יום שני, 30 ביוני 2014

בגובה העיניים

שבת לפנות ערב.
יושב מול רועי ליד שולחן האוכל ומנהלים משא ומתן: כמה חתיכות עוף הוא צריך לאכול בשביל לקבל דובון שוקולד.
לא צעד חינוכי שאני גאה בו, אבל זה מה יש. דובון השוקולד גם מכיל פרוביוטיקה אז לפחות זה.
סגרנו על 9.
דאגתי שאלה יהיו חתיכות גדולות.
הוא מתחיל לאכול, ואני מציין שיש במקרר גם סלמון או קציצות אם הוא רוצה.
"עוף הכי טעים!" הוא עונה.
ישר אני מנצל את המומנטום ואומר לו שיש עוד במקרר אם הוא רוצה.
"תראה לי!"
מוציא את הקופסא מהמקרר. נשאר כרע אחד מחולק לירך ושוק.
"אתה רואה? יש שני סוגים. אתה יכול לבחור"
"למה יש 2 סוגים?"
"כי המשולש מגיע מירך, והארוך מגיע משוק"
"מה, יש מדינה שקוראים לה שוק?" (אנחנו עכשיו בקטע של מדינות שמשתתפות במונדיאל. כל נבחרת שמשחקת אני מראה לו איפה היא באטלס)
"לא. שוק זה חלק מהגוף של התרנגולת. זה פה ברגל." (מראה לו על השוק שלי) "וירך זה כאן..."
"איזה תרנגולת?"
"שממנה לקחו את השוק הזה"
"מה, עוף זה תרנגולת?"
"כן"
"תרנגולת אמיתית?" (הלוואי ויכלתי לצלם את המבט הזה. חצי חיוך, חצי פה פעור. כאילו הוא לא בטוח אם אני עובד עליו או אומר את האמת).
"האמת שזה תרנגול. תרנגולת מטילה ביצים אז לא אוכלים אותה. אנחנו אוכלים תרנגול"
מחייך...

פה פחות או יותר נגמר העניין שלו בשיחה ועברנו לנושאים אחרים (דרישות נחרצות לקבל את דובון השוקולד שהובטח לו...)

אני מניח שיש הורים שחוששים לדבר עם הילדים שלהם על מקור המזון. כאילו שאם הילדים ידעו שמה שהם אכלו היה פעם חי הם לא ירצו לאכול את זה. אני יכול להבין את זה. אני אפילו זוכר מגיל 6 ביקור אצל הקצב באחת הסמטאות בשוק הכרמל שזעזע אותי.
אבל זה נראה לי מאד טבעי לדבר על זה. נראה לי גם יותר קל להסביר לילד מאיפה הגיעה חתיכת העוף שהוא אוכל, מאשר מאיפה הגיעה פרוסת הלחם שקונים בסופר, על כל 30+ מרכיביה...
ואם מתוך ההבנה שהאוכל שלו היה פעם בעל חיים הוא יבחר לא לאכול את זה, אז זו תהיה הבחירה שלו. ויהיה לו את החופש לבחור בה, לא בגלל שהסתרתי ממנו משהו. אבל לא נראה לי שזה יקרה כי רועי יודע ומבין שכמו ששר באלו במחזמר ספר הג'ונגל, "ואם חיה טורפת זה מפני שהיא חייבת כי היא רעבה..."

אני חושב שחשוב לדבר עם הילדים על מקור המזון כדי שיפתחו חוש ביקורתי לגבי מה שהם מכניסים לפה. בחברה שלנו יש כל כך הרבה זבל זמין, כדאי קצת להבין מה אנחנו אוכלים ומאיפה זה מגיע.

אני מניח שעוד מוקדם מדי לביקור בחדר האחורי של הקצב, אבל במידת האפשר אני מעדיף לספק לו את כל המידע שהוא מוכן ורוצה לקבל.

אגב, למחרת כששאלתי אותו אם הוא רוצה עוף לארוחת ערב, הוא אמר לי "כן! אני רוצה תרנגולת! 9 חתיכות, אבל דקות..." (לא פראייר הילד)

יום רביעי, 25 ביוני 2014

לא רובים, קצת חיידקים ופלדה (ולריאנית)

פעם הייתי ממש תולעת ספרים. לא מבחינת כמויות הספרים שקראתי, אלא מבחינת מהירות הקריאה. אהבתי בעיקר לקרוא ספרי מתח והייתי גומע אותם, לעיתים גם קורא 100 עמודים ויותר בערב אחד.
ואז הזדקנתי, הגיעו הילדים ואיתם הצורך בשעות שינה. אני קורא 5 עמודים במיטה במקרה הטוב, ונרדם.

לספר "רובים, חיידקים ופלדה" של ג'ארד דיימונד התוודעתי בדצמבר 2008, במהלך אחד הטרקים היפים ביותר שהייתי בו, ה Villarica Traverse ליד העיירה המקסימה פוקון שבצ'ילה. אחד הישראלים שפגשתי בטרק הזה (שמאוחר יותר הוצמד לו הכינוי "נינג'ה 2") סיפק המון עובדות מעניינות על התפתחותן של תרבויות ועמים שונים ביבשות השונות מתוך הספר הזה, ואיך קרה שדווקא עמים שהתפתחו באירופה הם אלו שנפוצו וכבשו את העולם, ולא חברות אחרות שקמו ביבשות השונות. זה היה בהחלט מספיק בשביל לעניין אותי אבל כשחזרתי לארץ כבר שכחתי מזה.


כשנכנסתי לפליאו, קראתי הרבה חומר. בעיקר באינטרנט, אבל גם את הספרים "בטן של חיטה" ו"הסוד הקדמוני". "רובים, חיידקים ופלדה" הוא אחד מספרי הקריאה המומלצים לפליאוליט המתחיל, בעיקר בגלל הסקירה שלו על השפעת המהפיכה החקלאית על האנושות.

נשמע מבטיח, לא?
לקחתי את הספר מהספריה (עוד סטארט אפ מטורף שגיליתי רק לאחרונה) ב 7.3 ועכשיו אני כבר מאריך אותו בפעם הרביעית.
זה ספר של כ 350 עמודים, והעובדות בו מאד מעניינות, אבל אני לא מצליח לקרוא יותר מ 5 עמודים בלי להרדם. אחרי 3.5 חודשים אני באיזור עמוד 100.

אז בינתיים, לא ממש רובים...

בגזרת החיידקים היתה חגיגה גדולה אצלנו בשבועות האחרונים.
ביום שני שעבר, אחרי צמרמורות חום וגרון דואב גיליתי את פלאי המשטח המהיר שאיבחן אצלי בגרון את ידידנו הסטרפטוקוקוס.
ביום שלישי גם רועי קם עם חום גבוה, ואחה"צ המשטח המהיר איתר גם אצלו את אותו החבר.
וביום שישי, למרות הנסיון להרחיק את איתי מהחלק המזוהם בבית גם הוא התחיל להעלות חום. ואז ירד לו החום, ואז קם בצרחות באמצע הלילה, ולבסוף בשני אחה"צ זוהתה אצלו דלקת אוזניים.
אז עכשיו 3 מתוך 4 יושבי הבית מגלים את פלאי הפניצילין.
רועי ואיתי מקבלים את אותה אנטיביוטיקה. לשניהם זו פעם ראשונה, ולמרות שאיתי עף על התרופה ולוגם אותה בשמחה, את רועי העקשן זה לא ממש מרשים. לא ההבטחות לצ'ופרים, לא הדילול במשקאות ממותקים, לא האיומים בנסיעה לבית חולים והזרקה לוריד - כלום.
מי שלא ניסה לתת לילד בן 4 אנטיביוטיקה בכפייה, מפסיד היבט של הורות שהייתי מוותר עליו בשמחה...
אחרי מאבקים של למעלה משעה וחצי על 7 מ"ל תרופה, ובכי משותף, הצלחנו סוף סוף למצוא את דרך המלך (בחסות נעמה): שפריץ מהתרופה (לכווץ את החיידקים), וביס מארטיק שוקולד (להקפיא את החיידקים) לסירוגין. וכך כבר שבוע, הילד אוכל 2 ארטיקים ביום. זו פחות או יותר כמות הארטיקים שהוא אכל כל הקיץ שעבר, אבל לפחות הוא לוקח את כל התרופה ללא מאבק.

נעבור לפלדה.
ואם כבר פלדה, עדיף ולריאנית...
לאחרונה הסתימה העונה הרביעית והמטורפת של סדרת "משחקי הכס". מי שלא מכיר, זה הדבר הכי טוב שיש לראות היום בטלויזיה (יותר מהמונדיאל...)
אחרי שראיתי את העונה הראשונה (קצת באיחור), לא יכלתי להתאפק כדי לדעת מה קורה בהמשך, והזמנתי את 4 הספרים הראשונים בסדרה "שיר של אש ושל קרח" במבצע מאמזון.


אני לא מצטיין בקריאה באנגלית, ובטח לא אנגלית של משחקי הכס. אז הספקתי לקרוא 10 עמודים לפני שהתיאשתי והגיעה העונה השניה.
ושוב עכשיו, עם סיום העונה הרביעית, חזר בי הדחף לחזור ולקרוא את הספרים, ויש לי בערך 9 חודשים עד העונה החמישית כדי להספיק לקרוא 4 ספרים של 800-1000 עמ' באנגלית.
זנחתי את "רובים, חיידקים ופלדה" ועד כה קראתי כבר 25 עמודים!
שיהיה לי בהצלחה...

יום שלישי, 10 ביוני 2014

רק אל תגעו לי בבירה!

המפגש הראשון שלי עם בירה היה סביב גיל 12.
צריכת האלכוהול של ההורים שלי מסתכמת בכוס שמפניה באירועים משפחתיים, יין קונדיטון בחגים, ולפעמים יין לבן מתוק, איזה ליקר שאורחים מחו"ל הביאו, ואם ממש בא להם להתפרע הם שותים קוקטייל "סן-פרנסיסקו". שתיינים גדולים הם לא. ובירה בטח שאף פעם לא נכנסה לבית שלנו.
ואז הם הזמינו אורחים. לא יודע למה הם החליטו שצריך לקנות בירה, אבל הם קנו כמה פחיות. לא זוכר את המותג, אבל זו היתה איזו בירה בפחית מאורכת לבנה, כמו ממערכוני הרומנים של ארץ נהדרת.
אחרי האירוח הזה נשארו כמה פחיות כאלה ששכבו אצלנו במקרר כמה שבועות (כי אצלנו בפולניה לא זורקים שום דבר).
הנחתי שאף אחד לא ירגיש בחסרונה של בירה אחת. ניגשתי, פתחתי ומזגתי לכוס. זה היה נראה כמו סיידר תפוחים מוגז. מאד מזמין. אז טעמתי. פייייייייייייי........... איזה גועל! ישר ירקתי את זה, ולא התקרבתי לבירה איזה 10 שנים.

אחרי שהגעתי לגיל השתיה החוקי, ניסיתי כמה פעמים לטעום בירה בכל מיני מועדונים והזדמנויות חברתיות. זה תמיד היה מר ומגעיל. הבנתי, שכמו קפה - זה טעם נרכש, ובתור האלכוהול הזמין ביותר לצריכה חברתית, כדי שארכוש לי קצת מהטעם הזה. אז איפה רוכשים?
ההזדמנות הגיעה באוקטובר 2003, כשהחלטתי לעשות טיול של שבוע עם חבר בהולנד.
בתור קצין בקבע (וחנון עם תעודות), המוצר המבוקש ביותר ע"י תיירים באמסטרדם היה מחוץ לתחום בשבילי, אז הגדרתי לעצמי מטרה - זה יהיה הטיול בו אלמד לשתות בירה!
כל ערב ירדנו לפאב ושתינו שליש בירה. התחלתי עם כל מיני הולנדיות קלילות: היינקן ואמסטל, ואז גם גיליתי את בירת פאלם הבלגית המעולה. ממש אהבתי את הבירה הזו, וכשחזרתי לארץ לא מצאתי אותה. אפילו הצעתי לחבר שייבא אותה. אחרי כמה שנים נתקלתי בה בפאב הטמפל בר. היא עדיין היתה טובה, אבל מאז נחשפתי לכל כך הרבה בירות שההתלהבות קצת שכחה. בכל זאת, תמיד אזכור אותה כאהבה הראשונה.

אחרי הטיול הזה נפתח הצהר שלי לעולם הבירה. היא הפכה למוצר האלכוהול החביב עלי. גם כשנחשפתי לעולם היין לפני כמה שנים, בירה עדיין נשארה הבחירה הראשונה שלי לשתיה - בפאבים, אצל חברים, או סתם מול כדורגל בטלויזיה.
הבלגית אמנם היתה האהבה הראשונה אבל מאז הכרתי גרמניות, אוסטריות, בלגיות אחרות, ישראליות, איריות, אנגליות, מקסיקניות, ספרדיות ועוד המון המון אחרות. עשיתי לי מנהג לשתות את הבירה המקומית בכל מדינה בה אני מבקר, ואם יש כמה, אז מכולן.
מבשלות בוטיק צצות בארץ חדשות לבקרים, ואני טועם מכל אחת שאני נחשף אליה.
לפני כמה שנים גיליתי את פורטר אנד סאנס, מקום המתהדר ב 50 ברזי בירה שונים (ועוד כל מיני בבקבוק). שם עדיין לא הספקתי לנסות את הכל.
אנשים שעוזבים מקום עבודה, או חוגגים יום הולדת מביאים ממתקים או מאפים. אני מביא בירות ופיצוחים.
אני אוהב את כל הסוגים (פרט לגינס): בירת אייל, לאגר, בירת נזירים, מעוננות, צלולות, בהירות וכהות, אבל החביבות עלי ביותר הן בירות חיטה...
אני כל כך אוהב בירות, שבקיץ שעבר אפילו התחלתי לשקול את הרעיון של הכנה ביתית.

ואז הגיע הפליאו.
אז מה היחס של פליאו לאלכוהול? יחס מעורב.
צריכה מופרזת של אלכוהול היא אף פעם לא טובה. היא פוגעת בכבד, בשיקול הדעת, וגם בסופו של דבר הרוב הופך לסוכר בגוף.
יש משקאות כמו יין, שמכיל אנטיאוקסידנטים ומחקרים הראו שצריכה מתונה שלו (ברמה של כוס ביום) מועילה ללב ולהעלאת HDL.
בירה לעומת זאת, היא אפילו לא בתחום האפור.
בבירה מסורתית יש 4 מרכיבים: שעורה, מים, כשות ושמרים. כמובן שיש כל מיני וריאציות שונות על בסיס חיטה, אורז ואפילו תירס, אבל אלה המרכזיים.
כשות ושמרים לכשעצמם הם לא בעייתיים. לעומתם שעורה (הרוב) וחיטה (בעיקר בבירת חיטה) הם שניהם דגנים ולכן מוקצים בפליאו.
אמנם הרכיבים עוברים התססה וסינון אך עדיין נותרים בהם פיטאטים, לקטינים וגלוטן.
כמו כן כבר נתקלתי בהתיחסויות לבירה כ"מיץ לחם" מבחינת ערכים תזונתיים.
יש כמובן כל מיני "בירות פליאו" למיניהן:
למשל בירות פירות בסגנון קריק דובדבנים וחברותיה.

יש ליד הבית שלי חנות עם מחלקת "ללא גלוטן" די גדולה אז קניתי שם כדי לנסות בירה ספרדית ללא גלוטן שהיתה סתם יקרה ולא מלהיבה במיוחד,

וגם אפילו בירה בלגית על בסיס אורז שהפתיעה לטובה. 


ובכל זאת, זה לא אותו דבר.

שואלים אותי הרבה למה אני מתגעגע, מה חסר לי מאז שהתחלתי לאכול פליאו?
תכלס לא היתה לי בעיה עם הגמילה מדגנים. למרות שעיקר התזונה שלי היתה מבוססת דגנים לפני הפליאו, תוך שבוע כבר לא התגעגעתי אליהם. לא לפסטה, לא ללחם, או לקוסקוס. אולי טיפה לקובה :)
מהסוכר היה קצת יותר קשה להפרד, אבל גם ממנו נפרדתי בשמחה. גם על גלידות סוף השבוע ויתרתי, ושוקולד מריר סוגר לי את פינת המתוק.
אפילו נפרדתי ממוצרי החלב וגם הם לא חסרים לי.
אבל בירה? תכלס, אחרי 8 חודשים זה הדבר היחיד שאני לא מוכן לוותר עליו.
ואם כבר חטאים, אז כאלה ששווה לחטוא בשבילם. כאלה שזוכרים.
אני זוכר את הבירה הראשונה אחרי חודש פליאו מוקפד. ישבתי בטמפל בר עם חברים והזמנתי חצי פרנסיסקנר כהה. כמה טעימה ומרעננת... גמעתי אותה בלי טיפת רגשות אשם.


מאז אני שותה בירה פעם בחודש, אולי פעמיים, ובקרוב המונדיאל אז המינון כנראה יעלה לפעם בשבוע.
אם הולכים לפי גישת הגוון החמישי של פליאו (80/20) אני אפילו מהמחמירים.

בקיצור: פליאו פליאו, אבל אל תגעו לי בבירה.

יום שבת, 7 ביוני 2014

איתי בן שנה

הכותרת של הבלוג הזה היא: "מתחזק. תזונה, אימונים ואורח חיים".
פעם כתבתי הרבה על אימונים. בתקופה האחרונה אני כותב הרבה על תזונה. 
הפוסט הזה עוסק באחרון - אורח חיים.

מאז שנכנסתי לפליאו, אני מנסה לחיות אורח חיים בריא יותר. מה זה אומר?
לישון יותר שעות בלילה.
לראות פחות טלויזיה.
לעבוד פחות שעות.
לבלות יותר זמן עם המשפחה.
לאכול בריא.
להתאמן בצורה אפקטיבית: מעט אימונים, אבל כאלה שנותנים ערך (בניגוד לאימונים שמבזבזים הרבה זמן, מחלישים את הגוף וגורמים לפציעות)

אז את סוגיית התזונה אני מיישם בהצלחה כבר 8 חודשים, ובקרוב אעשה גם בדיקות דם לוודא שאני בכיוון הנכון.
לגבי האימונים, אני לא עושה מספיק, אבל אין לי ספק, מהתבוננות בשינויים שחלו בגוף שלי, ומהשיפור בביצועים שלי, שאני עושה את האימונים הנכונים.
אני בהחלט מנסה שלא לעבוד יותר מהמינימום הנדרש. בשנה האחרונה בהצלחה רבה.
הצפיה בטלויזיה שלי היא עונתית - לפי הסדרות אחריהן אני עוקב (משחקי הכס, המפץ הגדול, משפחה מודרנית, ועכשיו גם 24), ובקרוב המונדיאל, אבל משתדל להתרחק משטויות כמו ריאליטי, שעשועונים וחדשות כמו מאש...
ויש גם את העניין הזה של השינה...

לפני שנה איתי נכנס לחיינו.
יש הרבה קלישאות על ילד שני. חלקן תופסות לגבינו, כמו זו שאחד ועוד אחד זה הרבה יותר מ 2.
ויש את הקלישאה האחרת, שהילד השני הוא ילד צף, ילד זורם. כשתשומת הלב ברובה מופנית לבכור, השני זורם עם תשומת הלב הפחותה, והוא יותר נוח. אז זהו, שלא.
איתי, God knows i love him, כאילו שמע את התיאוריה הזו, והחליט להפריך אותה.
במקום לזרום עם העולם, הוא דורש את תשומת הלב המגיעה לו. כאילו אומר "אני פה, ולא אתפשר על פחות ממה שאחי קיבל".
הוא לא מהילדים שפשוט מניחים אותו בלול או מול מובייל ומשעשעים את עצמם. הוא פשוט זוחל אלינו ודורש שנרים אותו.
בשנה האחרונה, הוא היה חולה מספר ימים לפחות כפול מרועי בכל 3.5 שנותיו.
ההרדמות היו לוקחות המון זמן. בשבועיים הראשונים היה ישן רק בעגלה, ואז כשהעברנו אותו לעריסה היה נרדם רק עלינו. בניגוד להמלצות הרדמנו אותו על הבטן כי היה נדמה שכך הוא ישן יותר טוב, אבל אחרי כמה חודשים הוא התחיל להתהפך ולא ידע לישון על הגב.
עד גיל 9 חודשים היה מתעורר לשעתיים באמצע הלילה, ורק אח"כ חוזר לישון.
מאז שנעמה הפסיקה להניק עברנו לתורנות "לילה היא, לילה אני". ובלילות קשים במיוחד, שנינו התגייסנו למשימה.
אני זוכר את הבקרים שלא היו בתורנות שלי. בפעמים הבודדות שלא הייתי מתעורר מהבכי שלו, הייתי יוצא מהחדר, בשקט בשקט ומחפש ראיות בשביל להבין מה קרה בלילה. האם הוא שתה את הבקבוק שהכנו מראש בשומר החום? האם הדלת של חדר הילדים באותו מצב שהשארתי אותה? האם הוא חי?

חוסר שינה כרוני, הוא לדעתי הגורם מספר 1 לפגיעה באורח החיים. לא רק שאתה עייף, חלש ולא חד, בעיקר אין לך סבלנות לאף אחד. כולם עצבנו אותי, כל הזמן.
אני בקלות יכול להבין איך הורים נשברים ומפרקים את החבילה אחרי הילד השני. קל מאד להוציא את התסכול על מי שנמצא שם - בן/בת הזוג. למזלי אנחנו לקחנו את זה לכיוון השני. היינו מאוחדים. לא הוצאנו את התסכולים אחד על השניה. שנינו נגד העולם, שלא יכול להבין מה אנחנו עוברים.
אז אחרי לילה כזה של סבל משותף, נעמה דרשה שנפנה ליעוץ שינה. הסכמתי, ואז גיליתי שמדובר ב 3000 ש"ח, בשביל פגישה אחת וליווי טלפוני במשך חודשיים, שבסופם הילד אמור לישון לילה שלם. NO WAY. השגתי הארכה. שכנעתי את נעמה לתת לי חודש לנסות לפצח את העניין הזה בעצמי.
נכנסתי לאתר של היועצת והתחלתי לחפור במאמרים והטיפים כמו שאני יודע. היו 2 דברים מרכזיים: ללמד את הילד להרדם לבד במיטה, ולהמנע מהאכלה באמצע הלילה.
תוך שבוע של סדרת חינוך, היילד ישן לילה שלם, וגם אנחנו (אם אפשר לקרוא להשכמה ב 5:00 לילה שלם).
ואז התחילה לה תקופה קסומה, שבה איתי היה מתעורר רק למוצץ פעמים בודדות, ומאוחר יותר גם למד למצוא את המוצץ בעצמו. היו לילות קסומים של 10 ולעיתים רחוקות אפילו 11 שעות שינה.
בערב שבועות חגגנו לו שנה. ובאותו לילה הוא פינק אותנו בהתעוררות עם חום והקאה. מאז הוא כבר שבוע משלשל.הוא גם חזר להתעורר בלילה.
עד מתי יוני 13?

מצד שני, השעה 21:15, שני הילדים ישנים במיטה, כל הכביסה תלויה, הכלים נקיים והמטבח מסודר, אני יושב וכותב את הפוסט הזה עם כוס יין בזמן שהתבשיל הזה*** מחכה לי על האש.



כנראה שבכל זאת אנחנו עושים משהו נכון.

*** מי שחייב לדעת זה בצל, כרובית, ברוקולי ופטריות מאודים 10 דקות בשמן קוקוס ואז עוד חצי שעה מרתיחה בחלב קוקוס עם 3 כפיות קארי ירוק, מעט קארי צהוב ומלח, חצי כוס יין וגבעול למון גראס.