בשבועות האחרונים אני מהלך על חבל דק.
מצד אחד אני בשיא הכושר, וזה מאפשר לי להגיע לרמות ביצוע חדשות גם באימונים וגם בתחרויות.
מצד שני, צריך מאד להזהר שלא להגזים וללחוץ ולדחוף את עצמי מעבר לשיא.
כי מעבר לשיא... ממתינות הפציעות.
פציעות זה לא משהו זר לי, ולמרות ההסטוריה למודת הפציעות שלי. עוד לא הצלחתי להמנע מהן באופן מוחלט.
השבוע ושבוע הבא הם שבועות השיא באימונים לפני הישראמן בחודש הבא, והם מלאים בכל טוב של ריצה, רכיבה ושחיה.
השבוע ספציפית יש הרבה מאד ריצה.
ריצה היא בדרך כלל המקור שלי לפציעות (ואני מדבר על פציעות כתוצאה מהאימונים, ולא כתוצאה מתאונות כמו נפילה מהאופניים). בעבר הן נבעו מעומס יתר על תשתית רעועה למדי.
בחודשים האחרונים בניתי וואחאד תשתית, ובשבועיים האחרונים לראשונה הגעתי לאימוני אינטרוולים.
החשש המתמיד מפציעות, לא מונע ממני ללחוץ ולעבוד חזק באימונים, אבל הוא כן גורם לי להקשיב טוב מאד לכל מכאוב שצץ לו מהגוף. ביום ראשון לדוגמא, הרגשתי עייף מאימוני הסופ"ש ורצתי את כל האימון בקצב קל.
ההשקעה בתשתית נשאה פרי ומצאתי את עצמי באימון של שבוע שעבר מקיף את גבעת המופעים (1.5 ק"מ) בפחות מ 6 דקות. 5:58 ליתר דיוק.
שמחתי מאד על הזמן המהיר, ועל הפרצוף המתרשם של גווין כששמע את הזמן. פחות שמחתי כשגווין הצהיר שמדובר בהתחייבות (ולדוולדבה) לקצב לאימונים הבאים.
היום התחלתי בחצי שעת השלמה לפני האימון (ומטעמי סימטריה תבוא השלמה גם אחריו). אחרי שתפרנו את כל העליות והירידות בגבעה 3 פעמים בגרסה המודרנית של גווין ל"ריצת עמודים" (הגרסה האנכית), ירדנו מהגעבה ל 2 הקפות מסכמות, כאשר ברקע ההתחיבות משבוע שעבר.
אני לא הכי מהיר בקבוצה, אבל בין המהירים באימון הזה. יצאתי ראשון ומהר מאד פסטר ואיליה עוקפים אותי. אני מנסה לשמור על טכניקה וריצה קלילה ככל האפשר. בערך באמצע ההקפה כשאני עומד להשבר יונגר מגיע ומושך אותי איתו ל 5:57.
יופי. 3 דקות מנוחה לפני ההקפה הבאה. בדיקת מערכות. הכל תקין.
פסטר צריך ללכת, אז איליה מוביל את ההקפה השניה. באופן מפתיע הוא לא בורח לנו (כנראה צריך את פסטר שייתן לו קצב), מבט בשעון חושף קצב של 3:28 (אוי ואבוי, פתחנו מהר מדי). משהו בהמסטרינג שמאל מאותת לי אז אני מוריד טיפה קצב ומתייצבים על 3:58 (באופן מפתיע איליה מיישר קו ועדיין לא בורח). 500 מטר מהסוף אני מתחיל לאבד מהירות וטכניקה. את איליה איבדתי כבר מזמן, ולאט לאט אני גם מתחיל לאבד את יונגר. לוחץ עוד קצת ומסיים על 5:51.
מדדה במעלה הגבעה לקחת את הבקבוק, ואחרי שאני מוודא שאף אחד לא רוצה להצטרף למזוכיזם של עוד חצי שעת ריצה אני מתחיל לרדת בריצה קלה. אחרי כמה דקות מתחילות דקירות בהמסטרינג שמאל. מוריד קצב. עוד קצת כאב, עוד הורדת קצב, ולבסוף גם זה נגמר. הרבה מתיחות. נותר כאב עמום שמורגש בתנועה. פציעה. אין ספק. ההרגשה היא של פציעה. הסט האחרון היה חזק מדי. מה החומרה? עוד מוקדם לדעת. בטלפון אני מתאר לגווין את התחושה. הוא אומר שזה נשמע כמו מתיחה ומורה לרוץ קל באימונים הקרובים (ונקווה שהכאב לא יורגש ברכיבה). כשחנן שומע על הדקירות הוא מדבר על סיבים שנקרעו ומנחה לשים קרח, לנוח, וממליץ בכלל לוותר על הריצה בשישי.
איזה הבדל בין מאמן ומטפל.
עכשיו צריך למזער נזקים ולהחיש את ההתאוששות. הרבה קרח ומנוחה. יש לגוף כמעט 48 שעות עד האימון הבא, ויש לנו עוד מירוץ לשיא אישי בשישי הבא...
מצד אחד אני בשיא הכושר, וזה מאפשר לי להגיע לרמות ביצוע חדשות גם באימונים וגם בתחרויות.
מצד שני, צריך מאד להזהר שלא להגזים וללחוץ ולדחוף את עצמי מעבר לשיא.
כי מעבר לשיא... ממתינות הפציעות.
פציעות זה לא משהו זר לי, ולמרות ההסטוריה למודת הפציעות שלי. עוד לא הצלחתי להמנע מהן באופן מוחלט.
השבוע ושבוע הבא הם שבועות השיא באימונים לפני הישראמן בחודש הבא, והם מלאים בכל טוב של ריצה, רכיבה ושחיה.
השבוע ספציפית יש הרבה מאד ריצה.
ריצה היא בדרך כלל המקור שלי לפציעות (ואני מדבר על פציעות כתוצאה מהאימונים, ולא כתוצאה מתאונות כמו נפילה מהאופניים). בעבר הן נבעו מעומס יתר על תשתית רעועה למדי.
בחודשים האחרונים בניתי וואחאד תשתית, ובשבועיים האחרונים לראשונה הגעתי לאימוני אינטרוולים.
החשש המתמיד מפציעות, לא מונע ממני ללחוץ ולעבוד חזק באימונים, אבל הוא כן גורם לי להקשיב טוב מאד לכל מכאוב שצץ לו מהגוף. ביום ראשון לדוגמא, הרגשתי עייף מאימוני הסופ"ש ורצתי את כל האימון בקצב קל.
ההשקעה בתשתית נשאה פרי ומצאתי את עצמי באימון של שבוע שעבר מקיף את גבעת המופעים (1.5 ק"מ) בפחות מ 6 דקות. 5:58 ליתר דיוק.
שמחתי מאד על הזמן המהיר, ועל הפרצוף המתרשם של גווין כששמע את הזמן. פחות שמחתי כשגווין הצהיר שמדובר בהתחייבות (ולדוולדבה) לקצב לאימונים הבאים.
היום התחלתי בחצי שעת השלמה לפני האימון (ומטעמי סימטריה תבוא השלמה גם אחריו). אחרי שתפרנו את כל העליות והירידות בגבעה 3 פעמים בגרסה המודרנית של גווין ל"ריצת עמודים" (הגרסה האנכית), ירדנו מהגעבה ל 2 הקפות מסכמות, כאשר ברקע ההתחיבות משבוע שעבר.
אני לא הכי מהיר בקבוצה, אבל בין המהירים באימון הזה. יצאתי ראשון ומהר מאד פסטר ואיליה עוקפים אותי. אני מנסה לשמור על טכניקה וריצה קלילה ככל האפשר. בערך באמצע ההקפה כשאני עומד להשבר יונגר מגיע ומושך אותי איתו ל 5:57.
יופי. 3 דקות מנוחה לפני ההקפה הבאה. בדיקת מערכות. הכל תקין.
פסטר צריך ללכת, אז איליה מוביל את ההקפה השניה. באופן מפתיע הוא לא בורח לנו (כנראה צריך את פסטר שייתן לו קצב), מבט בשעון חושף קצב של 3:28 (אוי ואבוי, פתחנו מהר מדי). משהו בהמסטרינג שמאל מאותת לי אז אני מוריד טיפה קצב ומתייצבים על 3:58 (באופן מפתיע איליה מיישר קו ועדיין לא בורח). 500 מטר מהסוף אני מתחיל לאבד מהירות וטכניקה. את איליה איבדתי כבר מזמן, ולאט לאט אני גם מתחיל לאבד את יונגר. לוחץ עוד קצת ומסיים על 5:51.
מדדה במעלה הגבעה לקחת את הבקבוק, ואחרי שאני מוודא שאף אחד לא רוצה להצטרף למזוכיזם של עוד חצי שעת ריצה אני מתחיל לרדת בריצה קלה. אחרי כמה דקות מתחילות דקירות בהמסטרינג שמאל. מוריד קצב. עוד קצת כאב, עוד הורדת קצב, ולבסוף גם זה נגמר. הרבה מתיחות. נותר כאב עמום שמורגש בתנועה. פציעה. אין ספק. ההרגשה היא של פציעה. הסט האחרון היה חזק מדי. מה החומרה? עוד מוקדם לדעת. בטלפון אני מתאר לגווין את התחושה. הוא אומר שזה נשמע כמו מתיחה ומורה לרוץ קל באימונים הקרובים (ונקווה שהכאב לא יורגש ברכיבה). כשחנן שומע על הדקירות הוא מדבר על סיבים שנקרעו ומנחה לשים קרח, לנוח, וממליץ בכלל לוותר על הריצה בשישי.
איזה הבדל בין מאמן ומטפל.
עכשיו צריך למזער נזקים ולהחיש את ההתאוששות. הרבה קרח ומנוחה. יש לגוף כמעט 48 שעות עד האימון הבא, ויש לנו עוד מירוץ לשיא אישי בשישי הבא...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה