האירובר
בתאונה שעברתי ביוני נשברה לי משענת היד השמאלית של האירובר.
אם עצם הבריח באותו צד נשברה מעוצמת הנפילה, מה כבר אפשר לצפות מחתיכת פלסטיק?
בנוסף לא רכבתי בחוץ במשך 3 חודשים, וגם הצטרפתי לקבוצת רכיבת כביש וכל אילו היוו סיבה מספיק טובה לפרק את האירובר.
לראשונה מאז רכשתי את האופניים לפני שנה וחצי, ראיתי איך נראה מרכז הכידון. אני חייב לציין שאופני כביש נראים הרבה יותר טוב מבלי זוג הקרניים שתקועים במרכז הכידון.
בכל אופן חלק מהאירובר היה שבור אז לא היה טעם לחבר אותו.
לקראת טריאתלון גן שמואל התלבטתי רבות מה לעשות. מצד אחד נרשמתי למרחק הספרינט ואלה רק 20 ק"מ, אז כמה אירובר כבר יעזור לי, ומה הטעם להרכיב ואז לפרק שוב בשביל רכיבות הקבוצה? מצד שני מסלול התחרות הוא מסלול מישורי על כביש החוף והוא קלאסי לתנוחת נג"ש.
בינתיים עופר ורד התותח מצא לי בין החלפים שלו חתיכה בדיוק כמו זו שנשברה לי, ואז חשבתי לעצמי - נחבר את האירובר. מקסימום לא נשתמש בו.
ביום שישי שלפני התחרות חיברתי את האירובר. זה דרש גם החלפת כיסא (לכזה שיעשה חסד עם המבושים שלי, שכן בתנוחת נגש יושבים בקדמת האוכף על ה"אף") ולקחתי את האופניים לרכיבת נסיון.
זה היה ממש כמו לרכוב על אופניים. הרגשתי טבעי ובטוח על האירובר כאילו מעולם לא הורדתי אותו.
גן שמואל
בפעם הראשונה ששמעתי על טריאתלון גן שמואל היה לו שם של טריאתלון המאורגן באופן מופתי.
כנראה שאני הבאתי את הנאחס כי ב 3 שנים האחרונות אני משתתף בו ואני פשוט לא מצליח להבין את כל הפשלות שנעשות שם. לפני שנתיים בוטלה הרכיבה בגלל תיאום לקוי עם המשטרה והתחרות הפכה לסוג של "שחיה+ריצה". בשנה שעברה מרחק הרכיבה היה קצר בק"מ במסלול האולימפי ומרחק הריצה היה קצר ב 300 מטר.
השנה נשברו שיאים חדשים עם מרחק שחיה שערורייתי של 1000 מטר באולימפי (קצר בשליש מהאורך המתוכנן), ומשום מה מרחק ארוך יותר לשחיה בספרינט. בנוסף אני מדדתי 18 ק"מ ברכיבה (היו אמורים להיות 20).
אני אוהב להתחרות. טסטים במעבדה, בבריכה או באצטדיון זה נחמד. אבל בתחרויות מתקבלים המספרים האמיתיים. שם אפשר באמת לראות מה היכולות בתנאי אמת, ולא בתנאים סטריליים, וגם לראות מיקומים ביחס למשתתפים האחרים.
השנה הגעתי לתחרות בלי ציפיות גבוהות. סה"כ התאמנתי מעט מאד ב 4 החודשים שקדמו לה. הרבה עבודת חיזוק בחדר כושר. בשחיה - שחיתי פעם אחת בשבוע או בכלל לא. ברכיבה - אימון Power Training אחד בשבוע ורק 2 רכיבות נפח בחוץ בספטמבר. בריצה - אימון שבועי עם רצי רעננה.
למרות שבשנה שעברה עשיתי את המרחק האולימפי, זה נחמד להשוות מיקומים.
ב 2011 סיימתי במקום 66 מתוך 110.
14 מתוך 23 בקבוצת הגיל.
שחיה - מקום 33
רכיבה - מקום 87
ריצה - מקום 58.
השנה התוצאות היו מאוזנות הרבה יותר, ושיקפו טוב מאד את האימונים שעשיתי. כנראה שאימוני ה Power Training ורקע הרכיבה שלי בשנה שעברה עשו את שלהם. בנוסף, בדרך חזרה דרומה על כביש החוף עם רוחות פנים חזקות שמחתי מאד על האירובר שעשה את העבודה וסידר לי אחלה תוצאת רכיבה:
מקום 28 מתוך 131
מקום 5 מתוך 24 בקבוצת הגיל
שחיה - מקום 42
רכיבה - מקום 22!
ריצה - מקום 27
חשוב לציין שזמן השחיה כולל את זמן ההחלפה ומה שהיה מאד איטי היתה ההחלפה שאותה לא תרגלתי בכלל.
אפשר גם לטעון שהשיפור במיקומים אינו שיפור אמיתי כיוון שהאוכלוסיה בספרינט שונה ומדובר בטריאתלטים מנוסים פחות, אך שיפור ברכיבה אכן נמדד, והוא כנראה המשפיע ביותר על הזמנים.
כמות המידע שניתן להסיק מתחרות אחת מאד מוגבלת, אבל ראיתי שטכניקת הריצה שלי מאד נפגמה ואיבדתי את היכולת לייצר מהירות. בנוסף טכניקת השחיה שלי גם כן נפגמה כתוצאה מהתאונה (בעיקר אורך התנועה), ומה שהיה התחום החזק ביותר שלי, הפך לחלש.
מתחילים להתאמן לישראמן
החלטתי שאם אני רוצה לנצל ביעילות את הזמן המועט שיש לי לאימונים כדאי שמישהו שמבין יתכנן אותו בשבילי. האלתורים האלה שאני עושה כבר 3 חודשים של אימון פה, אימון שם זה נחמד, אבל לא משהו שאפשר לבנות עליו לחצי איש ברזל.
פניתי למני המכונה מא-מני בבקשה שיכין אותי לחצי ישראמן. המטרה המוצהרת היתה "להתאמן פחות ולעשות תוצאה טובה יותר". מהר מאד מני הבהיר לי שאם אני רוצה לשפר את התוצאה אני לא אתאמן פחות, אבל הגישה שאני מגיע איתה השנה שונה משנה שעברה, והתוצאה והאימונים בעדיפות משנית לשאר הדברים בחיים (משפחה, עבודה).
אילת
ספטמבר הסתיים וירדנו לאילת לחופשה משפחתית. החלטתי לנצל את ההזדמנות ולקחת את האופניים, לתרגל קצת אימונים בזירת הפשע. המדהים באילת שלא משנה לאן פונים, תמיד יש רוח פנים.
לא זכרתי שבשנה שעברה בישראמן היה כל כך קשה לטפס את נטפים. כנראה שהייתי בכושר טוב יותר.
ואני לא בטוח מה היה קשה יותר, לטפס את נטפים, או לרדוף אחרי רועי בטיילת.
הילד קיבל נעליי NIKE מהסבים, ומתחיל להיות קשה לרדוף אחריו.
אנחנו שמים אותו בעגלה לא בגלל שהוא מתעייף מלרוץ, אלא בגלל שאנחנו מתעייפים מלרוץ.
בשבוע הבא טריאתלון חיפה, ועד אז אצטט את רועי בברכת "גמדים לשמחה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה