הפיזיותרפיסט שלי אומר שכדורגלן שקרע שריר תוך כדי בעיטה, גם כאשר יחזור לכשירות פיזית מלאה, לעולם לא יבעט שוב באותה עוצמה. המוח יעצור אותו בגלל הפחד להפצע שוב.
אני יכול להתחבר לזה.
עברו 4 חודשים מהפציעה שלי.
כבר חזרתי כמעט לפעילות מלאה באימונים.
אני עושה את כל התרגילים. חלקם עם רצועה שתומכת בשורש כף היד, את רובם במשקלים נמוכים, אבל עדיין עושה את כל התנועות.
אבל יש מחסום פסיכולוגי שאני לא מצליח לנפץ.
דוגמא מס' 1 - קפיצה לגובה מהמקום:
ביום ששברתי את היד, בתחילת האימון עשינו אימון בקפיצה לגובה מהמקום (מה שנקרא BOX JUMP, כי לרוב קופצים על ארגז בגובה סטנדרטי).
מטרת האימון היתה בכל פעם להוסיף כמה סנטימטרים לגובה, לבצע קפיצה או שתיים ולעבור לגובה הבא.
כמו הקוריאנים החמודים בסרטון.
שלא כמו הקוריאני שקופץ לגובה הצוואר שלו, הצלחתי בהדרגה לערום גובה כמעט עד המותניים שלי, ואז הגיע קפיצה של "כמעט נפילה" כשהרגל שלי פגעה בקצה המשקולת העליונה. זה היה הסימן בשבילי לעצור.
אחרי חודשיים בערך התחלתי לחזור בהדרגה לפעילות, כאשר פרט לסיכון המיידי לתרגילים שמפעילים עומס על היד, חששתי גם מתרגילים בהם אני עלול ליפול על היד. (לכן גם לא יצאתי לריצות בכל התקופה הזו).
בחודשיים האחרונים, עשינו את אותו תרגיל פעמיים ובשתי הפעמים, כשהגובה היה נראה לי קצת מפחיד (ומדובר על 10 ס"מ פחות מגובה שכבר קפצתי, ואם אני קופץ באוויר אני עובר אותו בקלות) פשוט קפאתי מול הארגז, ללא יכולת לנתק את הרגליים מהקרקע.
דוגמא מספר 2 - קלין:
התרגיל שבו שברתי את היד נקרא CLEAN. השיא שלי בו הוא 65 ק"ג, והוא הושג 2 דקות לפני המשקל ששבר לי את היד - 70 ק"ג.
מדובר בתרגיל מורכב טכנית שמשלב כמה קבוצות שרירים בגוף.
יש בו איזון בין משיכה חזקה מהכפתיים והטרפז על מנת להרים את המשקל, זריזות להכנס מהר מתחת למוט ולהרים את המרפקים, ויציבות כשתופסים את המשקל בסקווט, וכשמדובר במשקל כבד הוא פשוט שותל אותך למטה - כמו מה שקרה לי.
ככה זה אמור להראות בהילוך איטי (אפשר לדלג ל 0:20)
זה פחות או יותר התרגיל האחרון שהגעתי אליו בחזרתי לפעילות (עוד לא עשיתי עמידות ידיים), גם בגלל המורכבות שלו, וגם בגלל הפחד ממנו.
התחלתי כמובן עם מוט ריק (אפילו מוט נשים שקל יותר ב 5 ק"ג), וממש בהדרגה העליתי משקלים.
כל עוד המשקל קל יחסית, אפשר פשוט לבצע משיכה חזקה בכתפיים ולא חייבים להכנס כל כך נמוך מתחת למשקל. זה נותן יותר זמן לסובב את המרפקים, להתייצב בסקווט, וכמובן המשקל שצריך לספוג נמוך יותר.
באימון של אתמול ביצענו כמה כניסות לקלין.
היה מספר חזרות נמוך בכל כניסה (ב 3 הכניסות האחרונות חזרה אחת בלבד), ולכן זה התאים למשקל גבוה.
בהעלאות הדרגתיות של 2-3 ק"ג הגעתי עד ל 50 ק"ג. למרות שהמשקל משמעותית נמוך ממה שאני יכול להרים, הפחד לא אפשר לי להוסיף עוד משקל.
אני מניח שזה טבעי (וכנראה אפילו בריא). אצטרך לבלות הרבה חזרות עם משקל מסוים, עד שהמוח שלי יאשר לי להעלות 2-3 ק"ג למשקל הבא, אבל אני לא בטוח מתי ואם בכלל הוא ירשה לי להגיע למשקלי העבר.
אני יכול להתחבר לזה.
עברו 4 חודשים מהפציעה שלי.
כבר חזרתי כמעט לפעילות מלאה באימונים.
אני עושה את כל התרגילים. חלקם עם רצועה שתומכת בשורש כף היד, את רובם במשקלים נמוכים, אבל עדיין עושה את כל התנועות.
אבל יש מחסום פסיכולוגי שאני לא מצליח לנפץ.
דוגמא מס' 1 - קפיצה לגובה מהמקום:
ביום ששברתי את היד, בתחילת האימון עשינו אימון בקפיצה לגובה מהמקום (מה שנקרא BOX JUMP, כי לרוב קופצים על ארגז בגובה סטנדרטי).
מטרת האימון היתה בכל פעם להוסיף כמה סנטימטרים לגובה, לבצע קפיצה או שתיים ולעבור לגובה הבא.
כמו הקוריאנים החמודים בסרטון.
שלא כמו הקוריאני שקופץ לגובה הצוואר שלו, הצלחתי בהדרגה לערום גובה כמעט עד המותניים שלי, ואז הגיע קפיצה של "כמעט נפילה" כשהרגל שלי פגעה בקצה המשקולת העליונה. זה היה הסימן בשבילי לעצור.
אחרי חודשיים בערך התחלתי לחזור בהדרגה לפעילות, כאשר פרט לסיכון המיידי לתרגילים שמפעילים עומס על היד, חששתי גם מתרגילים בהם אני עלול ליפול על היד. (לכן גם לא יצאתי לריצות בכל התקופה הזו).
בחודשיים האחרונים, עשינו את אותו תרגיל פעמיים ובשתי הפעמים, כשהגובה היה נראה לי קצת מפחיד (ומדובר על 10 ס"מ פחות מגובה שכבר קפצתי, ואם אני קופץ באוויר אני עובר אותו בקלות) פשוט קפאתי מול הארגז, ללא יכולת לנתק את הרגליים מהקרקע.
דוגמא מספר 2 - קלין:
התרגיל שבו שברתי את היד נקרא CLEAN. השיא שלי בו הוא 65 ק"ג, והוא הושג 2 דקות לפני המשקל ששבר לי את היד - 70 ק"ג.
מדובר בתרגיל מורכב טכנית שמשלב כמה קבוצות שרירים בגוף.
יש בו איזון בין משיכה חזקה מהכפתיים והטרפז על מנת להרים את המשקל, זריזות להכנס מהר מתחת למוט ולהרים את המרפקים, ויציבות כשתופסים את המשקל בסקווט, וכשמדובר במשקל כבד הוא פשוט שותל אותך למטה - כמו מה שקרה לי.
ככה זה אמור להראות בהילוך איטי (אפשר לדלג ל 0:20)
זה פחות או יותר התרגיל האחרון שהגעתי אליו בחזרתי לפעילות (עוד לא עשיתי עמידות ידיים), גם בגלל המורכבות שלו, וגם בגלל הפחד ממנו.
התחלתי כמובן עם מוט ריק (אפילו מוט נשים שקל יותר ב 5 ק"ג), וממש בהדרגה העליתי משקלים.
כל עוד המשקל קל יחסית, אפשר פשוט לבצע משיכה חזקה בכתפיים ולא חייבים להכנס כל כך נמוך מתחת למשקל. זה נותן יותר זמן לסובב את המרפקים, להתייצב בסקווט, וכמובן המשקל שצריך לספוג נמוך יותר.
באימון של אתמול ביצענו כמה כניסות לקלין.
היה מספר חזרות נמוך בכל כניסה (ב 3 הכניסות האחרונות חזרה אחת בלבד), ולכן זה התאים למשקל גבוה.
בהעלאות הדרגתיות של 2-3 ק"ג הגעתי עד ל 50 ק"ג. למרות שהמשקל משמעותית נמוך ממה שאני יכול להרים, הפחד לא אפשר לי להוסיף עוד משקל.
אני מניח שזה טבעי (וכנראה אפילו בריא). אצטרך לבלות הרבה חזרות עם משקל מסוים, עד שהמוח שלי יאשר לי להעלות 2-3 ק"ג למשקל הבא, אבל אני לא בטוח מתי ואם בכלל הוא ירשה לי להגיע למשקלי העבר.
יש את המושג הידוע "הקיר" (שאני מכיר מנסיון אישי ברכיבה), שמנסה להניא אותך מלעשות כל מיני דברים, כמו לצאת לרכיבה או לא לחזור כמתחיל להיות קצת קשה. מה שלא ברור לי, זה איך אשתך לא מאכילה אותך פצצות אחרי כל פציעה??? אם הייתי נפצע אני יודע שהקיר שלי, היתה אשתי.
השבמחק