יום שלישי, 28 באפריל 2015

למה בלי טחינה? יבש...

בשנה וחצי האחרונות ניסיתי עשרות סוגי טחינה: מהתעשייתיות של הנסיך ובראכה למיניהן, ועד לכל מיני טחינות בוטיק מכפרים נידחים בגליל, אורגניות, משומשום אתיופי טרום נבוט, מלא, לבן וכו וכו וכו.
באופן אישי אני לא אוהב טחינה משומשום מלא. מרה לי מדי. ולכן רוב הטחינות שניסיתי הן משומשום לבן.
אנחנו גם בית שצורך לא מעט טחינה. איתי, שהמגוון הקולינרי שלו עומד על שניצל / פתיתים / טחינה בלחם (ולעיתים טחינה בצלחת) הוא הצרכן הראשי.
במשך תקופה ארוכה צרכנו בבית טחינה באבן ריחיים של משק לין. טעימה מאד. קצת מלוחה מדי, לא צריכה בכלל תיבול - אבל די יקרה. 35 ש"ח לק"ג. ובכמויות שאיתי אוכל טחינה זה יוצא די יקר.
הצלחתי למצוא אותה רק בניצת הדובדבן ולכן ביום יום היינו משתמשים בטחינת אל-ארז שניתן למצוא בשופרסל.

עד שלפני כמה חודשים גיליתי (בעזרתו האדיבה של מר קדמוני ופוסט בפייסבוק) את הטחינה של הר ברכה.


מצאתי אותה במקרה אצל הקצב שלי במחיר 13 ש"ח לחצי קילו, וכיום הוא כבר לא מביא אותה אז אני מוצא אותה בחנות תבלינים ב 17 ש"ח.
זו ללא ספק הטחינה הטעימה ביותר שטעמתי.
אפשר לאכול אותה גולמית (היא די נוזלית) ולא נדרש תיבול נוסף. 
גם איתי עף עליה ואוכל אותה עם כפית.
במחיר שאני מוצא אותה זה גם די יקר, אבל הטעם פשוט שווה את זה, ואחרי שטעמתי קשה לחזור לאכול טחינה אחרת.

ולמה בלי טחינה? יבש...

יום שני, 20 באפריל 2015

לפעמים פשוט בא לך לצאת לרוץ

לפני שבוע חלמתי שאני רץ מרתון.
לא התכוננתי במיוחד למרתון הזה. 
כמו בחלומות רבים, רצף האירועים לא ממש ברור ופשוט מצאתי את עצמי במשפך הזינוק.
קצת לפני יריית הזינוק גיליתי שאין לי שעון (ומי שמכיר אותי יודע שזו בעיה כי אני מכור לנתונים וסטטיסטיקות).
משום מה זה לא הטריד אותי. דווקא שמחתי על החופש שנפל לרגלי. סוף סוף אוכל להתחבר לריצה ולהרגיש את הקצב, בלא תלות במכשירים. גם ככה לא רצתי הרבה זמן ואין לי מושג איזה קצב מתאים לי, וזה לא שאני מנסה לקבוע שיא אישי, אז פשוט אזרום לי עם הקצב שרגלי יכתיבו.
יריית הזינוק ואני מרחף לי באושר, עד שלאחר כמה מאות מטרים אני מגלה שאני בג'ינס.
לא אידאלי, חשבתי לעצמי. אבל גם לא נורא. נזרום.

את המשך החלום אני לא כל כך זוכר אבל קמתי עם חשק עז לצאת לריצה (אחרי בערך שנתיים שלא רצתי באופן מסודר).
למרות שהחלום היה מקור ההשראה, החלטתי שעדיף לוותר על הג'ינס. וכך, בשבת בצהרים, חמוש בטייץ וללא שעון, יצאתי לריצה.
תכננתי על המסלול הקצר הקבוע שלי - כ 5 ק"מ. בכל זאת הרבה זמן לא רצתי. לא כדאי להגזים.
רצתי בקלילות, וב 5 דקות הראשונות זה היה ממש נחמד.
עברו עוד 5 דקות וזה נהיה פחות נחמד.
ואחרי 3 ק"מ כבר מיציתי.
עצרתי ליד מגרש אימונים, עשיתי קצת מתח והמשכתי את הדרך הביתה בהליכה.
בבית עשיתי מתיחות, כמה סטים של שכיבות סמיכה, וסגרתי את האימון.



בלילה העוקב ישנתי ממש רע.
כבר לא חלמתי על מרתונים.
בעיקר סבלתי מכאבים בשרירי השוק שלא היו בפעולה יותר מדי זמן.
אפילו היום, אחרי יומיים אני עדיין מרגיש את ה tibialis anterior של רגל ימין.

קצת מטריד כמה שכושר הריצה שלי הדרדר, ומצד שני מעניין שזה לא באמת מטריד אותי.
לפחות הוצאתי את זה מהסיסטם, עד הדודא הבאה.


יום שני, 13 באפריל 2015

התרופפות

למרות שפסח הוא החג שהכי מעודד תזונת פליאו, במקרה שלי הוא מגיע בדיוק בסיום רבעון מאד לא פליאוליתי.
זה לא שהתחלתי לאכול פסטה או לחם (אם כי אחרי שנה וחצי הרשיתי לעצמי 2 משולשי פיצה והמבורגר בלחמניה לפני חודשיים :) ).
שמני אומגה 6 אני לא צורך בבית, אבל אוכל הרבה צהרים בחוץ, כך שמקבל כנראה כמות נכבדת. מזל שאני מקפיד לתסף אומגה 3...
הבעיה המרכזית אצלי היתה ונותרה - סוכר.


אוי המתוקים, המתוקים.
בשנה הראשונה בפליאו ממש הקפדתי להמנע מצריכת סוכר.
להמנע מדגנים לא היה אישיו.
גם מהפחמימות נגמלתי די מהר.
בישלתי לא מעט והבאתי לעבודה הרבה אוכל מהבית.
אפילו הפסקתי לצרוך מוצרי חלב למספר חודשים.
הרשיתי לעצמי כמה קוביות שוקולד מריר 85% ביום (שזה בערך 5 גרם סוכר), 2 פירות - וזהו. זו היתה צריכת הסוכר היומית שלי.
משמעת שכזו אי אפשר להחזיק לאורך זמן, והתזונה הזו לא אמורה להיות דיאטת כסאח, אלא תזונה לחיים.
לאט לאט התחלתי לאשר לעצמי הנחות.
זה התחיל בבירה פעם-פעמיים בשבוע, אח"כ גלידה או עוגה בסוף השבוע אצל ההורים.
באוקטובר התחלתי להעלות עומס אימונים ולכן גם הייתי צריך להתחיל לאכול יותר פחמימות.
עליתי בהדרגה מצריכה של פחות מ 100 גרם פחמימות ביום לאיזור ה 250 גרם. העליתי מסת שריר. הרגשתי ונראיתי טוב. הייתי בשיא הכושר שלי.
היות והרגשתי טוב והתאמנתי הרבה, הרשיתי לעצמי גם לצרוך יותר סוכר. כל שני וחמישי חגיגה אחרת בעבודה והתחלתי לטעום יותר ויותר מהעוגות, אח"כ כבר לקחת חתיכות שלימות ולא רק טעימות, ולבסוף גם מנה שניה...
ואז הגיע הפציעה.
בבת אחת הפסקתי להתאמן, אבל המשכתי לאכול כמו בהמה.
בהתחלה קצת ירדתי במשקל כי איבדתי מסת שריר, אבל מהר מאד החלה עליה במשקל.
תכלס זה בדרך כלל לא אומר הרבה, ומאז שאני בפליאו, אני כמעט ולא מתעניין במשקל. אני אוהב את מדד ה Looking Good Naked, ובמדד הזה, החלו אט אט להופיע קימורים שלא ראיתי כבר הרבה זמן. חולצות פתאום החלו להתכווץ בכביסה. ומכנסיים פתאום יושבים הרבה יותר צמוד (או לא נסגרים...)
פרט להשפעה על הגזרה שלי, זה גם מתבטא ביותר כאבי בטן ויותר עייפות.
השיא היה כשמצאתי את עצמי מסיים את השאריות של המעדנים המתוקים של הילדים (בהחלט נקודת שפל חדשה).
למרות שאני חוזר בהדרגה לאימונים, והיום כבר מקפיד על לפחות פעמיים בשבוע, אין ממש שינוי בתזונה, ולכן גם במראה או בהרגשה הכללית שלי.
אני כבר למעלה מחודש מזהה שחייב לבוא פה שינוי תזונתי, אבל מסרב לקחת את עצמי בידיים ולהכריז על כך (למה נראה לכם עבר כל כך הרבה זמן מהפוסט האחרון?)
אז הרשיתי לעצמי להשתולל עד סוף החג. בשבת בערב אכלתי ציפוי שוקולד מחצי תבנית עוגה (לפחות הייתי חזק מספיק לזרוק את שאר העוגה), וזהו.
אתמול היו 24 השעות הראשונות מזה הרבה זמן שבהן לא אכלתי שום דבר שעושה לי רע.
אז מזל שיש בלוג שאני יכול להצהיר בו, שמעכשיו (ועד להודעה חדשה) אני חוזר להקפיד על התזונה!

רק בריאות.