לפני שבוע חלמתי שאני רץ מרתון.
לא התכוננתי במיוחד למרתון הזה.
כמו בחלומות רבים, רצף האירועים לא ממש ברור ופשוט מצאתי את עצמי במשפך הזינוק.
קצת לפני יריית הזינוק גיליתי שאין לי שעון (ומי שמכיר אותי יודע שזו בעיה כי אני מכור לנתונים וסטטיסטיקות).
משום מה זה לא הטריד אותי. דווקא שמחתי על החופש שנפל לרגלי. סוף סוף אוכל להתחבר לריצה ולהרגיש את הקצב, בלא תלות במכשירים. גם ככה לא רצתי הרבה זמן ואין לי מושג איזה קצב מתאים לי, וזה לא שאני מנסה לקבוע שיא אישי, אז פשוט אזרום לי עם הקצב שרגלי יכתיבו.
יריית הזינוק ואני מרחף לי באושר, עד שלאחר כמה מאות מטרים אני מגלה שאני בג'ינס.
לא אידאלי, חשבתי לעצמי. אבל גם לא נורא. נזרום.
את המשך החלום אני לא כל כך זוכר אבל קמתי עם חשק עז לצאת לריצה (אחרי בערך שנתיים שלא רצתי באופן מסודר).
למרות שהחלום היה מקור ההשראה, החלטתי שעדיף לוותר על הג'ינס. וכך, בשבת בצהרים, חמוש בטייץ וללא שעון, יצאתי לריצה.
תכננתי על המסלול הקצר הקבוע שלי - כ 5 ק"מ. בכל זאת הרבה זמן לא רצתי. לא כדאי להגזים.
רצתי בקלילות, וב 5 דקות הראשונות זה היה ממש נחמד.
עברו עוד 5 דקות וזה נהיה פחות נחמד.
ואחרי 3 ק"מ כבר מיציתי.
עצרתי ליד מגרש אימונים, עשיתי קצת מתח והמשכתי את הדרך הביתה בהליכה.
בבית עשיתי מתיחות, כמה סטים של שכיבות סמיכה, וסגרתי את האימון.
בלילה העוקב ישנתי ממש רע.
כבר לא חלמתי על מרתונים.
בעיקר סבלתי מכאבים בשרירי השוק שלא היו בפעולה יותר מדי זמן.
אפילו היום, אחרי יומיים אני עדיין מרגיש את ה tibialis anterior של רגל ימין.
קצת מטריד כמה שכושר הריצה שלי הדרדר, ומצד שני מעניין שזה לא באמת מטריד אותי.
לפחות הוצאתי את זה מהסיסטם, עד הדודא הבאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה