יום רביעי, 28 בדצמבר 2011

השדים האדומים

ב 2008, אחרי שסיימתי את מרתון ציריך עם פציעה, החלטתי שהגיע הזמן להתאמן במסגרת מקצועית, ופניתי לרן שילון מאנדיור.
הוא אמר לי שיש 2 סוגים של אנשים שמגיעים אליו. גברים בד"כ מגיעים אחרי שניסו להתאמן לבד ונפצעו. נשים בדרך כלל מגיעות כי הן חוששות להתחיל לבד, ורוצות תמיכה והנחיה מקצועית.

אני לא יודע אם זה נכון לשאר הגברים והנשים. לי זה מאד מסתדר.
ואני מצליח להוכיח את זה כל פעם מחדש.
נכנסתי לספורט הזה בשביל המטרה הכללית של בריאות ואורח חיים.
אבל זה לא מה שמקים אותי לאימונים בבוקר וזה לא מה שדוחף אותי לעשות עוד אינטרוול כשכבר אין כוח.
מה שדוחף אותי במקרים האלה זה האגו (וזו תכונה גברית מובהקת לדעתי).
אני לא יכול להגיד את זה על כל הפציעות שהיו לי בשנים האחרונות, אבל הפציעה שאני היום מציין שבוע להופעתה היא לחלוטין פציעה שמקורה באגו.

יש מטרות רחוקות יותר (איש ברזל ביולי), ורחוקות פחות (חצי ישראמן עוד 3 שבועות). אלה מטרות מוצהרות, שיצרתי עם המאמן והתוכנית מכוונת ומותאמת להן.
יש גחמות, שמשרתות את האגו שלי.
לפני כמה שבועות ראיתי פרסום ל"מירוץ המהיר בארץ", או "המירוץ השטוח בארץ". נכנסתי ללינק וראיתי שמדובר במירוץ הוד השרון שיחול בשישי הקרוב.
אני נמצא בכושר שיא בריצה, ולא יתכן שתוצאת השיא הרשמית של ב 10 ק"מ תהיה 47:27 שזה 4:45 דקות לק"מ, כאשר ב 15 ק"מ שטח עם עליות רצתי בקצב 4:31. פשוט לא יתכן שזו תהיה תוצאת השיא הרשמית שלי מלפני שנתיים וחצי. כבר הרבה זמן אני מחפש הזדמנות לשבור את השיא הזה. תמיד יש פציעה, או אימונים למשהו אחר שלא מאפשרים להתחרות. והנה עכשיו כשאני בכושר שיא, נוחת המירוץ הזה כהזדמנות לרדת לכיוון ה 43 דקות. 
זה כנראה לא הכי מסתדר עם התכנית, כאשר יום אחרי המירוץ יש רכיבה מסכמת של 4 שעות.
גווין מאשר לעשות את המירוץ אך מדגיש שלא לעבור 90% מאמץ בשביל לא להסתכן בפציעה.
אני חושב לעצמי שגם ב 90% אני עדיין יורד מ 45 דקות וזה כבר יפה.
כמו שרועי רואה מגדל קוביות והוא חייב לפרק אותו, ככה אני חייב לשבור את השיא ב 10 ק"מ.
ואז מגיע אותו אימון אינטרוולים ברביעי שעבר.
אני כבר גמור אחרי שהורדתי שניה מהזמן השיא של ההקפה של שבוע קודם. אבל אני לא יכול שלא לעשות עוד אינטרוול, אני לא יכול שלא לדחוף את עצמי עוד קצת. יש מירוץ בשבוע הבא. צריך לעבוד על מהירות.
ואז דקירה בירך, והופ זה נגמר.
לא יהיה מירוץ, והשיא האישי יחכה עוד קצת.
שלא לדבר על החזרה אחורה בכושר וההשפעה על האימונים לישראמן.
זה כמו 2 שדים על הכתפים. אחד לבן ואחד אדום. האדום אומר "תלחץ עוד קצת, אתה יכול!", והלבן אומר "תרגיע, הדרך עוד ארוכה. קח את זה באיזי".
מזל שזה נגמר במתיחה, ונקווה שאני אלמד את הלקח, ואתחיל להקשיב לשד הלבן.

יום רביעי, 21 בדצמבר 2011

איתותים

בשבועות האחרונים אני מהלך על חבל דק.
מצד אחד אני בשיא הכושר, וזה מאפשר לי להגיע לרמות ביצוע חדשות גם באימונים וגם בתחרויות.
מצד שני, צריך מאד להזהר שלא להגזים וללחוץ ולדחוף את עצמי מעבר לשיא.
כי מעבר לשיא... ממתינות הפציעות.
פציעות זה לא משהו זר לי, ולמרות ההסטוריה למודת הפציעות שלי. עוד לא הצלחתי להמנע מהן באופן מוחלט.
השבוע ושבוע הבא הם שבועות השיא באימונים לפני הישראמן בחודש הבא, והם מלאים בכל טוב של ריצה, רכיבה ושחיה.
השבוע ספציפית יש הרבה מאד ריצה.
ריצה היא בדרך כלל המקור שלי לפציעות (ואני מדבר על פציעות כתוצאה מהאימונים, ולא כתוצאה מתאונות כמו נפילה מהאופניים). בעבר הן נבעו מעומס יתר על תשתית רעועה למדי.
בחודשים האחרונים בניתי וואחאד תשתית, ובשבועיים האחרונים לראשונה הגעתי לאימוני אינטרוולים.
החשש המתמיד מפציעות, לא מונע ממני ללחוץ ולעבוד חזק באימונים, אבל הוא כן גורם לי להקשיב טוב מאד לכל מכאוב שצץ לו מהגוף. ביום ראשון לדוגמא, הרגשתי עייף מאימוני הסופ"ש ורצתי את כל האימון בקצב קל.
ההשקעה בתשתית נשאה פרי ומצאתי את עצמי באימון של שבוע שעבר מקיף את גבעת המופעים (1.5 ק"מ) בפחות מ 6 דקות. 5:58 ליתר דיוק.
שמחתי מאד על הזמן המהיר, ועל הפרצוף המתרשם של גווין כששמע את הזמן. פחות שמחתי כשגווין הצהיר שמדובר בהתחייבות (ולדוולדבה) לקצב לאימונים הבאים.
היום התחלתי בחצי שעת השלמה לפני האימון (ומטעמי סימטריה תבוא השלמה גם אחריו). אחרי שתפרנו את כל העליות והירידות בגבעה 3 פעמים בגרסה המודרנית של גווין ל"ריצת עמודים" (הגרסה האנכית), ירדנו מהגעבה ל 2 הקפות מסכמות, כאשר ברקע ההתחיבות משבוע שעבר.
אני לא הכי מהיר בקבוצה, אבל בין המהירים באימון הזה. יצאתי ראשון ומהר מאד פסטר ואיליה עוקפים אותי. אני מנסה לשמור על טכניקה וריצה קלילה ככל האפשר. בערך באמצע ההקפה כשאני עומד להשבר יונגר מגיע ומושך אותי איתו ל 5:57.
יופי. 3 דקות מנוחה לפני ההקפה הבאה. בדיקת מערכות. הכל תקין.
פסטר צריך ללכת, אז איליה מוביל את ההקפה השניה. באופן מפתיע הוא לא בורח לנו (כנראה צריך את פסטר שייתן לו קצב), מבט בשעון חושף קצב של 3:28 (אוי ואבוי, פתחנו מהר מדי). משהו בהמסטרינג שמאל מאותת לי אז אני מוריד טיפה קצב ומתייצבים על 3:58 (באופן מפתיע איליה מיישר קו ועדיין לא בורח). 500 מטר מהסוף אני מתחיל לאבד מהירות וטכניקה. את איליה איבדתי כבר מזמן, ולאט לאט אני גם מתחיל לאבד את יונגר. לוחץ עוד קצת ומסיים על 5:51.

מדדה במעלה הגבעה לקחת את הבקבוק, ואחרי שאני מוודא שאף אחד לא רוצה להצטרף למזוכיזם של עוד חצי שעת ריצה אני מתחיל לרדת בריצה קלה. אחרי כמה דקות מתחילות דקירות בהמסטרינג שמאל. מוריד קצב. עוד קצת כאב, עוד הורדת קצב, ולבסוף גם זה נגמר. הרבה מתיחות. נותר כאב עמום שמורגש בתנועה. פציעה. אין ספק. ההרגשה היא של פציעה. הסט האחרון היה חזק מדי. מה החומרה? עוד מוקדם לדעת. בטלפון אני מתאר לגווין את התחושה. הוא אומר שזה נשמע כמו מתיחה ומורה לרוץ קל באימונים הקרובים (ונקווה שהכאב לא יורגש ברכיבה). כשחנן שומע על הדקירות הוא מדבר על סיבים שנקרעו ומנחה לשים קרח, לנוח, וממליץ בכלל לוותר על הריצה בשישי.
איזה הבדל בין מאמן ומטפל.

עכשיו צריך למזער נזקים ולהחיש את ההתאוששות. הרבה קרח ומנוחה. יש לגוף כמעט 48 שעות עד האימון הבא, ויש לנו עוד מירוץ לשיא אישי בשישי הבא...

יום ראשון, 11 בדצמבר 2011

הקטר הצ'כי

הפוסט מוקדש לאריאל הלר, שיכונה מהיום הקטר הצ'כי.

בשנה שעברה נפתח חשבון עם חצי מרתון עמק המעיינות.
כיוונתי ל 1:40. פתחתי מהר מדי. ניסיתי להחזיק את הקצב, ובעליה לבית שאן בק"מ 16 התפרקתי טוטאלית, וב 5 הק"מ האחרונים ממש נאבקתי בשביל לסיים. למרות הכל שיפרתי את השיא בחצי מרתון ל 1:44:40.

השנה, בעקבות התוצאות המוצלחות שלי במירוצים האחרונים, הערכתי שאני בכושר שיאפשר לי לפרוץ בקלות את מחסום ה 1:40. אבל, בקבוצה החליטו לשלב מחנה אימונים סביב התחרות, מה שהבטיח שלא אגיע לתחרות טרי ורענן. למרות זאת החלטתי שאעשה את הטוב ביותר, ואנסה לשבור את השיא הנוכחי.

יום לפני התחרות, רכיבה של 4 שעות שכללה טיפוס לתבור, ריצה עצימה של 40 דקות במבול, ושחיה של 20 דקות בחושך באסי. הרבה פחמימות, חצי ליטר בירה, מגנזיום ציטראט ולישון.
בבוקר התחרות טיפוס לגלבוע, שעה עד למעלה וחצי שעה למטה. מחליפים בגדים. ריצת חימום של 2.5 ק"מ לשטח הזינוק. איך שהרגליים מרגישות אני חותם על 1:45.
יריית הזינוק ואני מתנקז עם ההמון לקו הזינוק. אני אומר לעצמי שאפתח על 4:50 ואראה איך ההרגשה. 6 הקילומטרים הראשונים כולם על 4:50. זה קצב שבימים כתיקונם אמור להיות לי קליל אבל משהו לא זורם בריצה. כבדות כזו. אני כל הזמן חושב על העליה בבית שאן שהולכת לפרק אותי. ג'ל אחרי 6 ק"מ, ולאט לאט הרגליים משתחררות וקלילות מגיעה. אני מתחיל לעבור את כל האנשים שטסו לפני בזינוק, עד הפניה ימינה בבית השיטה. עכשיו מחכים לנו כ 6 ק"מ בעליה מתונה עם רוח פנים חזקה מאד. ולמרות הקלילות והכוחות המחודשים, נגד הרוח הזו אני לא מצליח לרדת מה 4:50.
בק"מ ה 12 אני רואה את אריאל משמאל. מאחוריו צ'יפופו ועוד מישהו. אריאל אומר לי "בוא" (אני מכיר את ה"בוא" הזה מהכניסה לשטח במירוץ אייל, שם היה לי ברור שאם אני רודף אחריו אני מתפרק קשות. אבל עכשיו הרוחות קשות והדרפטינג מפתה). אני עולה על הרכבת של my way ותופס מקום מאחורי אריאל הקטר. הקצב עולה ל 4:35, ואנחנו תופסים גם את אייל. הרכבת דוהרת בעליות ובירידות ואני יושב בדרפטינג ללא מאמץ. תיכף מסתיימת הירידה ומגיעים לעליה הגדולה והמרסקת של בית שאן. אני כבר מכין את עצמי נפשית אבל אריאל אומר לי לרוץ רגוע ולהוריד דופק. "כל האנשים שמסתערים על העליה יתפרקו אח"כ ואנחנו נעבור אותם" הוא אומר. אנחנו עולים בקלילות, והק"מ של העליה מסתיים בממוצע 5:09. הק"מ היחיד שאיטי מ 5 דקות לק"מ, ובאמת לא הפסדנו כל כך הרבה. והכי חשוב - נשאר לי כוח להגביר. ג'ל שלישי, ואריאל אומר - "יאללה! חוזרים לעבוד!" אני צועק לו "תגביר בהדרגה" ומצליח להדבק אליו עוד קילומטר לפני שהוא נעלם בים הרצים שלפני.
ארבעת הקילומטרים האחרונים הם מאבק לא פשוט, אך כבר ברור שיהיה פה שיא אישי.
אני מסיים על 1:42:08. שיא אישי ואחלה תוצאה בהתחשב בתנאים.
בשנה הבאה נגלח עוד כמה שניות.

יום ראשון, 4 בדצמבר 2011

דצמבר המר

כך זעקו כותרות העיתון אצל שלום חנוך, וגם אצלי העתיד נראה לא פחות מזהיר.
הזכות המולדת שלי כפולני, היא לייצר בעיות ואז להתלונן עליהן. יש שיאמרו שאני נמצא בעסק הזה רק על מנת להתבכיין. אם כך הפוסט יעסוק בחודש דצמבר שהחל זה עתה, ויזכה לכינוי "דצמבר המר".
החודש התחיל במסורת חדשה של ריצה חודשית בבן שמן.
למרות שבעבר היחסים שלי עם ריצות שטח היו פושרים, חשתי התרגשות לקראת הריצה הממשמשת ובאה ואפילו התחדשתי בנעלי שטח חדשות.
אחרי 2 מירוצים מהירים מאד, ולמרות העומס הגדול על הרגליים שלי בעקבות מירוץ אייל, התייצבתי באומץ (או שמא טיפשות) בקבוצה 3, שפרט אלי ולאלעד המאמן, כללה עוד 4 רצים (מיותר לציין שכולם כולל אלעד מהירים ממני בהרבה).
במהלך הריצה, ניצלתי את 3 התאים במוח שלי שלא עסקו בתיקון ראיה מטושטשת ונסיון הורדת דופק, על מנת להפליג במחוזות הדמיון ולדמות את עצמי לצ'יטה הרודפת אחרי איילות בסוואנה האפריקאית. הבדל קטן ביני לבין הצ'יטה - האיילות לא נוטות להסתובב לאסוף אותה כשהיא שופכת לאגר בעליות.
אחרי הריצה ניגשתי לחנן לסשן מזוכיסטי משהו, לנסות להציל משהו מהרגלים שלי לפני המחנה הממשמש ובא בשבוע הבא.
מה זאת אומרת מזוכיסטי? תראו לי עוד מטופל שמזכיר למטפל בסוף הטיפול שהוא שכח לגהץ את ה ITB של שמאל. כשאתם שומעים גיהוץ ITB, אתם בטח חושבים שהוא הניח לי מגהץ על הירך. ובכן, זה כנראה היה פחות כואב...
כמובן שבשבת לא ויתרתי על 30 דקות ריצה אחרי 3 שעות הרכיבה, אבל היום בבוקר הריצה הומרה בשעה שחיית ים בקור סרטנים עם עינב, צ'יפופו וכיסף האמיצים. תענוג.

ומה צפוי במחנה שאלתם?
ביום חמישי 4 שעות רכיבה אחריהן שעה שחיה ולקינוח שעה וחצי ריצה. בשישי בבוקר רכיבת טיפוס בגלבוע, ולאחריה חצי מרתון בית שאן (כנראה שהשנה לא אסגור חשבון עם המסלול, והשיא האישי יאלץ לחכות לשנה הבאה). אחה"צ שחיה וריצה.
בשבת לקינוח 5 שעות רכיבה לכיוון הכנרת. כיפ-כיף.
מבט חטוף על תכנית האימונים להמשך החודש חושף 12 שעות אימונים שבועיות. וזה רק לפני חצי איש ברזל. אני לא רוצה אפילו לדמיין מה מחכה לי במאי.

ובינתיים, עד לטריינר מחר, מנוחה מתודית.

יום ראשון, 27 בנובמבר 2011

מירוץ אייל

ב 4 השנים האחרונות השתתפתי במספר דו ספרתי של מרוצים (אפשר לומר עשרות, אבל זה נשמע הרבה, בכל אופן היו שם יותר מ 20). ואיך שהוא, אף פעם לא באותו מירוץ פעמים.
להשתתף באותו מירוץ שנה אחר שנה זה מדד מצוין לכושר נוכחי. כמובן שיש הבדלים במזג אויר, מסלול ששונה במקצת, או אפילו תחושה אישית באותו היום, אך הם לרוב זניחים.
יוצאים דופן לאמירה שלמעלה שני מירוצים.
הראשון הוא מקצה ה 10 ק"מ במרתון ת"א שהשתתפתי בו כמתחרה ב 2009, וכפייסר השנה. אך זה כאמור לא מעיד על דבר, כי הפייסינג הוא בד"כ לקצב איטי בהרבה מקצב התחרות שלי.
השני הוא מירוץ אייל ברמת השרון.
זהו המירוץ היחיד בו השתתפתי 3 שנים ברציפות.
מירוץ אייל הוא מירוץ מיוחד.
הוא מאורגן למופת, יש בו אווירה מדהימה והמון משתתפים, אך הוא לא מירוץ קל. הוא לא מירוץ מהיר.
המסלול הוא סוג של הלוך-חזור ברחובות רמת השרון.
זהו מירוץ 15 ק"מ הבנוי מ 3 חלקים.
5 הק"מ הראשונים הם במגמת ירידה (כאשר מק"מ 1.5 עד 3.5 יש ירידה די תלולה).
קמ" 6-10 הם בשטח (בשדות של גלילות), והשנה ק"מ 8-9 היו על אספלט מה שהפך את המסלול למהיר יותר.
ו 5 הק"מ הראשונים הם חזרה לנקודת ההתחלה באותה הדרך (ועליה אימתנית מ 11.5 ל 13.5).
המירוץ הוא מאתגר כיוון שצריך לשמור כוחות לעליה שבסוף שלרוב מפרקת אותי לקצב הזדחלות. מצד שני, צריך לנצל את הירידות בהתחלה ולא להפסיד עליהן יותר מדי מהירות, ועדיין לשמור כוחות לסוף.

ב 2009 השתתפתי במירוץ לראשונה כחודש לאחר מרתון אמסטרדם (ושבוע לפני הפציעה הגדולה). הייתי בכושר יחסית טוב אחרי המרתון וסיימתי ב 1:12:30.
ב 2010, המירוץ יצא חודש אחרי שרועי נולד. הכושר שלי היה ירוד בהתאם, והפעם סיימתי ב 1:13:50.
השנה, בעקבות התוצאה המהירה במירוץ עלם לפני שבועיים, הרגשתי שאני בכושר שיא, ומוכן לקבוע שיא אישי. המירוץ גם נדחה בשבוע בגלל מזג האוויר, מה שאפשר התאוששות טובה מהמירוץ הקודם. גם שעתיים רכיבה עצימה יום לפני המירוץ, לא נראו כמה שיעצור אותי.

כל שיפור תוצאה היה משמח אותי במירוץ הזה, אך הערכתי שבכושר הנוכחי שלי אני יכול לרוץ בממוצע של 4:40 - כלומר 1:10:00.
על פי תדריך גווין לקביעת תוצאה, ביצעתי חימום ארוך של כ 15 דקות בבוקר המירוץ.
השנה, המארגנים החליטו על איזורי זינוק א-לה-אירופה, של עד 55 דק, עד 65, עד 75, עד 90 ויותר. המטרה היתה לרווח את המירוץ, ולדאוג שהרצים האיטיים לא יפריעו למהירים (וזה חשוב בזינוק של 2000 איש).
רעיון נחמד, רק שהמשתתפים הם א-לה-ישראל, וכולם נדחפים קדימה.
כיוון שידעתי שהפעם המדידה היא מקו הזינוק, לא הייתי לחוץ ונעמדתי לצד יונגר באיזור ה 65 דקות.
יריית הזינוק ויונגר הרזה מפלס דרך בין כל הרצים האיטיים. אני מנסה להצמד אליו, אבל אני קצת יותר רחב והרצים האחרים לא נותנים לי מקום. הרגשה דומה לזינוק טריאתלון.
אחרי ק"מ אני מגיע לגווין שגוער בי למה לא עמדתי מקדימה אם אני רוצה שיא אישי. צודק.
אחרי 500 מטר מגיעים לירידה הגדולה, המירוץ מתרווח מעט, אני מגלגל רגליים ומוריד דופק, צובר מהירות בלי מאמץ, כמו שגווין אמר, וטס בפחות מ 4 דקות לק"מ. המהירות הזו מפחידה אותי במיוחד כשאני יודע שאצטרך לטפס בחזרה את כל זה בסוף, אבל אני לא מתאמץ יותר מדי אז אני ממשיך.
מגיעים ל 5 ק"מ, ממש לפני הכניסה לשטח, השעון מראה 21:50, זה מהיר ב 1:20 משנה שעברה, עכשיו צריך להוריד טיפה מהירות ולהכנס לקצב טמפו. אריאל עוקף אותי ואומר לי "בוא". אני יודע שאם אני אנסה לרדוף אחריו אני אתפרק מאוחר יותר, ואני גם ככה רץ בקצב טוב, אז אני מחליט לשמור על הקצב. הדופק שלי עדיין גבוה במקצת ואני מתקשה לשמור על הקצב. אלעד מגיע, ואומר לי להקטין צעדים ולהגביר תדירות צעד. זה מקל על השרירים אך מעלה את הדופק יותר.
ג'ל בק"מ 7 והנה מגיע האספלט המיוחל. כך אני משייט לי עד ליציאה מהשטח ומסיים 10 ק"מ בפחות מ 45 דקות וזה כבר יותר מ 3 דקות מהר יותר משנה שעברה, ואני גם מרגיש הרבה יותר טוב.
מתחילה העליה המתונה, וגם רמת המאמץ עולה. בק"מ ה 11 אני לוקח ג'ל שני, אך אין תחנת מים בסביבה.
והנה מתחילה לה העליה הגדולה. היא מתחילה בקטנה, צעדים קטנים וקצב מהיר. אני מרגיש את הדופק עולה ואת המהירות יורדת. עובר את הסימן של ה 12 ק"מ - "עוד 1.5 ק"מ. גג 7.5 דקות. נסבול עכשיו, ואח"כ יהיה קל יותר". אחרי 500 מטר מגיעים לרחוב סוקולוב ובבת אחת מתהפכת לי הקיבה. אני לא יודע מה אני צריך יותר - להקיא או לשלשל. ההרגשה כל כך נוראית שאני בכלל לא בטוח שאצליח לסיים את המירוץ (כך מרגיש התחום האנ-אירובי, וכנראה שהרבה זמן לא הייתי בו). "אל תעצור, אל תעצור. תיכף זה עובר". מים בק"מ ה 13, אני מוריד קצב ודופק, ועוד 500 מטר ואני צולח את העליה. לא הפסדתי יותר מדי זמן, וגם ההרגשה חזרה לנורמלית. פותח מבערים ומשייט עד לסיום.
1:07:58. בחלומות הפרועים שלי לא דמיינתי כזאת תוצאה.
אין ספק שזה הכל בגלל הנעלים.

יום ראשון, 20 בנובמבר 2011

שגרה

ראשון:
4:50 - בוקר, קפה, לחם עם ריבה. ריצת בוקר בים. בטן. שחיה בים גלי משהו. מקלחת. עבודה. בית. המירוץ למליון. לישון.
שני:
6:40 - בוקר, חיתול, בקבוק, שירי ילדים. עבודה. הביתה. טריינר. מתיחות וחיזוקים. מקלחת. אוכל. לישון.
שלישי:
4:50 - בוקר, קפה, לחם עם ריבה. אימון שחיה + השלמה ל 3000 מ'. מקלחת. עבודה. רועי. חיסונים. אוכל, אמבטיה, בקבוק, סיפור. המירוץ למליון. לישון.
רביעי:
5:30 - בוקר. חדר כושר. מקלחת. עבודה. פילטיס. טריינר. מתיחות. מקלחת. אוכל. לישון.
חמישי:
7:15 - בוקר, חיתול, בקבוק, שירי ילדים. עבודה. הביתה. סטייקים ויין עם חברים. אין אימונים.
שישי:
7:45 - בוקר. 2400 מטר שחיה. שעה וחצי טריינר. ארוחת צהריים. רועי לא רוצה לאכול ולא רוצה לישון. נרדם מאוחר. ארוחת ערב משפחתית. רועי כועס שהערנו אותו. הולכים הביתה. רועי נרגע ונרדם לפני שהסרט מתחיל. סרט. לישון.
שבת:
4:50 - בוקר. תה עם דבש (מיחושים בגרון). 2 פרוסות לחם עם ריבה. שירותים. סמס לגווין. יש אימון למרות הגשם. 45 דקות נסיעה לעד-הלום. שעתיים רכיבה בגשם. קפה וקוראסון שקדים (רגשות אשם כל היום). 50 דקות חזור במבול. עוד סנדוויץ בשר בתחנת דלק. 10 דקות שנ"צ. חדו"א ובדידה עם שירה. רועי קם. אני אוכל את האוכל שהוא לא הסכים לאכול. הולכים לקנות בגדים עם כל עם ישראל בקניון. הביתה. רועי אוכל. אמבטיה. רועי נרדם. ברצלונה 4-0. לישון.
ראשון - 4:50. בוקר...

יום רביעי, 16 בנובמבר 2011

לרוץ מהר, לרוץ מהר, לרוץ מהר

עולם המשתתפים בתחרויות נחלק ל 2 (באלפי צורות שונות, וזו אחת מהן): אלו המתחרים בשביל החוויה, ה"איך היה?", ואלו המתחרים בשביל התוצאה, ה"כמה עשית?".
אני שייך לסוג השני. יותר נכון יהיה לומר שאצלי אין ממש הפרדה בין ה"איך היה" ל"כמה עשית", כאשר הראשון נגזר לרוב מהאחרון.
ישנם אנשים שיוצאים לתחרות ונהנים מהאוויר הצח, הריצה בצמוד למתחרים המיוזעים האחרים, הנופים המרהיבים, השמש הקופחת, המים המחולקים בכוסות שנאספות במהירות גבוהה, תוך כדי זהירות לא לדרוך על כוסות שמשתתפים אחרים זרקו.
אני יכול להבין את זה, אני יכול אפילו להתחבר לזה, באירועים שאני משתתף בהם בפעם הראשונה.
אבל במירוץ, שכמותו עשיתי כבר רבים בעבר, שההתמודדות עם סיום המסלול אינה האתגר, יש רק סיבה אחת מבחינתי להשתתף - התוצאה.
תחרות מבחינתי היא מדד ליכולת - כמה אני שווה. כיוון שהרבה זמן לא השתתפתי במירוצים, לא היה לי מושג.
לפני יותר משנתיים כאשר התאמנתי למרתון אמסטרדם הייתי בכושר שיא מבחינת הריצה, הערכתי שהכושר שלי עומד על 45 דקות ל 10 ק"מ, אבל כיוון שלא השתתפתי במירוצים, והתאמנתי למרתון, מעולם לא תיקפתי את זה. השיא האישי שלי ב 10 ק"מ עומד על 47:27 עוד ממירוץ ת"א באפריל 2009. אחר כך הגיעו פציעות, וצמצום אימונים, ועוד פציעות.
ידעתי שאני רחוק מהשיא. ידעתי שכיוון שהפוקוס שלי הוא ברכיבה בזמן הקרוב, כושר הריצה שלי ישאר בינוני בזמן הקרוב, וישתפר רק בשלב מאוחר יותר של העונה.
טריאתלון גן שמואל היווה את ההפתעה הראשונה. אחרי 1.5 ק"מ שחיה, ו 40 ק"מ אופניים, רצתי את 9.7 הק"מ של המסלול הלא ממש שטוח, וקצת חולי, בפחות מ 47 דקות.
המממ... מעניין.
נקודת התורפה היתה אופניים, אז הפוקוס נשאר שם, אבל חיכיתי שיבוא איזה מירוץ שיוכל להגיד לי כמה אני שווה ב 10 ק"מ נקי.

ביום שישי, ה 11.11.11, היה מגוון עשיר של אירועים. ממש יום חלומי לכל ספורטאי סיבולת.
אחד מהם היה מירוץ על"ם. מירוץ חדש בבת-ים, ל 11 ק"מ. לא 10 ק"מ רשמי, אבל בטח ייתן לי מדד. ההרשמה גם מהווה תרומה לעמותת נוער בסיכון. יאללה, נרשמתי.
בהתחלה גווין רצה שארוץ שעה וחצי עם הקבוצה לפני המירוץ. אחרי שהבהרתי שאני לא מעוניין להתפרק באמצע המסלול, התפשרנו על 4-5 ק"מ קלים לפני הזינוק, שעל פי גווין יכינו אותי טוב יותר למירוץ.
גווין הדגיש מספר פעמים שלא אשתולל ולא ארוץ ב 100% מאמץ. להגיע לקצב שיוט ולסחוב אותו לאורך זמן.
אני יכול להבין אותו. זו לא תחרות מטרה, היא לא במתאם למטרות הקרובות שלי, ואין טעם להשתולל ולהסתכן בפציעה שתשבית אותי מאימונים חשובים.
אם כן, המטרה היתה לעשות את התוצאה הטובה ביותר האפשרית מבלי להשתולל.
מאד רציתי לרדת מ 50 דקות, אבל זה נראה לי קצת מוגזם. עשיתי חישוב שקצב 4:40 יתן פחות מ 52 דקות וזה סבבה מבחינתי.
על קו הזינוק החלטתי להתחיל על 4:40-4:45 ולראות איך ההרגשה. סה"כ גם לא היה לי מושג מה אופי המסלול. ידעתי שכולו על הכביש, ומריצת החימום שעשיתי על המסלול הבנתי שממתינים לנו גם מספר ק"מ בעליה.

זמבורת הזינוק, ואני שומר על עצמי לא להשתולל.
המירוץ מתקדם ואני מרגיש טוב. גם העליות עוברות חלק, בלי הורדות קצב משמעותיות. אני מרגיש קליל ורענן, והדופק לא עובר את זון 4.
יתרון פסיכולוגי נוסף הוא המדידה הקלוקלת של המסלול - והפעם, הסטיה לטובתי. השלטים של הקילומטרים מגיעים כמה עשרות מטרים לפני שהגרמין מצפצף, וזה מרגיש מעולה. 
לא יודע מה גרם לזה - הקילוגרמים שהשלתי בחודשים האחרונים, ההמסטרינג האימתני שפיתחתי בעבודה עם חנן, נעלי התחרות הקלות, או אולי שילוב של כולם - אבל מישהו פה נהיה רץ מהיר.
זהו נגמר. אני חוצה את השטיח בהפתעה אחרי 10,661 מטר. "סיימתם" אומר הכרוז עם המקרופון. אם הייתי יודע הייתי מגביר. 48:18. קצב 4:31, במירוץ לא שטוח, ובמאמץ לא מלא.
מקום 98 מתוך למעלה מ 700 רצים (וזה עוד אחרי שהוסיפו לי 13 שניות שלקח לי להגיע לקו הזינוק מרגע הישמע הזמבורה - ליצנים הריל טיימניג האלה. לא יכולים לקחת גם קריאה מהצ'יפ בזינוק? הכי לא REAL TIMING שיש)
הפתעתי את עצמי, והפעם לטובה.
ועכשיו הפנים קדימה למירוץ אייל שנדחה לשבת הבאה בעקבות הגשמים.

יום שלישי, 4 באוקטובר 2011

על הטריינר אל תוך הלילה

התוצאות של טריאתלון גן שמואל שנערך לפני שבוע ציירו תמונה די ברורה של היכולות שלי בשלב הנוכחי.
מתוך 105 מסיימים במקצה שלי, זמן השחיה שלי היה ה 33 בטיבו, זמן הרכיבה היה 87 בטיבו, וזמן הריצה 58 בטיבו.
סה"כ סיימתי במקום ה 66.
הפער המאד גדול בין יכולת השחיה ליכולת הרכיבה גרם לכך שעל האופניים עקפו אותי יותר מ 50 משתתפים (ולמעשה הרבה יותר כי עקפו אותי גם רוכבים ממקצה שזינק כמה דקות מאוחר יותר).
מעבר לעובדה שזה מבאס מאד בזמן התחרות עצמה, זה מצביע על נקודת תורפה שטוב לזהות בשלב הזה של האימונים, ואי אפשר להתעלם ממנה.
דווקא יכולת הריצה הבינונית מפתיעה לטובה. אחרי "חודש ההמסטרינג", ההתאוששות מהפציעה, ומעט מאד אימוני ריצה, הצלחתי באופן מפתיע לשמור על כושר ריצה סביר.

אכן רכיבה זה המקצה החלש שלי. תמיד היה כך. והיות וזהו המקצה המכריע בתחרות טריאתלון, ובמיוחד באיש הברזל - מן הראוי לתת דגש מיוחד לענף הזה.
נוסיף את העובדה שנעמה בחו"ל כל השבוע, ומגרש האימונים שלי צומצם ל 4 קירות הבית, ונקבל רומן מחודש עם ידידנו הטריינר.

(עבור הקוראים שלא בקיאים בעולם המושגים, הטריינר הוא מתקן שמקבע את הגלגל האחורי של האופניים ומפעיל עליו התנגדות מסוימת ובכך מדמה רכיבה על הכביש)

יש לרכיבה על הטריינר מספר גדול של יתרונות:
- קשה מאד להפגע ממכוניות כאשר רוכבים על הטריינר.
- אין חשיפה לתנאי מזג אויר (גשם, חום גבוה), ותנאי תאורה (אפשר להתאמן בכל שעה).
- לוגיסטיקה של ניוד אופניים ומציאת מסלול מתאים לא נדרשת.
- אימון אפקטיבי יותר (חייבים לדווש כל הזמן).

מצד שני יש גם כמה חסרונות:
- יש צורך במזגן חזק ביותר, והמהדרין מוסיפים גם מאוורר.
- צריך להצטייד בחומר טלוויזיוני כלשהו להפגת השעמום. זה צריך להיות משהו לא מעניין מדי, שיכול להתנגן ברקע (כרגע העונה השביעית של Weeds עושה את העבודה. למרות שאימון אורך 3 פרקים, והשבוע נותרו לי עוד 2 אימונים ו 4 פרקים בלבד...).
- יש אלמנט מסוים של רעש ולכן רצוי לבצע את האימון כאשר בני הבית כבר שקועים בשינה עמוקה מאחורי דלתות סגורות.

הסעיף האחרון מאד הקשה עלי את אימוני הטריינר עד כה.
בשבועות האחרונים רועי נרדם בסביבות 21:30, וזה היה מביא אותי להתחיל את האימון בסביבות השעה 22:00, ולאחר מתיחות, מקלחת וארוחת ערב, לא הייתי נכנס למיטה לפני 12. זה מאד מקשה כאשר למחרת יש אימון בוקר שדורש לקום ב 5:00.
דווקא השבוע האחרון קל יותר מהבחינה הזאת. ראשית, אין אימוני בוקר. ושנית, המעבר לשעון חורף הטיב עם זמני השינה של רועי, ועכשיו הוא כבר ב 20:00 במיטה.

בעבר לא הייתי מסוגל להיות יותר משעה בשבוע על הטריינר, אך השבוע בתכנית האימונים יש לא פחות מ 4 אימוני טריינר, כל אחד יותר משעה.

נראה שזו תחילתה של ידידות מופלאה.

יום ראשון, 18 בספטמבר 2011

ברצלונה

ביום של אימוני בוקר אני קם ב 4:50.
ביום שאין לי אימוני בוקר, רועי יכול להחליט שהוא מתחיל את היום מתישהו בין 5:00 ל 6:30.
אף פעם לא הייתי איש של בוקר, ובמשך שנים לא קרה שהלכתי לישון לפני חצות.
בחודשים האחרונים כבר הרגלתי את עצמי להכנס למיטה ב 23:00, ואופטימלית מבחינת שעות שינה היה ללכת לישון אפילו ב 22:00 (אבל עוד לא החלתי את זה).

הליגה הספרדית החלה, וגם ליגת האלופות.
כבר כמה שנים אני רואה את כל המשחקים של ברצלונה במסגרות האלה.
הבעיה שהמשחקים של ברצלונה מסתיימים במקרה הטוב ב 23:00, אם מדובר על ליגת האלופות זה כבר 23:40, ובמקרה הרע יש משחקים שמתחילים רק ב 23:00 ומסתיימים ב 1:00 (כמו הקלאסיקו בחודש שעבר).

אתמול, במחצית המשחק מול אוסאסונה, כבר היה 5:0. השעה 22:00 בלילה. האם ללכת לישון, או לחכות ולראות עוד חמישיה?
הדילמה קשה, ובינתיים הטיקי-טקה של מסי וחבריו מנצח.
אולי כשעומס האימונים יגבר, יתקבלו החלטות אחרות...

לרועי הספיקו 3 שערים מתוך השמיניה, לפני שהוא הלך לישון

יום שלישי, 30 באוגוסט 2011

נשבר הנאחס

לפני שנתיים ביום ההולדת שלי יצאתי לריצת שטח בבן שמן ואחרי 7 דקות כבר דידיתי חזרה לרכב עם קרסול נקוע.
בזמן שחיכיתי שהחברים יחזרו מהריצה עקצה אותי צרעה...
בשנה שעברה, ביום ההולדת שלי חל מירוץ גלעד. מירוץ שטח בשדות רעננה - מתכון מנצח לנקע, וכבר בכניסה לשטח אחרי ק"מ אחד סובבתי את רגל ימין ושוב נקע. זה שהמשכתי לרוץ עליו עד סוף המירוץ בטח לא תרם.

הייתם מצפים שאלמד את הלקח ולא אתאמן ביום ההולדת.
ובכן, השנה - תכנית האימונים הראשונה בשנת האיירונמן החלה ביום ההולדת שלי - יום ראשון. אי אפשר שלא להגיע לאימון הפתיחה של התכנית. 
והפעם, לא אימון אחד, אלא שלושה.
ריצה לפתיחת השבוע, אחריה שחיה בים ובערב פילאטיס.
הריצה עברה ללא תקלות - מזל שהיתה על כביש.
במהלך השחיה, שאת רובה עשיתי לבד, קיוויתי שלא ידרוס אותי איזה אופנוע ים סורר בחופי המרינה. ובכל זאת הצלחתי לצלוח את ה 40 דקות האלה בלי פציעות.
ומה נשאר? פילאטיס. לכאורה אימון סטטי ללא פוטנציאל פציעות. לא כך חשב מי שהמציא את ה jumping board.
מדובר על לוח שמתחבר למיטת הפילאטיס ועליו מתרגלים... קפיצות בלט! אכן...

גם את זה הצלחתי לצלוח בלי פציעות.
אפשר להכריז בבטחה - נשבר הנאחס!

יום ראשון, 21 באוגוסט 2011

מיתר החזיר

לפני שנתיים התחיל לכאוב לי הגב אחרי רכיבה ארוכה.
אחרי כמה ימים + אימון אינטרוולים מטורף הכאב הזדחל לאיזור האגן ושם גם נשאר.
הכאב לא עבר ואחרי 10 טיפולי פיזיותרפיה (יקרים להחריד) שלא ידעו לזהות מה בדיוק מקור הכאב, עוד חצי שנה של פילאטיס, קצת יותר מחצי שנה של השבתה מכל פעילות פרט לשחיה, החלטתי לתת צ'אנס לרפואה הקונבנציולנית. הדמיית CT מצאה 2 בלטים בעמוד השדרה, אך האורתופד הבהיר שאי אפשר לדעת מה גרם להם, יכול בהחלט להיות שהם היו שם גם קודם. הם יכולים להיות קשורים או לא קשורים לכאבים, וסביר להניח ש 25% מהאנשים אם יבדקו, ימצאו להם ממצאים דומים. איך שמחתי לפניתי למדע הרפואה...

חזרתי לפעילות בהדרגה. אפילו הספקתי לרוץ חצי מרתון בנובמבר, ובינואר השנה התחלתי טיפה להעלות עומסים, והשקעתי פחות בחיזוקים.
בפברואר אותו כאב מוכר חזר.
הפעם החלטתי לנסות לפנות למישהו אחר.
פניתי לחנן, מומחה בשיקום ספורטאים ומניעת פציעות (לא פיזיותרפיסט ולא ספורט-תרפיסט. הבחנות דקות, אל תשאלו אותי למה).
חנן עשה לי הערכת מצב כללית וקבע באופן חד משמעי - המסטרינג שמאל לא פעיל - כשהוא צריך לעבוד הוא לא עובד והשרירים מסביבו (התאומים מתחת ושרירי האגן מעל) מתגייסים לפעולה. הכאבים שאני חווה (וחוויתי לפני שנה) + הפציעה שהיתה לי אחרי המרתון ברצועת ה ITB, כולם מקורן בבעיה הזו.
הוא נתן לי שלל תרגילים לחיזוק ההמסטרינג (ולמעשה נדרש גם גירוי, כי זה לא רק שההמסטרינג לא מספיק חזק, הוא עצלן - הוא מקבל הוראות מהמוח ומשליך אותם על השרירים האחרים). לכן הכאבים באגן ובגב התחתון - עומס.
חיזוקים, חיזוקים, הפחתת עומסים, ומאז ועד היום סה"כ מינון נמוך של אימונים.
בחודש האחרון התחלתי להעלות עומס, כמובן ללא חיזוקים, והפלא ופלא - ידידנו ההמסטרינג הסרבן ממשיך להיות זרקן ולהשליך משימות שלו על שכניו. הכאב המוכר - חזר.
שוב צריך לקחת צעד אחורה, להפחית עומסים, להמנע מאינטרוולים, ולהתחיל בסדרת תרגילי שיקום וחיזוק ייעודיים להמסטרינג.
הגיע הזמן לפתור את הבעיה הזו פעם אחת ולתמיד - יש לנו איירונמן על הראש.

התחזית: הרבה פילאטיס, תרגילי חיזוק ייעודיים בבית + רישום מחודש לחדר כושר.
בנוסף - גווין הכריז על החודש הקרוב כחודש המסטרינג - נראה איך תראה תוכנית האימונים.

יום ראשון, 14 באוגוסט 2011

פחד אלוהים

"זה לא אנחנו"
SMS הביתה, וגם טלפון לוודא שההודעה נתקבלה.
הנופים המדהימים שנראים מקפה סטף, ולאורך הטיפוס המדהים לצובה שבדיוק סיימנו, מתערבבים עם הידיעה הנוראית, והלא לגמרי ברורה שכרגע שמענו.
נהג שחזר מבילוי נרדם על הכביש, סטה אל השוליים ופגע בקבוצה של 9 רוכבים. 2 נהרגו - 5 נפצעו.
הרוכבים רכבו בדבוקה מסודרת, בשולי הכביש, באחד הכבישים שנחשבים מהבטוחים ביותר לרוכבי אופניים.
בכביש שוליים רחבים, שני נתיבים, ושילוט "זהירות - רוכבי אופניים לפניך" כל כמה מאות מטרים.
כל אלה לא עוזרים, כאשר נהג נרדם על הכביש.
הכביש הוא חלק ממסלול שנקרא "המרובע". מסלול ידוע ומוכר בקרב רוכבי סוף השבוע.
אני רכבתי שם עשרות פעמים.

אנחנו מסיימים את הירידה לשמשון, וצריכים להתחיל לחזור לנחשון, ומשם ללטרון.
טלפון מרמבו - "זה לא אנחנו". אני מרגיע.
טלפון משטיינברג - "זה לא אנחנו". שוב חוזר על המנטרה.

"רק לסיים את הרכיבה הזאת בבטחה", אני אומר לעצמי.
החששות שהיו לי עד היום היו חששות של שליטה באופניים, של כבישים רטובים וחלקים, של פציעות כתוצאה מטכניקה לקויה ועומס יתר.
כל אלה מתגמדים מול הסכנה הממשית שאורבת מעבר לפינה.

בכל התאונות בהם נהרגו רוכבי אופניים בשנים האחרונות נהרג רוכב בודד, שרכב על כביש ראשי.
אבל האירוע של היום זעזע אותי, כי הוא קרה ב "safe zone", כי הוא קרה לפלוטון. הוא קרה באור מלא (כמעט ב 8 בבוקר).
כי אלה אמצעי הבטיחות שלנו - רכיבה בכבישים צדדיים, רכיבה בדבוקה.
נראה כי אין לאן לברוח.
לא משנה לאן נלך לרכב - אפילו אם נרכב בקבוצה, ואפילו אם נבחר כבישים באיזורים ייעודיים ומוכרים, המוות רודף אחרינו.
אני לא רוצה לעסוק בכל הקריאות ל"צדק משפטי". בכלל, צדק הוא משהו שמוערך יתר על המידה לדעתי.
זה שזכותינו הצודקת לרכב על הכביש בדיוק כמו הנהגים, זה טוב ויפה, אבל זה לא יעזור לי ולמשפחה שלי אם אני אפגע.

האימונים למטרה החדשה שלקחתי על עצמי, בשיאם כרוכים ברכיבה של כ 10 שעות בכבישי ישראל כל סוף שבוע.
כרגע, אני מת מפחד לעלות לרכב בכביש אפילו שעה.

איירונמן זה טוב ויפה - החיים והמשפחה שלי שווים יותר.
הסכנה היא לא סכנה חדשה - היא תמיד היתה שם. התאונה של היום בבוקר פשוט המחישה לי אותה.
אני לא רוצה להיות חלק מהסטטיסטיקה.

יום שבת, 6 באוגוסט 2011

Some things aren't meant to be

מישהו לא רצה שאני ארכב היום.
פשוט ככה.
התעוררתי בבהלה באור. ישר הבנתי שמאוחר.
מסתכל בשעון - 5:50. צריך להיות בלטרון 6:30.
שיט! לא נורא - על הרכיבה הזאת אני לא מוותר. נתפוס אותם בנחשון או בשמשון.
מהר קפה ו 2 פרוסות עם ריבה. תוך כדי הכנת 3 בקבוקי איזוטוני מתכנן מסלול נסיעה תוך קשר טלפוני עם גוון.
קטנה (לא כל כך קטנה) בשירותים.
להתלבש תיק תק ויאללה לנפח גלגלים.
6:10. אם אני יוצא תוך 5 דקות אני אגיע לשמשון ב 7 ואתחיל לטפס את יער הנשיא עד שאראה את החבר'ה. ואז אסתובב.
תחושה מוזרה כשאני מוריד את האופניים מהמתלה.
מה פנצ'ר עכשיו?! אתמול כשכיוונתי את האירובר הוא לא היה.
או שאולי כן?
האמת, הצמיג לא נראה משהו אחרי הפנצ'ר בשבת.
וגם לא הספקתי להצטייד בפנימיות נוספות. יש לי רק עוד אחת.
כנראה שהרכיבה הזאת לא אמורה לקרות.
טריינר?
יאללה. נחליף פנימית בשביל לא לפגוע בחישוק.
מה זה החור הזה בצמיג?!?
יאללה נקפוץ לעופר שבוע הבא.

יום חמישי, 4 באוגוסט 2011

פתאום קם אדם

משהו קורה בחודש יולי.
איזו תחושת מסוגלות לא ברורה.
חודש יולי זה חודש של התחלות בשבילי.
ביולי 2007 התחלתי לרוץ אחרי 27 שנים של אסטמה.
ביולי 2008 התחלתי להתאמן לטריאתלון, אחרי יציאה מפציעה.
ביולי 2009 התחלתי את האימונים למרתון אמסטרדם.
ביולי 2010 סוף סוף חזרתי לרוץ ולרכוב אחרי יותר מחצי שנה של השבתה בגלל פציעה.
וגם השנה דברים קורים בחודש יולי.

אולי זה החום, אולי זה האיירונמנים של הקיץ שנותנים לי השראה אבל משהו חדש קורה בחודש הזה.
החודש גם החלטתי לשנות כיוון ולעבור להתאמן בקבוצה אחרת.
במקביל שמעתי שמספר מתאמנים מהקבוצה רשומים לאיירונמן אוסטריה בקיץ הבא.
לראות את כל תמונות וסרטוני החברים המסיימים השנה בהחלט עושה חשק.
לאט לאט החלה לחלחל ההבנה שזה משהו שאין ספק שאני אעשה,
ויותר מזה - כנראה שאם אחכה ל 2013, אולי עם עוד ילד זה בטח לא יהיה יותר קל.
בקיצור, כנראה שהשנה זו השנה שלי.
את ההרשמה לאוסטריה פספסתי, וזה חבל כי רציתי להתאמן וללכת עם חברים - זו גם תחרות ששמעתי עליה הרבה המלצות.
האופציות שעמדו בפני היו:
1. לא להרשם
2. להרשם לתחרות אחרת
3. להרשם בהרשמה מאוחרת ולתת לאיסתא ולמארגני התחרות לגזור עלי קופון.
חישוב מהיר הראה שההפרש על ההרשמה המאוחרת זניח לעומת כלל העלויות של השנה הזאת - מחנות אימונים, תזונה, ציוד וכו'.
אז כנראה שזו השנה שלי.
כמו שאתם יודעים - להחליט זה לא מספיק. צריך גם להרשם.
אחרי מרדף של כמה ימים אחרי הבחור מאיסתא (לא ברור, הם לא רוצים להרוויח?), התברברות בנבכי האתר הכתוב בגרמנית, סירובים לכל התוספות שמנסים לדחוף שם (DVD תחרות ב 45 אירו?), וגילוי אחרון שניה לפני התשלום שהחליטו לעקוץ בעוד 29 אירו Service Fee (על מה?!?), גם אני רשום לאיירונמן אוסטריה ב 1.7.2012.

שנת הברזל שלי מתחילה עכשיו.

יום חמישי, 30 ביוני 2011

מחסום ה 70

אף פעם לא הייתי שמן.
מצד שני, מגיל 13 בערך הייתי שמנמן.
מה זה שמנמן?
כשכולם משחקים כדורעף בים, אני משחק עם חולצה, ולא בגלל שאני חושש מקרינת UV.

שמנמן זה לא מושג מדעי. זה סטייט אוף מיינד.
זה מצב של מודעות ייתר למראה.
מודעות ייתר זה אף פעם לא טוב. זה פוגע בביצועים.
אם באימון שחייה אני עסוק בלהכניס את הבטן, או אפילו לחשוב על איך אני נראה, אז זו שניה שאני לא מקדיש לאימון, ותכלס זה בזבוז זמן. ולרוב זה יותר משניה.
מודעות ייתר פוגעת בנוכחות, ובשורה התחתונה פוגעת בהנאה.

כמו שאמרתי אני לא שמן.
אין במשקל שלי שום סיכון בריאותי.
בשיא שלי לפני 10 שנים הגעתי ל 81 ק"ג על 177 גובה.
אפילו ב BMI זה בגבול התחתון של עודף משקל.
אפילו פעמיים ב 10 השנים האחרונות הייתי די רזה ואולי אפילו רזה מדי.
אבל אף פעם לא הייתי חטוב.
אני לא צריך קוביות בבטן.
מצד שני, הייתי שמח מאד לוותר על הצמיגים.
שלא לדבר על שיפור המהירות בריצה ויכולת הטיפוס באופניים שיגיע אוטומטית עם השלת משקל.

בכל פעם שרציתי לרזות בחיים, זה לא היה מסובך.
הייתי כמה שבועות חותך במתוקים, מצמצם בפחמימות, והופ - משיל כמה קילוגרמים.
אבל, בכל אחת מהפעמים האלה - לא התאמנתי.
בשנה שעברה ניצלתי את הפציעה וחוסר האימונים בשביל להוריד 5 ק"ג. אבל איך שחזרתי להתאמן, חזר גם התיאבון המוגבר וישר העליתי אותם.
לפני שנתיים חזרתי מדרום אמריקה רזה לאחר חצי שנה ללא אימונים ושריפת הרבה קלוריות בטרקים. ושוב איך שהתחלתי להתאמן התיאבון התגבר והמשקל עלה.

בספטמבר אני מתכוון לחזור להתאמן עם תכנית אימונים מסודרת ועם מני המאמני, לקראת הישראמן בינואר.
כרגע אני משקיע את הזמן בחיזוקים ובניית בסיס.
מני אמר להקפיד לא לעלות במשקל, ואם אפשר - אפילו לרדת.
באמת בחודשים האחרונים תפחתי קצת.
החולצות התחילו "להתכווץ במייבש". אפילו קניתי סט חולצות במידה יותר גדולה.
הרבה שעות בעבודה מובילות לנשנושים וארוחות לא מסודרות, בנוסף העובדה שאני מתאמן יותר שעות מגבירה את הרעב שלי, וצריך להוסיף את החולשה המתמדת למתוקים.

לפני כמה שבועות החלטתי לעצור את הסחף.
שמתי סוף למתוקים והתחלתי להקפיד על מה שאני אוכל.
זה לא פשוט.
האתגר הוא לרזות בלי לפגוע בכושר.
להפחית מסת שומן ולא מסת שריר.
והאתגר היותר גדול הוא לעשות את זה בלי איש מקצוע, מטעמים כלכליים.

המחסום שאני מתמודד איתו כבר כמה חודשים הוא מחסום ה 70.
היום בבוקר לראשונה נפרץ המחסום והמשקל הציג 69.3.
והכושר, טפו טפו טפו, רק במגמת עליה. אני מתאמן באופן קבוע בין 6 ל 8 שעות בשבוע.
מני אמר שאם אני לא אזהר אני עלול להכנס לכושר.

אינשאללה.

יום שני, 20 ביוני 2011

יקיצה טבעית

עשרה לשש.
רגע, זה עשרה לשש או עשרה לחמש?
קשה לי עם שעון מחוגים על הבוקר...
בוא נראה, כיוונתי שעון ל 4:45, אני לא זוכר שקמתי לכבות אותו.
מצד שני מואר פה מדי בשביל שיהיה עשרה לחמש.
שיט! עשרה לשש.
אני צריך להיות באצטדיון עוד 10 דקות! לא יהיה, הלאה...
שיט! שיט! שיט!
זה לא היה רעיון טוב ללכת לישון אחרי 12.
מה עושים? אולי אני אקום עכשיו ואצא לרוץ מסביב לבית?
אבל בא לי אימון אצטדיון. אולי אני אלך מחר לאימון במקום השחיה.
אבל אז מתי אני אשחה?
אולי אני אלך בכל זאת למשחה בשישי?
לשחות עם מדוזות ועוד לשלם על זה כסף? לא נראה לי...
יום שישי אני רץ.
אז אולי אני ארוץ היום בערב? לא, אני כנראה צריך להשאר עד מאוחר בעבודה.
אז אולי בכל זאת נקום לרוץ עכשיו?
אין לי כוח לחשוב. 
אני חוזר לישון.

יום ראשון, 12 ביוני 2011

חוקים

אני לא מצטיין במידתיות.
אצלי זה בדרך כלל הכל או כלום.
בארוחות חג (כגון שבועות שעבר עלינו לטובה) אני לא יכול לאכול קינוח אחד. צריך לטעום מהכל, ולקחת מנה שניה ממה שהיה טעים במיוחד.
מתוקים זה הפיטפול שלי. לא הייתי אומר שאני בן אדם שאוכל הרבה, אבל כשזה מגיע למתוקים - אני לא יודע מידתיות מהי.
ולכן, כשאני מחליט שצריך להוריד קצת במשקל - אני פשוט מוציא את המתוקים מהתפריט.
אסור מתוקים. בלי יוצא מן הכלל.
כי אם אני אתחיל עם זה, זה לא יגמר.
ואז זה קל - יש חוק "בלי מתוקים", ולא עוברים עליו. בשום מקרה.

אותו דבר עם האימונים.
כשיש תכנית ומאמן אז זה קל: פשוט עושים מה שכתוב בתכנית. (הצורך להסביר למאמן שלא עשיתי את האימון, מונע ממני בכלל לשקול את האופציה לוותר על האימון).
אבל היום, בהעדר תכנית מסודרת ומטרה בטווח הנראה לעין, אני מחליט שאני מוותר על אימונים כראות עיני.
רק צריך סיבה, ולמצוא סיבות זה הכי קל בעולם: נשארתי עד מאוחר בעבודה, רועי קם בלילה, שכחתי את משקפי השמש בעבודה, חסר לי בקבוק לאיזוטוני (לא צוחק, כל אחד מהם הוא סיבה לגיטימית כשאני קם ב 5 ורק רוצה לחזור לישון).
ואז אני יכול למצוא את עצמי כמעט שבועיים בלי להתאמן, ואח"כ החזרה לאימונים היא לא פשוטה.

ביום יום, ברגע נתון של אי צלילות מחשבתית ב 5 בבוקר עוד לפני הקפה, אני לא רואה את המטרה ארוכת הטווח של להיות בכושר, לשמור על הבריאות. אני גם לא חושב על זה שאח"כ אני אצטער על כך שלא הלכתי לאימון. שיקול הדעת שלי לא בשיאו, וכמו עם המתוקים - אני צריך חוק שיגן עלי. בלי לשאול שאלות פשוט לעשות.
לכן הומצא "חוק ה 5".
אני צריך לבצע לפחות 5 אימונים בשבוע, כל שבוע.
זה לא חייב להיות בקשר ישיר לטריאתלון, אבל זה חייב להיות פעילות ספורטיבית כלשהי (גם פילטיס נחשב). בחג שבועות, כשלא היו אימונים - שיחקתי טניס.
יש שיאמרו שזה מעט, ויש שיאמרו שזה הרבה. בכל מקרה 5 אימונים זה מה שהגדרתי לעצמי בשביל לשמר כושר סביר בתקופה הקרובה.

האמת, זה לא היה פשוט, והיו הרבה סיבות להבריז מאימונים גם השבוע (במיוחד אתמול מאימון רכיבה של 3 שעות).
אבל בזכות החוק החדש, אני כבר שבועיים מתאמן 5 אימונים בשבוע.

כשיש חוקים, הכל הרבה יותר פשוט.


בסוף השבוע הקרוב אין אימוני קבוצה, בעקבות מחנה אימונים, נצטרך להיות יצירתיים ולהמציא אימונים חלופיים.
רעיונות?

יום ראשון, 29 במאי 2011

תשתדל לסיים בלי להפצע

זה מה שהיה לאשתי להגיד כשאמרתי לה שאני נרשם לטריאתלון ת"א.
תכלס היא צודקת.
את הטריאתלון האחרון שלי לפני חודש סיימתי עם נקע (והרגל עוד לא חזרה לתפקוד מלא)
את המרתון הראשון לפני 3 שנים סיימתי עם דלקת ב ITB.
באימונים למרתון השני נקעתי את הרגל פעמיים ובסופו של דבר רצתי עם נקע.
ובשנה שעברה הייתי מושבת מכל פעילות פרט לשחיה בגלל כאבי גב.

אין חוכמות - מי שמגיע לתחרות בכושר ירוד גדלים הסיכויים שיפצע.
ותחרות כמו טריאתלון ת"א שיש בה דרפטינג ברכיבה, ומספר גבוה של משתתפים רק מגדילה את הסיכויים לפציעה.
במיוחד עם חוסר הבטחון שיש לי בסיבובים מאז הנפילה לפני חודשיים...

אני מתאמן מעט מאד בשבועות האחרונים.
אתמול תכננתי לרוץ 16 ק"מ. אחרי 5 כבר הייתי בדרך חזרה.
יש לי הרבה תירוצים, ואפילו טובים. אבל תירוצים טובים לא שווה תוצאות.

למרות שאני צריך לעשות לפחות 3 טריאתלונים השנה בשביל להחזיר את עלות התשלום לאיגוד, עדיף להכיר בעובדות ולהבין שאני לא מוכן לתחרות הזאת. ולעשות אותה רק בשביל להגיד שעשיתי עוד תחרות, או בשביל חולצה (אפילו שהיא חולצת דריי פיט) - יהיה לא חכם.

עדיף להשקיע את הזמן בבניית בסיס הדרגתית לקראת המטרה האמיתית - חצי ישראמן בינואר.
יהיו עוד מספיק תחרויות.
עדיף להגיע אליהן מוכן.



יום שישי, 20 במאי 2011

מתפלסף - אזהרה: פוסט חפירה!

באנגלית הכל פשוט.
יש i run ויש i am a runner
בעברית יש בעיה. השפה קצת ענייה. שני הביטויים למעלה מתורגמים ל"אני רץ".
המילה "רץ" מתפקדת גם כפועל וגם כשם עצם.
ולכן יש בעיה למצוא תרגום חד ערכי ל runner.
אנשים משתמשים ב"אצן".
התרגום הזה חלקי בלבד. אצן זה sprinter.
אצן הוא מי שמבצע מאוצים (תאמינו לי המילה הזאת קיימת, ומי שלא מאמין לי שיקרא את התרגום העברי הנוראי של "זן ואמנות אחזקת האופנוע"), וזה מגיע מהמילה תאוצה.
תאוצה היא הגברה של המהירות, משהו שקיים בעיקר בריצות קצרות - ספרינטים.
אצן הוא תרגום מעולה ל sprinter, אבל לא מתאים ל runner הכללי.
אם אותו רץ עושה גם מרתונים אז אפשר לקרוא לו "מרתוניסט". את המילה הזאת, ספק אם האקדמיה ללשון הכניסה לשפה העברית, אבל השימוש בה נפוץ ומתאים למקור marathoner.
אבל שוב - ההגדרה מכסה פלח מעולם הרצים, ולא מתאימה ל runner.
כשאני משתתף באירועי ריצה של 10 ק"מ, חברים (לא חשוב שמות) שואלים אותי איך היה המרתון?
אני יודע שיש אנשים שבשבילם אין הבדל בין ריצת 10 ק"מ למרתון - אלה 2 דברים שהם לא מסוגלים לדמיין את עצמם עושים. ועדיין ההבדל הוא עצום, ואני תמיד מתעצבן מתקן ומסביר (לרוב זה לא באמת עוזר).
אז חזרנו לסוגיה הבעייתית שלנו. ובהעדר פתרון, אני חושב שהשימוש המתאים הוא פשוט רץ, או מישהו שרץ (כדי שיהיה ברור שהפעולה לא מתבצעת עכשיו אלא באופן כללי).
כמו שאמרתי האנגלית עשירה יותר. באנגלית יש גם מושג של jogging ו jogger שאין להם אח ורע בעברית. כאן יתכן והפער הוא תרבותי.
במירוצים בארץ אנשים לא באים בשביל לרוץ - הם באים בשביל לעשות תוצאה. להיות ג'וגר או מישהו שרץ לאט ולהנאה נחשב נחות. באירופה החציון במרתונים עומד על 4:30-5:00 שעות. זמן הגג בהתאם: 7 שעות ולפעמים יותר. במרתון טבריה החציון יותר קרוב ל 3:30, וזמן הגג לרוב פחות מ 6 שעות. אבל זו סטיה מהנושא.

הריצה היא רק קצה הקרחון. כשמגיעים לסוגיית הטריאתלון נפתח עולם חדש של יצירתיות.
שוב, באנגלית זה פשוט:
יש triathlon ויש triathlete.
תאמינו או לא - דווקא פה העברית עשתה את העבודה:
טריאתלון (למרות שיש מקומות שמתעקשים לכתוב "תריאטלון" - עוד נחזור לזה), וטריאתלט (כן, לא חייבים הרבה יצירתיות בשביל לתרגם).
לעומת זאת אנשים מתעקשים לא להשתמש במונחים הפשוטים.
בתקשורת אני שומע לא אחת את המושג "טריאתלוניסט" (שנגזר כנראה ממרתוניסט), שזה לא מדויק אבל אני מוכן להבליג. לעומת זאת, לא מזמן קראתי כתבה בה הופיע המושג: "רץ הטריאתלון"!!!
טריאתלון זה ענף שמורכב משחיה, רכיבה וריצה.
להגיד "רץ טריאתלון" זה כמו להגיד "אופה ארוחה" (אם בארוחה יש כמה מנות וגם קינוח שאופים אותו), ולמה "רץ הטריאתלון" למה לא "שחיין הטריאתלון" או "רוכב הטריאתלון"? מבחינת זמנים ומרחקים - דווקא הרכיבה היא החלק העיקרי בטריאתלון? חומר למחשבה.

ובואו נחזור לתריאטלון.
המילה במקור triathlon היא שילוב של 2: three המקוצר ל tri ו athletics המקוצר ל athlon.
שילוב של 3 ענפי אתלטיקה (אם כי רק אחד מהם הוא ענף של אתלטיקה אבל לשם לא נלך).
אתלטיקה אין ספק שלא כותבים אטלתיקה ולכן athlon נכתב אתלון בעברית.
לגבי tri, פשוט יותר מתאים לי בעיניים טרי, ואני בטוח שיש הסבר למה, אבל אני מניח שהתחום פרוץ וניתן לשים מה שרוצים.

שורה תחתונה:
לחברי שרוצים לתאר בעצרת שם עצם מה אני עושה בזמני הפנוי, עומדים לרשותכם המושגים הבאים:
רץ
מרתוניסט
טריאתלט

לשימוש בכינוי אחר, יש להפנות בקשה רשמית ב 3 העתקים.

יום ראשון, 1 במאי 2011

בדקתי את כוח המשיכה... הוא עובד

לטריאתלון עמק הירדן, הטריאתלון הראשון של העונה, היו הרבה סיבות לא להגיע:
1. כושר ירוד שנבע ממיעוט אימונים בחודשים האחרונים.
מיעוט האימונים נבע ממספר סיבות:
הראשונה - שינוי בסדר העדיפויות שלי עם הצטרפותו של רועי הגוזל למשפחה.
השניה - מכת פציעות בחודשים האחרונים שקטעה כל רצף אימונים שכבר הצלחתי לייצר.
זה התחיל בכאבי גב בסוף פברואר שהשביתו אותי לבערך שבועיים, ונעלמו לאחר הרבה חיזוקים ומתיחות, ונמשך בנפילה מהאופניים החדשים לפני חודש, מה שהותיר אותי עם צלקת בסנטר, שן קדמית משופצת, רגישות בפרק כף יד שמאל והשבית אותי מרכיבה למשך 3 שבועות.
מה זה מושון, לא סידרת שן חדש?
2. בנוסף לכושר הירוד שהייתי בו, התאריך של התחרות לא בא לי כל כך טוב.
באותה שבת חלה שבת חתן של גיסי לעתיד (שאני הצלחתי לקבל ממנה פטור) אבל נעמה ורועי לא יכלו לבוא איתי לתחרות.
מה גם שביום חמישי בלילה חלה מסיבת הרווקים שממנה חזרתי הביתה ב 5 בבוקר. לא פעילות אידיאלית 2 לילות שלפני תחרות.

3. חברי לטריו אינם משתתפים - שטיינברג פיתח דלקת גרון (לדעתי הוא פשוט מחריש את האופניים החדשים ומתכנן לחשוף אותם רק בפרנקפורט), ורמבו כבר לא מתאמן מאז הישראמן.

4. מזג האוויר - גם יום לפני התחרות עוד התלבטתי אם לנסוע, לאור תחזיות מזג האויר הקודרות. הנפילה מהאופנים קרתה בהחלקה על כביש רטוב, ועדיין לא החזרתי את הבטחון ברכיבה באופן מלא. לא מתאים להפצע 3 ימים לפני החתונה, ושבוע לפני טיסה לרומא.

למרות כל אלה, הרבה זמן לא התחריתי (לא השתתפתי בטריאתלון כמעט שנתיים), ומאד רציתי לעשות תחרות אז הפשרה בהתאם לסיבות שלמעלה היתה לעשות ספרינט. זו תחרות שאני לא צריך להיות בכושר גבוה בשבילה, וגם בגלל הזינוק המאוחר אני יכול להגיע בבוקר מהבית ולא צריך לישון ליד הכנרת.

לבסוף הוחלט - ניסע ונעשה תחרות בשביל הכיף.

בוקר התחרות
קמתי ב 4:30 וב 5:45 כבר הייתי בדרך.
הגעתי תוך פחות משעה וחצי לכנרת והתארגנתי בכיף.
חימום קצר בשטח ההחלפה, וחימום רטוב בביצה העכורה שנקראת הכנרת.
טוב שהשארתי את החליפת שחיה באוטו כי לא היה קר כל כך והזמן שהחליפה היתה תורמת לי היה פחות מהזמן שהיה לוקח לי לצאת ממנה.

9:05 - זינוק.
לא השחיה הכי טובה שלי אבל גם לא רע. יצאתי מהמים אחרי 16 דקות ואחרי 20 כבר הייתי על האופניים.
כבר מתחילת הרכיבה שמעתי קליקים מהגלגל האחורי. כנראה שאחד הסנסורים לא ישב טוב. קיבלתי החלטה לא לעצור ולהמשיך ככה. הבעיה היתה שהגרמין קצת התחרפן בגלל זה ולא היה לי מושג כל הרכיבה מה המהירות והקדנס שלי, וגם הוא החליט כל כמה שניות לעצור בגלל שלא הצליח לזהות את הסנסור (מה שגרם לכך שלא היה לי מושג מה הזמן האמיתי שלי).
בערך ק"מ אחרי הסיבוב של הרכיבה התחיל מבול מלווה ברוחות עזות.
הסערה (שנמשכה עד סיום הרכיבה) גרמה לי להאט (גם מחוסר בטחון וגם בגלל רכיבה נגד הרוח) עד כדי כך שהחצי השני היה איטי בדקה וחצי לעומת החצי הראשון.
עדיין למרות שלא היה לי מושג אמיתי, היתה לי תחושה שנתתי רכיבה טובה (המטרה ההתחלתית שלי היתה יותר מ 30 קמ"ש). בסה"כ רכבתי 20 ק"מ ב 37:42 - כמעט 32 קמ"ש.
החלפה מהירה ויציאה לריצה.
מזג האויר הקודר שהפריע לרכיבה דווקא תרם לריצה ורצתי ריצה קלילה ומהירה בקצב ממוצע 4:32.

20 מטר לפני שטיח הסיום, כבר אחרי שהכרוז הכריז בשמי, בחוסר שימת לב גורלי דרכתי באיזה בור, סובבתי את קרסול ימין והשתטחתי על הקרקע. קמתי מהר ורצתי לסיום אבל אחרי כל כך הרבה פעמים בעבר, היה לי ברור - נקע.
המצלמה הצליחה לתעד את ההשטתחות
עשיתי מתיחות, לקחתי את האופניים ודידיתי בזריזות לרכב והביתה בשביל לשים קרח כמה שיותר מהר. אפילו לא עצרתי לבדוק את לוח התוצאות, ולא היה לי מושג כמה עשיתי, כי השעון כאמור עצר מלכת מספר פעמים ברכיבה.

בדיעבד מסתבר שסיימתי ב 1:21:43. רביעי מתוך 17 בקבוצת הגיל (55 שניות מהר יותר היה פודיום), ו 21 מתוך 107 כללי.
אחת התחרויות הטובות יותר שלי. (בפעם האחרונה שעשיתי ספרינט בקיסריה ב 2008 סיימתי ב 1:31:20 ושם היתה החלפה קצרה בהרבה יותר).
רק קצת חבל על אקורד הסיום הצורם.

בחודש וחצי האחרונים היו לי 2 מפגשים מקרוב עם הקרקע.
עכשיו שוידאתי שכוח המשיכה עובד, אני יכול להפסיק לבדוק אותו.

ובינתיים בין סנפרוסט תירס קפוא לאדממה מתכנן את התחרות הבאה בעוד 3 שבועות ומקווה שאוכל לרקוד בחתונה ביום שלישי...