בשנה וחצי האחרונות ניסיתי עשרות סוגי טחינה: מהתעשייתיות של הנסיך ובראכה למיניהן, ועד לכל מיני טחינות בוטיק מכפרים נידחים בגליל, אורגניות, משומשום אתיופי טרום נבוט, מלא, לבן וכו וכו וכו.
באופן אישי אני לא אוהב טחינה משומשום מלא. מרה לי מדי. ולכן רוב הטחינות שניסיתי הן משומשום לבן.
אנחנו גם בית שצורך לא מעט טחינה. איתי, שהמגוון הקולינרי שלו עומד על שניצל / פתיתים / טחינה בלחם (ולעיתים טחינה בצלחת) הוא הצרכן הראשי.
במשך תקופה ארוכה צרכנו בבית טחינה באבן ריחיים של משק לין. טעימה מאד. קצת מלוחה מדי, לא צריכה בכלל תיבול - אבל די יקרה. 35 ש"ח לק"ג. ובכמויות שאיתי אוכל טחינה זה יוצא די יקר.
הצלחתי למצוא אותה רק בניצת הדובדבן ולכן ביום יום היינו משתמשים בטחינת אל-ארז שניתן למצוא בשופרסל.
עד שלפני כמה חודשים גיליתי (בעזרתו האדיבה של מר קדמוני ופוסט בפייסבוק) את הטחינה של הר ברכה.
מצאתי אותה במקרה אצל הקצב שלי במחיר 13 ש"ח לחצי קילו, וכיום הוא כבר לא מביא אותה אז אני מוצא אותה בחנות תבלינים ב 17 ש"ח.
זו ללא ספק הטחינה הטעימה ביותר שטעמתי.
אפשר לאכול אותה גולמית (היא די נוזלית) ולא נדרש תיבול נוסף.
גם איתי עף עליה ואוכל אותה עם כפית.
במחיר שאני מוצא אותה זה גם די יקר, אבל הטעם פשוט שווה את זה, ואחרי שטעמתי קשה לחזור לאכול טחינה אחרת.
ולמה בלי טחינה? יבש...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה