יום ראשון, 22 במאי 2016

לנקות את החרא

האני מאמין שלי לגבי הורות עדיין בבניה. סה"כ יש לי פחות מ 6 שנות נסיון.
חלק מהענין בהורות זה שלומדים תוך כדי הנסיון, וכנראה שהדרך לגישה הורית מגובשת עוברת בלא מעט טעויות, ועד שאני אלמד איך לעשות את זה נכון הם כבר יהיו גדולים.

דבר אחד שגיבשתי לעצמי כנקודת מוצא הוא שכנראה לפחות 70-80% מאיך שהילדים מתנהגים הוא תוצר של איך שאני מתנהג בסביבתם. ההבנה הזו די מלחיצה. זו חתיכת אחריות. לחשוב שכל פשלה שלי תשפיע עליהם בכזו רמה. מה שעוזר לי להתמודד עם הנטל היא ההבנה שמה שאני לא אעשה, כנראה שבגיל 20 הם יאשימו אותי בכל מה שדפוק בחיים שלהם, אז באמת כל מה שנשאר הוא לעשות את הכי טוב שלי, ולתת להם להתמודד עם השאר.

כלל אחד לגבי גידול ילדים, שקראתי עליו, למדתי אותו ואפילו ניסיתי אותו בהצלחה רבה הוא הכלל הבא:
אם הילד עשה משהו טוב - תעודד ותשבח אותו, אל תפסיק לחפור לו על זה יום ולילה.
אם הילד פישל - שחרר. הוא יודע שהוא פישל. הוא לא צריך לקבל את החפירה גם ממך.

בחלק הראשון אני ממש עושה חיל. על הדברים הכי קטנים הילדים שלי מקבלים עידוד מפה ועד להודעה חדשה. בחלק השני עוד יש לי הרבה מה להשתפר.

והנה מקרה שקרה לפני חודש. שלא תגידו שאני משתף רק בהצלחות. קבלו את כל החרא שלי. תרתי משמע ובלי פילטרים.
היינו בגינה ורועי היה צריך קקי. עד שחזרנו הביתה ברח לו טיפה בתחתונים. הוא התישב בשירותים אבל לא יצא לו.
טוב, אמבטיה.
הוא ישב באמבטיה ושיחק. אני הייתי בסלון.
-"קקי! קקי!" (צעקה מהאמבטיה)
-"קום תעשה" (התשובה מהסלון)
אחרי 20 שניות
-"קקי!" (צעקה מהאמבטיה)
רק שתבינו, מדובר בילד בן 5.5 והאסלה נמצאת 10 ס"מ מהאמבטיה.
-"רועי צא מהאמבטיה ולך תעשה"
אחרי בערך דקה קריאה נוספת.
אני מגיע לאמבטיה ומוצא את הילד על האסלה, אבל בדרך הוא השאיר וואחד גוש על השטיח.

אם יש משהו שמטריף אותי, זה לנקות חרא.
הייתי ממש בסדר לגבי התחתונים מקודם. מסכן התאפק מהגינה, אבל לנקות את השטיח זה חתיכת פרוייקט, וגם קיבינימט 3 דקות אתה יודע שאתה צריך, תרים את התחת שלך מהאמבטיה ותשב בשירותים. מה אתה קורא לי?!?
-"אבל למה? אם יש לך קקי למה אתה קורא לי במקום לקום ולעשות?"
-אין תגובה.
אני חושב שחזרתי על המשפט הזה כמה פעמים בניסוחים שונים כדי לוודא שהמסר נקלט.
המסר לא נקלט. אני לא יודע אם זה ייחודי לילד שלי או שזה ככה אצל כל הילדים אבל שהוא חש בחפירה מגיעה אוזניו נאטמות והוא פשוט מתכנס בעצמו ובוהה בי בחוסר תגובה. זה רק מצדיק את התיאוריה. אין טעם לחפור, אבל זה היה חזק ממני.

בצורה מאד טכנית ניקיתי אותו והעברתי אותו בעצבים לנעמה לניגוב, והמשכתי לנהום לעצמי באמבטיה תוך כדי ניקוי השטיח.

למרות שהיו לי כמה דקות טובות להרגע, ולמרות שאני יודע טוב את התיאוריה, לא הצלחתי לשחרר. לא הצלחתי להתנתק רגשית. 
נעמה ביקשה שאני אגש אליו לדבר איתו. הוא חושב שאני כועס עליו. לא כעסתי עליו. הייתי מתוסכל. אני שונא לנקות חרא. ועכשיו גם הייתי מתוסכל מאיך שהגבתי.
אז ניגשתי ואמרתי שאני לא כועס עליו, וזה בסדר שבורח לפעמים, וכעסתי כי אני פשוט שונא לנקות קקי.
אבל פשוט לא הצלחתי לשחרר והייתי חייב להוסיף את המשפט המחנך של "ואם אתה מרגיש שיש לך אתה לא צריך לקרוא לי, אתה יכול פשוט לקום ולעשות".
אה, כי הוא לא יודע את זה...
מסכן הילד. לא מרגיש מספיק חרא עם עצמו, היה צריך לשמוע ממני עוד 5 פעמים בערב הזה שהוא פישל.

לנקות את החרא מהשטיח היה החלק הקל.
לנקות את היחסים איתו זה החלק המורכב יותר.
חבל שאני לא יכול להציץ לעולם הפנימי שלו, לראות איך הדימוי העצמי שלו נבנה, וכמה ממנו הרסתי באותו ערב. אני בהחלט מקווה שלאורך זמן אני מנקה יותר ממה שאני מלכלך... 

יום רביעי, 4 במאי 2016

בתיה עוזיאל קופצת לבקר

למרות שהפוסט הזה מתבשל אצלי בראש כבר כמה שבועות, יוצא שהוא מתפרסם בדיוק בין חג החירות ליום העצמאות. שני המושגים האלה מתחברים לי מאד עם הישענות עצמית. היכולת לעשות דברים בעצמך, עם תלות מינימלית עד אפסית בשירותים בתשלום.
למרות שאני כבר כמעט פעמיים מהגיל המוגדר בחוק לבגיר, יש די הרבה דברים שאני לא עושה בעצמי (בין אם מטעמי נוחות ובין עם מטעמי מסוגלות). לדוגמא, כשמכשיר חשמלי גדול, גם פשוט, כמכונת כביסה מתקלקל - אני מזמין טכנאי, ולא מתקן אותו בעצמי (אם מישהו חושב שזה ביג דיל אני מכיר כמה אנשים שמתקנים לעצמם את מכשירי החשמל הביתיים).
ועדיין ב 18 השנים האחרונות כן הצלחתי לרכוש לא מעט יכולות שמעלות את תחושת המסוגלות והעצמאות שלי. אני יודע לבשל, לכבס, לגהץ, להחליף גלגל, לעשות תיקוני צבע, קידוחים ותליות, תיקוני אינסטלציה פשוטים, לתפור (ואפילו עם גבס).
רבות מהיכולות האלה (כמו למשל אינסטלציה) למדתי אחרי שהזמנתי בעל מקצוע וראיתי מה הוא עושה, ועם כל תקלה וצורך שעולה לי בחיי היום יום אני לומד וצובר עוד יכולות. אני תמיד שמח על ההזדמנות לנסות לרכוש יכולת חדשה, אם אין בזה סיכון ואם יש לי זמן לזה.
ולפעמים באמת אין לי זמן, ואני מעדיף לעשות outsourcing לבעל מקצוע שכנראה יעשה עבודה יותר טובה ממני. למשל כשאני צריך תיקונים במכנסיים - להצר, לתפור חורים, וכו. יש תופרת במורד הרחוב והיא עושה עבודה הרבה יותר טובה ממני (מה גם שלעבוד עם מכונת תפירה עוד לא למדתי). וכך, לפני כחודש נכנסתי אליה למסור לתיקון מכנס עם קרע. בעודי ממתין בתור נכנס אדם עם מה שנראה כמו כרית של כיסא וביקש לרכוש בד כדי לקחת ולרפד מחדש את הכרית.

הגלגלים במוחי התחילו לקדוח.
כשעברתי לגור עם נעמה, אי שם ב 2004, ירשנו מחמותי רביעיית כסאות שאז רופדו מחדש בשבילנו בסוג של ורוד כהה (תסלחו לי על התיאור המשעמם בטח אשתי היתה יודעת לתאר את זה בצורה יותר אומנותית אבל אני רואה רק 32 צבעים אז זה מה יש). לפני 3 שנים רכשנו שולחן אוכל ואיתו רביעיית כסאות מרופדים בבד דמוי עור בצבע שמנת. החזרנו את אחד מהורודים וכבר מאז תכננו ורצינו לרפד את 3 הכסאות הנותרים, שהיו כבר בעיקר בצבע "ורוד מוכתם", בריפוד דומה מטעמי אחידות. ואז נולד איתי ודעתנו הוסחה למשך כ 3 שנים... 
3 השנים האלה עם עוד ילד בבית העבירו את הכסאות ל "מוכתם פלוס" והעובדה שעמדנו לארח סדר פסח ל 15 אורחים בביתנו הוסיפה על המוטיבציה.

כשבאתי לאסוף את המכנס מהתיקון הבאתי איתי את אחת הכריות של הכסאות ובררתי עם התופרת עלויות של ריפוד.
כמות הבד שנדרשה לריפוד עלתה 30 ש"ח, והתופרת ניסתה לשכנע אותי שמדובר בעבודה פשוטה ושאוכל לעשות אותה בעזרת אקדח סיכות ומספריים, וחבל שהיא תעשה את זה בעצמה כי זה יעלה 55 ש"ח לכרית.
אז קניתי את הבד והלכתי לגשש למי ממכרי יש אקדח סיכות. כשלא מצאתי אקדח להשאלה בדקתי בטמבוריה הקרובה ונחרדתי לגלות שאקדח עולה 90! שח. בשביל 3 כריות, זה כבר עסק לא משתלם. כבר עדיף לי לשלם לה 165 ש"ח ולחסוך את הזמן שלי, וגם כנראה שהיא תעשה עבודה יותר טובה. המשכתי לחשוב על זה עוד כשבוע וכשראיתי שאני לא מתפנה לעניין, חזרתי לתופרת והשארתי את הכריות אצלה.
אחרי כמה ימים חזרתי לקחת את הכריות וגיליתי שהיא "שכחה" לעבוד עליהם. מראש נראה לי שהיא לא היתה בעניין, ובינתיים הצלחתי להשיג אקדח סיכות מחברי לעבודה ויטלי - האיש שיש לו ציוד להכל, אז לקחתי חזרה את הכריות ואמרתי שאנסה בכל זאת בעצמי (אני יכול להשבע שהיא שמחה שלא תצטרך להתמודד עם הענין).
באקדח של ויטלי היו מעט מאד סיכות, ומסתבר שסיכות לאקדח לא מוכרים בקרביץ...
לאחר ביקור בכמה חנויות כלי עבודה מצאתי סוף סוף סיכות מתאימות, אך באופן מפתיע הן נמכרות רק באריזות של 1250! סיכות ולא פחות, ואריזה כזו עולה 44 ש"ח. מה אני אמור לעשות עם כל כך הרבה סיכות? יאללה. הלכתי על זה, ניתן את ה 1175 סיכות שישארו לויטלי בתור דמי שכירות :)
וכך שכב הציוד עוד כשבוע בבית עד ליום חמישי בערב שלפני ליל הסדר. מיד כשהשכבתי את הילדים לישון ניגשתי למשימה. גזרתי את הבד, והתחלתי להדק עם הסיכות. האקדח סיכות היה קצת ישן וחבוט אז רוב הזמן היה נדרש גם קצת שימוש בפטיש. 
אחרי כשעה וחצי של עבודה הכסאות היו מוכנים

חבל שלא מצאתי תמונה של הלפני...

כמו חדש לא?

לא חשוב שמאחורה זה נראה כמו עבודה של חובבן...

מה אני אגיד לכם? סיפוק. בכלל לא בגלל הכסף שחסכתי, בעיקר בגלל המיומנות החדשה שרכשתי. 
יום עצמאות שמח!