לרוץ בלי מטרה

אי שם בקיץ 2007 התחלתי לרוץ.

אני זוכר עד היום את הריצה הראשונה. ההקפה של 1800 מטר בפארק הלאומי. 11 דקות של סבל.

אחרי כמה ימים רצתי שוב והפעם 2000 מטר ב 12 דקות.

כל כמה ימים הוספתי דקה.

רציתי תוך חודש לרוץ 2000 בפחות מ 10 דקות. הצלחתי.

ואז נולדה מטרה חדשה. 10 ק"מ. קבעתי מירוץ וכעבר 3 חודשים גם המטרה הזו הושגה, ואז נרשמתי למרתון.

אחרי שנכבש מרחק המרתון, הגיעו מטרות המהירות. לשבור שיא ב 10 ק"מ, 5 ק"מ, 15, חצי מרתון, מרתון.

לפני 3.5 שנים רצתי את המרתון המהיר ביותר שלי. סיימתי אותו עם פציעה אכזרית שבעקבותיה לא חזרתי לרוץ במסגרת מסודרת.

ואז נכנסתי לקרוספיט. לראשונה המטרות שלי היו בריאותיות ולא תחרותיות.

כבר זמן מה שאני רוצה לחזור לרוץ קצת. לא משנה כמה קרוספיט אעשה, כושר הריצה שלי ברצפה.

ועכשיו כשהתחלתי לעבוד ברעננה, החלטתי לחזור לאימוני הקבוצה של מני בפארק הרצליה.

בינתיים אני עושה את האימונים במתכונת לייט. מדדה לאיטי לאורך המסלול. 3.5 שנים בלי לרוץ זה הרבה זמן. אני אמנם חזק יותר היום, אבל גם כבד יותר ב 10%.

בשנתיים האחרונות קצת שכחתי מה זה לקום מוקדם בבוקר. וגם אם כן זה היה עם הילדים. מצאתי שלהרים משקולות ב 7 בבוקר זה קשה מדי לגוף שלי. לעומת זאת, לרוץ אפשר גם ב 5:30.

באופן מפתיע, בחודש האחרון הגעתי ל 4 אימוני ריצה, שלושה מהם ב 5:30. מה שמפתיע פה הוא שעכשיו אין לי שום מטרה תחרותית שתוציא אותי מהמיטה בבוקר. ובכל זאת, בכל יום רביעי, כשהשעון מפזז ב 5:00, אני זורק את עצמי מהמיטה. שוט אספרסו ונוסע לפארק.

כרגע אין לי שום מטרה. לא מירוץ כזה ולא אחר. פשוט לרוץ. 

יכול להיות שנגמלתי מההתמכרות שלי לתחרויות?

יכול להיות שהתבגרתי?

לא סביר...

תמונה מימים תחרותיים יותר