יום שלישי, 10 ביוני 2014

רק אל תגעו לי בבירה!

המפגש הראשון שלי עם בירה היה סביב גיל 12.
צריכת האלכוהול של ההורים שלי מסתכמת בכוס שמפניה באירועים משפחתיים, יין קונדיטון בחגים, ולפעמים יין לבן מתוק, איזה ליקר שאורחים מחו"ל הביאו, ואם ממש בא להם להתפרע הם שותים קוקטייל "סן-פרנסיסקו". שתיינים גדולים הם לא. ובירה בטח שאף פעם לא נכנסה לבית שלנו.
ואז הם הזמינו אורחים. לא יודע למה הם החליטו שצריך לקנות בירה, אבל הם קנו כמה פחיות. לא זוכר את המותג, אבל זו היתה איזו בירה בפחית מאורכת לבנה, כמו ממערכוני הרומנים של ארץ נהדרת.
אחרי האירוח הזה נשארו כמה פחיות כאלה ששכבו אצלנו במקרר כמה שבועות (כי אצלנו בפולניה לא זורקים שום דבר).
הנחתי שאף אחד לא ירגיש בחסרונה של בירה אחת. ניגשתי, פתחתי ומזגתי לכוס. זה היה נראה כמו סיידר תפוחים מוגז. מאד מזמין. אז טעמתי. פייייייייייייי........... איזה גועל! ישר ירקתי את זה, ולא התקרבתי לבירה איזה 10 שנים.

אחרי שהגעתי לגיל השתיה החוקי, ניסיתי כמה פעמים לטעום בירה בכל מיני מועדונים והזדמנויות חברתיות. זה תמיד היה מר ומגעיל. הבנתי, שכמו קפה - זה טעם נרכש, ובתור האלכוהול הזמין ביותר לצריכה חברתית, כדי שארכוש לי קצת מהטעם הזה. אז איפה רוכשים?
ההזדמנות הגיעה באוקטובר 2003, כשהחלטתי לעשות טיול של שבוע עם חבר בהולנד.
בתור קצין בקבע (וחנון עם תעודות), המוצר המבוקש ביותר ע"י תיירים באמסטרדם היה מחוץ לתחום בשבילי, אז הגדרתי לעצמי מטרה - זה יהיה הטיול בו אלמד לשתות בירה!
כל ערב ירדנו לפאב ושתינו שליש בירה. התחלתי עם כל מיני הולנדיות קלילות: היינקן ואמסטל, ואז גם גיליתי את בירת פאלם הבלגית המעולה. ממש אהבתי את הבירה הזו, וכשחזרתי לארץ לא מצאתי אותה. אפילו הצעתי לחבר שייבא אותה. אחרי כמה שנים נתקלתי בה בפאב הטמפל בר. היא עדיין היתה טובה, אבל מאז נחשפתי לכל כך הרבה בירות שההתלהבות קצת שכחה. בכל זאת, תמיד אזכור אותה כאהבה הראשונה.

אחרי הטיול הזה נפתח הצהר שלי לעולם הבירה. היא הפכה למוצר האלכוהול החביב עלי. גם כשנחשפתי לעולם היין לפני כמה שנים, בירה עדיין נשארה הבחירה הראשונה שלי לשתיה - בפאבים, אצל חברים, או סתם מול כדורגל בטלויזיה.
הבלגית אמנם היתה האהבה הראשונה אבל מאז הכרתי גרמניות, אוסטריות, בלגיות אחרות, ישראליות, איריות, אנגליות, מקסיקניות, ספרדיות ועוד המון המון אחרות. עשיתי לי מנהג לשתות את הבירה המקומית בכל מדינה בה אני מבקר, ואם יש כמה, אז מכולן.
מבשלות בוטיק צצות בארץ חדשות לבקרים, ואני טועם מכל אחת שאני נחשף אליה.
לפני כמה שנים גיליתי את פורטר אנד סאנס, מקום המתהדר ב 50 ברזי בירה שונים (ועוד כל מיני בבקבוק). שם עדיין לא הספקתי לנסות את הכל.
אנשים שעוזבים מקום עבודה, או חוגגים יום הולדת מביאים ממתקים או מאפים. אני מביא בירות ופיצוחים.
אני אוהב את כל הסוגים (פרט לגינס): בירת אייל, לאגר, בירת נזירים, מעוננות, צלולות, בהירות וכהות, אבל החביבות עלי ביותר הן בירות חיטה...
אני כל כך אוהב בירות, שבקיץ שעבר אפילו התחלתי לשקול את הרעיון של הכנה ביתית.

ואז הגיע הפליאו.
אז מה היחס של פליאו לאלכוהול? יחס מעורב.
צריכה מופרזת של אלכוהול היא אף פעם לא טובה. היא פוגעת בכבד, בשיקול הדעת, וגם בסופו של דבר הרוב הופך לסוכר בגוף.
יש משקאות כמו יין, שמכיל אנטיאוקסידנטים ומחקרים הראו שצריכה מתונה שלו (ברמה של כוס ביום) מועילה ללב ולהעלאת HDL.
בירה לעומת זאת, היא אפילו לא בתחום האפור.
בבירה מסורתית יש 4 מרכיבים: שעורה, מים, כשות ושמרים. כמובן שיש כל מיני וריאציות שונות על בסיס חיטה, אורז ואפילו תירס, אבל אלה המרכזיים.
כשות ושמרים לכשעצמם הם לא בעייתיים. לעומתם שעורה (הרוב) וחיטה (בעיקר בבירת חיטה) הם שניהם דגנים ולכן מוקצים בפליאו.
אמנם הרכיבים עוברים התססה וסינון אך עדיין נותרים בהם פיטאטים, לקטינים וגלוטן.
כמו כן כבר נתקלתי בהתיחסויות לבירה כ"מיץ לחם" מבחינת ערכים תזונתיים.
יש כמובן כל מיני "בירות פליאו" למיניהן:
למשל בירות פירות בסגנון קריק דובדבנים וחברותיה.

יש ליד הבית שלי חנות עם מחלקת "ללא גלוטן" די גדולה אז קניתי שם כדי לנסות בירה ספרדית ללא גלוטן שהיתה סתם יקרה ולא מלהיבה במיוחד,

וגם אפילו בירה בלגית על בסיס אורז שהפתיעה לטובה. 


ובכל זאת, זה לא אותו דבר.

שואלים אותי הרבה למה אני מתגעגע, מה חסר לי מאז שהתחלתי לאכול פליאו?
תכלס לא היתה לי בעיה עם הגמילה מדגנים. למרות שעיקר התזונה שלי היתה מבוססת דגנים לפני הפליאו, תוך שבוע כבר לא התגעגעתי אליהם. לא לפסטה, לא ללחם, או לקוסקוס. אולי טיפה לקובה :)
מהסוכר היה קצת יותר קשה להפרד, אבל גם ממנו נפרדתי בשמחה. גם על גלידות סוף השבוע ויתרתי, ושוקולד מריר סוגר לי את פינת המתוק.
אפילו נפרדתי ממוצרי החלב וגם הם לא חסרים לי.
אבל בירה? תכלס, אחרי 8 חודשים זה הדבר היחיד שאני לא מוכן לוותר עליו.
ואם כבר חטאים, אז כאלה ששווה לחטוא בשבילם. כאלה שזוכרים.
אני זוכר את הבירה הראשונה אחרי חודש פליאו מוקפד. ישבתי בטמפל בר עם חברים והזמנתי חצי פרנסיסקנר כהה. כמה טעימה ומרעננת... גמעתי אותה בלי טיפת רגשות אשם.


מאז אני שותה בירה פעם בחודש, אולי פעמיים, ובקרוב המונדיאל אז המינון כנראה יעלה לפעם בשבוע.
אם הולכים לפי גישת הגוון החמישי של פליאו (80/20) אני אפילו מהמחמירים.

בקיצור: פליאו פליאו, אבל אל תגעו לי בבירה.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה