יום שני, 24 בדצמבר 2012

טוקבקיסטים

כותב, המעלה מאמר ל ynet לדוגמא, מן הראוי שיצפה לתגובות.
אותו כותב משגר תקשורת לרשת, והישראלי המצוי אינו מסוגל להכיל את פרץ הרגשות והתחושות שמציפות אותו בעת קריאת הכתבה, ולכן חייב להגיב. זה גם מאד נוח להסתתר מאחורי מעטה האנונימיות של הטוקבק, שאינו דורש שום אינטראקציה עם כותב המאמר המקורי.
ברגע שחרור הכתבה, הכותב בעצם נתן את הסכמתו למבול התגובות שינחת עליו, ולמעשה הוא גם לא ממש צריך לקרוא אותן.
עד כאן נשמע הגיוני.

עכשיו דמיינו את הסיטואציה הבאה:
ניקח רץ, שיוצא לריצה ברחובות עירו, בשעות הבוקר המוקדמות או שעות הערב המאוחרות.
בניגוד לכותב המאמר אותו רץ לא ביקש לשגר תקשורת לעולם ובוודאי שלא לקבל עליה תגובות. הוא בסה"כ עוסק בענייניו ומנסה לקיים את מצוות תכנית האימונים שלו.
כנראה, שלמרות העובדה שרצים אינם תופעה נדירה במחוזותינו, הישראלי המצוי מוצא עצמו נפעם מהתופעה ברמה כזו ששוב אינו מסוגל להכיל את רגשותיו ותחושותיו, ובעוד הרץ חולף על פניו, הוא חש מחויב להגיב על התופעה.

וכמו השונות הרבה בין הטוקבקיסטים ברשת, כך גם ברחובות רעננה מגוון רחב של תגובות.
יש טוקבקיסטים ששולפים מהמותן, בשניה שהרץ חולף על פניהם, כמו חבורה של בחורות דתיות, שמוצאות לנכון לרדוף אחרי הרץ תוך קריאות התלהבות...
או חבורה של סטלנים באמצע ג'וינט שזקוקים לאימון חזרות (12 פעמים 300 מטר בעליה) בשביל לייצר את התגובה: "אחי... מה זה? כמה אתה רץ?" (לקח להם בערך 8 חזרות לחשוב על זה).
יש גם את ה "יותר מהר!" וה "הלו הלו, לאן אתה ממהר?" הבנאלים.
ועוד תגובות רבות וטובות.

בדומה ל ynet, גם פה הרץ כנראה לא יפסיק את האימון שלו בשביל להגיב על הטוקבק. יתכן שהוא אפילו רץ עם אוזניות ולא שמע, או שקלט שהתגובה מופנית אליו רק לאחר שהתרחק כבר מהמקום.

בניגוד לטוקבקטיסטים, יש קבוצה אחרת באוכלוסיה, של אנשים שלא ממש מודעים לסביבתם. הם הולכים להם לבד בחושך, מרוכזים בעולמם, וכשאותו רץ חולף על פניהם פולטים שאגת בהלה "אמא'לה!".
קיבינימאט! את בחורה צעירה שהולכת לבד בחושך. תסתכלי ימינה ושמאלה מדי פעם לראות מה קורה סביבך! אני לובש בגדים זוהרים - אפשר לראות אותי מקילומטר...
לרץ התמים נותר רק להביט לאחור בכדי לבדוק שלא נפחו את נשמתם כתוצאה מהמפגש.


יום ראשון, 9 בדצמבר 2012

טכניקה

כמו שאפשר לראות במערכת הבחירות הנוכחית, כל אדיוט יכול לרוץ.
אבל לרוץ יעיל, מהר ובלי להפצע - זו כבר אומנות.
לא נראה לי שנולדנו לרוץ.
אולי כן, אבל אלפי שנות אבולוציה, לימדו אותנו שאפשר להסתדר טוב מאד בלי זה.
רוב הסיכויים שמי שיתחיל ככה סתם לרוץ - הטכניקה האינטואיטיבית שלו תהיה לקויה, כזו שחושפת את הגוף שלו ליותר זעזועים, שמה אותו בסכנה גדולה מאד לפציעות, הופכת אותו לאיטי הרבה יותר, וגורמת לו להוציא הרבה יותר מדי אנרגיה מיותרת.
כמו בכל ענף, גם בריצה לטכניקה יש משקל משמעותי, ואחרי שהחלטתי להתמקד רק בריצה, מן הראוי להשקיע בטכניקה.
מני מאד בעניין של הטכניקה. ואחרי הפיאסקו של הריצה שלי בטריאתלון חיפה, זה היה הפוקוס בחודשיים האחרונים. כל שבוע אימוני טכניקה קבוצתיים, וגם בריצות העצמאיות שלי רצתי עם מטרונום בשביל להקפיד על מספר צעדים גבוה. התוצאות לא אחרו להגיע, ומהר מאד חל שיפור נראה לעין בטכניקה שלי. הכושר גם כן עלה בהדרגה, ולמרות שעוד לא התחלנו לעבוד על מהירות, ואני בכושר פחות טוב משנה שעברה, במירוץ אייל הצלחתי לעשות תוצאה טובה מאד והעליה של 2 ק"מ לקראת הסיום עברה בקלילות.

השיא הנוכחי היה בחצי מרתון עמק המעיינות בשישי האחרון.
לפני שנתיים הגעתי לתחרות הזו במטרה לשבור שיא אישי ולרדת את ה 1:40.
זה היה חודשיים אחרי שרועי נולד, אבל מבחינת כושר ריצה הייתי סה"כ בכושר טוב. טעות טקטית גרמה לי לפתוח מהר מדי (הסתכלתי ימינה ושמאלה וכולם היו כהים ממני...), מה שהביא אותי להתפרקות בעליה בק"מ ה 16 ומשם מאבק עד הסיום ב 1:44.
בשנה שעברה התחרות הגיעה בעיצומו של מחנה אימונים, ואחרי טיפוס בוקר של הגלבוע. בהחלט לא תנאים אופטימלים לשיא אישי, אבל בעזרת דרפטינג על אריאל הצלחתי לשפר ל 1:42.
השנה באתי מוכן. ידעתי שהמסלול ערמומי, עם ק"מ ספורים נגד הרוח, והעליה בתוך בית שאן, אבל הודות לתכנון מדוקדק וטכניקה מצוינת, הצלחתי לחצות את קו הסיום בפחות מ 1:39, ואם לא הייתי יודע יותר טוב הייתי יכול להשבע שהעליה של בית שאן היתה פחות תלולה השנה.

וכמו שאמר מני, זה עוד לפני שהתחלנו לעבוד על מהירות.