יום רביעי, 28 בדצמבר 2011

השדים האדומים

ב 2008, אחרי שסיימתי את מרתון ציריך עם פציעה, החלטתי שהגיע הזמן להתאמן במסגרת מקצועית, ופניתי לרן שילון מאנדיור.
הוא אמר לי שיש 2 סוגים של אנשים שמגיעים אליו. גברים בד"כ מגיעים אחרי שניסו להתאמן לבד ונפצעו. נשים בדרך כלל מגיעות כי הן חוששות להתחיל לבד, ורוצות תמיכה והנחיה מקצועית.

אני לא יודע אם זה נכון לשאר הגברים והנשים. לי זה מאד מסתדר.
ואני מצליח להוכיח את זה כל פעם מחדש.
נכנסתי לספורט הזה בשביל המטרה הכללית של בריאות ואורח חיים.
אבל זה לא מה שמקים אותי לאימונים בבוקר וזה לא מה שדוחף אותי לעשות עוד אינטרוול כשכבר אין כוח.
מה שדוחף אותי במקרים האלה זה האגו (וזו תכונה גברית מובהקת לדעתי).
אני לא יכול להגיד את זה על כל הפציעות שהיו לי בשנים האחרונות, אבל הפציעה שאני היום מציין שבוע להופעתה היא לחלוטין פציעה שמקורה באגו.

יש מטרות רחוקות יותר (איש ברזל ביולי), ורחוקות פחות (חצי ישראמן עוד 3 שבועות). אלה מטרות מוצהרות, שיצרתי עם המאמן והתוכנית מכוונת ומותאמת להן.
יש גחמות, שמשרתות את האגו שלי.
לפני כמה שבועות ראיתי פרסום ל"מירוץ המהיר בארץ", או "המירוץ השטוח בארץ". נכנסתי ללינק וראיתי שמדובר במירוץ הוד השרון שיחול בשישי הקרוב.
אני נמצא בכושר שיא בריצה, ולא יתכן שתוצאת השיא הרשמית של ב 10 ק"מ תהיה 47:27 שזה 4:45 דקות לק"מ, כאשר ב 15 ק"מ שטח עם עליות רצתי בקצב 4:31. פשוט לא יתכן שזו תהיה תוצאת השיא הרשמית שלי מלפני שנתיים וחצי. כבר הרבה זמן אני מחפש הזדמנות לשבור את השיא הזה. תמיד יש פציעה, או אימונים למשהו אחר שלא מאפשרים להתחרות. והנה עכשיו כשאני בכושר שיא, נוחת המירוץ הזה כהזדמנות לרדת לכיוון ה 43 דקות. 
זה כנראה לא הכי מסתדר עם התכנית, כאשר יום אחרי המירוץ יש רכיבה מסכמת של 4 שעות.
גווין מאשר לעשות את המירוץ אך מדגיש שלא לעבור 90% מאמץ בשביל לא להסתכן בפציעה.
אני חושב לעצמי שגם ב 90% אני עדיין יורד מ 45 דקות וזה כבר יפה.
כמו שרועי רואה מגדל קוביות והוא חייב לפרק אותו, ככה אני חייב לשבור את השיא ב 10 ק"מ.
ואז מגיע אותו אימון אינטרוולים ברביעי שעבר.
אני כבר גמור אחרי שהורדתי שניה מהזמן השיא של ההקפה של שבוע קודם. אבל אני לא יכול שלא לעשות עוד אינטרוול, אני לא יכול שלא לדחוף את עצמי עוד קצת. יש מירוץ בשבוע הבא. צריך לעבוד על מהירות.
ואז דקירה בירך, והופ זה נגמר.
לא יהיה מירוץ, והשיא האישי יחכה עוד קצת.
שלא לדבר על החזרה אחורה בכושר וההשפעה על האימונים לישראמן.
זה כמו 2 שדים על הכתפים. אחד לבן ואחד אדום. האדום אומר "תלחץ עוד קצת, אתה יכול!", והלבן אומר "תרגיע, הדרך עוד ארוכה. קח את זה באיזי".
מזל שזה נגמר במתיחה, ונקווה שאני אלמד את הלקח, ואתחיל להקשיב לשד הלבן.

יום רביעי, 21 בדצמבר 2011

איתותים

בשבועות האחרונים אני מהלך על חבל דק.
מצד אחד אני בשיא הכושר, וזה מאפשר לי להגיע לרמות ביצוע חדשות גם באימונים וגם בתחרויות.
מצד שני, צריך מאד להזהר שלא להגזים וללחוץ ולדחוף את עצמי מעבר לשיא.
כי מעבר לשיא... ממתינות הפציעות.
פציעות זה לא משהו זר לי, ולמרות ההסטוריה למודת הפציעות שלי. עוד לא הצלחתי להמנע מהן באופן מוחלט.
השבוע ושבוע הבא הם שבועות השיא באימונים לפני הישראמן בחודש הבא, והם מלאים בכל טוב של ריצה, רכיבה ושחיה.
השבוע ספציפית יש הרבה מאד ריצה.
ריצה היא בדרך כלל המקור שלי לפציעות (ואני מדבר על פציעות כתוצאה מהאימונים, ולא כתוצאה מתאונות כמו נפילה מהאופניים). בעבר הן נבעו מעומס יתר על תשתית רעועה למדי.
בחודשים האחרונים בניתי וואחאד תשתית, ובשבועיים האחרונים לראשונה הגעתי לאימוני אינטרוולים.
החשש המתמיד מפציעות, לא מונע ממני ללחוץ ולעבוד חזק באימונים, אבל הוא כן גורם לי להקשיב טוב מאד לכל מכאוב שצץ לו מהגוף. ביום ראשון לדוגמא, הרגשתי עייף מאימוני הסופ"ש ורצתי את כל האימון בקצב קל.
ההשקעה בתשתית נשאה פרי ומצאתי את עצמי באימון של שבוע שעבר מקיף את גבעת המופעים (1.5 ק"מ) בפחות מ 6 דקות. 5:58 ליתר דיוק.
שמחתי מאד על הזמן המהיר, ועל הפרצוף המתרשם של גווין כששמע את הזמן. פחות שמחתי כשגווין הצהיר שמדובר בהתחייבות (ולדוולדבה) לקצב לאימונים הבאים.
היום התחלתי בחצי שעת השלמה לפני האימון (ומטעמי סימטריה תבוא השלמה גם אחריו). אחרי שתפרנו את כל העליות והירידות בגבעה 3 פעמים בגרסה המודרנית של גווין ל"ריצת עמודים" (הגרסה האנכית), ירדנו מהגעבה ל 2 הקפות מסכמות, כאשר ברקע ההתחיבות משבוע שעבר.
אני לא הכי מהיר בקבוצה, אבל בין המהירים באימון הזה. יצאתי ראשון ומהר מאד פסטר ואיליה עוקפים אותי. אני מנסה לשמור על טכניקה וריצה קלילה ככל האפשר. בערך באמצע ההקפה כשאני עומד להשבר יונגר מגיע ומושך אותי איתו ל 5:57.
יופי. 3 דקות מנוחה לפני ההקפה הבאה. בדיקת מערכות. הכל תקין.
פסטר צריך ללכת, אז איליה מוביל את ההקפה השניה. באופן מפתיע הוא לא בורח לנו (כנראה צריך את פסטר שייתן לו קצב), מבט בשעון חושף קצב של 3:28 (אוי ואבוי, פתחנו מהר מדי). משהו בהמסטרינג שמאל מאותת לי אז אני מוריד טיפה קצב ומתייצבים על 3:58 (באופן מפתיע איליה מיישר קו ועדיין לא בורח). 500 מטר מהסוף אני מתחיל לאבד מהירות וטכניקה. את איליה איבדתי כבר מזמן, ולאט לאט אני גם מתחיל לאבד את יונגר. לוחץ עוד קצת ומסיים על 5:51.

מדדה במעלה הגבעה לקחת את הבקבוק, ואחרי שאני מוודא שאף אחד לא רוצה להצטרף למזוכיזם של עוד חצי שעת ריצה אני מתחיל לרדת בריצה קלה. אחרי כמה דקות מתחילות דקירות בהמסטרינג שמאל. מוריד קצב. עוד קצת כאב, עוד הורדת קצב, ולבסוף גם זה נגמר. הרבה מתיחות. נותר כאב עמום שמורגש בתנועה. פציעה. אין ספק. ההרגשה היא של פציעה. הסט האחרון היה חזק מדי. מה החומרה? עוד מוקדם לדעת. בטלפון אני מתאר לגווין את התחושה. הוא אומר שזה נשמע כמו מתיחה ומורה לרוץ קל באימונים הקרובים (ונקווה שהכאב לא יורגש ברכיבה). כשחנן שומע על הדקירות הוא מדבר על סיבים שנקרעו ומנחה לשים קרח, לנוח, וממליץ בכלל לוותר על הריצה בשישי.
איזה הבדל בין מאמן ומטפל.

עכשיו צריך למזער נזקים ולהחיש את ההתאוששות. הרבה קרח ומנוחה. יש לגוף כמעט 48 שעות עד האימון הבא, ויש לנו עוד מירוץ לשיא אישי בשישי הבא...

יום ראשון, 11 בדצמבר 2011

הקטר הצ'כי

הפוסט מוקדש לאריאל הלר, שיכונה מהיום הקטר הצ'כי.

בשנה שעברה נפתח חשבון עם חצי מרתון עמק המעיינות.
כיוונתי ל 1:40. פתחתי מהר מדי. ניסיתי להחזיק את הקצב, ובעליה לבית שאן בק"מ 16 התפרקתי טוטאלית, וב 5 הק"מ האחרונים ממש נאבקתי בשביל לסיים. למרות הכל שיפרתי את השיא בחצי מרתון ל 1:44:40.

השנה, בעקבות התוצאות המוצלחות שלי במירוצים האחרונים, הערכתי שאני בכושר שיאפשר לי לפרוץ בקלות את מחסום ה 1:40. אבל, בקבוצה החליטו לשלב מחנה אימונים סביב התחרות, מה שהבטיח שלא אגיע לתחרות טרי ורענן. למרות זאת החלטתי שאעשה את הטוב ביותר, ואנסה לשבור את השיא הנוכחי.

יום לפני התחרות, רכיבה של 4 שעות שכללה טיפוס לתבור, ריצה עצימה של 40 דקות במבול, ושחיה של 20 דקות בחושך באסי. הרבה פחמימות, חצי ליטר בירה, מגנזיום ציטראט ולישון.
בבוקר התחרות טיפוס לגלבוע, שעה עד למעלה וחצי שעה למטה. מחליפים בגדים. ריצת חימום של 2.5 ק"מ לשטח הזינוק. איך שהרגליים מרגישות אני חותם על 1:45.
יריית הזינוק ואני מתנקז עם ההמון לקו הזינוק. אני אומר לעצמי שאפתח על 4:50 ואראה איך ההרגשה. 6 הקילומטרים הראשונים כולם על 4:50. זה קצב שבימים כתיקונם אמור להיות לי קליל אבל משהו לא זורם בריצה. כבדות כזו. אני כל הזמן חושב על העליה בבית שאן שהולכת לפרק אותי. ג'ל אחרי 6 ק"מ, ולאט לאט הרגליים משתחררות וקלילות מגיעה. אני מתחיל לעבור את כל האנשים שטסו לפני בזינוק, עד הפניה ימינה בבית השיטה. עכשיו מחכים לנו כ 6 ק"מ בעליה מתונה עם רוח פנים חזקה מאד. ולמרות הקלילות והכוחות המחודשים, נגד הרוח הזו אני לא מצליח לרדת מה 4:50.
בק"מ ה 12 אני רואה את אריאל משמאל. מאחוריו צ'יפופו ועוד מישהו. אריאל אומר לי "בוא" (אני מכיר את ה"בוא" הזה מהכניסה לשטח במירוץ אייל, שם היה לי ברור שאם אני רודף אחריו אני מתפרק קשות. אבל עכשיו הרוחות קשות והדרפטינג מפתה). אני עולה על הרכבת של my way ותופס מקום מאחורי אריאל הקטר. הקצב עולה ל 4:35, ואנחנו תופסים גם את אייל. הרכבת דוהרת בעליות ובירידות ואני יושב בדרפטינג ללא מאמץ. תיכף מסתיימת הירידה ומגיעים לעליה הגדולה והמרסקת של בית שאן. אני כבר מכין את עצמי נפשית אבל אריאל אומר לי לרוץ רגוע ולהוריד דופק. "כל האנשים שמסתערים על העליה יתפרקו אח"כ ואנחנו נעבור אותם" הוא אומר. אנחנו עולים בקלילות, והק"מ של העליה מסתיים בממוצע 5:09. הק"מ היחיד שאיטי מ 5 דקות לק"מ, ובאמת לא הפסדנו כל כך הרבה. והכי חשוב - נשאר לי כוח להגביר. ג'ל שלישי, ואריאל אומר - "יאללה! חוזרים לעבוד!" אני צועק לו "תגביר בהדרגה" ומצליח להדבק אליו עוד קילומטר לפני שהוא נעלם בים הרצים שלפני.
ארבעת הקילומטרים האחרונים הם מאבק לא פשוט, אך כבר ברור שיהיה פה שיא אישי.
אני מסיים על 1:42:08. שיא אישי ואחלה תוצאה בהתחשב בתנאים.
בשנה הבאה נגלח עוד כמה שניות.

יום ראשון, 4 בדצמבר 2011

דצמבר המר

כך זעקו כותרות העיתון אצל שלום חנוך, וגם אצלי העתיד נראה לא פחות מזהיר.
הזכות המולדת שלי כפולני, היא לייצר בעיות ואז להתלונן עליהן. יש שיאמרו שאני נמצא בעסק הזה רק על מנת להתבכיין. אם כך הפוסט יעסוק בחודש דצמבר שהחל זה עתה, ויזכה לכינוי "דצמבר המר".
החודש התחיל במסורת חדשה של ריצה חודשית בבן שמן.
למרות שבעבר היחסים שלי עם ריצות שטח היו פושרים, חשתי התרגשות לקראת הריצה הממשמשת ובאה ואפילו התחדשתי בנעלי שטח חדשות.
אחרי 2 מירוצים מהירים מאד, ולמרות העומס הגדול על הרגליים שלי בעקבות מירוץ אייל, התייצבתי באומץ (או שמא טיפשות) בקבוצה 3, שפרט אלי ולאלעד המאמן, כללה עוד 4 רצים (מיותר לציין שכולם כולל אלעד מהירים ממני בהרבה).
במהלך הריצה, ניצלתי את 3 התאים במוח שלי שלא עסקו בתיקון ראיה מטושטשת ונסיון הורדת דופק, על מנת להפליג במחוזות הדמיון ולדמות את עצמי לצ'יטה הרודפת אחרי איילות בסוואנה האפריקאית. הבדל קטן ביני לבין הצ'יטה - האיילות לא נוטות להסתובב לאסוף אותה כשהיא שופכת לאגר בעליות.
אחרי הריצה ניגשתי לחנן לסשן מזוכיסטי משהו, לנסות להציל משהו מהרגלים שלי לפני המחנה הממשמש ובא בשבוע הבא.
מה זאת אומרת מזוכיסטי? תראו לי עוד מטופל שמזכיר למטפל בסוף הטיפול שהוא שכח לגהץ את ה ITB של שמאל. כשאתם שומעים גיהוץ ITB, אתם בטח חושבים שהוא הניח לי מגהץ על הירך. ובכן, זה כנראה היה פחות כואב...
כמובן שבשבת לא ויתרתי על 30 דקות ריצה אחרי 3 שעות הרכיבה, אבל היום בבוקר הריצה הומרה בשעה שחיית ים בקור סרטנים עם עינב, צ'יפופו וכיסף האמיצים. תענוג.

ומה צפוי במחנה שאלתם?
ביום חמישי 4 שעות רכיבה אחריהן שעה שחיה ולקינוח שעה וחצי ריצה. בשישי בבוקר רכיבת טיפוס בגלבוע, ולאחריה חצי מרתון בית שאן (כנראה שהשנה לא אסגור חשבון עם המסלול, והשיא האישי יאלץ לחכות לשנה הבאה). אחה"צ שחיה וריצה.
בשבת לקינוח 5 שעות רכיבה לכיוון הכנרת. כיפ-כיף.
מבט חטוף על תכנית האימונים להמשך החודש חושף 12 שעות אימונים שבועיות. וזה רק לפני חצי איש ברזל. אני לא רוצה אפילו לדמיין מה מחכה לי במאי.

ובינתיים, עד לטריינר מחר, מנוחה מתודית.