יום חמישי, 29 בדצמבר 2016

שמיכה זוגית - מספיק עם השקר הזה!

זה לא פוסט אופייני בבלוג הזה, אבל לאחרונה רכשתי שמיכת חורף חדשה והרהרתי רבות בנושא.
יש לי הרבה מה להגיד על זה, אז מוכנים או לא - הנה זה בא:


אני לא זוכר מתי גיליתי את הענין הזה של שמיכה זוגית.
אי שם ב 2004 כשעזבתי את בית הורי, קיבלתי מהם בסיס מיטה עם מזרון זוגי, וכמה סטים של מצעים, איך לא, עם ציפה זוגית. אז קניתי שמיכה זוגית. הגיוני, לא?
במשך כמה שנים התכרבלנו באופן זוגי אני וזוגתי תחת השמיכה. סה"כ קונספט מאד רומנטי.
בחורפים הקרירית בדירתנו הקודמת, אשתי החלה להוסיף לעצמה גם שמיכת פליז תחת השמיכה הזוגית. 
אחרי כמה זמן היא החלה להתלונן שאני "גונב" לה את השמיכה מתוך שינה.
בקונספט הרומנטי נוצרו סדקים נוספים בעונות המעבר. אשתי רצתה להשאר עם הפוך, ואני רציתי לעבור לשמיכה דקה יותר.
בחורף קר במיוחד, הוצאתי מהבוידעם שמיכות יחיד מפוך מאד מחמם, ואלתרנו מ 2 סטים בודדים זוג ציפות בודדות.
עדיין בקיץ נשארנו עם השמיכה הזוגית שלנו.
אחרי כמה זמן גם על זה ויתרנו, ועברנו לישון בשמיכות יחיד.
לרגע לא הסתכלנו לאחור, והשינה שלנו השתפרה בהמון מאז.
יש לנו 3 סטים של 5 חלקים (מצרך נדיר בנוף המצעים), והם מספקים אותנו.
מהציפות הזוגיות נפטרנו מזמן.
בקיץ האחרון אשתי ישנה עם פוך ואני עם ציפה בלבד, ובחורף הזה, כששמיכת הפוך הכבדה שלי הרגיזה אותי, לא היתה לי בעיה להחליף אותה בחדשה רק לעצמי.

תכלס, אני ממש לא מבין מי התחיל עם השקר הזה, ולמה הוא עדיין רץ?
יש תעשיה שלמה שממשיכה לתחזק את העניין הזה של שמיכה זוגית. תאמינו לי שממש קשה למצוא סטים של 5 חלקים.
ולמה בכלל זה הגיוני? כי המזרון זוגי?
ואם שמיכה זוגית אז למה לא כרית זוגית?

הדבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו, זה שזה חוסך מקום בארון כשהשמיכה לא בשימוש. אבל בשביל זה המציאו שקיות ואקום.

מוגש כחומר למחשבה.
תשנו על זה איזה לילה.

יום חמישי, 22 בדצמבר 2016

שקשוקה על דלורית

קצת בא לי לגוון עם ארוחת הערב וגם לדחוף אליה קצת פחמימות.
אתם מכירים אותי. אני עצלן. למי יש כוח בסוף יום כשרעבים להתחיל להשקיע?
המתכון הבא לקח לי אולי 15 דקות עבודה.


מה שקשה אולי לראות בתמונה זו שקשוקה עם גבינת גאודה וצ'דר כתומה, נחה על דלורית עם זילוף טחינה מעל.
זה מה זה פשוט:

הדלורית:
לקלף ולחצות לאורך.
12 דקות במיקרוגל.
להוציא את הגרעינים בכף.

שקשוקה:
שמן זית במחבת
1 בצל קצוץ לטגן קצת
לשפוך פנימה 1 פחית עגבניות מרוסקות Mutti, לערבב ולהביא לרתיחה
מלח, פלפל, פפריקה וכמון לפי הטעם.
שוברים פנימה 4 ביצים ומורידים לאש קטנה.
לפזר כמה פרוסות גבינת צ'דר וגאודה מעל וגם קצת זעתר.
נתתי לזה כ 15 דקות כי אני אוהב את הביצים קצת רוקדות, אבל כאמור לפי הטעם והמרקם המועדף.

בתיאבון! יצא טעים!

יום שלישי, 29 בנובמבר 2016

אישי זה הכי אחי

לפני 4 חודשים התחלתי לעבוד בעיר מגורי רעננה.
היה לי ברור שהסטיה הקטנה בדרך הביתה ממקום עבודתי הקודם בעזריאלי למועדון שלנו השוכן באיזור התעשיה של בני ברק תהפוך לוואחד סיבוב.
וגם היה לי ברור שהסיכוי שאגיע לאימון קבוצה באמצע השבוע או בשישי צהרים שואף לאפס.
החלק הראשון של הפתרון לבעיה הזו בא בצורת חזרה לקבוצת הריצה של מני בהרצליה, אך הכרתי את הסטורית הפציעות שלי ורציתי להמשיך ולהתחזק, ולא התחשק לי להתחיל להתאמן במועדון חדש. גם לא חשבתי שאימוני קבוצה של פעם בשבוע יתנו את המענה הממוקד לצורך שלי.

החלטתי להתחיל להתאמן עם מאמן אישי, במועדון שלנו - אימון אחד בשבוע אחד על אחד + אימון השלמה בחדר כושר המינימליסטי אך מספק שיש לי בעבודה.
אין ספק - זה עסק יקר, אבל זה היה לי מספיק חשוב בסדר העדיפויות.

התחלתי לעבוד עם גיל ליאור, שמאמן אצלנו במועדון.
פרטתי בפני גיל את הסטורית הפציעות שלי, וחוסר האיזון שלי. יש לי נטיה חזקה מאד להפצע בצד שמאל. רשימת הפציעות בעשור לא מותירה מקום לספק. זה צד חלש יותר אצלי. הוא מעולם לא קיבל את תשומת הלב הראויה לו והוא הראשון להפגע.
המטרה הראשונית שהגדרתי לגיל היתה מוביליטי, טווחי תנועה ועבודת כוח. המטרה היתה ברורה. הייתי צריך מבנה תומך לאימוני הריצה שלי.

אחד הדברים שאני אוהב בגישה של גיל, היא ההדרגתיות והיסודיות. אנחנו עובדים כבר 4 חודשים, כמעט כל שבוע, ולאורך כל התקופה הזו גיל מקפיד על התקדמות הדרגתית, לא מזניח טכניקה לטובת עוד משקל.

מהתחלה ולאורך כל התקופה גיל מקפיד על עבודה א-סימטרית למניעת פציעות, עבודה בטווחי תנועה מלאים (שלא האמנתי שאני יכול להגיע אליהם - לא תאמינו כמה הכתפיים שלי נפתחו ב Push Press) ובונוס - לראשונה מאז אותו פלנטר פשיאטיס ארור לפני 3.5 שנים - הצלחתי להתאמן יחף.

בחודש האחרון זנחתי את אימוני הריצה בגלל אילוצי לו"ז, ונכנסה גם קצת עבודה אירובית.
האימון הבא לא ממש מייצג את העבודה שאנחנו עושים בדרך כלל, אבל הוא היחיד שיש לי איזשהו תיעוד ממנו


הסט המצולם (שלא צולם עד סופו כי לגיל נגמר המקום - כן אני גם חוזר את כל הדרך עם המזחלת...), בוצע על ידי 4 פעמים. לא לפני שביצעתי עוד 4 סטים שכללו משיכה של המזחלת בחבל, ולקינוח היו גם רביעיית סטים עם קטלבלס. יופי של בילוי למוצ"ש.

האימון הזה כאמור היה אימון חריג בנוף האימונים שלנו שבדרך כלל יש בהם הרבה עבודת בסיס.
מצד אחד בתקופה הזו לא כבשתי שיאים חדשים (בסקוואט, דדליפט, ותרגילים נוספים), פשוט כי זה לא הפוקוס. מצד שני אני בטוח שבכל אחד מהם השיא שלי היום נמצא לפחות 20% מעל מה שהוא היה לפני שהתחלנו לעבוד.
רק לפני מספר ימים ביצעתי EMOM של 10 דקות, בכל דקה עגולה 3 סקוואטים עם 55 ק"ג, ובקלות גם יכלתי להמשיך לעוד כמה סטים (אבל לגיל היו תכניות אחרות).

לסיכום, אם מתאפשר כלכלית, אימון אישי הוא בהחלט פתרון נהדר למי שזמן האימונים השבועי שלו קצוב, וכמו כן צריך לעבוד על חולשות ספציפיות.
ולגבי גיל - מקצוען אמיתי.

יום שישי, 14 באוקטובר 2016

3 שנים בלי פיתה

4.10.2013. שישי בצהרים. שיחה אקראית עם ירי על תזונה נקייה ואחריה אני מחליט לנסות לחודש את העניין הזה.
מפה לשם כבר 3 שנים שהעסק הפך לדרך חיים.
יש כל מיני מאכלים שפשוט לא נגעתי בהם ב 3 שנים האלה. אפילו לא טעימה, יש כאלה שטעמתי פה ושם, ויש שלא ויתרתי עליהם למרות הפליאו. קבלו את ה Highlights:


3 שנים בלי פיתה - באמת. אפילו לא ניגוב אחד. גם לא לאפה. שווארמה בצלחת. חומוס ביצה עם מזלג, או למתקדמים - ניגוב עם בצל...
3 שנים בלי קולה - לא קולה, לא דיאט לא זירו, בכלל אף לא משקה מוגז אחד פרט לבירה וטעימות סודה.
3 שנים בלי פסטה - תקשיבו זה אפילו לא חסר לי, ולא מגרה אותי. ניסיתי כל מיני פסטות מקמח אורז, מש וכו' אבל ביום יום זה לא משהו שאני מחפש לו תחליפים.
3 שנים בלי קורנפלקס - זה משהו שהייתי אוכל בעבודה כל יום, פעמיים. 3 שנים - אפילו לא ביס.
3 שנים בלי ג'חנון - אין מפגש משפחתי בשבת בבוקר בלי ג'חנון. אני בדרך כלל מחסל להם את הביצים...

ויש גם את הטעימות:
לחם - אם נחבר את כל הקידושים ב 3 שנים האחרונות + פעמיים טעימה מאפייה ביתית אולי נגיע לכיכר אחת.
פיצה - ב 3 שנים אכלתי קצת פחות ממגש.
המבורגר בלחמניה - היו פעמיים. ובפעם השניה זרקתי את הלחמניה באמצע כי היא לא היתה שווה את זה.

על מה לא ויתרתי:
גלידה - היו תקופות של פעם בשבוע, היו של 3 פעמים בשבוע. עכשיו אני בגמילה אז בחודש האחרון אכלתי פעם אחת בלבד גלידה.
עוגות שוקולד - זה כבר יותר נדיר אבל אני בדרך כלל לא מוותר על חתיכה מעוגות שוקולד רטובות.

למרות שלחם, קורנפלקס ופסטה היו חלק מאד מרכזי בתזונה שלי לפני 3 שנים, אני ממש לא מרגיש שהם חסרים לי היום. זה לא שאני מנסה לשבור שיא או ממש מתאמץ להמנע מהם. זה כאילו מחקתי את הדברים האלה מרשימת המאכלים האפשריים ובזה זה נגמר.
למרות שלאורך 3 השנים האחרונות היו עליות ומורדות בהקפדה שלי על התזונה, הצלחתי לשמור על הרעיון הכללי, וזה לדעתי הרעיון - להפוך את זה לדרך חיים.

אנשים אומרים לי: "אני לא חושב שאני אצליח לוותר על לחם" או  "אני לא יכול להיות שבע בלי לחם", ואני אומר: תנסו חודש. תראו איך תרגישו. אם תרצו לחזור ללחם אח"כ - הוא יחכה לכם.

יום רביעי, 12 באוקטובר 2016

בלוג נולד

יום כיפור הוא זמן של חשבון נפש.
אני אמנם לא צם, אבל בהחלט מנצל את הזמן להסתכלות אחורה ובעיקר קדימה.
למרות שהפוסט הזה גורם ל 2016 לשבור את השיא של 2014 במספר הפוסטים, ולמרות שיש לי לא מעט מה לכתוב על האימונים, על תזונה, על ההורות, בזמן האחרון לא יוצא לי לכתוב כל כך.
הסיבה המרכזית היא העבודה החדשה שהתחלתי לפני חודשיים, שפרט לכך שהיא מאד מעסיקה אותי, היא גם לראשונה בחיי המקצועיים מספקת לי חוויות שגורמות לי לרצות לכתוב עליהן.
מאז שנולד "מתחזק" לא כתבתי בשום מקום אחר. את כל מה שהיה לי לכתוב כתבתי פה. אז נכון שהחוויות של ההורות שלי לא תמיד עניינו את העוקבים הקרוספיטרים שלי ולהיפך, אבל איכשהו הכל התחבר לי לאותה משפחה.
את החוויות המקצועיות שלי החלטתי לתעד בבלוג אחר. גם כי הכתיבה היא קצת טכנית ועלולה להבריח קוראים מהבלוג הזה, וגם כי הבלוג נכתב באנגלית, וגם כי לא מעט זמן אני רוצה לנסות את הפלטפורמה של WordPress שאמורה להיות בכמה רמות מעל זו.
זה לא אומר שאני אפסיק לכתוב פה. בכל זאת, אני לא אכתוב בבלוג הטכני שלי על קרוספיט, תזונה והורות. אבל תדירות הפרסומים כנראה תרד קצת. לפחות בתקופה הקרובה.

אז למרות שהוא עדיין בחיתולים, ועוד לא ממש למדתי את עולם ה WordPress, אני גאה להציג את הבלוג החדש שלי:
A newbie to Ruby

מוזמנים לעקוב (בתקווה שאלמד במהרה איך לנהל את זה).

יום שישי, 16 בספטמבר 2016

משנס מותניים

כבר תקופה ארוכה שאני רוצה לקחת את עצמי בידיים. גם מבחינת התזונה וגם מבחינת האימונים. ויש לי המון תירוצים. עבודה חדשה שלי ושל נעמה, חופש גדול עכשיו הסתגלות למסגרת חדשה של הילדים. 1001 סיבות לא להתאמן. גם לגבי התזונה יש לי תירוצים: רק עוד גלידה אחת. רק טעימה מהעוגה הזאת, לק מהגלידה של הילד "שלא ינזל לו..." ובכלל למי יש כוח לבשל, והמסעדות שאני אוכל בהן בעבודה דוחפות סוכר ושמנים תעשייתיים לכל מנה.

אז החלטתי לעשות בדיקות דם. לראות כמה המצב חמור.
לפני כמעט שנה וחצי עשיתי בדיקות דם ומאד התגאיתי בערכים שלהם. מאז עברו הרבה גלידות בגרון ומעט מדי אימונים בגוף. עליתי גם כמה קילוגרמים במשקל (ולא משרירים).
ובאמת, הבדיקות היו פחות טובות במספר מדדים.
ה HDL שלי ירד מ 81 ל 64
הטריגליצרידים שלי עלו מ 50 ל 76
הכולסטרול הכללי עלה מ 268 ל 300
וה LDL (נתון מחושב) עלה מ 176 ל 221

הנתון האחרון גרם לרופא שלי להרים לי טלפון. מאד התרשמתי מכך שהוא טרח להרים אלי טלפון. זו רמת שירות שאני לא מורגל אליה מהרפואה הציבורית. הרופא אמר שבערכים כאלה של LDL הוא מחויב להציע לי טיפול רפואי. הבהרתי לו שלא אקח סטטינים, ושברור לי שבעזרת תזונה ופעילות גופניות אני יכול להפוך את הקערה ולהחזיר את פרופיל השומנים שלי לתקופת הזוהר שלו מלפני שנה וחצי.
קבענו שנערוך בדיקות חוזרות בעוד 3 חודשים.
בינתיים הוא הציע לי תוסף תזונה טבעי שתפקידו להוריד את ה LDL (מה שהעולם עדיין קורא לו "הכולסטרול הרע")
בהתחלה די נלחצתי מהעובדה שה LDL שלי קפץ ככה. בסהכ אני אמנם מתאמן פחות ואוכל פה ושם סוכרים אבל בואו נאמר את האמת. אני עדיין מנהל אורח חיים בריא יותר מרוב האנשים.
אחת הסיבות שקצת נלחצתי מהשיחה עם הרופא, היא שבשנים האחרונות העליתי את הכולסטרול שלי באופן מכוון, ושיחקתי על התחום העדין שבין סתם כולסטרול גבוה, לבין רמות שבהן רופאים ממליצים על תרופות. עכשיו לראשונה חציתי את הרף הזה. אני הולך נגד הממסד, וזו קצת אחריות גדולה מדי לכתפי הצנומות...
אז חזרתי לקרוא קצת (עוד משהו שהזנחתי בשנה האחרונה) ונזכרתי במחקרים שנעשו על LDL בשנים האחרונות.
עבור אנשים עם טריג' נמוך מ 100 המחקר המליץ להשתמש בנוסחא האיראנית (מ 2008), ולפיה ה LDL שלי הוא רק 195.
עוד נזכרתי ש LDL לכשעצמו אינו מזיק וגם הוא מחולק לשני סוגים. יש יחס ישיר בין כמות הטריגליצרידים לכמות ה LDL שבאמת מזיק.
למעשה מי שקרא את הפוסט הקודם שלי ואת "הסוד הקדמוני" זוכר את 3 הנוסחאות הבאות מכאן.

1. HDL / Total Cholesterol - אידיאלית גבוה מ 0.24 - אצלי 0.21 (0.30)
2. Trig / HDL - אידיאלית 2 או נמוך יותר - אצלי 1.19 (0.62)
3. LDL / HDL - אידיאלית 4.3 או נמוך יותר - אצלי 3.45 (2.2)

למרות שהיחסים שלי פחות טובים כעת מבשנה שעברה (הערך הקודם בסוגריים), עדיין מצבי טוב ואני רחוק מאד ממחלות לב. בכלל, ההסתכלות רק על נתון אחד כמדד לבריאות היא מאד בעייתית.
לכן בשלב זה החלטתי שלא לקחת את אותו תוסף שרשום עליו שמוריד רק את ה"כולסטרול הרע" ה LDL. היות שמדובר בנתון מחושב, אני מאד מתקשה להאמין שהוא לא משפיע גם על דברים אחרים.

כאמור פרופיל השומנים שלי פחות טוב מבשנה שעברה, אבל הוא לא משהו להלחץ ממנו.
מה כן הטריד אותי בבדיקות הדם שלי? הנתון הבא:

לראשונה, בלמעלה מעשור של בדיקות דם, הסוכר בצום שלי מעל 100. בבדיקה הקודמת בשנה שעברה הוא היה 91. עליה של 13%. אז נכון שזה עדיין רחוק מאד מסוכרת, וגם האמינות של בדיקה בודדת יכולה להיות מופרכת בבדיקה הבאה, אבל עדיין - לא לעניין.

אחת המטרות של הבדיקות היו לטלטל אותי קצת. וזה הצליח. כמו שאמרתי כבר תקופה שאני מחפף. לא סתם אתם לא רואים פוסטים על בישולים או על אימונים. אני לא ממש מבשל בעת האחרונה וגם מתאמן מעט מאד.
סוף סוף החלטתי לקחת את עצמי בידיים ולנצל את 3 החודשים האלה כדי להחזיר את המצב כמה שיותר למה שהיה לפני שנה.
אז איך זה נראה? 
מבחינת התזונה, לא ממש רחוק מאתגר הפליאו אבל עם התאמות אישיות.
הפסקתי באופן מוחלט לאכול סוכרים. לא נוגע. לא ביס ולא לק מהארטיק של הילד שחס וחלילה לא ינזל עליו ולא כלום. ככה זה אצלי. אין במידה. הכל או כלום. בשבוע האחרון צלחתי מסיבת יום הולדת של חמותי, יום כיף בעבודה (עם סופלה שהיה סופר מזמין), ובירות ב happy hour. 
גם צמצמתי את כמות הפירות שאני אוכל ביום, ואני מתנזר באופן מוחלט מתמרים.
גם הבירות כרגע מחוץ לתפריט.
מדי פעם יין אדום לתת בוסט ל HDL.
הורדתי את כמות הפחמימות ובכלל העברתי אותן לשלב מאוחר יותר ביום ובעיקר אחרי אימונים.
החזרתי את הירקות לצלחת שלי אחרי תקופה ארוכה שהיה ליד הבשר בעיקר אורז.

ומה באימונים?
יצרתי לעצמי שגרת אימונים חדשה של 2 אימוני כוח בשבוע ואימון ריצה אחד. (על כך בהרחבה בפוסט נפרד)

נפגש עוד 3 חודשים...

יום שישי, 2 בספטמבר 2016

לרוץ בלי מטרה

אי שם בקיץ 2007 התחלתי לרוץ.
אני זוכר עד היום את הריצה הראשונה. ההקפה של 1800 מטר בפארק הלאומי. 11 דקות של סבל.
אחרי כמה ימים רצתי שוב והפעם 2000 מטר ב 12 דקות.
כל כמה ימים הוספתי דקה.
רציתי תוך חודש לרוץ 2000 בפחות מ 10 דקות. הצלחתי.
ואז נולדה מטרה חדשה. 10 ק"מ. קבעתי מירוץ וכעבר 3 חודשים גם המטרה הזו הושגה, ואז נרשמתי למרתון.
אחרי שנכבש מרחק המרתון, הגיעו מטרות המהירות. לשבור שיא ב 10 ק"מ, 5 ק"מ, 15, חצי מרתון, מרתון.
לפני 3.5 שנים רצתי את המרתון המהיר ביותר שלי. סיימתי אותו עם פציעה אכזרית שבעקבותיה לא חזרתי לרוץ במסגרת מסודרת.
ואז נכנסתי לקרוספיט. לראשונה המטרות שלי היו בריאותיות ולא תחרותיות.
כבר זמן מה שאני רוצה לחזור לרוץ קצת. לא משנה כמה קרוספיט אעשה, כושר הריצה שלי ברצפה.
ועכשיו כשהתחלתי לעבוד ברעננה, החלטתי לחזור לאימוני הקבוצה של מני בפארק הרצליה.
בינתיים אני עושה את האימונים במתכונת לייט. מדדה לאיטי לאורך המסלול. 3.5 שנים בלי לרוץ זה הרבה זמן. אני אמנם חזק יותר היום, אבל גם כבד יותר ב 10%.
בשנתיים האחרונות קצת שכחתי מה זה לקום מוקדם בבוקר. וגם אם כן זה היה עם הילדים. מצאתי שלהרים משקולות ב 7 בבוקר זה קשה מדי לגוף שלי. לעומת זאת, לרוץ אפשר גם ב 5:30.
באופן מפתיע, בחודש האחרון הגעתי ל 4 אימוני ריצה, שלושה מהם ב 5:30. מה שמפתיע פה הוא שעכשיו אין לי שום מטרה תחרותית שתוציא אותי מהמיטה בבוקר. ובכל זאת, בכל יום רביעי, כשהשעון מפזז ב 5:00, אני זורק את עצמי מהמיטה. שוט אספרסו ונוסע לפארק.
כרגע אין לי שום מטרה. לא מירוץ כזה ולא אחר. פשוט לרוץ. 
יכול להיות שנגמלתי מההתמכרות שלי לתחרויות?
יכול להיות שהתבגרתי?
לא סביר...

תמונה מימים תחרותיים יותר



יום שבת, 27 באוגוסט 2016

רשמים מנופש אוגוסט משפחתי

דמיינו לעצמכם אוויר הרים צלול כיין, בטן גב בכיסא נוח על שפת הבריכה, ארוחות עשירות ובעיקר שקט ושלווה. הסיבה שאתם צריכים לדמיין את כל זה היא שבמציאות הבן שלכם כבר חצי שעה בוכה בחדר האוכל "אני רוצה את האוכל הצהוב!!!!"

קבלו 4 רשמים מנופש אוגוסט משפחתי במלון אי שם באיזור ירושלים.

1. חינוך קולינרי - למרות שהילדים שלי אכלו בעיקר זבל בחדר אוכל, אני מניח שאני יכול להתנחם בעובדה שהילד הגיע לגיל 3 ועוד לא יודע שלאוכל הצהוב הזה קוראים קורנפלקס. כנראה שבכל זאת עשינו משהו נכון. מצד שני, עם ההתמכרות שלו לטחינה אנחנו די פיפטי-פיפטי בסיכון לסלמונלה.

2. אם כבר מדברים על סלמונלה - או אי-קולי או <השלם עם חיידק אחר שהיום בכותרות>, בריכות בתי מלון ידועות כעשירות במזהמים טבעיים, ובמלון שלנו היתה אטרקציה מיוחדת בדמות מזרקות עם מגלשה לתוך בריכת פיפי-קקי שאני בספק רב אם מישהו טרח לצייד אותה באיזה חומר חיטוי, ובאמת רועי ש"סיים מסלול" במגלשה הזו, הצליח לחזור הביתה מהנופש עם אחלה וירוס שלשולים והקאות.

3. "חום יולי אוגוסט אז היה כבד מאד" - אז היה כבד מאד? ומה עכשיו? כשהשיר נכתב בשנת 88 אם הטמפרטורה היתה עולה על 30 מעלות היו קוראים לזה שרב. היום, כשיש יום במישור החוף עם פחות מ 30 מעלות אומרים שקריר לעונה. להסתובב בחוץ באוגוסט זה גיהנום. אני מוריד את הכובע בפני אמא שלי ששרדה שתי לידות בסוף אוגוסט (למרות שזה היה לפני 36 שנה), ובין הברירה לנפוש בכבשן האילתי, לבין הלחות הטבריאנית, איזור ירושלים מספק אתנחתא מרעננת. היה פשוט חם ונעים.

4. החיים שלי תותים - בשנים האחרונות, לאט לאט בניתי לי אורח חיים שלא מתפשר על איכות. אני ישן על מזרון של כמה אלפי שקלים, והוא שווה כל שקל. אני לא זוכר מלון אחד שישנתי בו (פרט אולי למלונות בוטיק) עם מזרון טוב יותר מזה שיש לי בבית, ועל המזרון במלון הזה ישנתי רע... חוץ משנ"צ אחד שהיה לגמרי במקום. (לא לנצל את זה ששני הילדים נרדמו זה פשוט פשע...)

אני מכין לעצמי את האפרסטו-שוט-שמנת שאף בריסטה באף בית קפה לא יצליח להתעלות עליו.

החביתת 4 ביצים עם גאודה ובצל שלי תנצח כל חביתה של שמן קנולה שעומדים בשבילה רבע שעה בתור בבוקר... כל המאפיה בחדר אוכל, קינוחים פרווה ועוד מנות תעשייתיות ממש לא מדברות אלי. כל הדברים שהתרגלתי לצרוך ביום יום בבית מתעלים על כל מה שיש למלון להציע.
תכלס, ביום יום החיים שלי הרבה יותר טובים מבית מלון.
משהו שכדאי לזכור, עד אוגוסט הבא...

יום שלישי, 9 באוגוסט 2016

הקיטנה של אבא: I know Kung Fu!

2 נקודות למי שזיהה את מקור הציטוט בכותרת.
הציטוט לקוח מהסרט האלמותי: "The Matrix" העוסק בעולם בו התודעה שלנו מטיילת במציאות ממוחשבת, ואם רוצים ללמוד יכולת חדשה פשוט טוענים תוכנה ותוך שניות רוכשים את היכולת. בקטע המפורסם טוענים לניאו תוכנת קונג פו וכך תוך שניות הוא יודע מה שלוקח לאנשים שנים ללמוד


Show me...

אני לא מרבה לכתוב על העבודה שלי, כי תכלס לדעתי זה לא באמת מעניין את קוראי הבלוג, אבל מחר כאמור אני מתחיל עבודה חדשה (איך הזמן טס כשנהנים), ואני ניגש אליה עם הרבה התלהבות לצד לא מעט חששות.
העבודה היא בעולם תוכן שונה מאד מכל מה שעסקתי בו עד היום, בטכנולוגיות חדשות ושפות תכנות שאני לא מכיר. אחרי שבשנתיים וחצי האחרונות עסקתי יותר בניהול, וכמות שורות הקוד שלי הצטמצמה מאד, אני חוזר להיות מתכנת במשרה מלאה.
אז בשביל לגשר מעט על הפערים עשיתי ב 3 הימים קורס אינטרנטי קצר באחת משפות התכנות שאעסוק בהן: Ruby.
אז זה עוד לא כמו במטריקס, אבל זה נחמד איך היום כל אחד יכול להכנס לאינטרנט וללמוד שפת תכנות מאפס ב 10 שעות.

I know Ruby!
לאמר את האמת זה קורס מאד בסיסי וכנראה המצב שלי הוא יותר "You know nothing, Jon Snow" אבל זה נותן לי קצת בטחון שלפחות לא אשב מול שורות קוד בפה פעור והלם מוחלט.

אז זהו. נגמרה הקיטנה. 
מחר עבודה חדשה. 
שיהיה בהצלחה.




הקיטנה של אבא: ילד חולה

במוצ"ש נעמה נסעה עם רועי לנופש בצפון ואני נשארתי בבית עם איתי.
לכאורה תכנית לא רעה שמאפשרת לכל אחד מאיתנו לבלות זמן איכות אחד על אחד עם אחד הילדים.
קבענו פליי-דייט עם אחד הילדים בגן ליום ראשון.
כבר תכננתי לקחת אותו לסרט או רכיבה על אופניים בשני.
אבל תכניות לחוד ומציאות לחוד.
אחרי שהם נסעו הספקתי לבלות עם איתי שעה בגינה. כשהגענו הביתה הוא התלונן על כאב בטן ובילה שעה בשירותים עד שהקיא את נשמתו. היה תענוג.
בבוקר למחרת הוא העלה חום אבל בניגוד לכל מחלות החום שהיו לו הוא היה אפתי בצורה מדאיגה. לא אכל כלום, בקושי שתה, ולא הסכים להרים את עצמו מהספה, ולמרות שלא אכל כלום המשיך להתלונן על כאבי בטן עזים.


אולי בגלל שעבר הרבה זמן מהפעם האחרונה שהוא היה חולה לא הייתי רגיל לזה, אבל אני לא זוכר התנהגות כזו ממנו הרבה זמן, אז הלכתי לרופא. דווקא לפני הרופא הוא פירק קערת קוסקוס והתחיל להראות יותר טוב.
הוא אפילו דרש שנצא לשחק בחוץ ושניסע לגינה בלי דשא (הגענו עד הסופר כשהוא ביקש לחזור הביתה).
כבר הייתי בטוח שהבריא, עד שב 1:00 בלילה הוא שוב התעורר עם חום גבוה, ואח"כ שוב ב 6:30 בוכה ש"בא לו כפפות!" זרקתי עליו כפפות גומי שמצאתי במטבח וחזרתי לישון, ואז ב 8:15 גיליתי שהוא החליט לעבור עצמאית לשינה בסלון.
אז הוא כבר קם בלי חום אבל איכשהו נכנס למוד בכיינות (ולא יצא ממנו עד הלילה).

הדילמה המרכזית היתה איך להעביר את הזמן עם הילד.
אני לא ממש מפעיל מצטיין, במיוחד של איתי. עם רועי אני עוד יכול לעסוק בבניה של לגו או דגמים אחרים. לאיתי אין ממש סבלנות. אני טוב בלקחת לגינה, לבריכה, לג'ימבורי או לתת להם לשחק אחד עם השני.
עכשיו לא היה לי את השני, והאופציות האחרות היו כרוכות בהרבה שמש, שחשבתי שלא נכון שיקבל.
אז הלכנו לג'ימבורי. 
הג'ימבורי בבוקר של תחילת אוגוסט מאופיין בהמון אמהות עם תינוקות, אז היה קצת משעמם, אבל היה נחמד לראות את איתי, בהעדר אחיו הגדול, יוצר תקשורת עם ילד אחר.
סבבה, שעה בג'ימבורי, עוד קצת קניות, ארוחת צהרים, ועכשיו מה? "לך לישון!"
הלך?
זיבי הלך!
לא נעים להגיד אבל גם לי היו תכניות ליום הזה. הקיטנה היתה אמורה להתחיל ב 16:30-17:00, והיא כבר יומיים שלמים אורכת כל היום. (שעות נוספות). היתה לי רשימה ארוכה של סידורים, שלרובם לא הגעתי, אבל חלק הצלחתי להשחיל בין שינה לתכנית טלויזיה.
אני לא גאה בזה אבל הילד ראה המון טלויזיה ב 48 השעות האחרונות.
יש גם ימים כאלה.
רק שיהיה בריא.

יום חמישי, 4 באוגוסט 2016

הקיטנה של אבא: חוזר לרוץ

היות העבודה החדשה שלי מאד קרובה לבית, ומועדון הקרוספיט פחות, ולאור העובדה שבחודשיים האחרונים הצלחתי להגיע לאימון אחד בשבוע במקרה הטוב, החלטתי בצער רב להפסיק את המנוי.
זה לא סוף הסיפור עם Crossfit TLV - המועדון האהוב שלי, אבל לבינתיים עד שאבין מי נגד מי בעבודה החדשה חבל שאני סתם משלם ולא הולך.
בכל זאת אני צריך להזיז את עצמי, וכבר זמן מה חשבתי לחזור לרוץ, אז בדקתי עם מני (המאמן המיתולוגי) אפשרות להצטרף לקבוצת הריצה שלו בפארק ברביעי בבוקר.
רק שתהיו בעניינים, ב 3 השנים האחרונות, מאז פציעת הדורבן-נולד שלי, לא רצתי באופן מסודר ורצתי אולי 15 פעם בכלל.
גם להתאמן בבוקר הפסקתי מאז שברתי את היד באימון בוקר לפני שנה וחצי.
באופן כללי בשנה האחרונה הגעתי למסקנה שאימוני כוח על הבוקר זה לא רעיון טוב. שמתי לב שאני פשוט מסוגל להרים הרבה פחות בבוקר. הגוף עוד לא התעורר והסיכוי לפציעה גדל.
דווקא לגבי הריצה הסיפור הפוך, ובמיוחד בקיץ הישראלי, ככל שיותר מוקדם יותר טוב.
וכך גם חשב מני שהקדים את האימון בחודשי הקיץ ל 5:30 לפנות בוקר!!! וואט דה פאק?!
חייבים לנסות, חשבתי לעצמי וניגשתי להטעין את שעון הגארמין שלי שלא היה בשימוש כמה חודשים טובים


איך יודעים שהגארמין לא היה בשמוש הרבה זמן? מהרגע שלחצתי על כפתור ההדלקה עד שהשעון הואיל להתעורר עברו לא פחות מ 7 דקות!

להפתעתי (הלא רבה) לא היינו המשוגעים היחידים בפארק באור ראשון ואת הפארק פקדו עוד 2 קבוצות ריצה.
לאחר חימום עברנו לתרגילי טכניקה וכוח על הדשא (עם זה לא היתה לי בעיה). בשעה 6:00 ניגשנו לחלק המרכזי של האימון, ואני (נוטף זיעה) העפתי מבט במד הטמפרטורה שהציג 26 מעלות, וחבל שלא הציג אחוזי לחות כי היו איזה 200..
החלק המרכזי של האימון כלל 6 סטים של 1 ק"מ עם דקה וחצי מנוחה. אני בתור תושב חוזר קיבלתי הנחה ל 3 סטים בקצב הזדחלות, וגם במהלך הריצה המאד איטית שרצתי הרגשתי השרירים ברגל שמאל נוקשים ומשוועים למתיחות ותרגילי גמישות...
בכלל אני חושב שהמסגרת שתתאים לי תהיה שילוב בין אימוני קרוספיט ומוביליטי לריצה. נראה איך זה יסתדר...

לפני הצהרים היתה לי שיחת וידאו עם המנהל החדש שלי (שממוקם באיטליה) שהזכירה לי שחלאס עם הקיטנה וצריך גם להתכונן לעבודה החדשה. אז כהכנה לשיחה ביליתי את הבוקר במאבקים טכנולוגים ונסיונות התקנה כושלים במחשב, ויצאתי מהשיחה עם עוד סדרת משימות לימוד להמשך השבוע.

בעקבות פוסט שראיתי בפייסבוק החלטתי לנסות לראשונה להכין בצהרים את החבילאפה (חביתה בצורת לאפה) ולמלא אותה בבולונז. סה"כ שתי ביצים, קצת שמנת מתוקה ומלח.


היה נחמד אבל נראה לי שצריך לשחק עוד קצת עם המרכיבים והתבלון...
אחרי בוקר העבודה והשיחה עם המנהל הרגשתי שעבדתי מספיק ליום אחד והרווחתי זמן טמטום מול הטלויזיה. ראיתי פרק אחד של "האנטומיה של גרי" (מסתבר שהחרא הזה עוד משודר. הפסקתי לפני 3 עונות וכלום לא השתנה...), פרק של "צומת מילר" והספקתי להגניב עוד 3 פרקים של העונה החדשה של Suits לפני שיצאתי לאסוף את הילדים.

נעמה לקחה את איתי לבריכה ואני לקחתי את רועי להסתפר. באופן מעורר התגאות הוא ניהל דיאלוג מאד פורה כולל הנחיות עם הספר, ואפשר לי לצפות בשקט בשידור חוזר של רמזור שהוקרן במספרה...
אח"כ לקחתי אותו לאכול גלידה, זיתים ופלאפל (בסדר הזה...)

לפני השינה גיליתי את תוצאות התחביב החדש של הילדים שלי בחדר השינה שלהם: בניית מלכודות על ידי קשירת מלא סרטים וחבלים אחד לשני ולכל דבר שהוא כולל אופניים, מעקים, ארונות, דלתות וכו'.


אני לא יודע מה בדיוק הם מנסים ללכוד אבל מתחיל להיות בלתי אפשרי לעבור בבית...

יום רביעי, 3 באוגוסט 2016

הקיטנה של אבא: גלידה וגינון

צריך להגיד את האמת, בשבועות האחרונים אני לא מקפיד על פליאו.
לא התחלתי לאכול לחם, זה אפילו לא חסר לי. גם לא פסטה או דגנים בכלל.
אבל קיץ, וקיץ אצלי זה גלידה, ולמרות שאני מאמין שמנה אחת של גלידה בסופ"ש זה סבבה לגמרי, בשבועות האחרונים זה הרבה יותר מזה. בשבוע שעבר ביליתי 3 ימים בבודפשט עם נעמה, ובכל יום אכלתי גלידה (וגם בירה..). חזרנו לארץ והעברתי 3 ימים בלי גלידה, ואז בביקור שלי בסופר לפני יומיים עברתי ליד הגלידות של בן אנד ג'ריז, משם קרצו לי 2 פיינטים בטעמים חריגים. קפה ו"יוגורט יווני עם בננה וחמאת בוטנים"


אני אוהב להשלות את עצמי שבן אנד ג'ריס זו גלידה "בריאה". הסוכר בה הוא רק המרכיב השלישי ולא הראשון כמו בכל מיני מותגים מקומיים, אבל מפה ועד לרדת על חצי פיינט בישיבה... הגזמתי.
הגבול לדעתי עובר ברגע שאני קונה הביתה. באופן כללי אצלי בבית אין דברים שאני לא אוכל. כאמור לדגנים אני לא נמשך, אבל כשהגלידה יושבת במקפיא היא קוראת לי. אני לא רגוע עד שהיא לא מתחסלת. אז אתמול במספר הזדמנויות דגמתי את הגלידה עד שסופסוף בלילה גאלתי אותה מיסוריה. מעכשיו נחזור לפעם בשבוע...

בניגוד אלי, רועי דווקא מתקרב לפליאו. בזמן האחרון הוא מבקש שלא נשלח לחם לכריך בגן ואת הגבינת גאודה שיש בתוך הכריך אני עוטף בנייר סופג שלא תתיבש. יש גם קטע עם שזיפים בעת האחרונה...


השיא מבחינתי היה אתמול בארוחת הערב שלאחר כמה חודשים סוף סוף הוא אכל בשר אדום. הוא פשוט עף על סטייק סינטה של 100 גרם.
איתי לעומת זאת אפילו לא הסכים לנסות. "איכס, זה בשר". רק שניצל הוא אוכל הילד הזה.

אתמול נעמה חזרה מוקדם מהעבודה ולקחה את הילדים הביתה, מה שאפשר לי לנצל את כישורי לעבודות גינון אצל ההורים שלי.

השעה שנלחמתי על סולם בשיח ביגונוויליה סורר בעוד כל מיני חרקים אוכלים אותי הבהירה לי למה כנראה לא אגור בבית פרטי (או שכן ואשלם לגנן...)

לפחות בבית חיכו לי שאריות מכל הטוב של הערב לפני: סינטה, יין וגלידה...

יום שלישי, 2 באוגוסט 2016

הקיטנה של אבא: ים ובישולים

החופש בין העבודות הזה הוא לא 100% חופש. כי אצלנו במדינת היעילות אי אפשר רק לנפוש ולהנות, צריך גם לנצל את הזמן כהלכה. יש לי אג'נדה לחופש הזה, והיא כוללת כל מיני משימות לוגיסטיות בבית שאני דוחה כבר המון זמן, וגם קצת לימודים של טכנולוגיות חדשות לקראת העבודה החדשה.
וכמו בימי האוניברסיטה, אני פחות או יותר אעשה כל דבר שהוא לפני שאני אתחיל ללמוד.
אני זוכר שהייתי לוקח 4 ימי חופש ללמוד למבחן וב 3 הראשונים ניקיתי את הבית, בישלתי, עשיתי כביסות וכו' רק לא ללמוד. אז אתמול החלטתי שאחרי חצי שנה שלא שטפתי את האוטו והוא כבר שכח שהוא היה פעם לבן הגיע הזמן לפנק אותו, ואפילו הלכתי על שטיפת VIP (עלק) עם וקס וניקוי ג'נטים.
מילא המחיר המופקע ששילמתי על השטיפה אבל למה אני צריך לשרוף שעה בקניון עד שהאוטו יהיה מוכן?
אז ניצלתי את הזמן לקניות בסופר וביקור אצל הקצב (אחרי שגזרו לי את התן ביס אני צריך לבשל לעצמי כמה ימים...)

חזרתי הביתה בצהרים, כתבתי פוסט וניגשתי לבשל את הבולונז המפורסם שלי עם איזה בטטה במיקרו כתוספת


ואז החלטתי שבא לי לקחת את הילדים לים אז הכנתי שניצלים, חתכתי פירות ויצאתי לאסוף אותם.
אני לא יודע איך ילדים של אנשים אחרים אבל שלי הם מהסוג הלא זורם בעליל (מעניין ממי ירשו את זה). הספונטניות מהם והלאה. אולי זה בעיקר הגדול והקטן פשוט מיישר קו עם כל מה שהוא עושה. הייתי ממש צריך למכור להם את הים.
"מה פתאום ים עכשיו?"
"אבל יש שם חול.."
"תחנה קרוב. אין לי כוח ללכת"
אני מגדל שני בני 70. משהו איום ונורא.

אגב אם תהיתם מאיפה זה בא, הנה ההודעה שהגיע מאשתי כשסיפרתי לה שאני לוקח אותם לים בספונטניות (לא נגעתי).


היא צודקת אבל משום מה ההודעה הזו מאד שיעשעה אותי.(שיהיה ברור שקיבלתי ממנה אישור להסתלבטות הזו, והיא בטח תהיה הראשונה שתעשה לייק לפוסט. זו אשתי, הומור עצמי ופרגון).

בים הגדול השתחרר ונהנה. מצב הרוח של הקטן טייל בין ההנאה שלו מהים והסלידה שלו מהחול...
לאחרונה גיליתי את השוס הגדול של הים והבריכה כפלטפורמה להצגת מזונות חדשים ובכלל פיתוח תאבון.
הגדול טרף את השניצלים שהבאתי, והקטן - לראשונה בפני, אכל קצת אבטיח (מסתבר שבגן הוא אוכל עם הירוק אבל עשה לי טובה והסכים לאכול קצת בלי)


לילדים שלי יש התניה שבים או בבריכה אוכלים ארטיק. אני יודע שזה יבוא, אני פשוט צריך לדעת מתי להשתמש בזה. אז אתמול זו היתה דרך טובה להוציא אותם מהים כשכבר היה מאוחר ולגרום להם להתקלח.

סוף סוף הילדים הלכו לישון והגיע זמן להקדיש קצת תשומת לב לאמא.
בחסות הסינטה שחייכה אלי אצל הקצב, ויין Casillero del Diablo לזכר ימי דרום אמריקה העליזים, סגרנו את היום בארוחת ערב רומנטית.


יום שני, 1 באוגוסט 2016

הקיטנה של אבא: מ-ת-ח-י-ל-י-ם!

בוודאי שמתם לב שהבלוג עבר לתרדמת אביב בחודשיים האחרונים.
היו לכך כמה סיבות ולא נכנס אליהם עכשיו. מה שכן, עכשיו תקבלו הכל בריבית...
אתמול סיימתי את תפקידי בעבודה וברביעי הבא אני מתחיל לעבוד במקום חדש.
אני מתחיל פרויקט חדש (וזמני) בבלוג: "הקיטנה של אבא" - שיסכם את קורותי בשבוע וחצי הקרובים. פוסטים קצרים ותדירים. הנה מתחילים.

תכלס אתמול היה היום האחרון שלי בעבודה והקיטנה לא התחילה באופן רשמי אבל ביליתי את כל אחה"צ לבד עם הילדים אז זה סוג של הכנה.
קודם כל איך שנכנסנו הביתה כל ילד קיבל כוס שוקו. כן אני יודע שזה מלא סוכר, אבל זה הצליח לעצור את רועי מללקק את תבניות העוגה הריקות שהחזרתי מהפרידה בעבודה...

אח"כ ניסיתי לעבור לאיזו פעילות יצירתית ורועי בנה דגם משוכלל פרי דמיונו בלגו


בזמן שרועי עסק בבניה איתי עסק בהמתנה למייבש הכביסה שיחזיר לו את החיתול האהוב שהתלכלך בגן...
מהר מאד העסק התפתח למשחק האהוב על הילדים - מכות עם אבא.
עם אמא הם יושבים, מציירים בגואש, מדביקים, מציירים, יוצרים. איתי איכשהו הם תמיד רוצים ללכת מכות.

ללכת מכות עם 2 ילדים קטנים בגדול אומר שאני שוכב על המזרון והם מטפסים וקופצים עלי. אני רק צריך לוודא שהם לא מתנגשים אחד בשני או מתרסקים.
תתפלאו זה מעביר ממש טוב את הזמן ובונה רעב לארוחת הערב.
אחרי ארוחת הערב ועוד סשן קצר של מכות על הספה (מה יש להם?!) הגיע זמן הקסמים.

רועי, שמתרגל היטב את מיומנות השקרים בשנה האחרונה, הצליח למנף אותם לכיוון חיובי ועוסק בקוסמות חובבת (הודיני סטייל) בבית. הקסם החביב עליו הוא העלמת איתי מתחת למזרון שבתמונה. ממש כמו אצל הקוסמים הגדולים כשהוא מרים את המזרון איתי נעלם, ואחכ הוא מחזיר את המזרון ושוב חושף את איתי תחתיו. הסרטון המלא שמור במערכת.


אמבטיה, סיפור, כמה דקות טלויזיה ולמיטה.
סה"כ ערב מוצלח.

יום ראשון, 22 במאי 2016

לנקות את החרא

האני מאמין שלי לגבי הורות עדיין בבניה. סה"כ יש לי פחות מ 6 שנות נסיון.
חלק מהענין בהורות זה שלומדים תוך כדי הנסיון, וכנראה שהדרך לגישה הורית מגובשת עוברת בלא מעט טעויות, ועד שאני אלמד איך לעשות את זה נכון הם כבר יהיו גדולים.

דבר אחד שגיבשתי לעצמי כנקודת מוצא הוא שכנראה לפחות 70-80% מאיך שהילדים מתנהגים הוא תוצר של איך שאני מתנהג בסביבתם. ההבנה הזו די מלחיצה. זו חתיכת אחריות. לחשוב שכל פשלה שלי תשפיע עליהם בכזו רמה. מה שעוזר לי להתמודד עם הנטל היא ההבנה שמה שאני לא אעשה, כנראה שבגיל 20 הם יאשימו אותי בכל מה שדפוק בחיים שלהם, אז באמת כל מה שנשאר הוא לעשות את הכי טוב שלי, ולתת להם להתמודד עם השאר.

כלל אחד לגבי גידול ילדים, שקראתי עליו, למדתי אותו ואפילו ניסיתי אותו בהצלחה רבה הוא הכלל הבא:
אם הילד עשה משהו טוב - תעודד ותשבח אותו, אל תפסיק לחפור לו על זה יום ולילה.
אם הילד פישל - שחרר. הוא יודע שהוא פישל. הוא לא צריך לקבל את החפירה גם ממך.

בחלק הראשון אני ממש עושה חיל. על הדברים הכי קטנים הילדים שלי מקבלים עידוד מפה ועד להודעה חדשה. בחלק השני עוד יש לי הרבה מה להשתפר.

והנה מקרה שקרה לפני חודש. שלא תגידו שאני משתף רק בהצלחות. קבלו את כל החרא שלי. תרתי משמע ובלי פילטרים.
היינו בגינה ורועי היה צריך קקי. עד שחזרנו הביתה ברח לו טיפה בתחתונים. הוא התישב בשירותים אבל לא יצא לו.
טוב, אמבטיה.
הוא ישב באמבטיה ושיחק. אני הייתי בסלון.
-"קקי! קקי!" (צעקה מהאמבטיה)
-"קום תעשה" (התשובה מהסלון)
אחרי 20 שניות
-"קקי!" (צעקה מהאמבטיה)
רק שתבינו, מדובר בילד בן 5.5 והאסלה נמצאת 10 ס"מ מהאמבטיה.
-"רועי צא מהאמבטיה ולך תעשה"
אחרי בערך דקה קריאה נוספת.
אני מגיע לאמבטיה ומוצא את הילד על האסלה, אבל בדרך הוא השאיר וואחד גוש על השטיח.

אם יש משהו שמטריף אותי, זה לנקות חרא.
הייתי ממש בסדר לגבי התחתונים מקודם. מסכן התאפק מהגינה, אבל לנקות את השטיח זה חתיכת פרוייקט, וגם קיבינימט 3 דקות אתה יודע שאתה צריך, תרים את התחת שלך מהאמבטיה ותשב בשירותים. מה אתה קורא לי?!?
-"אבל למה? אם יש לך קקי למה אתה קורא לי במקום לקום ולעשות?"
-אין תגובה.
אני חושב שחזרתי על המשפט הזה כמה פעמים בניסוחים שונים כדי לוודא שהמסר נקלט.
המסר לא נקלט. אני לא יודע אם זה ייחודי לילד שלי או שזה ככה אצל כל הילדים אבל שהוא חש בחפירה מגיעה אוזניו נאטמות והוא פשוט מתכנס בעצמו ובוהה בי בחוסר תגובה. זה רק מצדיק את התיאוריה. אין טעם לחפור, אבל זה היה חזק ממני.

בצורה מאד טכנית ניקיתי אותו והעברתי אותו בעצבים לנעמה לניגוב, והמשכתי לנהום לעצמי באמבטיה תוך כדי ניקוי השטיח.

למרות שהיו לי כמה דקות טובות להרגע, ולמרות שאני יודע טוב את התיאוריה, לא הצלחתי לשחרר. לא הצלחתי להתנתק רגשית. 
נעמה ביקשה שאני אגש אליו לדבר איתו. הוא חושב שאני כועס עליו. לא כעסתי עליו. הייתי מתוסכל. אני שונא לנקות חרא. ועכשיו גם הייתי מתוסכל מאיך שהגבתי.
אז ניגשתי ואמרתי שאני לא כועס עליו, וזה בסדר שבורח לפעמים, וכעסתי כי אני פשוט שונא לנקות קקי.
אבל פשוט לא הצלחתי לשחרר והייתי חייב להוסיף את המשפט המחנך של "ואם אתה מרגיש שיש לך אתה לא צריך לקרוא לי, אתה יכול פשוט לקום ולעשות".
אה, כי הוא לא יודע את זה...
מסכן הילד. לא מרגיש מספיק חרא עם עצמו, היה צריך לשמוע ממני עוד 5 פעמים בערב הזה שהוא פישל.

לנקות את החרא מהשטיח היה החלק הקל.
לנקות את היחסים איתו זה החלק המורכב יותר.
חבל שאני לא יכול להציץ לעולם הפנימי שלו, לראות איך הדימוי העצמי שלו נבנה, וכמה ממנו הרסתי באותו ערב. אני בהחלט מקווה שלאורך זמן אני מנקה יותר ממה שאני מלכלך... 

יום רביעי, 4 במאי 2016

בתיה עוזיאל קופצת לבקר

למרות שהפוסט הזה מתבשל אצלי בראש כבר כמה שבועות, יוצא שהוא מתפרסם בדיוק בין חג החירות ליום העצמאות. שני המושגים האלה מתחברים לי מאד עם הישענות עצמית. היכולת לעשות דברים בעצמך, עם תלות מינימלית עד אפסית בשירותים בתשלום.
למרות שאני כבר כמעט פעמיים מהגיל המוגדר בחוק לבגיר, יש די הרבה דברים שאני לא עושה בעצמי (בין אם מטעמי נוחות ובין עם מטעמי מסוגלות). לדוגמא, כשמכשיר חשמלי גדול, גם פשוט, כמכונת כביסה מתקלקל - אני מזמין טכנאי, ולא מתקן אותו בעצמי (אם מישהו חושב שזה ביג דיל אני מכיר כמה אנשים שמתקנים לעצמם את מכשירי החשמל הביתיים).
ועדיין ב 18 השנים האחרונות כן הצלחתי לרכוש לא מעט יכולות שמעלות את תחושת המסוגלות והעצמאות שלי. אני יודע לבשל, לכבס, לגהץ, להחליף גלגל, לעשות תיקוני צבע, קידוחים ותליות, תיקוני אינסטלציה פשוטים, לתפור (ואפילו עם גבס).
רבות מהיכולות האלה (כמו למשל אינסטלציה) למדתי אחרי שהזמנתי בעל מקצוע וראיתי מה הוא עושה, ועם כל תקלה וצורך שעולה לי בחיי היום יום אני לומד וצובר עוד יכולות. אני תמיד שמח על ההזדמנות לנסות לרכוש יכולת חדשה, אם אין בזה סיכון ואם יש לי זמן לזה.
ולפעמים באמת אין לי זמן, ואני מעדיף לעשות outsourcing לבעל מקצוע שכנראה יעשה עבודה יותר טובה ממני. למשל כשאני צריך תיקונים במכנסיים - להצר, לתפור חורים, וכו. יש תופרת במורד הרחוב והיא עושה עבודה הרבה יותר טובה ממני (מה גם שלעבוד עם מכונת תפירה עוד לא למדתי). וכך, לפני כחודש נכנסתי אליה למסור לתיקון מכנס עם קרע. בעודי ממתין בתור נכנס אדם עם מה שנראה כמו כרית של כיסא וביקש לרכוש בד כדי לקחת ולרפד מחדש את הכרית.

הגלגלים במוחי התחילו לקדוח.
כשעברתי לגור עם נעמה, אי שם ב 2004, ירשנו מחמותי רביעיית כסאות שאז רופדו מחדש בשבילנו בסוג של ורוד כהה (תסלחו לי על התיאור המשעמם בטח אשתי היתה יודעת לתאר את זה בצורה יותר אומנותית אבל אני רואה רק 32 צבעים אז זה מה יש). לפני 3 שנים רכשנו שולחן אוכל ואיתו רביעיית כסאות מרופדים בבד דמוי עור בצבע שמנת. החזרנו את אחד מהורודים וכבר מאז תכננו ורצינו לרפד את 3 הכסאות הנותרים, שהיו כבר בעיקר בצבע "ורוד מוכתם", בריפוד דומה מטעמי אחידות. ואז נולד איתי ודעתנו הוסחה למשך כ 3 שנים... 
3 השנים האלה עם עוד ילד בבית העבירו את הכסאות ל "מוכתם פלוס" והעובדה שעמדנו לארח סדר פסח ל 15 אורחים בביתנו הוסיפה על המוטיבציה.

כשבאתי לאסוף את המכנס מהתיקון הבאתי איתי את אחת הכריות של הכסאות ובררתי עם התופרת עלויות של ריפוד.
כמות הבד שנדרשה לריפוד עלתה 30 ש"ח, והתופרת ניסתה לשכנע אותי שמדובר בעבודה פשוטה ושאוכל לעשות אותה בעזרת אקדח סיכות ומספריים, וחבל שהיא תעשה את זה בעצמה כי זה יעלה 55 ש"ח לכרית.
אז קניתי את הבד והלכתי לגשש למי ממכרי יש אקדח סיכות. כשלא מצאתי אקדח להשאלה בדקתי בטמבוריה הקרובה ונחרדתי לגלות שאקדח עולה 90! שח. בשביל 3 כריות, זה כבר עסק לא משתלם. כבר עדיף לי לשלם לה 165 ש"ח ולחסוך את הזמן שלי, וגם כנראה שהיא תעשה עבודה יותר טובה. המשכתי לחשוב על זה עוד כשבוע וכשראיתי שאני לא מתפנה לעניין, חזרתי לתופרת והשארתי את הכריות אצלה.
אחרי כמה ימים חזרתי לקחת את הכריות וגיליתי שהיא "שכחה" לעבוד עליהם. מראש נראה לי שהיא לא היתה בעניין, ובינתיים הצלחתי להשיג אקדח סיכות מחברי לעבודה ויטלי - האיש שיש לו ציוד להכל, אז לקחתי חזרה את הכריות ואמרתי שאנסה בכל זאת בעצמי (אני יכול להשבע שהיא שמחה שלא תצטרך להתמודד עם הענין).
באקדח של ויטלי היו מעט מאד סיכות, ומסתבר שסיכות לאקדח לא מוכרים בקרביץ...
לאחר ביקור בכמה חנויות כלי עבודה מצאתי סוף סוף סיכות מתאימות, אך באופן מפתיע הן נמכרות רק באריזות של 1250! סיכות ולא פחות, ואריזה כזו עולה 44 ש"ח. מה אני אמור לעשות עם כל כך הרבה סיכות? יאללה. הלכתי על זה, ניתן את ה 1175 סיכות שישארו לויטלי בתור דמי שכירות :)
וכך שכב הציוד עוד כשבוע בבית עד ליום חמישי בערב שלפני ליל הסדר. מיד כשהשכבתי את הילדים לישון ניגשתי למשימה. גזרתי את הבד, והתחלתי להדק עם הסיכות. האקדח סיכות היה קצת ישן וחבוט אז רוב הזמן היה נדרש גם קצת שימוש בפטיש. 
אחרי כשעה וחצי של עבודה הכסאות היו מוכנים

חבל שלא מצאתי תמונה של הלפני...

כמו חדש לא?

לא חשוב שמאחורה זה נראה כמו עבודה של חובבן...

מה אני אגיד לכם? סיפוק. בכלל לא בגלל הכסף שחסכתי, בעיקר בגלל המיומנות החדשה שרכשתי. 
יום עצמאות שמח!

יום שלישי, 19 באפריל 2016

הורה בינוני וסביר

רוב הזמן אני תופס מעצמי הורה בינוני מינוס, במיוחד בחודשים האחרונים שמאד קשה לי עם רועי.
אבל מדי פעם מתפלק לי איזה פוקס של הורות מוצלחת.

ביום שישי עשינו ארוחת ערב משפחתית (אל תתלהבו זה מאד חריג אצלנו), ולא רק שאכלנו ביחד שזה כבר היה הישג, הצעתי שכל אחד יגיד משהו שהוא מודה עליו, והתחלתי בלהודות לנעמה על הארוחה שהיא בשלה, וכשהגיע תורו של רועי הוא אמר לנו "תודה שהבאתם לי את איתי שאני לא אהיה לבד".
כמעט בכיתי.
הוא כמעט כל יום מציק לו, אבל אם זה מה שהוא אומר עליו תודה אז כנראה שבכל זאת עשינו משהו נכון.

מה זה חכם חנוכה, כבודו שכח לברך?
ביום ראשון אחה"צ הייתי לבד עם הילדים.
רועי בנה מצודת כריות ולא אישר לאיתי להכנס עד שהוא לא ישלם לו (קפיטליזם הולך אצלנו חזק).
איתי כמובן בכה, ואני ניסיתי מאד לא להתערב ולהמשיך לרחוץ כלים.
בשלב מסוים מצאתי איזה מטבע של 10 אגורות ונתתי לאיתי, ואז רועי העלה את התעריף ל 3 מטבעות.
אסקלציה חדשה בבכי ואני חוזר לכלים.
אחרי כמה דקות איתי נרגע ובכה בגלל משהו אחר, ופתאום זה נראה לי זמן טוב לשבח את רועי.

סיפרתי לו כמה התרגשתי ממה שהוא אמר בארוחה ביום שישי, וכמה זה שימח אותי וכמה אני גאה בו, וחזרתי לכלים.
לא עברה דקה ורועי אמר לאיתי שהוא יכול להמיר את ה 3 מטבעות בכרטיס, ואח"כ גם עזר לאיתי לחפש כרטיס, והכניס אותו למצודה.
מיד עודדתי אותו ואמרתי לו כמה אני גאה בו וכמה הוא אח טוב.
לא חשוב שאחרי חצי שעה הוא שוב הציק לאיתי ועצבן אותו...

את הקטע הזה של העידוד למדנו בהדרכת הורים ואני בכל הזדמנות מפמפם את זה לרועי, אבל אף פעם לא ראיתי אימפקט ישיר של זה על ההתנהגות כמו עכשיו. הופתעתי.

היום בבוקר הלכתי עם הילדים לגן של רועי. איתי היה במוד בכייני מהבוקר, ואני הייתי במוד חסר סבלנות.
הוא החליט שהוא לא רוצה את המוצץ וזרק אותו על החול בגינה. "רוצה מוצץ אחר" הסברתי לו שאין לי עוד מוצץ, ושכדאי שהוא ירים את המוצץ הזה אחרת מישהו יקח לו אותו והמשכתי להתקדם לכיוון הגן. רועי בשלב הזה כבר חיכה בשער של הגן ואיתי השתרך בבכי ואי רצון אחרי. כשהגעתי לרועי הוא היה מוטרד מהבכי של איתי והחליט שהוא הולך להביא לו את המוצץ. לא האקט החינוכי שאני הייתי בוחר לאיתי וזה גם לא הרגיע אותו. רק פתי בר מהגננת הפסיק את הסירנה (שוב לא האקט החינוכי שהייתי בוחר). 
אבל שוב התמלאתי נחת וגאווה על רועי כאח דואג (וגם ישר שיבחתי אותו).

עוד לא כתבתי סיכום מסודר להדרכת הורים שהסתיימה כבר לפני חודשיים אבל אני חושב ששם פחות או יותר הגדרתי לעצמי מה התפקיד שלי בתור הורה. לתת לילדים כלים להתמודד עם החיים כמה שיותר טוב, ואם אפשר על הדרך לא להרוס את היחסים איתם.
רוב הזמן אני מרגיש אני לא משהו בשני הדברים האלה, אבל לפחות בקטע של לדאוג אחד לשני נראה לי שאני בכיוון הנכון.

יום חמישי, 31 במרץ 2016

זמן סיכומים

זהו זה. נגמר ה Open. ענן המגנזיום התפזר. השרירים שלי כבר לא תפוסים והקרעים בעור הידיים נסגרו כולם.
זמן לסכם את החוויה המטורפת הזו. ואם רוצים לסכם את החוויה כדאי קודם כל להזכר במטרות.

מטרות ותוצאות

הסיבה שנרשמתי ל Open היתה בכלל ההכנה אליו. קצת יותר מחודש לפני שה Open התחיל ירון הכריז על אימוני הכנה יעודיים פעמיים בשבוע. זה היה בתקופה שהגעתי לאימונים פעם בשבוע במקרה הטוב, וה Open בכלל לא היה קשור לרמת הכושר והיכולות, אבל חשבתי לעצמי שגם אם לא אתחרה בכלל ב Open המסגרת הזו תייצר לי שגרה של 2 אימונים בשבוע שאני לא מפספס, וזה כבר בונוס.
בכלל לא חשבתי שאעשה את הכל האימונים במתכונת Rx. אבל עם האוכל בא התאבון ואחרי 3 אימונים שעשיתי Rx פתאום זו הפכה להיות עוד מטרה, מה שגם הוביל אותי לעשות את 16.5 במתכונת Rx, וזו בדיעבד היתה טעות מכמה סיבות. המשקל היה כבד לי מאד וזה היה אימון השרדות שלא סיימתי והפסקתי אותו אחרי כמעט 40 דקות. כבר הגעתי למצב שסיכנתי את עצמי ללא ערך אימוני, ובסוף גם ללא תוצאה כי לא סיימתי. אם הייתי עושה את האימון scaled הוא עדיין היה מאד קשה. הייתי מקבל ערך מהאימון וגם הייתי מסיים אותו עם תוצאה שבפועל היתה תורמת יותר לדירוג שלי.
אם כבר נגעתי בדירוג אני אגיד עוד כמה מילים כי מה לעשות למרות שזה הדבר הכי פחות חשוב אני בחור תחרותי ואני חייב להוציא את זה מהסיסטם.


השורה הזו לקוחה מטבלת הדירוגים של המתאמנים בארץ.
אפשר לראות פה סוג של עקומת פעמון של התוצאות באימונים השונים שבאופן מפתיע אני חושב שבאמת מספרת הרבה על מה שקרה לי ב Open הזה.
16.1 היה האימון הראשון שלי ב Open, הוא היה אימון של 20 דקות, ופרט לעובדה שהוא היה לי ממש קשה ורק שמחתי שהצלחתי להתמודד עם כל האלמנטים בו, היה לי ברור שאני לא מתמודד איתו שוב. סיימתי אותו במקום ה 374.
ב 16.2 היתה פריצת דרך מנטלית. היות והוא היה קצר ונתן לי תחושת מסוגלות עשיתי אותו פעמיים, ושיפרתי את התוצאה בפעם השניה. האימון התחיל באלמנטים שיחסית שלטתי בהם, ולכן היה בו שיפור משמעותי. סיימתי אותו במקום ה 284.
16.3 היה השיא. הוא היה גם שיא בתוצאה. מקום 262 אבל מעבר לכך הוא היה שיא פיזי מבחינתי כי השקעתי כל כך הרבה בשביל להצליח לעשות בו muscle up. ההצלחה הזו גרמה לי להאמין שאני יכול להתמודד עם כל דבר שיגיע, אבל הגוף שלי חשב אחרת ופשוט קרס לשבוע אחרי האימון הזה.
מה שהביא אותי ל 16.4 חולה ובעצם לא ביצעתי אותו (חוץ מחזרה אחת כדי לצאת לידי חובה). התוצאה משקרת ומיקום 316 נובע מהעובדה שבשלב זה (באופן טבעי לדעתי) מתחרים החלו לפרוש מה Open והרבה פחות אנשים הגישו תוצאה לאימון הזה.
לאימון 16.5 אין לי תוצאה. דווקא עשיתי אותו והוא היה הכי קשה. ושוב העובדה שאין לי תוצאה לא דרדרה אותי הרבה בדירוג, כי רק 321 משתתפים הגישו תוצאות.

סה"כ סיימתי את ה Open במקום 329 בישראל, ומתוך 544 משתתפים רשומים (בפועל רק 476 הגישו תוצאות) זה נראה לי מכובד. ושוב, הדירוג והתוצאות זה הדבר הכי פחות חשוב, אבל עדיין אני מרגיש חובה להתיחס לזה.

הישגים

כל העסק של ה Open הביא לים של פריצות דרך ביכולות שלי, אחרי 3 שנים של קרוספיט פתאום הצלחתי לייצר שליטה בסיסית באלמנטים שלא היתה לי יכולת בהם קודם לכן. אז מה היה לנו?
נתחיל מה - double unders - שרק באחד מאימוני ההכנה כשירון היה בחו"ל ותמר העבירה את האימון, יצרתי לראשונה שליטה בתנועה ומעל 30 חזרות רצוף. ב 16.2 הדבר הזה היה מאד שימושי.
אם אנחנו ב 16.2 אז אי אפשר שלא להזכיר את ה clean של 61 ק"ג, שזו תנועה שלמעלה משנה נמנעתי מלעשות אותה עם יותר מ 50 ק"ג. באימון הזה עשיתי 4 קלינים של 61 ק"ג בדקה וחצי, ויותר מזה - התגברתי על הפחד מהתנועה והמשקל.
באופן כללי ה open הכריח אותי להתמודד באימונים עם משקלי Rx. עד עכשיו, בכל אימון הייתי נמנע ממשקל ה Rx ועובד עם משקל שנראה לי יותר נוח. ככה לא מתקדמים, וכשעובדים Rx, אין ברירה אלא להתמודד.
אפשר גם להזכיר את הדדליפט של 102 ק"ג, שאני חושב שזו פעם ראשונה שאני עושה, וברור לי שאני יכול הרבה יותר.
ללא ספק הישג השיא של ה Open מבחינתי היה ה bar muscle up שביצעתי לראשונה ב 3 שנים, ולמעשה ביצעתי 10 באותו ערב!


חוויה וקהילה

מעבר ליכולות החדשות שבניתי ב Open הזה יש גם את החוויה. אני כבר כמעט 3 שנים עושה קרוספיט וזו התקופה שהכי נהניתי בה. יכול להיות שזה בגלל שמה שמניע אותי הכי טוב זה תחרות ותוצאות אבל אני חושב שהיה פה משהו אחר. אני מתאמן לא סטנדרטי בקרוספיט. אני בא לאימון פעם ב... אחד שלא ממש יוצר קשר עם שאר המתאמנים. שלום שלום ובי. וזה מה שמבדיל קרוספיט משיטות אימון אחרות. בקרוספיט מאד מורגשת החוויה והתמיכה של הקהילה, וב Open הזה הרגשתי את זה לראשונה. העובדה שהגעתי לאימונים קבועים עם אותם אנשים, והתמודדות עם אותו קושי שבוע אחר שבוע מאד מגבשת. הפרגון של הקהילה למישהו שעושה אימון, בעידוד, בשיפוט, בטיפים, בלייקים בפייסבוק - פשוט מטורף.

אפילו יצאתי לארוחת ערב עם האנשים אלה...


ועוד כמה מילים על הבוקס שלי Crossfit TLV (שאמנם לא נמצא בתל אביב אבל גם נתב"ג לא אז תרגיעו...).
המועדון הזה קיים כבר 3.5 שנים. מתאמנים בו המתחרים המובילים בארץ. הגבר והאישה שהשיגו את התוצאות הטובות ביותר ב Open הזה מתאמנים בבוקס. הקבוצה התחרותית זכתה בגביע המועדונים השנה. אם לא יקרה משהו חריג (טפו טפו חמסה חמסה) בעוד חודשיים זו תהיה הפעם השלישית ברציפות שהמועדון מעפיל לתחרות האיזורית - ה Regionals. ועם כל הרמה המקצועית הסופר גבוהה זה מקום לכולם. המתחרים שלנו שהם גם המאמנים מסתכלים על המתאמנים האחרים בגובה העיניים, נותנים טיפים, תמיד פנויים לעזור ולעודד. לצד ההשקעה במתחרים ורמה תחרותית מאד גבוהה, כל מתאמן הכי מתחיל שיהיה מקבל את כל היחס שמגיע לו, וזה שמתאמן יעשה עליית מתח בפעם הראשונה לא פחות חשוב מזכיה של מתחרה בתחרות. זה בית, וזו קהילה, וזה הרבה מעבר לחדר כושר.

ומה הלאה?

כשיש תחרות הכל קל. לבוא ולהגדיר מטרות לתחרות זה קל, אבל מה עכשיו?
אז קודם כל הגורם המגביל המרכזי שלי ב Open הזה היה הכוח שלי. משקלים היו לי הרבה יותר מדי כבדים וכמעט כל אימון היה פשוט אימון השרדות.
אין לי שאיפות להיות מתחרה, אבל אני רוצה להגיע למצב שכל אימון קבוצה, או אימון בנצ'מרק אני יכול לעשות במשקל Rx באופן סביר.
הדבר הזה לא בא בחינם. בשביל לשמר יכולות אני אולי יכול להגיע ל 2 אימונים בשבוע, אבל אם אני רוצה להשתפר אני צריך לייצר 3 אימונים. כשאני מסתכל על הלו"ז שלי עם העבודה והמשפחה זה לא נראה ישים, אבל אני בהחלט אעשה מאמצים כדי לגרום לזה לקרות.
משהו נוסף שאני צריך לשפר זו הטכניקה. בתרגילים עם המשקולות זה היה מאד ברור, אני איטי מדי, לא מספיק עובד עם השרירים הנכונים, בקיצור - לא יעיל. גם לזה יש לנו אימונים יעודיים, אני רק צריך להגיע אליהם.

עד כאן הסיכום שלי.
נתראה ב Open של שנה הבאה.

יום שני, 28 במרץ 2016

16.5 - לא יהיה, הלאה

הגענו לאימון האחרון ב Open הזה, והיה לי ברור שיהיה בו Thruster. היה לי ברור שה thruster יהיה במשקל 43 ק"ג, וגם ידעתי שהאימון יהיה ארוך.

ואכן, דייב קסטרו לא אכזב והכריז על אימון For Time לראשונה ב Open הזה של:
21-18-15-12-9-6-3 חזרות מהאלמנטים הבאים:
43Kg Thrusters
Bar facing Burpees

מהירי החישוב יוכלו לספור 84 טרסטרים, ו 84 ברפיז.

ושוב, מי שעוקב כבר מכיר את "החיבה" שלי ל Thrusters.
ומה שמיוחד באימון הזה, שבניגוד לאימונים הקודמים שהיו מסוג AMRAP, כלומר מקסימום חזרות בזמן מוגדר, הפעם אין מגבלת זמן. אף אחד לא יעצור לי את השעון אחרי 4 או 7 או 13 או 20 דקות. זה הכל או כלום. חייבים לסיים את כל 168 החזרות בשביל לקבל ניקוד על האימון הזה. יקח כמה שיקח.

ראיתי את אימון ההכרזה שהפגיש 3 ענקי קרוספיט שסיימו את האימון הזה באיזור ה 9 דקות.
אח"כ ראיתי את ה"קרב" הישראלי בין גיל ליאור לדוד בן דוד שבו גיל סיים בקצת יותר מ 10 דקות.
כבר שמעתי על תוצאות מהעולם של 7:30, וחשבתי לעצמי "זה בטח יקח לי קצת יותר מ 20 דקות".
אח"כ טל סיפר לי שלקח לו כמעט 29 דקות, וכבר עדכנתי את הצפי שלי ל 35 דקות...

חששתי מהטרסטרים. חששתי מאד. 43 ק"ג זה משקל מאד כבד לי.
את אימוני ההכנה שעשינו ל Open עשיתי עם 40 ק"ג (למרות ש 43 הוא תמיד משקל ה Rx) ועדיין היה לי כבד מאד.
למרות זאת אפילו לא בדקתי מה המשקל לאימון Scaled (בדיעבד בדקתי - 29 ק"ג). לא היה לי ספק שאני עושה את האימון הזה במתכונת Rx. לאט לאט. יקח כמה שיקח.
זו גם היתה האסטרטגיה שלי. החלטתי מהתחלה לפרק את האימון לשלשות, משהו שאוכל להתמיד בו לאורך כל האימון. זה היה נראה לי עדיף מלהתחיל עם חמישיות ולהתפרק אחרי 3 סטים.

אז אתמול בערב (24 שעות אחרי שסיימתי עם האנטיביוטיקה) הגעתי לבוקס. אימון הקבוצה גם כן היה האימון הזה אבל אני התחממתי לבד חימום ארוך של יותר מ 30 דקות, עם הרבה פתיחת טווחי תנועה. תוך כדי ראיתי את ארז מתפוצץ בפחות מ 18 דקות והבנתי שאני הולך לסבול וזה יהיה ארוך ומייגע.
לפני האימון ירון תפס אותי לשיחת אסטרטגיה, וגם אמר לי שאם הוא יראה שהגוף שלי משדר מצוקה במהלך האימון, הוא יפסיק אותי. הוא אמר לי שהוא חושב שאני יכול לעשות את זה ב 30 דקות, אם אעבוד לאט ועקבי.
בסוף החימום ביצעתי 2 שלשות עם משקל ה Rx. היה כבד אבל לא נורא.
גייסתי את טל, שופט הבית שלי. שיתפתי אותו באסטרטגיית ה"לאט ובטוח" שלי - רק לסיים. יקח כמה שייקח. והתחלנו.
כבר השלשה הראשונה היתה לי כבדה. וכבר אז קיבלתי פידבקים שהטכניקה שלי לא יעילה. שאני עובד הרבה מהכתפיים במקום מהרגליים, וזה יגמור אותי. אז ניסיתי לעבוד יותר מהרגליים אבל זה לא תמיד הלך.
בין כל שלשה זמן המנוחה שלי התארך, אבל סוף סוף הגעתי לברפיז (מי האמין שזו תהיה ההקלה שלי).
סיימתי את הסיבוב של ה 21 (רבע מהאימון מאחורי) ושאלתי את טל כמה זמן עבר. הוא אמר לי 7:30 דקות. הייתי בהלם. כל כך הרבה זמן, ורק רבע אימון. ובא לי להפסיק. כל כך בא לי להפסיק. אבל המשכתי.
אני לא יודע כמה זמן לקח הסט של ה 18 אבל היו שם גם הפסקות ארוכות בין כל שלשה.
בסט של ה 15 ירון הגיע ובדק שאני חי. נתן כמה טיפים, הלך ושוב חזר.
כבר כאב לי כל הגב והמפרקים. רק רציתי שיגמר, אבל היה בערך עוד חצי אימון לפני.
כשסוף סוף סיימתי את ה 15 התחילו להגיד לי שמעכשיו זה נהיה קל. שרוב האימון מאחורי. אבל רק רציתי שיגמר כבר, וזה היה נראה רחוק.
אחרי שלשה נוספת של טרסטרים, החלטתי שאני ממשיך בזוגות, ואת הסט של ה 12 סיימתי בזוגות.
את הברפיז כבר עשיתי בחצי זחילה, וכשסיימתי אותם ירון ניגש אלי ואמר שהוא חושב שעכשיו הזמן לעצור.
אני לא בטוח שאוכל לשחזר את תוכן הדברים שלו כי הייתי תשוש ברמות קשות, אבל הוא דיבר על זה שאפשר לסיים את האימון הזה ולהתאבד עליו אבל אנחנו נכנסים לתחום אפור של הרס רקמות ומצב שקשה מאד להתאושש ממנו. באיזה שהוא שלב נראה לי שהוא גם דיבר על הרעלת דם.
הוא אמר לי לשבת ולחשוב על זה קצת.
הסתכלתי על השעון. 34 דקות. נשארו לי רק עוד 18 טרסטרים. 9-6-3. כבר סיימתי יותר מ 3/4 מהאימון. אם לא עכשיו לא יהיו עוד הזדמנויות ב Open הזה. מצד אחד שמחתי שירון עצר אותי כי רק רציתי שהחרא הזה יגמר כבר. מצד שני לא רציתי לוותר.
הלכתי שוב לדבר עם ירון, ושוב הוא הזהיר מהסיכונים.
"ומה אם אני אפרק אותם לבודדים?"
הוא אמר לי לפרק לבודדים ולשמור על דופק נמוך.
עוד קצת מים וחזרתי למוט. 
ניסיתי להכנס לקלין והפלתי אותו. זהו. איבדתי ריכוז.
טל מעודד אותי להתרכז.
נכנסתי שוב ועשיתי עוד חזרה אחת.
זרקתי את המוט והרגשתי שכל הגוף שלי מרוקן מאנרגיה.
עצרתי.
פתחתי את החבקים של הידיים וסימנתי לירון שדי.
טל עצר את השעון על 38 דקות.

הפעם המוט ניצח

על האופניים בהתאוששות התחילו הרבה שיחות עידוד ומוטיבציה מהחבר'ה, וחלקן גם חלחלו מבעד להכרה העמומה שלי.
ידעתי שקיבלתי את ההחלטה הנכונה, אבל התאכזבתי. מאד רציתי לסיים את האימון הזה. רציתי לסיים את כל ה Open הזה ב Rx, ורציתי לסיים את האימון הזה אחרי שהגעתי כל כך רחוק בו. 67 טרסטרים ב 43 פאקינג קילו.
ידעתי שלאימון הזה לא תהיה לי תוצאה. ידעתי שאני גם לא אעשה אותו Scaled.

כבר בדרך הביתה הרגשתי את הכאבים בשכמות. בדרך כלל לוקח להם יומיים להגיע.
היום בבוקר בקושי קמתי עם כאבים בשכמות ובמרפקים, ומי יודע מה מצפה לי עד מחר.
היום בפקקים בדרך לעבודה חשבתי איך לסכם את האימון הזה בבלוג.
איך לסכם את האכזבה המהולה בהשלמה הזאת?
ואז נזכרתי מה המטרה האמיתית של ה Open.
המטרה של ה Open היא בדיקת יכולות.
כולם מקבלים את אותו אימון, וכל אחד מתמודד איתו בדרך שלו.
כל אחד יכול לראות איך הוא ביחס לאחרים, ואיך הוא ביחס לעצמו (האימונים האלה נוטים לחזור על עצמם. האימון הזה במדויק היה לפני שנתיים).
באיזשהו מקום אני שמח שסוף סוף היה אימון על זמן.
שלא יכלתי לעשות את התחמון שעשיתי בשבוע שעבר של לעשות חזרה אחת ולקבל ניקוד על האימון.
הפעם זה היה הכל או כלום, ו-וואלה, היה גדול עלי.
היה גדול עלי ועדיין לא ויתרתי. עדיין עשיתי 67 טרסטרים, ולא הפסקתי עד שהמאמן שלי (שאולי קיבלתם את הרושם המוטעה בשבוע שעבר שהוא לחץ עלי להתאמן חולה) עצר אותי, וזה גם מה שמגדיר מאמן טוב לטעמי. כזה שלוחץ עליך כשאתה יכול יותר ממה שאתה חושב, וחודל אותך כשאתה עלול להזיק לעצמך.

האימון הזוועתי הזה לא משאיר לי טעם של עוד, למרות שאני יודע שאני עוד אפגוש אותו בהמשך הדרך.
זה אקורד הסיום של ה Open הזה, שהיה תקופה מופלאה בעיני.
בפוסט הבא אחרי שהאבק ישקע קצת אתן את הסיכום שלי לכל תקופת ה Open.

יום שלישי, 22 במרץ 2016

16.4 - חזרה אחת והביתה

לא יודע אם אלה שינויי מזג האויר הקיצוניים בשבוע שעבר, או המזגנים במשרד, או אולי חולשה מצטברת אחרי 3 אימונים אינטנסיביים ב Open, או אולי כמו שנעמה טוענת, אני לא מתלבש מספיק חם אחרי אימונים... בכל אופן ביום שלישי קמתי מצונן.
מה שהתחיל כצינון קל התפתח לנזילה חמורה, ובצהרים כבר היו צמרמורות חום וכאבי שרירים, אז חתכתי מהעבודה להתאושש בבית.
למחרת כבר היה לי חום, ובחמישי אפילו חום גבוה עם כאבי שיניים וסינוסים.
הרופא אמר שכנראה יעבור אבל נתן אנטיביוטיקה כגיבוי, והאמת בשישי קמתי בלי חום.
למרות שכל חלל הפנים שלי הרגיש גדוש בנזלת (מהסוג הטוב - הצבעוני...) חשבתי שאני בדרך להחלים.
ראיתי את האימון והייתי בטוח שעד יום שני אגיע כמו חדש לתקוף אותו.
הגוף שלי חשב אחרת ובערב שוב קפץ לי החום ל 39.
בשבת התחלתי אנטיביוטיקה אחרי שהרגשתי כבר פיצוצים בכל צד ימין של הפנים, ובהדרגה העסק התחיל להתפוגג.

מה היה באימון?
בתחילה זה נראה מפחיד.
מדובר על AMRAP (כמה שיותר חזרות) ב 13 דקות של האלמנטים הבאים:
55 דדליפט של 102 ק"ג.
55 חזרות Wall Ball.
55 קלוריות בחתירה.
55 חזרות Hand Stand Push Up.

נתחיל מהסוף:
Hand Stand Push Up - (מעבר מעמידת ראש לעמידת ידיים, כשהגב שעון על הקיר).
מי שקרא את הפניה המרגשת שלי לדייב קסטרו בסוף הפוסט הקודם כבר יודע שזה אלמנט שאני לא יכול לבצע. אם הוא היה מופיע באימון קצת פחות מטורף אולי הייתי זוכה להתאמן עליו, אבל פה היה ברור שלא אגיע אליו.

חתירה זה החלק ה"קל" באימון, סה"כ עניין של זמן.

Wall Ball זה תרגיל שמתחיל בעמידה מול קיר, כשמחזיקים כדור במשקל 20 פאונד צמוד לחזה. יורדים לסקוואט ובעליה זורקים את הכדור למטרה בגובה 3 מטר. כשהכדור חוזר תופסים אותו ויורדים לסקוואט שמתחיל את החזרה הבאה. תרגיל חביב אבל 55 חזרות טוחנות את ה 4 ראשי.

כל אלה לא באמת היו חשובים כי בשביל להגיע אליהם היה צריך לבצע 55 חזרות של דדליפט עם 102 ק"ג. דדליפט להזכירכם זו הרמת משקל מהרצפה עד לעמידה זקופה עם ברכיים נעולות.
תכלס דדליפט זה אחד מתרגילי הכוח החביבים עלי ביותר, אבל להזכירכם חזק במיוחד אני לא, ולדעתי מעולם לא הרמתי יותר מ 100 קילו.
לפני כמה שבועות באחד האימונים כשהייתי כבר עייף הרמתי פעם אחת 100 קילו, אז ידעתי שאני מסוגל, אבל 55 פעמים - כבר ממש לא בטוח.

בכל אופן לא התכוונתי לבדוק. לא עם אנטיביוטיקה, ולא עם כאבים ליד העין בכל פעם שאני מתכופף.
אבל ירון התעקש.

איזה מאמן קרציה.
ואחר כך גם טל התחיל להציק לי: "מה תכתוב מחר בבלוג?"
תכלס לא הבנתי מה זה קריטי חזרה אחת או אפס. ומה קריטי הדירוג, גם ככה אדרדר בו, וגם ככה אני באיזור המקום ה 300+ אז למי בכלל אכפת מהדירוג, ובכל מקרה זה לא אימון שהצלחתי להגיע לכל האלמנטים אז מה משנה חזרה אחת RX.
אבל האמת שפחדתי שאני אגיע, אראה שזה לא כזה נורא ואנסה לעשות עוד כמה חזרות כשאני חצי חולה ואפגע בעצמי. ואני מכיר את עצמי, התחרותיות המטופשת שלי, והרצון לתת את הכי טוב שלי עלולים לזקוף את ראשם.

ביום שני כבר הרגשתי יותר טוב, אז אחרי העבודה הלכתי לבוקס. התחממתי טוב. התחלתי להעלות משקלים בדדליפט, ואחרי חזרה ב 90 קילו, העמסתי על המוט 102. ניצלתי הפסקה של רם בין סטים באימון כבד ושלפתי אותו כדי שישפוט לי חזרה אחת, והרמתי.


תכלס, היה הרבה פחות כבד ממה שחשבתי.
התפתיתי לעשות עוד חזרה, ועוד אחת, ולכו תדעו עם הייתי בריא ועושה את האימון הזה בכל הכוח אולי הייתי עושה 30 חזרות, ואולי יותר. כנראה שלעולם לא נדע.
למזלי רם היה צריך לחזור להתאמן, ואני פרקתי מהר את המוט והלכתי הביתה לפני שהרעיונות המטומטים בראש שלי יגרמו לי לעשות משהו שאתחרט עליו.

באופן מפתיע מאד רק 358 גברים הגישו תוצאה לאימון הזה. גם אם לא הייתי עושה אותו הייתי במקום ה 359 עם כל השאר ולא הייתי מדרדר כל כך בדירוג.
החזרה הבודדת שעשיתי במשקל RX הקפיצה את הדירוג שלי באימון הזה למקום ה 314, לפני כל מי שביצע את האימון הזה Scaled, ובסה"כ הדרדרתי בדירוג רק 7 מקומות למקום ה 312.
לכו תדעו, אולי אם הייתי עושה את האימון הזה בריא הייתי אפילו עולה בדירוג.

בכל אופן עכשיו אני ממשיך להתאושש לקראת האימון האחרון שכנראה יהיה באמת קורע.

יום רביעי, 16 במרץ 2016

16.3 - מאסל אפ ראשון

כפי שצפיתי, הגיע סוף סוף האימון שמכיל אלמנט שאני לא יכול לבצע.


אז 10 הנפות של 34 ק"ג אני כנראה יכול לבצע ברצף אפילו, אבל bar muscle up מעולם לא הצלחתי.
למרות זאת הגעתי לבוקס בשישי מלא אמונה. בכל זאת יש לי chest to bar מאד חזק, אז אולי עם קצת אימון אצליח לייצר את המאסל אפ הראשון.
עבדנו עם ירון על טכניקה וניסיתי די הרבה, אפילו הייתי די קרוב, אבל לא הצלחתי לעלות.
לבסוף עשיתי את האימון (כדי שתהיה לי איזושהי תוצאה). תוך דקה סיימתי את ההנפות, ועכשיו 6 דקות של נסיונות למאסל אפ. היו כ 10 נסיונות אבל כולם כשלו ובסוף כבר איבדתי לגמרי את הטכניקה.
סיימתי את היום עם ידיים פצועות, ואפס מאסל אפים.

בין שישי לשני ראיתי המון סרטונים על טכניקה של מאסל אפ. החלטתי להגיע מוקדם ביום שני. להתחמם טוב ואז לבקש ממישהו שיצלם אותי כדי שאוכל לראות איך זה נראה וכמה אני רחוק מהתנועה הנכונה.
אז אחרי חימום, תרגילי מוביליטי ואפילו כמה סטים של hollow rock (תרגיל שמגייס את שרירי הליבה בבטן, שמסתבר שהם קריטים למאסל אפ), ניגשתי לנסיון ראשון וביקשתי מטל לצלם.


וואו כמה שזה היה קרוב!
אז ניסיתי שוב, 



ועשיתי עוד אחד רק כדי לוודא שזה לא היה פוקס



ואחרי כמה דקות מנוחה הייתי מוכן לבצע את 16.3 בפעם השניה.
הנה ה 2:20 דקות הראשונות שלו...



הטכניקה של ה snatchים שלי די גרועה, וגם במאסל אפים יש מה לשפר, אבל הי - כמעט סיימתי 3 סבבים - שזה 8 מאסל אפים - שזה משהו שלפני כמה ימים לא יכלתי לעשות!!!!
אם הייתי מבצע את האימון הזה שוב כנראה הייתי יכול לשפר, אבל כבר שני בערב ולא נשאר זמן, מה גם שאני לא באמת יכול להתלונן. יותר מזה לא יכולתי לבקש.
מה שעוד אפשר לראות ולשמוע בסרטון, וזה מה שמיוחד בקרוספיט, זו ההתגייסות של הקהילה למען ההצלחה של מישהו.
טל שופט ומעודד, ארז מצלם ומעודד, אדיר מעודד, גיל נותן טיפים, והם לא היחידים.
קיבלתי המון המון פרגון מכל הקהילה הזו בימים האחרונים, ולא רק אני. עשרות מאסל אפים ראשונים הועלו לרשת וזכו למבול של לייקים ופרגונים.

בינתיים נראה שאני משתפר מאימון לאימון.
את 16.1 סיימתי במקום 373 בארץ
16.2 במקום 283
16.3 במקום 259
וכרגע אני מדורג במקום ה 305.

ומילה לדייב קסטרו.
תודה על האלמנטים שאתה מכריח אותי להתמודד איתם.
כבר 3 אימונים עם 8 אלמנטים ועוד לא שברת אותי. יש לך עוד 2 נסיונות.
זו ההזדמנות שלך להכריז על hand stand push up ו pistol squat. 
בהצלחה!

יום שלישי, 8 במרץ 2016

16.2 - להתמודד עם הפחד

באימון 16.1 לא היה לי מזל ובזבזתי המון זמן על אלמנט שאני חלש בו וכמעט ולא הצלחתי להגיע לאלמנט החזק שלי - ה chest to bar - ולזכות בחזרות קלות.
לקראת 16.2, גברת קארמה התערבה וסידרה את האלמנטים כך שהאלמנטים החזקים שלי בהתחלה ורק בסוף מגיע המשקל הכבד שצריך להתמודד איתו.
האימון הולך ככה:
במסגרת זמן של 4 דקות צריך לסיים:
25 Toe to Bar
50 Double Unders
15 Squat Clean של 61 ק"ג.

במידה ומצליחים לסיים במסגרת הזמן מקבלים עוד 4 דקות לעבוד ומבצעים סיבוב נוסף רק שהפעם 
25 Toe to Bar
50 Double Unders
13 Squat Clean של 83 ק"ג.

במידה ומצליחים לסיים בתוך 8 דקות מקבלים עוד 4 דקות לעוד סיבוב בו מספר הקלינים יורד ל 11 ומשקלם עולה ל 102 ק"ג. בסיבוב הבא מבצעים 9 קלינים במשקל אפילו יותר גבוה (124 קג) ומסיימים לאחר 5 סבבים ולא יאוחר מ 20 דקות ב 7 קלינים במשקל מפלצות אדם (142 ק"ג!!!).

הקטע של האימון הוא - תראו לנו כמה אתם חזקים, אבל בדופק גבוה.

למה אני אומר שהתמזל מזלי? כי אם האימון היה מתחיל ב clean לא בטוח שהייתי צובר אפילו 15 חזרות ב 4 דקות, אבל היות והוא נבנה בסדר שנבנה - קיבלתי במתנה 75 חזרות קלות.
מצחיק שאני מתחייס ל double unders כחזרות קלות, כשאני בסה"כ שולט בתנועה הזו בערך 3 שבועות.
גם t2b זה אלמנט שהתחלתי לשלוט בו רק לפני כמה חודשים, אבל בכל אופן היה לי ברור שהאלמנטים האלה הם לא העניין באימון הזה.
באימון הזה הייתי צריך בפעם הראשונה מזה למעלה משנה להתמודד עם clean כבד.
למי שלא היה כוח לקרוא אני אזכיר. ב 29.12.2014 קבעתי את ה RM1 שלי בקלין - 65 ק"ג. 5 דקות אח"כ בנסיון להרים 70 ק"ג שברתי את פרק כף היד. מאז, למעלה משנה לא עשיתי squat clean. כל הקלינים שביצעתי היו power clean ובוצעו עם משקלים נמוכים מ 50 ק"ג.
לפני כמה שבועות באימון הכנה ל Open ביצעתי Clean & Jerk של 50 ק"ג. וזהו.
והנה, עכשיו יש אימון שדורש להתמודד עם 61 ק"ג. ולא חזרה אחת - 15, בלי הרבה מנוחות, בדופק גבוה.
פיזית האמנתי שאני יכול להתמודד עם המשקל ל 2-3 חזרות, אבל הפחד שיתק אותי.

הגעתי לבוקס בשישי ולמזלי היינו רק 3 מתאמנים. אחרי חימום ומעבר על האלמנטים ה"קלים" ניגשתי להתמודד עם המוט ושריינתי את ירון לטובת העניין.
התחלתי בכמה חזרות עם מוט ריק, כמה front squats.
40 קג - אין בעיה. כמה הערות טכניות מירון וממשיכים.
50 - הכל סבבה.
55 - היה קשה. כמו שסיכמתי עם ירון, תפסתי את המוט גבוה וירדתי ל front squat.
61 קג על המוט. אני לא מוכן להרים בלי שירון מסתכל.
מנסה להרים - זורק.
מנסה שוב - זורק.
הפחד משתק אותי.
ירון שואל: "אתה רוצה שאעזור לך?"
אני מתסכל בעיני עגל.
ירון: "שים עוד 10 קילו מכל צד"
עכשיו גם הלסת נפלה לי (יופי מפגר אני מפחד מ 61 קילו אתה נותן לי להרים 81?!?!?)
ירון: "אל תדאג לא תעשה עם זה קלין"

מה שירון ביקש ממני לעשות זו תנועה שמעולם לא עשיתי אבל ראיתי מרימי משקולות עושים אותה באימונים ולא כל כך הבנתי למה.
התנועה הזו נקראת clean pull, בעצם מתחילים לבצע את המשיכה בכתפיים אבל אז עוצרים ולא מושכים עד הסוף. זה כמו דדליפט עם עוד קצת משיכה.


התנועה הזו מגרה עצבית את שרירי הדלתא המשתתפים במשיכה של המוט, והרעיון הוא שאם אני אגרה אותם ב 81 ק"ג, 61 יהיה לי הרבה יותר קל (סוג של להכניס עז).
אז עשיתי 3 כאלה, ואז ירון העיף את הפלטות של ה 10 ק"ג ואמר לי "עכשיו כנס".
אללה - באב - אללה נכנסתי והמוט עלה לי לכתפיים. גם ה front squat לא היה קל אבל ביצעתי אותו.
בגלל שזה עדיין הפחיד אותי ביצעתי עוד 2 חזרות כדי להרגיש יותר בנוח עם המשקל.

נחתי כמה דקות וניגשתי לאימון.
אני לא אסטרטג גדול. הלכתי לפי ההנחיות של ירון לפרק את ה t2b לחמישיות. ואת הדאבלים ל 30 ו 20, כשהתכנית היתה להגיע לקלינים כמה שיותר מהר כי היה לי ברור שאצטרך הרבה התאוששות בין חזרה לחזרה.

עשיתי את ה t2b די מהר. כנראה מהר מדי. סיימתי ב 1:15 אבל בדופק גבוה והייתי צריך לנוח איזה 10 שניות לפני שהתחלתי לקפוץ. 
גם הקפיצות לא זרמו כמו שתכננתי והיו לי בערך 4 הפסקות.
סיימתי לקפוץ אחרי 2:32 והייתי צריך לנוח בערך 20 שניות לפני הקלין הראשון.
עדיין פחדתי מהמשקל אבל נכנסתי פעם אחת.
עוד 20 שניות של מנוחה ונכנסתי שוב.
בשלב הזה הייתי בדופק מאד גבוה ולא הייתי ממש סגור על כמה זמן נשאר. ניסיתי להכנס שוב וזרקתי את המוט מהפחד ואח"כ כבר לא נשאר לי זמן.

מנהל מו"מ עם המוט באמצע האימון
למרות שהאימון הזה היה הצלחה הרגשתי שעם ניהול נכון יותר של הזמן ופחות פחד אני יכול להכניס עוד 2-3 חזרות. זה לא כל כך היה העניין של החזרות, אלא שהרגשתי שאני חייב לנצל את המומנטום להתמודדות עם הפחד מהתנועה.

אז נחתי 3 ימים. ראיתי מתחרים מבצעים את האימון, סרטוני טיפים ואסטרטגיה של גיל, וגם מוביליטי, והגעתי בשני בערב במטרה לשפר.

הפעם עשתי חימום יותר ממוקד לפתיחת טווחי תנועה.
כבר היה לי הרבה יותר בטחון עם המוט ואחרי שעשיתי 3 clean pull גם הרמתי אותו בעצמי בלי שאף אחד יסתכל. אחרי 2 חזרות כבר לא פחדתי מהמשקל.

הפידבק שקיבלתי מירון על האימון הראשון הוא שפתחתי מהר מדי והדופק עלה גבוה מדי.
הפעם היתה לי תכנית ברורה:
5 חזרות t2b, מנוחה של 3 שניות ושוב חמישיה. תכננתי לרדת מהמתח ב 1:10. רציתי לייצר רצפים של 20-20-10 בקפיצות ולעשות אותם הרבה יותר רגוע. בתמונה מהאימון הראשון ראיתי שקפצתי בצורה מאד מבזבזת אנרגיה עם ידיים פרוסות לצדדים והרבה עבודה מהכתף במקום שורש כף היד. את ה t2b עשיתי עם מדרגה וכך גם חסכתי אנרגיה של קפיצה למתח כל פעם.

למרות הטכניקה הגרועה אני אוהב את התמונה הזו
(לא כל יום מצלמים אותי עם התחת של אבי יונה...)
רציתי לסיים את הקפיצות ב 2:30 ולהכנס לקלינים אחרי הרבה פחות מנוחה.

האימון הלך בדיוק לפי התכנית.
למרות שלקחתי בסט האחרון 7 שניות מנוחה סיימתי עם המתח ב 1:05. ומיד ניגשתי לקפוץ. החבל לא זרם בדיוק כמו שתכננתי אבל עדיין סיימתי ב 2:23 בדופק הרבה יותר נמוך מפעם קודמת. עד 3:40 הצלחתי לבצע 4 חזרות קלין, וניסיתי להכנס לחזרה חמישית אבל לא נחתי מספיק ולא היה לי כוח לסיים את התנועה.

סיימתי עם 79 חזרות, אבל חשוב מכך, בטחון מחודש ב clean.


יש מצב שאם הייתי עושה את האימון שוב הייתי מצליח להגניב עוד חזרה אבל לא נורא. נשמור כוחות לאימונים הבאים.

את האימון הקודם סיימתי עם התוצאה ה 373 בטיבה בארץ. את האימון הזה (בעיקר בזכות המזל) סיימתי במקום 274, מה שקידם אותי למקום ה 330 המכובד :)

אחרי 2 אימונים שביצעתי במתכונת Rx, עם 6 אלמנטים שונים, אני די בטוח שרצף המזל שלי יפסק באימון הבא ויפול איזה אלמנט שאני לא יכול לבצע שיכריח אותי לעשות אימון scaled. נחכה לשישי ונראה.