ילדים זה שמחה

בחודשיים האחרונים אני משתתף בהדרכת הורים קבוצתית.
פעם בשבוע במשך שעתיים 5 זוגות הורים מתכנסים ולומדים קצת על הורות.
תכלס אני חושב שכל אחד צריך לעשות את זה. מזיק זה בטח לא, אפילו מועיל. אולי אפילו להוציא חוק: מי שרוצה להביא ילדים צריך להוציא רשיון. בואו נגיד את האמת - זה הרבה יותר מורכב מנהיגה, וככל שהזמן עובר נהיה לי יותר ויותר ברור שאני לא מבין בזה כלום...
אבל לא באתי לחפור על הסדנא אלא על המשימה שקיבלתי בפגישה האחרונה.
הפגישה עסקה בעידוד, והמשימה היתה לעשות רשימה של הדברים הטובים בכל אחד מהילדים. יכול להיות שהניסוח היה קצת שונה אבל זה מה שאני הבנתי.
נשמע פשוט וטריוויאלי, אבל ביום יום שמתי לב שקודם כל אני מסתכל על הילדים שלי מתוך המשקפיים של מה שהם לא: זה לא מספיק עצמאי, וזה לא מספיק מחונך, וההוא יותר מדי רגיש, והשני לא אוכל מספיק טוב. ההסתכלות הזו בדרך כלל מגדירה את ההוויה שלי כשאני איתם, שהיא לרוב עצבנית וחסרת סבלנות.
אולי אם נחליף את המשקפיים, אקבל כבונוס הוויה חדשה.

אז הנה רשימה לא סופית:

רועי

חולה על הילד הזה. הוא יפה תואר, חכם, בן 5 וכבר פותר תרגילי כפל וחילוק. ממציא מושגים מתמטיים: "אינסוף ועוד אינסוף זה אינסופית!", יש לו חוש הומור מטורף והוא מצחיק אותי וצוחק מהבדיחות שלי.
ממציא מילים ושפה א-מילולית שרק אנחנו במשפחה מבינים.
הוא יותר מדי חכם בשביל שאני אצליח לעשות עליו מניפולציות ומכריח אותי כל פעם לשכלל את ההורות שלי.
הוא רץ ממש מהר ובסגנון מושלם. משחק עם ילדים יותר גדולים ממנו בלי רגשי נחיתות.
עקשן ויודע בדיוק מה הוא רוצה ולא מוכן לוותר על זה - אין מצב שאני אכריח אותו ללבוש, לאכול או לעשות משהו שהוא לא רוצה.
יש לו חיוך מדהים.
הוא נותן לי חיבוק כשאני הולך ומאחל לי שיהיה לי יום טוב.
יכול לשבת שעות ולבנות בלגו.
יש בו משהו שובה שגורם לכל הילדים סביבו לאהוב אותו.
מגונן על איתי ודואג לו.

איתי

הנינג'ה שלי. ילד משוגע. בן שנתיים וחצי ומדבר יותר טוב מילדים בני 4. מלא אהבה. כל הזמן מחבק ומנשק. דורש את תשומת הלב שמגיעה לו. עושה פרצופים מצחיקים. שוחה מדהים ואוהב מים. גמיש ואתלטי. שר שירים ורוקד ומצחיק אותי. מתעקש על העצמאות שלו. גם הוא מלמד אותי שאי אפשר להכריח אותו לעשות כלום.
הוא אוהב ומעריץ את רועי, וגם אותנו.
אוהב ילדים גדולים וקטנים ומשחק איתם בבטחון מלא.
אוהב לקפוץ ולטפס על דברים בבטחון ובלי פחד.
מאד חופשי ומשוחרר.
כשמגיעים לרופא או חיסון או בדיקה מסוג כל שהוא, הוא פשוט מבין ומתמסר באופן מלא.

המשך יבוא...


עכשיו תבוא עדי ותשאל מה למדתי מהמשימה?
אני קורא את הרשימות וחושב לעצמי איזה כיף למי שאלה הילדים שלו. הלוואי שאלה היו הילדים שלי. אבל רגע, אלה בעצם הילדים שלי. אז מה כל כך קשה לי איתם?!
למדתי שהרבה דברים שאני מסתכל עליהם ביום יום כשליליים, אני יכול להפוך ולהסתכל עליהם בצורה חיובית.
למדתי שקשה לי מאד להמנע מהשוואות בין הילדים (למה הרשימה של רועי יותר ארוכה מהרשימה של איתי?)
ולמדתי שאני חולה על הילדים שלי ולא הייתי מחליף אותם בעד שום הון שבעולם.
תקנאו!