הגענו לאימון האחרון ב Open הזה, והיה לי ברור שיהיה בו Thruster. היה לי ברור שה thruster יהיה במשקל 43 ק"ג, וגם ידעתי שהאימון יהיה ארוך.
ואכן, דייב קסטרו לא אכזב והכריז על אימון For Time לראשונה ב Open הזה של:
21-18-15-12-9-6-3 חזרות מהאלמנטים הבאים:
43Kg Thrusters
Bar facing Burpees
מהירי החישוב יוכלו לספור 84 טרסטרים, ו 84 ברפיז.
ושוב, מי שעוקב כבר מכיר את "החיבה" שלי ל Thrusters.
ומה שמיוחד באימון הזה, שבניגוד לאימונים הקודמים שהיו מסוג AMRAP, כלומר מקסימום חזרות בזמן מוגדר, הפעם אין מגבלת זמן. אף אחד לא יעצור לי את השעון אחרי 4 או 7 או 13 או 20 דקות. זה הכל או כלום. חייבים לסיים את כל 168 החזרות בשביל לקבל ניקוד על האימון הזה. יקח כמה שיקח.
ראיתי את אימון ההכרזה שהפגיש 3 ענקי קרוספיט שסיימו את האימון הזה באיזור ה 9 דקות.
אח"כ ראיתי את ה"קרב" הישראלי בין גיל ליאור לדוד בן דוד שבו גיל סיים בקצת יותר מ 10 דקות.
כבר שמעתי על תוצאות מהעולם של 7:30, וחשבתי לעצמי "זה בטח יקח לי קצת יותר מ 20 דקות".
אח"כ טל סיפר לי שלקח לו כמעט 29 דקות, וכבר עדכנתי את הצפי שלי ל 35 דקות...
חששתי מהטרסטרים. חששתי מאד. 43 ק"ג זה משקל מאד כבד לי.
את אימוני ההכנה שעשינו ל Open עשיתי עם 40 ק"ג (למרות ש 43 הוא תמיד משקל ה Rx) ועדיין היה לי כבד מאד.
למרות זאת אפילו לא בדקתי מה המשקל לאימון Scaled (בדיעבד בדקתי - 29 ק"ג). לא היה לי ספק שאני עושה את האימון הזה במתכונת Rx. לאט לאט. יקח כמה שיקח.
זו גם היתה האסטרטגיה שלי. החלטתי מהתחלה לפרק את האימון לשלשות, משהו שאוכל להתמיד בו לאורך כל האימון. זה היה נראה לי עדיף מלהתחיל עם חמישיות ולהתפרק אחרי 3 סטים.
אז אתמול בערב (24 שעות אחרי שסיימתי עם האנטיביוטיקה) הגעתי לבוקס. אימון הקבוצה גם כן היה האימון הזה אבל אני התחממתי לבד חימום ארוך של יותר מ 30 דקות, עם הרבה פתיחת טווחי תנועה. תוך כדי ראיתי את ארז מתפוצץ בפחות מ 18 דקות והבנתי שאני הולך לסבול וזה יהיה ארוך ומייגע.
לפני האימון ירון תפס אותי לשיחת אסטרטגיה, וגם אמר לי שאם הוא יראה שהגוף שלי משדר מצוקה במהלך האימון, הוא יפסיק אותי. הוא אמר לי שהוא חושב שאני יכול לעשות את זה ב 30 דקות, אם אעבוד לאט ועקבי.
בסוף החימום ביצעתי 2 שלשות עם משקל ה Rx. היה כבד אבל לא נורא.
גייסתי את טל, שופט הבית שלי. שיתפתי אותו באסטרטגיית ה"לאט ובטוח" שלי - רק לסיים. יקח כמה שייקח. והתחלנו.
כבר השלשה הראשונה היתה לי כבדה. וכבר אז קיבלתי פידבקים שהטכניקה שלי לא יעילה. שאני עובד הרבה מהכתפיים במקום מהרגליים, וזה יגמור אותי. אז ניסיתי לעבוד יותר מהרגליים אבל זה לא תמיד הלך.
בין כל שלשה זמן המנוחה שלי התארך, אבל סוף סוף הגעתי לברפיז (מי האמין שזו תהיה ההקלה שלי).
סיימתי את הסיבוב של ה 21 (רבע מהאימון מאחורי) ושאלתי את טל כמה זמן עבר. הוא אמר לי 7:30 דקות. הייתי בהלם. כל כך הרבה זמן, ורק רבע אימון. ובא לי להפסיק. כל כך בא לי להפסיק. אבל המשכתי.
אני לא יודע כמה זמן לקח הסט של ה 18 אבל היו שם גם הפסקות ארוכות בין כל שלשה.
בסט של ה 15 ירון הגיע ובדק שאני חי. נתן כמה טיפים, הלך ושוב חזר.
כבר כאב לי כל הגב והמפרקים. רק רציתי שיגמר, אבל היה בערך עוד חצי אימון לפני.
כשסוף סוף סיימתי את ה 15 התחילו להגיד לי שמעכשיו זה נהיה קל. שרוב האימון מאחורי. אבל רק רציתי שיגמר כבר, וזה היה נראה רחוק.
אחרי שלשה נוספת של טרסטרים, החלטתי שאני ממשיך בזוגות, ואת הסט של ה 12 סיימתי בזוגות.
את הברפיז כבר עשיתי בחצי זחילה, וכשסיימתי אותם ירון ניגש אלי ואמר שהוא חושב שעכשיו הזמן לעצור.
אני לא בטוח שאוכל לשחזר את תוכן הדברים שלו כי הייתי תשוש ברמות קשות, אבל הוא דיבר על זה שאפשר לסיים את האימון הזה ולהתאבד עליו אבל אנחנו נכנסים לתחום אפור של הרס רקמות ומצב שקשה מאד להתאושש ממנו. באיזה שהוא שלב נראה לי שהוא גם דיבר על הרעלת דם.
הוא אמר לי לשבת ולחשוב על זה קצת.
הסתכלתי על השעון. 34 דקות. נשארו לי רק עוד 18 טרסטרים. 9-6-3. כבר סיימתי יותר מ 3/4 מהאימון. אם לא עכשיו לא יהיו עוד הזדמנויות ב Open הזה. מצד אחד שמחתי שירון עצר אותי כי רק רציתי שהחרא הזה יגמר כבר. מצד שני לא רציתי לוותר.
הלכתי שוב לדבר עם ירון, ושוב הוא הזהיר מהסיכונים.
"ומה אם אני אפרק אותם לבודדים?"
הוא אמר לי לפרק לבודדים ולשמור על דופק נמוך.
עוד קצת מים וחזרתי למוט.
ניסיתי להכנס לקלין והפלתי אותו. זהו. איבדתי ריכוז.
טל מעודד אותי להתרכז.
נכנסתי שוב ועשיתי עוד חזרה אחת.
זרקתי את המוט והרגשתי שכל הגוף שלי מרוקן מאנרגיה.
עצרתי.
פתחתי את החבקים של הידיים וסימנתי לירון שדי.
טל עצר את השעון על 38 דקות.
 |
| הפעם המוט ניצח |
על האופניים בהתאוששות התחילו הרבה שיחות עידוד ומוטיבציה מהחבר'ה, וחלקן גם חלחלו מבעד להכרה העמומה שלי.
ידעתי שקיבלתי את ההחלטה הנכונה, אבל התאכזבתי. מאד רציתי לסיים את האימון הזה. רציתי לסיים את כל ה Open הזה ב Rx, ורציתי לסיים את האימון הזה אחרי שהגעתי כל כך רחוק בו. 67 טרסטרים ב 43 פאקינג קילו.
ידעתי שלאימון הזה לא תהיה לי תוצאה. ידעתי שאני גם לא אעשה אותו Scaled.
כבר בדרך הביתה הרגשתי את הכאבים בשכמות. בדרך כלל לוקח להם יומיים להגיע.
היום בבוקר בקושי קמתי עם כאבים בשכמות ובמרפקים, ומי יודע מה מצפה לי עד מחר.
היום בפקקים בדרך לעבודה חשבתי איך לסכם את האימון הזה בבלוג.
איך לסכם את האכזבה המהולה בהשלמה הזאת?
ואז נזכרתי מה המטרה האמיתית של ה Open.
המטרה של ה Open היא בדיקת יכולות.
כולם מקבלים את אותו אימון, וכל אחד מתמודד איתו בדרך שלו.
כל אחד יכול לראות איך הוא ביחס לאחרים, ואיך הוא ביחס לעצמו
(האימונים האלה נוטים לחזור על עצמם. האימון הזה במדויק היה לפני שנתיים).
באיזשהו מקום אני שמח שסוף סוף היה אימון על זמן.
שלא יכלתי לעשות את התחמון שעשיתי בשבוע שעבר של לעשות חזרה אחת ולקבל
ניקוד על האימון.
הפעם זה היה הכל או כלום, ו-וואלה, היה גדול עלי.
היה גדול עלי ועדיין לא ויתרתי. עדיין עשיתי 67 טרסטרים, ולא הפסקתי
עד שהמאמן שלי (שאולי קיבלתם את הרושם המוטעה בשבוע שעבר שהוא לחץ עלי להתאמן
חולה) עצר אותי, וזה גם מה שמגדיר מאמן טוב לטעמי. כזה שלוחץ עליך כשאתה יכול יותר
ממה שאתה חושב, וחודל אותך כשאתה עלול להזיק לעצמך.
האימון הזוועתי הזה לא משאיר לי טעם של עוד, למרות שאני יודע שאני עוד
אפגוש אותו בהמשך הדרך.
זה אקורד הסיום של ה Open הזה, שהיה תקופה מופלאה
בעיני.
בפוסט הבא אחרי שהאבק ישקע קצת אתן את הסיכום שלי לכל תקופת ה Open.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה