הכותרת של המייל שקיבלתי מאייל פרל היתה "הדרך לאיש הברזל אוסטריה 2012 עוברת מעינת לאילת".
לא היתה ברירה. אם זו הדרך צריך לעבור בה.
האמת שחשבתי שמצפה לי טיול. הרי עברתי כבר את הגראן פונדו, שכולו טיפוס מתמשך. הדרך הזו אמורה להיות הרבה יותר מישורית, ופה אשב בפלוטון ולא אמצא את עצמי לבד מול הרוח. (אז חשבתי...)
חולקנו ל 2 קבוצות. הקבוצה הראשונה היתה אמורה לרכוב ב 29-31 קמ"ש, והשניה במהירות 25-26.
כבר בתדריך קלטתי בעיני המובילים גיחוך לשמע המהירות ה"נמוכה" של 30 קמ"ש. "זה הולך להיות יום ארוך" חשבתי לעצמי.
בחלק הראשון של המסע תוכנן שנרכב כל הקבוצה ביחד עד גדרה שם התנועה כבר פחות ערה.
ריבוי פנצ'רים ורמזורים עורר עצבנות קלה בקרב המובילים והוחלט להתפצל עוד קודם.
30 הקמ"ש שדובר עליהם הפכו במהירה ל 38 קמ"ש, אבל בינתיים אני מחזיק בפלוטון ואפילו שומר על קדנס גבוה.
ככל שהיום מתקדם הקצב הגבוה נותן את אותותיו וכשאנחנו פונים לכיוון מצפה בצומת טללים ומתחילות העליות אני מתחיל לנשור טיפה אחורה מהדבוקה. יאמר לזכות המובילים שבירידות הם הורידו קצב כדי לאפשר לאחרונים לתפוס אותם.
בנוסף אני במאבק מתמיד עם כף רגל ימין שכבר למעלה מחודש נרדמת לי ברכיבות, ולא עזרו החלפת קליטים, שחרור שרוכים בנעל, וגם משחקים עם המתיחות של הפדל.
אחרי העצירה האחרונה בארומה בעין עבדת השעה האחרונה גם לא היתה קלה עם כ 500 מטר טיפוס על 26 ק"מ, כאן אסף כהן המוביל ירד אחורה והתחיל לדחוף את האחרונים חזרה לפלוטון.
בסביבות 17:00 הגענו לאכסניה במצפה. 195 ק"מ כבר מאחורינו, ונותרו עוד 157 לאילת.
סה"כ יום לא קל אבל גם לא נורא. חיים מדווח לשי רשמים מהמסע, ושי שואל אם זה יותר קשה מהגראן פונדו. אני אומר לשי שהגראן פונדו היה יותר קשה, אבל צריך לחכות ולראות מה יהיה מחר עם העייפות המצטברת.
ואם העייפות המצטברת לא מספיקה, מהרגע שהגענו אני מוצא את עצמי רץ לשירותים כל חצי שעה. אני מכיר את זה מהישראמן - התיבשות. בארוחת ערב אני מוריד כ 2 ליטר לימונדה, אבל הנזק כבר נעשה. כשאני מתעורר ב 2 בלילה לעוד ביקור חפוז בשירותים אני מבין שמחר הולכת להיות אופרה אחרת לגמרי.
היום השני מתחיל בירידה חדה ממצפה למכתש. הגוף קר והגלגלים שלקחתי מפאול עם הפרופיל הלא גבוה במיוחד, אבל יותר ממה שאני רגיל, רועדים לי ימינה ושמאלה כתוצאה מרוחות הצד בירידה. מתחיל לדווש וכל השרירים ברגליים כואבים מאתמול. גווין אומר לי לעשות חימום טוב. אנחנו מתחילים בדבוקה אחת עד ארוחת הבוקר, וגם איתה אני לא מצליח להחזיק. קצת עליות ורוח, והרגליים לא מתפקדות ואני שוב לבד במדבר.
אחרי כשעה וחצי עוצרים לארוחת בוקר. כל דבר שנכנס לגוף ישר מוצא את דרכו החוצה מאחורי איזה שיח. מזל שצפיתי את זה ולקחתי עלי מגבונים. אני מקפיד לשתות המון בשביל לא להתיבש שוב, ואחרי ארוחת הבוקר אנחנו שוב מתפצלים ל 2 קבוצות. הגוף כבר הספיק להתחמם ולמרות הקצב שלעיתים גבוה מ 40 קמ"ש אני מצליח לשבת בדבוקה. ההרגשה כבר קצת יותר טובה, וגווין משחרר כמה חבר'ה לנג"ש אישי של שעה. אחרי כמה דקות יש נפילת שרשרת אצלנו, חיים מנצל את ההזדמנות לצאת להתקפה ואומר לי "בוא". האמת שאחרי כל עצירה של הפלוטון מאד קשה לרגליים להכנס חזרה לקצב, אז חשבתי לעצמי שאצא לנג"ש עד שיתפסו אותי. בעליה הראשונה אחרי 13 דקות תפסו אותי. הקצב מתגבר ואני נושר, גווין מושך ודוחף אותי חזרה. אני מעלה הילוך וחוזר, ואחרי כמה דקות שוב נושר. ברך ימין כבר כואבת מאד ואני מת שהחרא הזה יגמר כבר. בסוף מגיעים לנאות סמדר. הפיצול לכביש 12. 86 ק"מ מאחורינו. רק עוד 70 ק"מ לאילת. עכשיו החלק הקשה הם אומרים. בהוראת גווין אני מוריד ליטר מיץ טבעי + סנדוויץ חביתה אימתני (וכמובן רץ לשירותים...).
הקבוצה השניה מגיעה ואני מתלבט אם לחבור אליהם לחלק האחרון של המסע. הגוף שלי כבר מפורק ולא ברור לי איך אתמודד עם העליות והחום. יש אוטובוס שמלווה אותנו ואמור לאסוף את האחרונים שלא יעמדו בזמן הגג שתוכנן להגעה לאילת. אני מבין מהתדריך שיש מצב שהקבוצה האיטית לא תגיע לאילת ברכיבה, ומחליט למשוך עוד טיפה עם החזקים. בסתר ליבי אני מקווה שנרכב 20 ק"מ למחסום בסיירים ואז יגידו לנו להסתובב חזרה. זה יהיה תירוץ מצוין לעלות לאוטובוס.
מתחילים לרכוב ואחרי קילומטרים בודדים אני נושר לאחור. אני נכנס לתנוחת נג"ש ורוכב 37 קמ"ש אבל לא מצליח לתפוס את הפלוטון. מה קרה להם? אמרו רגוע עד הסוף! בסוף אני מצליח להשאב חזרה לפלוטון ושוב אט אט נושר. המאבק לשבת בדבוקה גבה הרבה אנרגיה, שלא לדבר על חום של יותר מ 40 מעלות במדבר, אני צונח לאט לאט אחורה, אפילו הרכב עובר אותי. החבר'ה לא מאטים וגם לא עוצרים. אני מת להשתין אבל אם אני עוצר עכשיו אני גם מאבד איתם קשר עין. מכל הדברים שעשיתי באימונים, זו הפעם הראשונה שחשבתי שיש סיכוי שלא אסיים. אם אני מצליח להגיע לאילת ברכיבה זה הנצחון שלי. יאללה אמן שנגיע לסיירים ויסובבו אותנו. עוד 10 דקות אני אמשוך ואז אעצור להשתין. אחרי כמה דקות אני רואה שהחבר'ה עוצרים, ומחליטים להוריד קצב עד הסוף. זה כבר לא עוזר לי. אני שרוף. אני מחזיק איתם אולי עוד 10 ק"מ וברגע שהעליות מתחילות אני נושר אחורה. אני מפסיק להאבק ואומר שעדיף לי להמשיך בקצב שלי ולהגיע לאט לאט. בישראמן טסתי בחלק הזה, מצד שני בישראמן היה 35 מעלות פחות...
אני מתחיל לחשב את הקילומטרים אחורה עד נטפים. מנטפים זה כבר ירידה. הקילומטרים עוברים לאט אבל עוברים. אחרי 135 ק"מ של רכיבה לראשונה אני יודע שאני הולך לסיים את זה. שום דבר כבר לא ישבור אותי. לאט לאט עוברים עוד עליה. זכרונות מהישראמן. בהר חזקיהו ספיחי הפלוטון מתאספים לתמונה קבוצתית על רקע השלט של כביש 12. אחרי עליה קטנה נוספת בסוף גם מחסום נטפים מגיע, ואחריו הירידה המיוחלת.
אחרי כמה קילומטרים של ירידה ועוד כמה קילומטרים בתוך אילת מגיעים למלון - אני מוריד כמה ליטרים של מיץ וקולה. הרבה אורז ועוף, בריכה, ג'קוזי, ויאללה לאוטובוס.
היה קשה, "ואפילו מאד".
אפשר לאמר שבהחלט נכבשה עוד פסגה בדרך לאוסטריה.
בשבת שעתיים ועשרים ריצה בקצב הזדחלות עם יונגר ("דגש על מסוגלות").
והנה נגמר עוד שבוע שיא של 20 שעות אימון.
לא היתה ברירה. אם זו הדרך צריך לעבור בה.
האמת שחשבתי שמצפה לי טיול. הרי עברתי כבר את הגראן פונדו, שכולו טיפוס מתמשך. הדרך הזו אמורה להיות הרבה יותר מישורית, ופה אשב בפלוטון ולא אמצא את עצמי לבד מול הרוח. (אז חשבתי...)
חולקנו ל 2 קבוצות. הקבוצה הראשונה היתה אמורה לרכוב ב 29-31 קמ"ש, והשניה במהירות 25-26.
כבר בתדריך קלטתי בעיני המובילים גיחוך לשמע המהירות ה"נמוכה" של 30 קמ"ש. "זה הולך להיות יום ארוך" חשבתי לעצמי.
בחלק הראשון של המסע תוכנן שנרכב כל הקבוצה ביחד עד גדרה שם התנועה כבר פחות ערה.
ריבוי פנצ'רים ורמזורים עורר עצבנות קלה בקרב המובילים והוחלט להתפצל עוד קודם.
30 הקמ"ש שדובר עליהם הפכו במהירה ל 38 קמ"ש, אבל בינתיים אני מחזיק בפלוטון ואפילו שומר על קדנס גבוה.
ככל שהיום מתקדם הקצב הגבוה נותן את אותותיו וכשאנחנו פונים לכיוון מצפה בצומת טללים ומתחילות העליות אני מתחיל לנשור טיפה אחורה מהדבוקה. יאמר לזכות המובילים שבירידות הם הורידו קצב כדי לאפשר לאחרונים לתפוס אותם.
בנוסף אני במאבק מתמיד עם כף רגל ימין שכבר למעלה מחודש נרדמת לי ברכיבות, ולא עזרו החלפת קליטים, שחרור שרוכים בנעל, וגם משחקים עם המתיחות של הפדל.
אחרי העצירה האחרונה בארומה בעין עבדת השעה האחרונה גם לא היתה קלה עם כ 500 מטר טיפוס על 26 ק"מ, כאן אסף כהן המוביל ירד אחורה והתחיל לדחוף את האחרונים חזרה לפלוטון.
בסביבות 17:00 הגענו לאכסניה במצפה. 195 ק"מ כבר מאחורינו, ונותרו עוד 157 לאילת.
סה"כ יום לא קל אבל גם לא נורא. חיים מדווח לשי רשמים מהמסע, ושי שואל אם זה יותר קשה מהגראן פונדו. אני אומר לשי שהגראן פונדו היה יותר קשה, אבל צריך לחכות ולראות מה יהיה מחר עם העייפות המצטברת.
ואם העייפות המצטברת לא מספיקה, מהרגע שהגענו אני מוצא את עצמי רץ לשירותים כל חצי שעה. אני מכיר את זה מהישראמן - התיבשות. בארוחת ערב אני מוריד כ 2 ליטר לימונדה, אבל הנזק כבר נעשה. כשאני מתעורר ב 2 בלילה לעוד ביקור חפוז בשירותים אני מבין שמחר הולכת להיות אופרה אחרת לגמרי.
היום השני מתחיל בירידה חדה ממצפה למכתש. הגוף קר והגלגלים שלקחתי מפאול עם הפרופיל הלא גבוה במיוחד, אבל יותר ממה שאני רגיל, רועדים לי ימינה ושמאלה כתוצאה מרוחות הצד בירידה. מתחיל לדווש וכל השרירים ברגליים כואבים מאתמול. גווין אומר לי לעשות חימום טוב. אנחנו מתחילים בדבוקה אחת עד ארוחת הבוקר, וגם איתה אני לא מצליח להחזיק. קצת עליות ורוח, והרגליים לא מתפקדות ואני שוב לבד במדבר.
אחרי כשעה וחצי עוצרים לארוחת בוקר. כל דבר שנכנס לגוף ישר מוצא את דרכו החוצה מאחורי איזה שיח. מזל שצפיתי את זה ולקחתי עלי מגבונים. אני מקפיד לשתות המון בשביל לא להתיבש שוב, ואחרי ארוחת הבוקר אנחנו שוב מתפצלים ל 2 קבוצות. הגוף כבר הספיק להתחמם ולמרות הקצב שלעיתים גבוה מ 40 קמ"ש אני מצליח לשבת בדבוקה. ההרגשה כבר קצת יותר טובה, וגווין משחרר כמה חבר'ה לנג"ש אישי של שעה. אחרי כמה דקות יש נפילת שרשרת אצלנו, חיים מנצל את ההזדמנות לצאת להתקפה ואומר לי "בוא". האמת שאחרי כל עצירה של הפלוטון מאד קשה לרגליים להכנס חזרה לקצב, אז חשבתי לעצמי שאצא לנג"ש עד שיתפסו אותי. בעליה הראשונה אחרי 13 דקות תפסו אותי. הקצב מתגבר ואני נושר, גווין מושך ודוחף אותי חזרה. אני מעלה הילוך וחוזר, ואחרי כמה דקות שוב נושר. ברך ימין כבר כואבת מאד ואני מת שהחרא הזה יגמר כבר. בסוף מגיעים לנאות סמדר. הפיצול לכביש 12. 86 ק"מ מאחורינו. רק עוד 70 ק"מ לאילת. עכשיו החלק הקשה הם אומרים. בהוראת גווין אני מוריד ליטר מיץ טבעי + סנדוויץ חביתה אימתני (וכמובן רץ לשירותים...).
הקבוצה השניה מגיעה ואני מתלבט אם לחבור אליהם לחלק האחרון של המסע. הגוף שלי כבר מפורק ולא ברור לי איך אתמודד עם העליות והחום. יש אוטובוס שמלווה אותנו ואמור לאסוף את האחרונים שלא יעמדו בזמן הגג שתוכנן להגעה לאילת. אני מבין מהתדריך שיש מצב שהקבוצה האיטית לא תגיע לאילת ברכיבה, ומחליט למשוך עוד טיפה עם החזקים. בסתר ליבי אני מקווה שנרכב 20 ק"מ למחסום בסיירים ואז יגידו לנו להסתובב חזרה. זה יהיה תירוץ מצוין לעלות לאוטובוס.
מתחילים לרכוב ואחרי קילומטרים בודדים אני נושר לאחור. אני נכנס לתנוחת נג"ש ורוכב 37 קמ"ש אבל לא מצליח לתפוס את הפלוטון. מה קרה להם? אמרו רגוע עד הסוף! בסוף אני מצליח להשאב חזרה לפלוטון ושוב אט אט נושר. המאבק לשבת בדבוקה גבה הרבה אנרגיה, שלא לדבר על חום של יותר מ 40 מעלות במדבר, אני צונח לאט לאט אחורה, אפילו הרכב עובר אותי. החבר'ה לא מאטים וגם לא עוצרים. אני מת להשתין אבל אם אני עוצר עכשיו אני גם מאבד איתם קשר עין. מכל הדברים שעשיתי באימונים, זו הפעם הראשונה שחשבתי שיש סיכוי שלא אסיים. אם אני מצליח להגיע לאילת ברכיבה זה הנצחון שלי. יאללה אמן שנגיע לסיירים ויסובבו אותנו. עוד 10 דקות אני אמשוך ואז אעצור להשתין. אחרי כמה דקות אני רואה שהחבר'ה עוצרים, ומחליטים להוריד קצב עד הסוף. זה כבר לא עוזר לי. אני שרוף. אני מחזיק איתם אולי עוד 10 ק"מ וברגע שהעליות מתחילות אני נושר אחורה. אני מפסיק להאבק ואומר שעדיף לי להמשיך בקצב שלי ולהגיע לאט לאט. בישראמן טסתי בחלק הזה, מצד שני בישראמן היה 35 מעלות פחות...
אני מתחיל לחשב את הקילומטרים אחורה עד נטפים. מנטפים זה כבר ירידה. הקילומטרים עוברים לאט אבל עוברים. אחרי 135 ק"מ של רכיבה לראשונה אני יודע שאני הולך לסיים את זה. שום דבר כבר לא ישבור אותי. לאט לאט עוברים עוד עליה. זכרונות מהישראמן. בהר חזקיהו ספיחי הפלוטון מתאספים לתמונה קבוצתית על רקע השלט של כביש 12. אחרי עליה קטנה נוספת בסוף גם מחסום נטפים מגיע, ואחריו הירידה המיוחלת.
אחרי כמה קילומטרים של ירידה ועוד כמה קילומטרים בתוך אילת מגיעים למלון - אני מוריד כמה ליטרים של מיץ וקולה. הרבה אורז ועוף, בריכה, ג'קוזי, ויאללה לאוטובוס.
היה קשה, "ואפילו מאד".
אפשר לאמר שבהחלט נכבשה עוד פסגה בדרך לאוסטריה.
בשבת שעתיים ועשרים ריצה בקצב הזדחלות עם יונגר ("דגש על מסוגלות").
והנה נגמר עוד שבוע שיא של 20 שעות אימון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה