הורות במסלול האיטי לחרמון

לפני כמה חודשים התחלתי לקרוא את הספר הורות איטית.
הספר עוסק בהורות במסלול המהיר, ומדבר על האטת קצב החיים וקצב ההורות.
אני אומר שהתחלתי לקרוא כיוון שלמרות שאני מסכים עם הרבה ממה שהספקתי לקרוא ועם הגישה, צורת הכתיבה של המחבר הופיעה לי כמתנשאת כלפי אותם הורים מהירים (שאני נמנה עליהם) ובאה לי לא טוב עד כדי חוסר חשק להמשיך ולקרוא. אין לי בעיה עם ספר ששם מראה מול העיניים ומראה לך את השיט של עצמך, אבל בשביל שאדם יהיה נכון להשתנות דרושה קצת חמלה ואמפתיה למצבו, וזה משהו שהיה חסר לי בספר הזה.
עוד לפני שהזמנתי את הספר עניתי על השאלון סטייל "לאישה" שבקישור למעלה ונצרבה לי במוח השאלה הבאה:

"בצפון החלה סופת שלגים אדירה. תגובתך?

1. אז יורד שלג, שייהנו שם בצפון
2. מתכנן טיול לגולן עם המשפחה בשבת. נקווה שיישאר שלג
3. לוקח יום חופש, מוציא את הילדים מבית הספר ונוסע איתם ישר אל לב הסופה. כמה פעמים בשנה זה כבר קורה?"

למרות שסך התשובות שלי על השאלות שמו אותי במקום אופטימי אי שם באמצע בין ההורות המהירה מאד לאיטית וזיכו אותי באבחון הבא:
"אתם בתוך "המירוץ" אבל מודעים לצורך להאט אותו, או ממש לרדת מהקרוסלה המטורפת. אתם משתדלים לאכול מסודר, לישון היטב, להפחית את התלות במסכים ולבלות יותר זמן עם הילדים. הסיבה שזה לא כל כך מצליח לכם היא שאתם לא סגורים על עצמכם בעניין ההאטה. החיים סוחפים אתכם ואתם נוטים לדחות החלטות חשובות כמו מעבר להורות איטית לרגע האחרון. רק שלא תתעוררו מאוחר מדי, כי הזמן – הוא חולף ללא הרף, הילדים גדלים וכל היתר."

התשובה המקורית שלי לשאלה הזו היתה 1.
למרות שלא נגעתי בספר הזה כבר כמה חודשים טובים (הוא אפילו איבד את מקום הכבוד ליד המיטה השמור לספרים שאני מתכנן להמשיך לקרוא בקרוב) השאלה על השלג נצרבה לי במוח וכשהתחילו השלגים לפני כמה שבועות התחלתי לחפור לנעמה שאנחנו חייבים לנסוע לחרמון ולספק לילדים חוויית שלג משפחתית.

בטיול שלנו לאוסטריה באוגוסט יצא לנו בטעות להתקל בשלג בפסגה של איזה הר והדבר הזה היה חגיגה לילדים. אז אמנם לא שלפתי את הילדים מהגנים ונסעתי ללב הסערה, אבל כן לקחנו יום חופש, הזמנו ספונטנית לילה בצימר במוצ"ש ונסענו.

כשאני מתכנן פעילויות עם הילדים יש לי איזו פנטזיה של איך זה יראה: נשחק לנו בשלג. הילדים יתלהבו, יהנו. נאכל במסעדות, נבלה זמן איכות ביחד, נצחק ונשתעשע.
הרבה פעמים כשהתכנון פוגש את המציאות זה נראה קצת אחרת: הילדים רבים, משתוללים, לא מקשיבים, עושים בלאגן במסעדה, לא רוצים לעשות את הפעילות הזו כן רוצים ככה, בוכים רוטנים וכו.
הפער הזה בין הציפיה למציאות גורם למפח נפש, שגורם לי להיות מתוסכל, להתעצבן על הילדים ("כפויי הטובה האלה" שלא מעריכים את הנסיון שלי לייצר להם חוויות ילדות), ופחות או יותר הורס את החוויה.

אני כבר מכיר את זה. אז הפעם באתי בגישה אחרת. היו לי המון פנטזיות בראש, אבל הייתי מאד מפוקח וידעתי למה לצפות.
הדבר המרכזי שאפשר את זה הוא שחרור השליטה. כן, מסתבר שאני חולה שליטה.
זה התחיל בלקחת יום חופש ביום א' שזה יום שיש גנים וזה "חוסר יעילות משווע", והזמנה ספונטנית של חדר מרביעי למוצ"ש.
גם בטיול עצמו לקח לי זמן להכנס ל state of mind הזה. ביום הראשון היו הרבה השתוללויות, ואפילו כעסתי, אבל לאט לאט שחררתי.
זה נחמד לשחרר שליטה. זה מאפשר לקטסטרופות בפוטנציה להפוך להזדמנויות לצמיחה.
גילינו ששכחנו את המושב המקטין לאסלה, וזה לא הפריע ל 2 הילדים לחרבן בשירותים כמו גדולים.
שכחתי את הטיטול ללילה של איתי, ואלתרתי 3 זוגות תחתונים רק כדי לגלות שהוא קם בבוקר יבש.
ככל שהנופש התקדם שחררתי יותר ויותר שליטה.
אז שיאכלו עוד ממתק, אנחנו בנופש.
אז לא נספיק את האטרקציה הזו, הם ממש נהנים עכשיו.
עד שאיכשהו ביום השני החוויה נראתה בדיוק כמו הפנטזיה שלי, או שאולי הפנטזיה שלי נראתה בדיוק כמו המציאות?

אחד הדברים שלמדתי בעבר על בחירה והספקתי לשכוח זה העוצמה של לבחור במה שיש.
כשהדברים לא הולכים כפי שתכננת אפשר להתבאס על זה, אבל אפשר גם לבחור בזה בדיוק כפי שזה.
זו תמיד בחירה ולכל בחירה יש את תפיסת המציאות שהיא מגדירה.
בעקבות הבחירות שלי בנופש הזה עם הילדים נצרבה לי (ואני חושב שגם לילדים) חוויה משפחתית כיפית בשלג.

בתמונה: הבן שלי מלמד אותי שימושים אלטרנטיבים למזחלת