו.

אז ניגשתי אליו בערב, ואמרתי לו סליחה שצעקתי עליו. שגם אם הוא מתנהג לא כמו שאני רוצה שהוא יתנהג וגם כשאני כועס עליו אסור לי לצעוק עליו.  ועשינו הסכם - שאם וכאשר זה יקרה לי שוב, אז הוא יזכיר לי, שבבית הזה לא צועקים. לא ההורים, ולא הילדים.

שקשוקולי (סימן רשום)

יש לי בעת האחרונה חיבה לברוקולי.

הירק הזה, מלבד היותו פצצת ויטמינים ואנטי אוקסידנטים, אם עושים אותו נכון מהווה תוספת די מוצלחת לארוחה.

לרוב אני מתעצל, שם כמה דקות במיקרו, מה שגורם לו לאבד הרבה מערכו התזונתי, אבל מדי פעם אני משקיע (גם כן לא מי יודע מה השקעה...), והנה 2 דוגמאות:

ביום שישי בצהרים נעמה הכינה סלמון בתנור, כתוספת אידיתי ברוקולי, גזר, בצל וכרובית בשמן קוקוס ואח"כ בישלתי בחלב קוקוס וקארי. יצא בסט.

באמצע התהליך נגמר המקום בווק. כנראה ששטפתי וחתכתי יותר מדי ברוקולי...

אז שמתי בקופסא ושמרתי במקרר.

היום בערב בא לי לעשות משהו עם הברוקולי הזה, וגם בא לי לשלב אותו עם ביצה, אז החלטתי לאלתר:

קצצתי לחתיכות קטנות ואידיתי עם בצל בחמאה. הוספתי כמה עגבניות שרי בשביל הצבע:

הבנתי שלא ממש יצא לי מרקם עיסתי אז חתכתי וזרקתי פנימה עגבניה

ועוד עגבניה...

אחרי כמה דקות שהעסק התרכך, הוספתי מלח פלפל והכנסתי את הביצים

    

עוד כמה דקות, ו Voila!

לא כזה קשה להמציא מתכונים. רק צריך לנסות ולאלתר מדי פעם.

סתם כי בא לי לפרגן

ב 7 השנים שאני מתאמן, יצא לי לפגוש לא מעט אנשי מקצוע בתחומים שונים.
אחדים מהם הוזכרו פה לא מעט בבלוג.
יש אנשי מקצוע, שמעבר למקצוענות שלהם מביאים איזה added value נוסף, שמשאיר עלי חותם וגורם לי לחזור לקבל מהם שירות, ובוודאי לפרגן. פעמים רבות הזכרתי פה את מני קורן, המאמן האגדי שלי שהכין אותי ל 2 מרתונים, מספר טריאתלונים, ומעבר למאמן, וחבר גם משמש פסיכולוג לעת מצוא.
הזכרתי גם לא מעט את חנן בן עמי (הקוסם), שטיפל בי תקופה ארוכה, ברמה מקצועית שלא נתקלתי בה, והשאיר אותי, בריא, עם הרבה יותר ידע, וכלים לעבודה עצמית.
הפוסט הזה מוקדש לעוד מישהו כזה, שאני מתאמן אצלו כבר למעלה משנה.

את ירי הכרתי בצבא (קיצור של ירון, מבוטא Yari)
שאף אחד פה לא יטעה ויחשוב שהייתי קרבי. הייתי ג'ובניק פטוריסט אסמטי.
אבל ירי היה מהחבר'ה הכפר-סבאים של אסף, שהיה ג'ובניק כמוני (אמנם לא פטוריסט ולא אסמטי, אבל היה איתי ביחידה).
מדי פעם הייתי נפגש עם החבר'ה ומאז ומתמיד אני זוכר שהוא עסק בכושר גופני.
לא היינו קרובים, אבל מדי פעם היינו נפגשים במסגרת החבר'ה.
פגישה מקרית כזו היתה בחתונה של אסף בפברואר 2008.
זה היה 7 חודשים אחרי שגיליתי את עולם הריצה, חודשיים לפני מרתון הבכורה שלי בציריך.
אני זוכר שכאב לי הגב בחתונה מעומס של הריצה הארוכה בשבת שלפני החתונה, ודיברנו קצת.
לא זוכר את כל השיחה, אבל עד היום אני זוכר שהוא הסביר לי שהוא לא מכין אנשים למרתון לפני שיש להם רקע של שנתיים בריצה, שיכולת אירובית מפתחים מאד מהר אבל ריצה מייצרת עומס על מערכות השלד, שלוקח הרבה זמן לפתח ולחזק. הוא איחל לי בהצלחה וביקש ממני להזהר.
לא שעיתי לאזהרותיו, כי ההתלהבות מחיידק הריצה ומכיבוש יעד המרתון סינוורה אותי. ובאמת סיימתי את המרתון בצליעה, עם פציעה שלקח לי כמה חודשים טובים לצאת ממנה.
לפני שנה, אחרי המרתון האחרון שלי, (אותו סיימתי עם עוד פציעה), החלטתי שנמאס לי להפצע כל הזמן, וחיפשתי מסגרת שתאפשר לי לחזק את הגוף ולהמנע מפציעות.
באותה תקופה הקרוספיט החל לתפוס תאוצה בארץ והלכתי לאימון נסיון בבוקס שבדיוק נפתח קרוב לבית.
באימון הראשון קיבלתי הלם. בלי יותר מדי הסברים, נתבקשתי להפוך צמיג, ולעשות הרבה מאד חזרות מתרגילים שמעולם לא עשיתי. באופן לא מפתיע הייתי תפוס כמה ימים, אבל כמזוכיסט טוב נתתי עוד צ'אנס וגם האימון השני היה פחות או יותר באותו סגנון.

חקרתי קצת עוד על קרוספיט וגיליתי שגם ירי פתח בוקס. אמנם לוגיסטית זה היה פחות נוח לי להגיע - מבחינת שעות ומיקום, אבל זכרתי את הגישה שלו בנוגע למרתון, וגם התבגרתי בכמה שנים מאז 2008 והחלטתי שהיום הגישה ההדרגתית והזהירה הזו הרבה יותר מתאימה לי.

הגעתי לאימון נסיון.
ירי ביקש ממני לעשות כל מיני תרגילים בלי משקל כדי לבדוק טווחי תנועה, חולשות שרירים, חוסר סימטריה וכד'.
כבר זיהה אצלי כמה בעיות של אסימטריה וחולשה של שרירים מסוימים (שהיו ידועות לי אבל הוא זיהה אותן בלי שאגיד לו כלום).
באימון הראשון קיבלתי לא מעט הנחות של מתחילים, אבל עדיין הרגשתי שעבדתי קשה. הוא שלח אותי הביתה עם תרגילים לעשות כל יום לחיזוק והגדלת טווחי תנועה. הוא אמר לי שזה חשוב לעשות את התנועות נכון ולפתח טווחי תנועה לפני שמתחילים להעמיס משקל.
במשך שבועיים הייתי עושה בבית סקוואטים מול הקיר עם מקל מטאטא מעל הראש. מענטז עם רגל אחת על מדרגה, יושב בסקוואט, עם כל כף הרגל על הרצפה, כל פעם יותר נמוך וכל פעם יותר זמן.
לאט לאט נכנסתי לכושר. עד הלידה של איתי. אחרי הלידה לא הגעתי כ 3 שבועות ובאימון שאחרי ירי דאג להגביל אותי ונתן לי הנחות ביחס לאימון של שאר הקבוצה, בשביל שאחזור בצורה הדרגתית לעניינים ולא אפצע.

אני חושב שהמשפט שיוצא הכי הרבה מפיו בבוקס הוא "למה אתה נח?" (אם לרגע עצרתי לקחת אוויר בין 10 מתח ל 10 קפיצות על ארגז...), אבל התחושה שהוא דוחף קדימה בדיוק במידה הנכונה. אני מקלל אותו כל האימון, אבל אח"כ מרוצה מהתוצאות. והי - קצת יותר משנה ועדיין לא נפצעתי (טפו טפו חמסה חמסה)

כבר למעלה משנה שאני מתאמן אצל ירי. מועדוני קרוספיט קמים כפטריות אחרי הגשם. יש נכון לכתיבת שורות אלה 21 מועדונים רשמיים בארץ (לפני שנה היו בערך 9), מתוכם לאולי 5 יותר נוח לי לוגיסטית להגיע, אבל אני אפילו לא שוקל להחליף.

בשורה התחתונה מדובר במאמן מקצועי מהשורה הראשונה, שממש עכשיו נמצא בסיאול ומלווה את הקבוצה התחרותית המייצגת את המועדון בתחרות המוקדמות האיזורית של אסיה. (בהצלחה לחבר'ה!)
מעבר לזה, בין התלתלים לחיוך הכובש שלו יש מוח שכל הזמן חושב על הצעד הבא ואיך לקדם בזהירות ובהדרגה כל אחד מהאנשים שמתאמנים אצלו.

איך אומרים: מאמן טוב - מאמן לחיים.

אתגר ה-100 פושאפס!

בימי הריצות והטריאתלון שלי, המוטיבציה שלי להתמיד באימונים היתה תחרויות.

בקרוספיט לעומת זאת, אני לא מתחרה.

ובכל זאת, אני צריך משהו שיתן לי מוטיבציה.

אז ממציאים פרויקטים.

לפני כמה חודשים הגיע לעבודה בחור חדש, והביא תכנית של 3 אימונים בשבוע שמטרתה להביא את המתאמן ליכולת של ביצוע 100 שכיבות סמיכה ברצף.

זה התחיל בטסט שבו עשיתי 20, שקבע מאיזה שבוע בתכנית אני צריך להתחיל.

זו היתה תכנית של 6 שבועות.

אנחנו התחלנו משבוע 3.

ובכל פעם שלא מצליחים את כל הסטים שרשומים בתכנית צריך לחזור על השבוע מחדש.

באיזשהו שלב באמצע גם היה טסט ביניים של 45 פושאפס.

בשבועות הראשונים יש 4-5 סטים עם מנוחות ארוכות של 90 ו 120 שניות, אח"כ כבר עוברים לבערך 9 סטים, עם 45 שניות מנוחה ביניהם. תלוי ביום ובשבוע.

על שבוע 5 חזרנו 3 פעמים.

בשבוע 6 למשל מגיעים ביום הראשון ל 120 פושאפס מצטבר, ביום השני 150 וביום האחרון מגיעים ל 170 (כאשר הסט האחרון הוא 50 רצוף).

וככה במשך חודשיים בערך אנחנו נפגשים בראשון שלישי וחמישי לפני ארוחת הצהריים (למישהו יש פלשבק מבה"ד 1?) לסשן סוער של שכיבות סמיכה.

ממש התמדתי. לא פספסתי אפילו סשן אחד. בחגים אפילו עשיתי השלמות בבית...

את שבוע 6 דווקא הצלחתי במכה ראשונה, ובראשון שאחריו ניגשתי לטסט המאה. הצלחתי 70. שזה פי 3.5 ממה שהתחלתי, אבל לא 100.

מאז עברו איזה שבועיים, החבר'ה המשיכו להתאמן. חלק מהאימונים עשיתי איתם, וחלק הברזתי. קצת ירדה לי המוטיבציה. כנראה שאני יכול היום לעשות איזה 75 ביום טוב.

אז מה עכשיו? חוזרים שוב על השבוע? (שמתחיל להיות די משעמם) או מחפשים מטרה אחרת? 

רעיונות?

שישי במטבח

"סופר-פוד", או "מזון-על" הוא כינוי למזון שעשיר מאד בויטמינים ומינרלים.

סופר פוד שכזה למשל הוא כבד בקר.

כבד בקר עשיר בויטמינים ומינרלים. מספיק לצרוך מנה אחת שלו בשבוע כדי לספק את כל צרכי הגוף.

בטח שמעתם שכבד הוא מסננת הרעלים של הגוף, ושכל הג'יפה מתרכזת בו ולכן לא בריא לצרוך אותו. אז זה מיתוס. מזון מזוהם המכיל רעלים - יכיל אותו בכל חלקי הגוף - כבד או שריר. לעומת זו בכבד ריכוז מינרלים חיוניים שכמעט ולא ניתן לקבל משום מזון אחר (למשל ויטמין A ו D).

אני יודע כבר זמן מה על יתרונותיו של כבד בקר, ולפני כמה חודשים קניתי לי כמה נתחים מהקצב וניסיתי להכין בבית. בניגוד לכבד עוף, שגדלתי עליו ולמדתי לחבב - כבד הבקר יוצא לי צמיגי ולא טעים.

אז למה לא כבד עוף?

תנאי הגידול של עופות בארץ (בניגוד לבקר) די מזעזעים. העופות גדלים בצפיפות איומה, מפוצצים בהורמונים ולעיתים אנטיביוטיקה, והשחיטה לפעמים גורמת לזיהומים של חיידקי מעיים. כמובן שניתן למצוא עופות ממגדלים אורגניים באיכות טובה יותר, אבל זה גם קשה יותר וגם יקר מאד.

אז החלטתי לתת לכבד בקר עוד צ'אנס ופניתי לקבוצת "פליאו-ישראל" בפייסבוק לתור אחר מתכונים.

ההמלצה הראשונה היתה המתכון הזה לכבד קצוץ:

יצא טעים, אבל למחרת בבוקר כבר היה קצת יבש.

ואפילו הקצב פינק אותי באיזה חצי קילו שומן שהכנתי לרועי ממנו צ'יפס שומן, אבל יותר חשוב שומן tallow איכותי לבישול.

את החצי השני של הכבד טחנתי וערבבתי עם הבולונז של דניאלה (כולה 300 גרם כבד, על 700 גרם צלעות, וחצי קילו כתף, אבל בכל זאת הכבד קצת השתלט על הטעם מה שגרם לי להיות הצרכן המרכזי של הבולונז):

השבוע בקניות נתקלתי לראשונה בדלעת ספגטי שקראתי עליה כבר מזמן. זו דלעת דלה מאד בפחמימות (5 גרם פחמימות ל 100 גרם), וצריך גם איזה משהו מתחת לבולונז. שעה בתנור:

ואחרי שמתקררת קצת פשוט מוציאים ממנה את ה"ספגטי" עם מזלג:

רציתי גם להרחיב לרועי את העולם הקולינרי שלו המושתת בעיקר על גבינת צ'דר כתומה, עגבניות שרי וזיתים, אז הכנתי לו צ'יפס בטטה בתנור

הוא כמובן לא הסכים אפילו לטעום, ומזל שנעמה השכילה לקנות סלמון ולהכין לו, כי לפחות מזה הוא אכל קצת

זה היה יום עמוס במטבח.

נעמה הכינה לאיתי גם את הקציצות הרגילות שלו:

וגם ניסתה קצת לגוון לו עם קינואה

במשך בערך 7 שעות, נכנסנו ויצאנו מהמטבח, כל פעם אחד מבשל, והשני עם הילדים (פינקו אותנו וויתרו שניהם על שנ"צ). פעם אחד שוטף כלים, פעם השניה מסדרת. נחתכתי 3 פעמים באצבעות: אחת מהקולף, שניה מהסכין, שלישית מהסכין של המעבד מזון בעת הניקוי. 

בסוף היום גם הורדנו בקבוק וחצי יין (לא לבד - היו אורחים).

והנה עוד שישי עבר.

שוקולד

הפוסט הזה כבר מתבשל למעלה מחודש. היה שלב ארוך של נסיונות וטעימות, וסוף סוף יש תוצאות. אז הנה זה בא...

עד לפני 7 חודשים לא אכלתי בכלל שוקולד מריר.
לא אהבתי גלידת שוקולד, מעדן שוקולד, ולקינוחים שוקולדיים כגון סופלה או מוס גם כן נפתחתי רק בשנים האחרונות.
כשהייתי אוכל שוקולד הייתי מעדיף את שוקולד החלב, רצוי עם אגוזים, או כל מיני מילויים, והכי טוב לבן.
בעבודה הקודמת שלי היה בחור בלגי שהיה מגיב על זה בזלזול "זה לא שוקולד" (דמיינו את זה במבטא צרפתי). לך תתווכח עם בלגי על שוקולד...
האמת שהוא צדק.
שוקולד לבן מכיל באיזור ה 20% חמאת קקאו, 14% מוצקי חלב ו 55% ממתיקים (סוכר וחבריו). ובאמת המוצר הזה לא ראוי להקרא שוקולד.
בשוקולד חלב יש כבר מוצקי קקאו, אבל פחות מ 35%, שאר החומרים הם מוצקי חלב, ואיך לא - סוכרים.
בשביל ששוקולד יקרא מריר הוא חייב להכיל לפחות 35% מוצקי קקאו.
שוקולד מריר גם לרוב לא מכיל חלב, שזה יתרון גדול לרגישים.

כאמור, בתזונה שלי אני מגביל פחמימות ובמיוחד סוכרים, ולכן כפינוק אני מרשה לעצמי לצרוך שוקולד מריר המכיל לפחות 85% מוצקי קקאו. שוקולד מריר 85% מכיל 17 גרם פחמימות, שזה 1.7 גרם פחמימות לטבליה - ממש לא נורא אם אוכלים 1-2 טבליות ביום (וזה טבליות גדולות...).

בפעם הראשונה שטעמתי שוקולד 85% זה היה שוקולד של לינדט. הוא היה עשיר ומאד כבד, והורגשה בו מעט מתיקות של הונילין, אבל עדיין היה לי די מריר והייתי צריך לאכול אותו לאט לאט. וקוביה אחת לגמרי סגרה לי את הפינה.
השוקולד של לינדט לא זול במיוחד, כמו גם ה 86% של cote d'or (שהיה לי מריר מדי), והתחלתי לחפש אלטרנטיבות. בדרך גיליתי את ספלנדיד של עלית שהיה מתוק מדי והרגיש מזויף, שוקולד שווייצרי שממותג ברשת מגה, שוקולד טורקי mooi, אפילו שוקולד של חברת belgian (באופן מפתיע מבלגיה) - שהיה מאד מוצלח, ובסופו של דבר התקבעתי על שוקולד של חברת Frey השוויצרית שנמכר בשופרסל לרוב במחיר של 2 חפיסות ב 15 ש"ח, ולכבוד פסח היה מבצע של 2 ב 10.
בנסיונותי לגוון מצאתי שוקולד 88% מסדרת nero nero של חברת novi שהיה חזק מדי בשבילי אבל רועי התענג עליו (מה שמוכיח שילדים לא צריכים סוכר, ואנחנו רק מקלקלים אותם עם כל השוקולד קינדר ודומיו...). הילד אפילו אכל איזה שוקולד 100% שלא הצלחתי להכניס לפה...

בגמילה מסוכר, מהר מאד מתרגלים לטעם המריר, ואם פעם הקוביות היו מרירות לי - היום הן מעט מתוקות. בקלות אני יכול לחסל 3 קוביות ברצף. נראה כי פיתחתי עמידות... וכמו כל מכור - אם רוצים להפחית בכמות, צריך להעלות את האיכות...

בארץ אין יותר מדי מותגים של שוקולד מריר מעל ל 85%, ואלו הנמכרים בחנויות טבע למיניהן מאד יקרים, לכן פניתי לאתר iherb החביב עלי והזמנתי במספר דולרים בודדים 3 דוגמיות שוקולד.



הבעיה עם מרבית השוקולדים מעל 85% היא שבכדי לפצות על צמצום הסוכרים - מוסיפים ונילין, ולונילין יש טעם לוואי משתלט שלי באופן אישית די הורס את חוויית השוקולד.
גם לאחר סבב הנסיונות הזה חזרתי בבושת פנים אל ה frey האהוב, שעדיין לא הצלחתי למצוא לו מתחרה, לא במחיר ולא בטעם. ובינתיים ההתמכרות הגיעה לשיאים חדשים, כאשר בשבועיים האחרונים כבר הצלחתי להגיע ל 6 ואפילו 7 קוביות ליום.
היה נראה שלא יהיה פתרון למצבי, פרט לגמילה מוחלטת, עד שפגשתי בשוקולד של חברת "הולי קקאו".



לראשונה נתקלתי בשוקולד הזה לפני כמה חודשים באיזו חנות טבע. היתה דוגמית של 30 גרם של שוקולד 100% שהמוכרת מאד המליצה עליה. ניסיתי. זה היה מזעזע! כמו להכניס כפית של קפה טחון לפה.
אתמול, החלטתי לקנות את גרסת ה 80% ו 90% שלהם לנסות.

שמעו, נראה שמצאתי את מה שחיפשתי. בשוקולד 90% שלהם יש 13 גרם פחמימות (בניגוד ל 17 ב FREY). יש בו 18 קוביות, (בניגוד ל 10 ב FREY), אין בו בכלל חלב (ב FREY יש אבקת חלב), והכי חשוב - הוא עשיר ומשביע הרבה יותר. קוביה אחת סגרה לי לגמרי את הפינה. הוא מכיל רק קקאו וסוכר. וממש מעט סוכר. חישוב פשוט מראה שבקוביה אחת יש 0.7 גרם סוכר- שזה כלום. למעשה בחבילה של 100 גרם יש פחות סוכר מבתפוח.

החסרון היחיד של השוקולד הזה הוא המחיר. במבצע חבילה עלתה לי 18 ש"ח שזה קצת יותר מפי 2 מ FREY. לעומת זאת חבילה של FREY אני מחסל ביומיים, ומחבילה של הולי קקאו אכלתי ביומיים רק שליש - אז אולי זה יותר משתלם...

אז יאללה, רוצו לקנות!