יום רביעי, 27 ביוני 2012

אמור זה שם של דג

אמור זה שם של דג.
גם קרפיון.
למעשה אמור זה סוג של קרפיון, נקרא גם "קרפיון עשב".
סתם לידע כללי.

בסרט דלתות מסתובבות יש רגע שהעלילה מתפצלת לשתי עלילות שקורות במקביל, ונקבעו ברגע אחד שהוביל להשתלשלות אחרת לגמרי. תכנית האימונים שלי לחודש יוני, היתה כתובה במלואה עד האיירונמן, עוד לפני ההתרסקות שלי. גם כאן היתה השתלשלות אחרת לגמרי וגם היא נקבעה ברגע אחד.

4 שבועות לתחרות:
בתכנית: שבוע התאוששות מהמחנה. פחות מ 10 שעות אימונים.
בפועל: הרבה מאד זמן במיטה, הרבה משככי כאבים, משלים את כל הסדרות ששמרתי לאימונים על הטריינר. הולך למומחה כתף שקובע שלא צריך ניתוח (לפחות זה). לקראת סוף השבוע מתחילות סחרחורות ובחילות ואני לא מצליח לישון כי כל פעם שאני עוצם עיניים אני מרגיש כאילו אני על סירה. בשבוע הזה איבדתי 2 קילו מסת שריר.

3 שבועות לתחרות:
בתכנית: פיק קטן של עומס לפני הטייפר. ביום שישי תוכננה סימולציית תחרות באוזון 11, ובשבת רכיבה של 4 שעות.
בפועל: הסחרחורות מאובחנות כורטיגו. מסתבר שכתוצאה מהנפילה התנתקו כמה קריסטלים באוזן הפנימית ונדדו לתעלה אחרת והם גורמים לסחרחורות ולבחילות. הטיפול - סידרה של מניפולציות של הגוף בכל מיני זוויות כדי להוציא את הקריסטלים הסוררים מהתעלה. בנוסף אני נדרש לישון יומיים בישיבה והולך עם צווארון רפואי כדי שלא יחזרו לתעלה הבעייתית בטעות - תענוג. לפחות היורו התחיל אז יש מה לראות בטלויזיה כשאני לא ישן בלילה. במקביל מתחיל פיזיותרפיה לכתף וטווח התנועה גדל לאט לאט. לקראת סוף השבוע גזירות הורטיגו מסתיימות ואני יכול לישון כמו בן אדם. האמון ברפואה הציבורית חוזר אלי אחרי ההצלחה המסחררת שלהם לאבחן את הבעיה ולפתור אותה בטייק אחד. בשבת הולך לעודד את החברים בטריאתלון ת"א - כל כך הרבה זמן לא קמתי לפני 6 בבוקר, אני לא רגיל. אחרי תום הורטיגו חזר התאבון והתחלתי לאכול כמו בהמה. המשקל עלה בחזרה (הפעם לא מסת שריר).

שבועיים לתחרות:
בתכנית: כניסה לטייפר.
בפועל: חזרה לעבודה והגדלת טווחי תנועה. 5 פעמים ביום תרגילי פיזיותרפיה. צילום נוסף למעקב שלא נראה כל כך טוב.
הצלקת במצח מסרבת להעלם וילדים עוצרים אותי בבהלה ברחוב ושואלים מה קרה לי... קונה משחה סופר יקרה, שייקח 3 חודשים עד שנדע אם היא עובדת :-)

שבוע התחרות:
בתכנית: בארץ ריצה קלה, שחיה קצרה, ורכיבת שחרור. טיסה לחו"ל וכמה אימונים על מסלול התחרות.
בפועל: הולך לרופא שלא אוהב את הצילום וממליץ לנתח. לחץ!!!!! בעזרת נחישות , עזרה מכמה חברים (וכמה מאות שקלים) מצליח להדחק לתור דחוף למומחה המקורי והוא מרגיע שדבר לא השתנה וממשיכים בתכנית המקורית. בינתיים מרגיש שהעצם התחילה להתאחות, וזה גם מעודד. בפיזיותרפיה מתחיל להרים את הידיים למעלה ולהגדיל את טווחי התנועה. מקבל אישור לרכיבה על טריינר ולשחיית חזה.
החברים שלי עולים על מטוס ברגעים אלה לחו"ל. ביום ראשון הם יעמדו על קו הזינוק, ואני אשב מול המחשב ואעקוב. לפחות את גמר היורו אני אראה.

בשיר Beautiful Boy אומר ג'ון לנון "החיים זה מה שקורה לך כשאתה עסוק בלתכנן תכניות אחרות".
מכל הקלישאות ששמעתי בחודש האחרון, לזו אני הכי מתחבר.
אין מה לעשות. Shit happens, והיה יכול להיות הרבה יותר גרוע.
לעסוק במה יכול היה להיות או מה צריך היה להיות זה בדרך כלל סתם מבאס.
בכל מקרה אחרי התחרות תכננתי כמה חודשי פגרה וזמן משפחה. פשוט מתחילים את זה קצת יותר מוקדם.

כמו שאמר לי השבוע מאמן עבר יקר שלי, אוסטריה לא הולכת לשום מקום. את התחרות מקיימים כל שנה, וגם השנה שלי תגיע.


בהצלחה לחברים שלי שטסים בשעות אלו ממש לאוסטריה.
תשמרו על עצמכם, ואל תשכחו לחייך על קו הסיום.

יום שני, 4 ביוני 2012

סוף הסיפור

אני עדיין לא זוכר את ההתרסקות, והפרטים המלאים שלה כנראה ישארו בגדר ניחוש.
אני זוכר צרעה מתישבת לי על זרוע שמאל, אני זוכר במעורפל אובדן שליטה, והדבר הבא שאני זוכר זה שאני יושב על הכביש ומוטרד שצריך לאסוף את הצ'ופצ'יקים שמכסים את האירובר.

המחנה דווקא התחיל באיזי. חברתי לקבוצה היותר איטית ביום הראשון והרכיבה היתה טיול מבחינתי.
השחיה אחר הצהרים היתה מלחמה בים סוער וגלי, אבל שמחתי שהייתי בין הבודדים שנכנסו להקפה שניה עד המצוף וחזרה.
הריצה בערב היתה קצת יותר קשה, אבל עדיין הגעתי רענן יותר מרוב האנשים ליום השני.

ביום השני כבר חולקנו ל 3 קבוצות ואני הייתי באמצעית. פרט אלי כולם היו יום לפני כן בקבוצה החזקה ולכן עייפים יותר. היום השני התחיל בטיפוס לרמת הגולן שהצלחתי להצמד לחבורת החוד הודות לרעננות שלי. כשהגענו לירידות רוחות צד עזות גרמו לי להוריד מהירות ולנשור מהפלוטון עד לפניה ימינה (כשרוחות הצד הפכו לרוחות פנים).
לא יודע איך זה קרה אבל מצאתי את עצמי מוביל את הפלוטון לצד גווין מול רוח פנים במהירות 35 קמ"ש למשך 10 ק"מ וגווין עוד מרסן אותי שאוריד מהירות.
גלידה באניעם והפסקה די ארוכה ואחריה נותרו עוד 50 ק"מ במגמת ירידה.
לוקח לי זמן להתחמם אחרי הפסקות ארוכות, ומהר מאד מצאתי את עצמי משתרך מאחור.
למרות זאת המהירות היתה גבוהה והיו רוחות חזקות שאפשרו לי לרדת לאירובר רק למקטעים קצרים. הפערים מול אחרוני הדבוקה נשמרו קבועים אבל החום, הרוחות, והעייפות עשו את שלהם. אני זוכר צרעה מתישבת על יד שמאל. לא זוכר אם ניסיתי לגרש אותה בימין, או סתם נבהלתי ואיבדתי שליטה אבל אני זוכר את עצמי שרוע על הכביש. עוברי אורח ואורלי מקיפים אותי, וכאבים בכתף שמאל. כמה זמן עבר עד שהגיע האמבולנס אני לא יודע אבל כנראה שזה היה מהר.

באמבולנס שאלו אותי איך זה קרה ואמרתי שאני לא זוכר. כיסף, שליווה אותי באמבולנס, אמר לחובשת שסיפרתי להם שניסיתי לגרש דבורה. כשהוא אמר את זה חזר לי הפלאש של הצרעה על היד, אבל לא זכרתי איך הגעתי למצב הזה. לא זכרתי עם איזה מאמן יצאנו, איך הגעתי למצב שרכבתי לבד ואת כל האימון מרגע שיצאנו מאניעם.
אח"כ הזכרונות חזרו אלי אבל די הלחצתי את כיסף עם השאלות שלי.
החלפנו אמבולנס בשביל שאוכל לקבל מורפיום, וכבר באמבולנס הבנתי שהסיכויים שאגיע לאוסטריה קלושים. כיסף ניסה לעודד אותי שאולי זו רק פריקה ומחזירים את זה למקום, אבל בבית החולים עוד לפני הצילום, הרופא קבע - שבר בעצם הבריח. זהו זה - הסיפור גמור.

הצילום אישר את הדיאגנוזה, ו CT עמוד שדרה וראש שללו נזקים נוספים.
כשהגעתי הביתה והורדתי את הבגדים מצאתי חבלות לאורך כל צד שמאל, אבל הן התגמדו לעומת הכאבים בכתף.
כל החבלות על הגוף, השפשוף בגודל חצי מהמצח, המראה של הקסדה שקיבלה שפשוף חזק מבחוץ וסדק מבפנים מלמדים שיצאתי די בזול והיה יכול להיות הרבה יותר גרוע. היה לי גם מזל שהרכב היה ממש מאחורי ואורלי היתה עירנית מספיק בשביל לבלום בזמן. היות ורכבנו בכביש ללא שוליים נפלתי באמצע הכביש ואם הרכב לא היה מאחורי נהג מזדמן היה יכול לעלות עלי בקלות.

כואב לי על השנה שהשקעתי באימונים לאוסטריה, על כל הכסף שנזרק לפח כי לא דאגתי לביטוח ביטולים, כואב לי שאני רואה את רועי מתרוצץ ואני לא יכול להרים אותו, ואני לא יודע מה יהיה. החודשים האחרונים היו מאד קשים למשפחה שלי והחודשיים הקרובים יהיו קשים אפילו יותר. אם עד עכשיו עוד יכלתי לעזור עם רועי כשהייתי חוזר מאימונים, עכשיו אני מושבת לחלוטין ואפילו צריך שיעזרו לי.
למרות כל האכזבה, אני יודע שאני בר מזל. שיכל להגמר הרבה יותר רע ואני צריך להגיד תודה שחזרתי למשפחה שלי.
עצם הבריח תתאחה ואני אחזור לפעילות מלאה.
לגבי חלום האיירונמן אני לא יודע מה יהיה. לא יודע אם אהיה מוכן נפשית להתחיל הכל מהתחלה, ואני לא יודע אם אני מוכן להעביר את המשפחה שלי בעוד סאגה כזו של אימונים.

ביום שישי מתחיל היורו, אם אני כבר בבית לפחות שיהיה מה לראות בטלויזיה...