יום שני, 24 בדצמבר 2012

טוקבקיסטים

כותב, המעלה מאמר ל ynet לדוגמא, מן הראוי שיצפה לתגובות.
אותו כותב משגר תקשורת לרשת, והישראלי המצוי אינו מסוגל להכיל את פרץ הרגשות והתחושות שמציפות אותו בעת קריאת הכתבה, ולכן חייב להגיב. זה גם מאד נוח להסתתר מאחורי מעטה האנונימיות של הטוקבק, שאינו דורש שום אינטראקציה עם כותב המאמר המקורי.
ברגע שחרור הכתבה, הכותב בעצם נתן את הסכמתו למבול התגובות שינחת עליו, ולמעשה הוא גם לא ממש צריך לקרוא אותן.
עד כאן נשמע הגיוני.

עכשיו דמיינו את הסיטואציה הבאה:
ניקח רץ, שיוצא לריצה ברחובות עירו, בשעות הבוקר המוקדמות או שעות הערב המאוחרות.
בניגוד לכותב המאמר אותו רץ לא ביקש לשגר תקשורת לעולם ובוודאי שלא לקבל עליה תגובות. הוא בסה"כ עוסק בענייניו ומנסה לקיים את מצוות תכנית האימונים שלו.
כנראה, שלמרות העובדה שרצים אינם תופעה נדירה במחוזותינו, הישראלי המצוי מוצא עצמו נפעם מהתופעה ברמה כזו ששוב אינו מסוגל להכיל את רגשותיו ותחושותיו, ובעוד הרץ חולף על פניו, הוא חש מחויב להגיב על התופעה.

וכמו השונות הרבה בין הטוקבקיסטים ברשת, כך גם ברחובות רעננה מגוון רחב של תגובות.
יש טוקבקיסטים ששולפים מהמותן, בשניה שהרץ חולף על פניהם, כמו חבורה של בחורות דתיות, שמוצאות לנכון לרדוף אחרי הרץ תוך קריאות התלהבות...
או חבורה של סטלנים באמצע ג'וינט שזקוקים לאימון חזרות (12 פעמים 300 מטר בעליה) בשביל לייצר את התגובה: "אחי... מה זה? כמה אתה רץ?" (לקח להם בערך 8 חזרות לחשוב על זה).
יש גם את ה "יותר מהר!" וה "הלו הלו, לאן אתה ממהר?" הבנאלים.
ועוד תגובות רבות וטובות.

בדומה ל ynet, גם פה הרץ כנראה לא יפסיק את האימון שלו בשביל להגיב על הטוקבק. יתכן שהוא אפילו רץ עם אוזניות ולא שמע, או שקלט שהתגובה מופנית אליו רק לאחר שהתרחק כבר מהמקום.

בניגוד לטוקבקטיסטים, יש קבוצה אחרת באוכלוסיה, של אנשים שלא ממש מודעים לסביבתם. הם הולכים להם לבד בחושך, מרוכזים בעולמם, וכשאותו רץ חולף על פניהם פולטים שאגת בהלה "אמא'לה!".
קיבינימאט! את בחורה צעירה שהולכת לבד בחושך. תסתכלי ימינה ושמאלה מדי פעם לראות מה קורה סביבך! אני לובש בגדים זוהרים - אפשר לראות אותי מקילומטר...
לרץ התמים נותר רק להביט לאחור בכדי לבדוק שלא נפחו את נשמתם כתוצאה מהמפגש.


יום ראשון, 9 בדצמבר 2012

טכניקה

כמו שאפשר לראות במערכת הבחירות הנוכחית, כל אדיוט יכול לרוץ.
אבל לרוץ יעיל, מהר ובלי להפצע - זו כבר אומנות.
לא נראה לי שנולדנו לרוץ.
אולי כן, אבל אלפי שנות אבולוציה, לימדו אותנו שאפשר להסתדר טוב מאד בלי זה.
רוב הסיכויים שמי שיתחיל ככה סתם לרוץ - הטכניקה האינטואיטיבית שלו תהיה לקויה, כזו שחושפת את הגוף שלו ליותר זעזועים, שמה אותו בסכנה גדולה מאד לפציעות, הופכת אותו לאיטי הרבה יותר, וגורמת לו להוציא הרבה יותר מדי אנרגיה מיותרת.
כמו בכל ענף, גם בריצה לטכניקה יש משקל משמעותי, ואחרי שהחלטתי להתמקד רק בריצה, מן הראוי להשקיע בטכניקה.
מני מאד בעניין של הטכניקה. ואחרי הפיאסקו של הריצה שלי בטריאתלון חיפה, זה היה הפוקוס בחודשיים האחרונים. כל שבוע אימוני טכניקה קבוצתיים, וגם בריצות העצמאיות שלי רצתי עם מטרונום בשביל להקפיד על מספר צעדים גבוה. התוצאות לא אחרו להגיע, ומהר מאד חל שיפור נראה לעין בטכניקה שלי. הכושר גם כן עלה בהדרגה, ולמרות שעוד לא התחלנו לעבוד על מהירות, ואני בכושר פחות טוב משנה שעברה, במירוץ אייל הצלחתי לעשות תוצאה טובה מאד והעליה של 2 ק"מ לקראת הסיום עברה בקלילות.

השיא הנוכחי היה בחצי מרתון עמק המעיינות בשישי האחרון.
לפני שנתיים הגעתי לתחרות הזו במטרה לשבור שיא אישי ולרדת את ה 1:40.
זה היה חודשיים אחרי שרועי נולד, אבל מבחינת כושר ריצה הייתי סה"כ בכושר טוב. טעות טקטית גרמה לי לפתוח מהר מדי (הסתכלתי ימינה ושמאלה וכולם היו כהים ממני...), מה שהביא אותי להתפרקות בעליה בק"מ ה 16 ומשם מאבק עד הסיום ב 1:44.
בשנה שעברה התחרות הגיעה בעיצומו של מחנה אימונים, ואחרי טיפוס בוקר של הגלבוע. בהחלט לא תנאים אופטימלים לשיא אישי, אבל בעזרת דרפטינג על אריאל הצלחתי לשפר ל 1:42.
השנה באתי מוכן. ידעתי שהמסלול ערמומי, עם ק"מ ספורים נגד הרוח, והעליה בתוך בית שאן, אבל הודות לתכנון מדוקדק וטכניקה מצוינת, הצלחתי לחצות את קו הסיום בפחות מ 1:39, ואם לא הייתי יודע יותר טוב הייתי יכול להשבע שהעליה של בית שאן היתה פחות תלולה השנה.

וכמו שאמר מני, זה עוד לפני שהתחלנו לעבוד על מהירות.

יום ראשון, 4 בנובמבר 2012

שירת הברבור

ההחלטה נפלה בשבוע שעבר.
זה התבשל כבר זמן מה, אבל היה צורך להחליט לפני כתיבת תכנית נובמבר.
באוקטובר היה לי קשה. עשיתי 90% מהאימונים בתכנית, זה עלה לי בזמן משפחה ובעייפות.
ואם זה לא היה מספיק, נתבקשתי לעבור למסגרת של 11 שעות עבודה בחודשיים הקרובים.
היה די ברור שאם באמצע השבוע אני כמעט ולא מבלה זמן עם המשפחה, אני לא מתכוון לוותר גם על שבת עם המשפחה, בשביל לצאת לרכוב.
על משהו צריך לוותר, ואחרי השנה שעברה שהמשפחה והעבודה היו בעדיפות שניה, עכשיו זה הזמן לתעדף נמוך את האימונים.
ואז נפלה ההחלטה. עוברים לריצה. מטרה חדשה - מרתון ת"א. יותר עומס נקודתי וחשיפה לפציעות, אבל הרבה פחות זמן ולוגיסטיקה.
מצחיק שבדיוק יצא שאני עובר לריצה כשאני בכושר שיא ברכיבה, ובכושר ירוד בריצה. אבל עד המרתון יש עוד הרבה זמן.

בשביל לסגור את פרק הרכיבה עד להודעה חדשה, עשיתי טסט וואטים במעבדת ה Power Training.
התוצאות היו מדהימות. ב 3 חודשים (12 שיעורים שמתוכם 2 טסטים):
הורדתי 3 ק"ג, והגדלתי את ההספק ב30 וואט. בגדול שיפור של 15% בהספק המוחלט, ו 19% ביחס וואט לק"ג.
מה שנקרא - לפרוש בשיא!
חייבים לפרגן - השיטה עובדת.

באווירת הטסטים, מני ביקש ממני לבצע בדיקת סף חומצת חלב. תוצאות הבדיקה מסייעות לתכנון תכנית האימונים.
מי שעבר בדיקת ארגומטריה זה די דומה, רק הרבה יותר ארוך ומעיק.

זה מתחיל בלגרד את החזה עם סקוץ' בשביל שהאלקטרודות ידבקו טוב לעור,
אחרי שחיברה אלי 10 אלקטרודות והלבישה אותי בגוזיית רשת צמודה עליתי על המסילה.
בניגוד לארגומטריה פה לא רוצים רק להגיע למאמץ מקסימלי (אל תדאגו, גם לשם נגיע),
בבדיקה הזו בונים פרופיל שלם של חומצת חלב ולכן היא ארוכה ומייגעת.
מתחילים בריצה איטית, ואחרי 4 דקות דוקרים את האצבע ולוקחים דגימת דם.
אח"כ מגבירים מעט את מהירות הריצה, ושוב אחרי 4 דקות לוקחים דם מהאצבע,
כך חוזרים על התהליך עד שסף החומצה בדם גבוה ממספר מסוים - אצלי זה לקח כ 30 דקות. משהו כמו 7 דגימות...
אחרי שהעינוי הזה מסתיים פרוטוקול הבדיקה משתנה ומנסים להגיע לדופק מקסימלי.
כל דקה מעלים את המהירות, ואם זה לא מספיק מתחילים גם להעלות שיפוע.
עוצרים כשהעלאת המאמץ לא מעלה את הדופק או כשהנבדק מבקש להפסיק.
הטכנאית הבהירה לי שאם לא אבקש ממנה לעצור "אני ממשיכה עד שאני הורגת אותך" - נשמע מבטיח...

כדי שלא יהיה משעמם, יש מסך טלויזיה מול המסילה. הטכנאית ראתה שגם העלאת המהירות וגם העלאת השיפוע לא שוברים אותי, ואז היא פנתה לשיטות שאני לא בטוח שמאושרות לשימוש אפילו במרתפי השב"כ. בדופק 175 פתאום הבחנתי שבמסך מולי התחיל הסרט ריקוד מושחת... תוך שניות הדופק קפץ ל 181 ונשברתי. מסילה ושיפוע זה טוב ויפה אבל ג'ניפר גריי ופטריק סווייזי זה כבר יותר מדי בשבילי.

בהמשך השבוע: ריצה, חדר כושר, ריצה, ריצה, ריצה, ריצה, מנוחה :)

יום ראשון, 14 באוקטובר 2012

נצחון הרוח

הכותרת מרמזת על מאבק הירואי בין גוף תשוש שרק רוצה לעצור ונפש חזקה שרוצה להמשיך ובסופו של דבר הרוח מנצחת ומושכת את הגיבור בכוחותיו האחרונים לקו הסיום.
אז זהו, שלא.
הרוח, היא רוח צפונית של כמה עשרות קמ"שים שנמדדה אתמול לאורך החוף בחיפה, והיא אכן ניצחה את הגוף. הגוף שלי.

למרות שאני עוסק בטריאתלונים כבר למעלה מ 4 שנים. טריאתלון חיפה היה רק הטריאתלון האולימפי השלישי שלי (למעשה הוא היה הרביעי, אבל את טריאתלון ת"א שהוא טריאתלון עם דרפטינג אני לא סופר).
באולימפי הראשון - עמק הירדן 2009 - שחיתי איום ונורא, רכבתי סביר, ורצתי לא רע. סיימתי ב 2:58.
באולימפי השני - גן שמואל 2011 - שחיתי מעולה, רכבתי איום ונורא, ורצתי טוב. סיימתי 2:46.
לחיפה אתמול הגעתי בכושר רכיבה  הטוב ביותר שלי עד כה, כושר שחיה סביר, וכושר ריצה נמוך.
תקוותי לתוצאה נמוגו כשגיליתי יומיים לפני התחרות שהוסיפו עוד 5 ק"מ ברכיבה, ועוד 1.2 בריצה (שעל המסלול התבררו כ 1.65...)
טסט 1000 מ' שחיה שעשיתי ביום שלישי העיד שהמצב טוב יותר ממה שחשבתי והגעתי לטריאתלון מעודד.
יצאתי מהמים מהר מאד, אחרי פחות מ 25 דקות.
הפעם השקעתי ושמתי גרביים בהחלפה אז שם אולי עקפו אותי כמה מתחרים.
יצאתי לרכיבה עם רוח גב חזקה. ידעתי שזה אומר רוח פנים בחזור אבל עובדים עם מה שיש, אז עבדתי חזק בהלוך (מני ביקש לעשות נגטיב ספליט - לא על המסלול הזה...). כנראה שעבדתי טוב כי במשך 30 דקות של רכיבה רק עקפתי מתחרים ואף אחד לא עקף אותי (אני רגיל לצאת מהר מהמים ואז להעקף ברכיבה). אח"כ עקפו אותי כמה מתחרי אולימפי אבל שמרתי אותם קרוב בטווח ראיה עד הסיבוב.
בסיבוב כצפוי רוח פנים, והמהירות ירדה אבל הצלחתי לשמור אותה מעל 30 קמ"ש. בשלב הזה גם הרגשתי את השרירים כואבים. 5 ק"מ לסיום רוח הפנים מתחזקת ואני יורד מהאירובר לדרופים בשביל לשמור על יציבות. המהירות יורדת דרסטית ומתקרבת ל 20 קמ"ש והתחת כואב מאד אבל אני ממשיך ללחוץ.
יורד מהאופניים ולא מרגיש את כפות הרגליים. 2 הישבנים כואבים וגם זוקפי הגב. התחושה חוזרת לכפות הרגליים תוך כמה צעדים ואני מתחיל לשייט בקצב 4:30. ההלוך בעליה והמהירות יורדת אט אט, כנראה שרכיבה נגד הרוח גם גבתה מחיר כי אין לי כוח להגביר. אני כבר מגיע לקצב 5:30... אני אומר לעצמי שלפחות החזור בירידה, אולי פה יהיה נגטיב ספליט (פחחחח). מסתובב סוף סוף ומקבל את כל הרוח לפנים. בשלב הזה רק רציתי שהריצה הזו תיגמר. לא היה לי כוח להלחם ברוח הזו. רק רציתי לסיים וללכת לישון. הריצה מתקרבת לעיתים לקצב 6:00 והיא לא מסתיימת. 11.65 ק"מ הגרמין מדד מהיציאה משטח ההחלפה עד לשער הסיום. במה חטאנו?! עוצר את השעון על 3:00:22. לא יהיה פה שיא אישי אבל בהתחשב במרחקים ובתנאים, אימון לא רע בכלל.
מקום 43 מתוך 111.
מקום 8 מתוך 19 בקטגוריה.
שחיה+החלפה - מקום 48
אופניים - מקום 36
ריצה + החלפה - מקום 46

יש על מה לעבוד.

יום ראשון, 7 באוקטובר 2012

אז מה היה לנו בספטמבר?

האירובר
בתאונה שעברתי ביוני נשברה לי משענת היד השמאלית של האירובר.
אם עצם הבריח באותו צד נשברה מעוצמת הנפילה, מה כבר אפשר לצפות מחתיכת פלסטיק?
בנוסף לא רכבתי בחוץ במשך 3 חודשים, וגם הצטרפתי לקבוצת רכיבת כביש וכל אילו היוו סיבה מספיק טובה לפרק את האירובר.
לראשונה מאז רכשתי את האופניים לפני שנה וחצי, ראיתי איך נראה מרכז הכידון. אני חייב לציין שאופני כביש נראים הרבה יותר טוב מבלי זוג הקרניים שתקועים במרכז הכידון.
בכל אופן חלק מהאירובר היה שבור אז לא היה טעם לחבר אותו.
לקראת טריאתלון גן שמואל התלבטתי רבות מה לעשות. מצד אחד נרשמתי למרחק הספרינט ואלה רק 20 ק"מ, אז כמה אירובר כבר יעזור לי, ומה הטעם להרכיב ואז לפרק שוב בשביל רכיבות הקבוצה? מצד שני מסלול התחרות הוא מסלול מישורי על כביש החוף והוא קלאסי לתנוחת נג"ש.
בינתיים עופר ורד התותח מצא לי בין החלפים שלו חתיכה בדיוק כמו זו שנשברה לי, ואז חשבתי לעצמי - נחבר את האירובר. מקסימום לא נשתמש בו.
ביום שישי שלפני התחרות חיברתי את האירובר. זה דרש גם החלפת כיסא (לכזה שיעשה חסד עם המבושים שלי, שכן בתנוחת נגש יושבים בקדמת האוכף על ה"אף") ולקחתי את האופניים לרכיבת נסיון.
זה היה ממש כמו לרכוב על אופניים. הרגשתי טבעי ובטוח על האירובר כאילו מעולם לא הורדתי אותו.

גן שמואל
בפעם הראשונה ששמעתי על טריאתלון גן שמואל היה לו שם של טריאתלון המאורגן באופן מופתי.
כנראה שאני הבאתי את הנאחס כי ב 3 שנים האחרונות אני משתתף בו ואני פשוט לא מצליח להבין את כל הפשלות שנעשות שם. לפני שנתיים בוטלה הרכיבה בגלל תיאום לקוי עם המשטרה והתחרות הפכה לסוג של "שחיה+ריצה". בשנה שעברה מרחק הרכיבה היה קצר בק"מ במסלול האולימפי ומרחק הריצה היה קצר ב 300 מטר.
השנה נשברו שיאים חדשים עם מרחק שחיה שערורייתי של 1000 מטר באולימפי (קצר בשליש מהאורך המתוכנן), ומשום מה מרחק ארוך יותר לשחיה בספרינט. בנוסף אני מדדתי 18 ק"מ ברכיבה (היו אמורים להיות 20).

אני אוהב להתחרות. טסטים במעבדה, בבריכה או באצטדיון זה נחמד. אבל בתחרויות מתקבלים המספרים האמיתיים. שם אפשר באמת לראות מה היכולות בתנאי אמת, ולא בתנאים סטריליים, וגם לראות מיקומים ביחס למשתתפים האחרים.
השנה הגעתי לתחרות בלי ציפיות גבוהות. סה"כ התאמנתי מעט מאד ב 4 החודשים שקדמו לה. הרבה עבודת חיזוק בחדר כושר. בשחיה - שחיתי פעם אחת בשבוע או בכלל לא. ברכיבה - אימון Power Training אחד בשבוע ורק 2 רכיבות נפח בחוץ בספטמבר. בריצה - אימון שבועי עם רצי רעננה.

למרות שבשנה שעברה עשיתי את המרחק האולימפי, זה נחמד להשוות מיקומים. 
ב 2011 סיימתי במקום 66 מתוך 110.
14 מתוך 23 בקבוצת הגיל.
שחיה - מקום 33
רכיבה - מקום 87
ריצה - מקום 58.

השנה התוצאות היו מאוזנות הרבה יותר, ושיקפו טוב מאד את האימונים שעשיתי. כנראה שאימוני ה Power Training ורקע הרכיבה שלי בשנה שעברה עשו את שלהם. בנוסף, בדרך חזרה דרומה על כביש החוף עם רוחות פנים חזקות שמחתי מאד על האירובר שעשה את העבודה וסידר לי אחלה תוצאת רכיבה:
מקום 28 מתוך 131
מקום 5 מתוך 24 בקבוצת הגיל
שחיה - מקום 42 
רכיבה - מקום 22!
ריצה - מקום 27

חשוב לציין שזמן השחיה כולל את זמן ההחלפה ומה שהיה מאד איטי היתה ההחלפה שאותה לא תרגלתי בכלל. 
אפשר גם לטעון שהשיפור במיקומים אינו שיפור אמיתי כיוון שהאוכלוסיה בספרינט שונה ומדובר בטריאתלטים מנוסים פחות, אך שיפור ברכיבה אכן נמדד, והוא כנראה המשפיע ביותר על הזמנים.

כמות המידע שניתן להסיק מתחרות אחת מאד מוגבלת, אבל ראיתי שטכניקת הריצה שלי מאד נפגמה ואיבדתי את היכולת לייצר מהירות. בנוסף טכניקת השחיה שלי גם כן נפגמה כתוצאה מהתאונה (בעיקר אורך התנועה), ומה שהיה התחום החזק ביותר שלי, הפך לחלש.

מתחילים להתאמן לישראמן
החלטתי שאם אני רוצה לנצל ביעילות את הזמן המועט שיש לי לאימונים כדאי שמישהו שמבין יתכנן אותו בשבילי. האלתורים האלה שאני עושה כבר 3 חודשים של אימון פה, אימון שם זה נחמד, אבל לא משהו שאפשר לבנות עליו לחצי איש ברזל.
פניתי למני המכונה מא-מני בבקשה שיכין אותי לחצי ישראמן. המטרה המוצהרת היתה "להתאמן פחות ולעשות תוצאה טובה יותר". מהר מאד מני הבהיר לי שאם אני רוצה לשפר את התוצאה אני לא אתאמן פחות, אבל הגישה שאני מגיע איתה השנה שונה משנה שעברה, והתוצאה והאימונים בעדיפות משנית לשאר הדברים בחיים (משפחה, עבודה).

אילת
ספטמבר הסתיים וירדנו לאילת לחופשה משפחתית. החלטתי לנצל את ההזדמנות ולקחת את האופניים, לתרגל קצת אימונים בזירת הפשע. המדהים באילת שלא משנה לאן פונים, תמיד יש רוח פנים.
לא זכרתי שבשנה שעברה בישראמן היה כל כך קשה לטפס את נטפים. כנראה שהייתי בכושר טוב יותר.
ואני לא בטוח מה היה קשה יותר, לטפס את נטפים, או לרדוף אחרי רועי בטיילת.
הילד קיבל נעליי NIKE מהסבים, ומתחיל להיות קשה לרדוף אחריו.
אנחנו שמים אותו בעגלה לא בגלל שהוא מתעייף מלרוץ, אלא בגלל שאנחנו מתעייפים מלרוץ.

בשבוע הבא טריאתלון חיפה, ועד אז אצטט את רועי בברכת "גמדים לשמחה".

יום שלישי, 21 באוגוסט 2012

תאונה עצמית

ככה קוראים לתאונה שלא מעורב בה כלי רכב.
בכל הנפילות שהיו לי (פרט לאחת) גם לא היו מעורבים אופניים אחרים.
המונח הביטוחי הזה, מפנה אצבע מאשימה (עצמית) ודורש הסקת מסקנות מיידית. אין לך את מי לתבוע, ואין לך למי לבוא בטענות (פרט לעצמך).
בנפילה הראשונה שאיבדתי חתיכה מהשן יכלתי להאשים את הכביש הרטוב מגשם ראשון.
בנפילה האחרונה שעלתה לי בעצם בריח שבורה וביטול איירונמן אוסטריה, לא אוכל גם לתבוע את מועצת הדבורים.

בקיצור אין לי את מי להאשים פרט לעצמי ולקיחת אחריות נדרשת.
כבר זמן רב ברור לי שהטכניקה והשליטה שלי באופניים לוקה בחסר, וזמן הפגרה הנוכחי הוא זמן טוב לעבוד על אלמנטים של שליטה באופניים.
אחרי כמעט 3 חודשים של רכיבות indoor החלטתי לצאת לרכיבת נסיון ראשונה בחוץ לתרגל רכיבה בתנאים פחות סטרילים, אבל עדיין באופן מבוקר, ולא בכבישי המדינה הסואנים. גם הפארק שבו רוכבים במהירויות גבוהות לא נראה לי מתאים, אז בחרתי בחצר האחורית שלי - צפון רעננה.
לפני כמה שנים סללה העיריה מסלול אופניים מופרד ברובו היוצא ממתנס לב הפארק, מקיף את בית העלמין, ממשיך מסביב לשדות כפר נחמן ומסתיים במכון טיהור השפכים שהוא אטרקציה חובה לכל תתרן.
אם מוותרים על ה 200 מטר האחרונים של הסירחון, המסלול הזה מאפשר רכיבה (אמנם טכנית עם מספר פניות, עליות וירידות) של 3 ק"מ.
יצאתי מהבית והגעתי לשם ברכיבה תוך כמה דקות ואחרי סיבוב חימום הגעתי לחניון הבריכה העירונית.
לפני קצת יותר משנה, בשלהי התקופה שלי באנדיור, החלו לערוך אימוני טכניקה בחניון גני יהושע הנטוש ממכוניות בשעות הבוקר המוקדמות. האימונים כללו מספר אלמנטים, ביניהם רכיבה איטית לאורך פס, וכל מיני תרגילים סביב קונוסים.
גם חניון הבריכה העירונית היה ריק יחסית מרכבים ונראה לי כמו מגרש משחקים מתאים לתרגל טכניקה.
התחלתי בנסיון לרכוב בלי ידיים. גיליתי שזה מצריך הרבה מאד שרירי ליבה (כן אופירה, ליבה זה חשוב...). התרגיל הבא היה נסיון לעמוד על האופניים ללא תזוזה. בתרגיל הזה כבר הרגשתי שמשהו באיזון ימין/שמאל שלי נפגע קצת מאז הנפילה ואני מתקשה להשאר ישר על האופניים בעמידה במהירות אפסית.
התרגיל האחרון שרציתי לתרגל היה תרגיל שזכרתי מאימוני הרכיבה באנדיור. עינב פיזר קונוסים בצורת חצי עיגול והיה צריך לבצע פרסה במהירות איטית ביניהם. בכל פעם, רדיוס הסיבוב הלך וקטן מה שהקשה על התרגיל ודרש יותר יציבות.
לא היו לי קונוסים אבל בכל פעם מצאתי 2 סימונים על הכביש שהיוו את גבולות הגזרה של הסיבוב שלי.
פרסה לשמאל עברה בקלות יחסית, פרסה לימין זה כבר יותר קשה.
כאמור בכל פעם הקטנתי את רדיוס הסיבוב, ובפעם האחרונה בחרתי ב 2 סימונים יחסית קרובים.
פרט חשוב ששכחתי או לא נראה לי חשוב היה שבאימונים באנדיור תרגלנו עם נעלי ספורט ולא נעלי רכיבה, כדי שנוכל פשוט להניח רגל ולא נצטרך להשתחרר מהקליט במהירות במקרה של איבוד שיווי משקל.
כאמור נכנסתי לסיבוב ימינה במהירות איטית ובעמידה, ולקראת סופו האופניים כבר היו במהירות אפס אבל הזווית של הגלגל היתה יותר מדי לתוך הסיבוב (בשביל לעמוד בגבולות הגיזרה). בשלב הזה לקח לי שניה להחליט אם לתת עוד חצי דיווש באופניים ולפספס את הסימון, או להשתחרר מהקליט. האופניים שלי, לעומת זאת, היו קצת חסרי סבלנות ולא חיכו שאחליט והחלו לנטות באיטיות ימינה, והיות ואני מחובר אליהם (אולי עדיף בכל זאת נעלי ספורט?) החליטו לקחת אותי איתם.
בום! טראח! מה קרה? (ככה זה אצל הורים צעירים)
בדיקת מצב מהירה:
שפשוף ביד ימין - אני חייב כבר לקנות כפפות
ברך שמאל עם שריטה ודימום קל (מזל שטסתי לדרום אמריקה לפני 4 שנים וקיבלתי חיסון טטנוס)
הכתף בחתיכה אחת (מזל שנפלתי ימינה)
האופניים ללא שריטה
דופק 270~

טוב, זה מספיק לאימון אחד - שחרור בדרך הביתה (גם השרשרת הספיקה ליפול לקינוח).

נראה לי שאני מוכן לרכיבה קבוצתית בשבת....

יום שלישי, 14 באוגוסט 2012

דו"ח מצב

הצלקת במצח הספיקה להטשטש.
לא נעלמה לגמרי, אבל יש זוויות שכמעט לא רואים אותה.
פעמיים ביום ג'ל אנטי צלקתי ותוך חודשיים גם לה לא יהיה זכר.
מהשבר בעצם הבריח נותרה בליטה עבה.
כאבים מורגשים רק בתנועות פתאומיות אבל בעקרון אין הגבלה בתנועה.
הרבה זמן משפחה בחודשיים האחרונים.
קצת חדר כושר, קצת פילאטיס, ריצה פה ושם, וגם שחיה מדי פעם.
כל נסיון לחזור לטריינר בבית אחרי כל כך הרבה שעות בחוץ היה מדכא ומשעמם מדי.
אז לפני כמה שבועות התחלתי להתאמן במעבדת Power Training במושב גינתון.
בעצם מדובר באימוני אופניים על טריינר משוכלל המודד וואטים, יעילות דיווש, ויחס עבודה בין שרירים.
האימונים קצרים (שעה ורבע) ועצימים.
היתרון המרכזי הוא שקשה ליפול מהאופניים כשהם על הטריינר.
מה הלאה?
בעוד קצת יותר מחודש יש טריאתלון בגן שמואל, והגיע הזמן להתחיל לרכוב קצת בחוץ.
לכבוד עונת הטריאתלונים החדשה ויום ההולדת שלי, רכשתי אופני נג"ש יד שניה.
בשישי הקרוב אני בהתאמה אצל רזניק, ובשבת ניקח אותם לרכיבת מבחן ראשונה.
גם רכיבה ראשונה בחוץ אחרי חודשיים וחצי, וגם אופניים חדשים להתרגל אליהם.
מטרה מספר 1: פרט לנעליים - אף חלק בגוף שלי לא בא במגע עם הקרקע...

יום רביעי, 27 ביוני 2012

אמור זה שם של דג

אמור זה שם של דג.
גם קרפיון.
למעשה אמור זה סוג של קרפיון, נקרא גם "קרפיון עשב".
סתם לידע כללי.

בסרט דלתות מסתובבות יש רגע שהעלילה מתפצלת לשתי עלילות שקורות במקביל, ונקבעו ברגע אחד שהוביל להשתלשלות אחרת לגמרי. תכנית האימונים שלי לחודש יוני, היתה כתובה במלואה עד האיירונמן, עוד לפני ההתרסקות שלי. גם כאן היתה השתלשלות אחרת לגמרי וגם היא נקבעה ברגע אחד.

4 שבועות לתחרות:
בתכנית: שבוע התאוששות מהמחנה. פחות מ 10 שעות אימונים.
בפועל: הרבה מאד זמן במיטה, הרבה משככי כאבים, משלים את כל הסדרות ששמרתי לאימונים על הטריינר. הולך למומחה כתף שקובע שלא צריך ניתוח (לפחות זה). לקראת סוף השבוע מתחילות סחרחורות ובחילות ואני לא מצליח לישון כי כל פעם שאני עוצם עיניים אני מרגיש כאילו אני על סירה. בשבוע הזה איבדתי 2 קילו מסת שריר.

3 שבועות לתחרות:
בתכנית: פיק קטן של עומס לפני הטייפר. ביום שישי תוכננה סימולציית תחרות באוזון 11, ובשבת רכיבה של 4 שעות.
בפועל: הסחרחורות מאובחנות כורטיגו. מסתבר שכתוצאה מהנפילה התנתקו כמה קריסטלים באוזן הפנימית ונדדו לתעלה אחרת והם גורמים לסחרחורות ולבחילות. הטיפול - סידרה של מניפולציות של הגוף בכל מיני זוויות כדי להוציא את הקריסטלים הסוררים מהתעלה. בנוסף אני נדרש לישון יומיים בישיבה והולך עם צווארון רפואי כדי שלא יחזרו לתעלה הבעייתית בטעות - תענוג. לפחות היורו התחיל אז יש מה לראות בטלויזיה כשאני לא ישן בלילה. במקביל מתחיל פיזיותרפיה לכתף וטווח התנועה גדל לאט לאט. לקראת סוף השבוע גזירות הורטיגו מסתיימות ואני יכול לישון כמו בן אדם. האמון ברפואה הציבורית חוזר אלי אחרי ההצלחה המסחררת שלהם לאבחן את הבעיה ולפתור אותה בטייק אחד. בשבת הולך לעודד את החברים בטריאתלון ת"א - כל כך הרבה זמן לא קמתי לפני 6 בבוקר, אני לא רגיל. אחרי תום הורטיגו חזר התאבון והתחלתי לאכול כמו בהמה. המשקל עלה בחזרה (הפעם לא מסת שריר).

שבועיים לתחרות:
בתכנית: כניסה לטייפר.
בפועל: חזרה לעבודה והגדלת טווחי תנועה. 5 פעמים ביום תרגילי פיזיותרפיה. צילום נוסף למעקב שלא נראה כל כך טוב.
הצלקת במצח מסרבת להעלם וילדים עוצרים אותי בבהלה ברחוב ושואלים מה קרה לי... קונה משחה סופר יקרה, שייקח 3 חודשים עד שנדע אם היא עובדת :-)

שבוע התחרות:
בתכנית: בארץ ריצה קלה, שחיה קצרה, ורכיבת שחרור. טיסה לחו"ל וכמה אימונים על מסלול התחרות.
בפועל: הולך לרופא שלא אוהב את הצילום וממליץ לנתח. לחץ!!!!! בעזרת נחישות , עזרה מכמה חברים (וכמה מאות שקלים) מצליח להדחק לתור דחוף למומחה המקורי והוא מרגיע שדבר לא השתנה וממשיכים בתכנית המקורית. בינתיים מרגיש שהעצם התחילה להתאחות, וזה גם מעודד. בפיזיותרפיה מתחיל להרים את הידיים למעלה ולהגדיל את טווחי התנועה. מקבל אישור לרכיבה על טריינר ולשחיית חזה.
החברים שלי עולים על מטוס ברגעים אלה לחו"ל. ביום ראשון הם יעמדו על קו הזינוק, ואני אשב מול המחשב ואעקוב. לפחות את גמר היורו אני אראה.

בשיר Beautiful Boy אומר ג'ון לנון "החיים זה מה שקורה לך כשאתה עסוק בלתכנן תכניות אחרות".
מכל הקלישאות ששמעתי בחודש האחרון, לזו אני הכי מתחבר.
אין מה לעשות. Shit happens, והיה יכול להיות הרבה יותר גרוע.
לעסוק במה יכול היה להיות או מה צריך היה להיות זה בדרך כלל סתם מבאס.
בכל מקרה אחרי התחרות תכננתי כמה חודשי פגרה וזמן משפחה. פשוט מתחילים את זה קצת יותר מוקדם.

כמו שאמר לי השבוע מאמן עבר יקר שלי, אוסטריה לא הולכת לשום מקום. את התחרות מקיימים כל שנה, וגם השנה שלי תגיע.


בהצלחה לחברים שלי שטסים בשעות אלו ממש לאוסטריה.
תשמרו על עצמכם, ואל תשכחו לחייך על קו הסיום.

יום שני, 4 ביוני 2012

סוף הסיפור

אני עדיין לא זוכר את ההתרסקות, והפרטים המלאים שלה כנראה ישארו בגדר ניחוש.
אני זוכר צרעה מתישבת לי על זרוע שמאל, אני זוכר במעורפל אובדן שליטה, והדבר הבא שאני זוכר זה שאני יושב על הכביש ומוטרד שצריך לאסוף את הצ'ופצ'יקים שמכסים את האירובר.

המחנה דווקא התחיל באיזי. חברתי לקבוצה היותר איטית ביום הראשון והרכיבה היתה טיול מבחינתי.
השחיה אחר הצהרים היתה מלחמה בים סוער וגלי, אבל שמחתי שהייתי בין הבודדים שנכנסו להקפה שניה עד המצוף וחזרה.
הריצה בערב היתה קצת יותר קשה, אבל עדיין הגעתי רענן יותר מרוב האנשים ליום השני.

ביום השני כבר חולקנו ל 3 קבוצות ואני הייתי באמצעית. פרט אלי כולם היו יום לפני כן בקבוצה החזקה ולכן עייפים יותר. היום השני התחיל בטיפוס לרמת הגולן שהצלחתי להצמד לחבורת החוד הודות לרעננות שלי. כשהגענו לירידות רוחות צד עזות גרמו לי להוריד מהירות ולנשור מהפלוטון עד לפניה ימינה (כשרוחות הצד הפכו לרוחות פנים).
לא יודע איך זה קרה אבל מצאתי את עצמי מוביל את הפלוטון לצד גווין מול רוח פנים במהירות 35 קמ"ש למשך 10 ק"מ וגווין עוד מרסן אותי שאוריד מהירות.
גלידה באניעם והפסקה די ארוכה ואחריה נותרו עוד 50 ק"מ במגמת ירידה.
לוקח לי זמן להתחמם אחרי הפסקות ארוכות, ומהר מאד מצאתי את עצמי משתרך מאחור.
למרות זאת המהירות היתה גבוהה והיו רוחות חזקות שאפשרו לי לרדת לאירובר רק למקטעים קצרים. הפערים מול אחרוני הדבוקה נשמרו קבועים אבל החום, הרוחות, והעייפות עשו את שלהם. אני זוכר צרעה מתישבת על יד שמאל. לא זוכר אם ניסיתי לגרש אותה בימין, או סתם נבהלתי ואיבדתי שליטה אבל אני זוכר את עצמי שרוע על הכביש. עוברי אורח ואורלי מקיפים אותי, וכאבים בכתף שמאל. כמה זמן עבר עד שהגיע האמבולנס אני לא יודע אבל כנראה שזה היה מהר.

באמבולנס שאלו אותי איך זה קרה ואמרתי שאני לא זוכר. כיסף, שליווה אותי באמבולנס, אמר לחובשת שסיפרתי להם שניסיתי לגרש דבורה. כשהוא אמר את זה חזר לי הפלאש של הצרעה על היד, אבל לא זכרתי איך הגעתי למצב הזה. לא זכרתי עם איזה מאמן יצאנו, איך הגעתי למצב שרכבתי לבד ואת כל האימון מרגע שיצאנו מאניעם.
אח"כ הזכרונות חזרו אלי אבל די הלחצתי את כיסף עם השאלות שלי.
החלפנו אמבולנס בשביל שאוכל לקבל מורפיום, וכבר באמבולנס הבנתי שהסיכויים שאגיע לאוסטריה קלושים. כיסף ניסה לעודד אותי שאולי זו רק פריקה ומחזירים את זה למקום, אבל בבית החולים עוד לפני הצילום, הרופא קבע - שבר בעצם הבריח. זהו זה - הסיפור גמור.

הצילום אישר את הדיאגנוזה, ו CT עמוד שדרה וראש שללו נזקים נוספים.
כשהגעתי הביתה והורדתי את הבגדים מצאתי חבלות לאורך כל צד שמאל, אבל הן התגמדו לעומת הכאבים בכתף.
כל החבלות על הגוף, השפשוף בגודל חצי מהמצח, המראה של הקסדה שקיבלה שפשוף חזק מבחוץ וסדק מבפנים מלמדים שיצאתי די בזול והיה יכול להיות הרבה יותר גרוע. היה לי גם מזל שהרכב היה ממש מאחורי ואורלי היתה עירנית מספיק בשביל לבלום בזמן. היות ורכבנו בכביש ללא שוליים נפלתי באמצע הכביש ואם הרכב לא היה מאחורי נהג מזדמן היה יכול לעלות עלי בקלות.

כואב לי על השנה שהשקעתי באימונים לאוסטריה, על כל הכסף שנזרק לפח כי לא דאגתי לביטוח ביטולים, כואב לי שאני רואה את רועי מתרוצץ ואני לא יכול להרים אותו, ואני לא יודע מה יהיה. החודשים האחרונים היו מאד קשים למשפחה שלי והחודשיים הקרובים יהיו קשים אפילו יותר. אם עד עכשיו עוד יכלתי לעזור עם רועי כשהייתי חוזר מאימונים, עכשיו אני מושבת לחלוטין ואפילו צריך שיעזרו לי.
למרות כל האכזבה, אני יודע שאני בר מזל. שיכל להגמר הרבה יותר רע ואני צריך להגיד תודה שחזרתי למשפחה שלי.
עצם הבריח תתאחה ואני אחזור לפעילות מלאה.
לגבי חלום האיירונמן אני לא יודע מה יהיה. לא יודע אם אהיה מוכן נפשית להתחיל הכל מהתחלה, ואני לא יודע אם אני מוכן להעביר את המשפחה שלי בעוד סאגה כזו של אימונים.

ביום שישי מתחיל היורו, אם אני כבר בבית לפחות שיהיה מה לראות בטלויזיה...

יום חמישי, 31 במאי 2012

10 ימים, 3 אימונים, ולא מעט סרטים

עוד 5 שעות אני צריך לקום למחנה אימונים, אבל את השבוע וחצי האחרונים חייבים לסכם כי למחנה כנראה יגיע פוסט משל עצמו.
הרכיבה לאילת והריצה שאחריה גבו מחיר כבד.
בראשון עוד לא הרגשתי את זה. גווין ביטל לי את הריצה בגלל העומס המצטבר מהסופ"ש ונסעתי במיוחד לים כדי לראות שהוא גלי ולחזור הביתה. הבריכה סגורה בראשון אז היום הזה הפך ליום מנוחה.
בערב התחלתי להרגיש נימול מוזר באצבעות ברגל ימין. ספציפית באצבע הרביעית. זה דומה לנימול שהתחלתי להרגיש במהלך רכיבה - מה שמוזר היה שזו פעם ראשונה שזה מגיע במנוחה.
ביום שני כבר קבעתי מראש עם חנן (בסמס מנאות סמדר ביום שישי כשכבר היה ברור לי שאזדקק לשירותיו), וכך לא יכלתי להתאמן גם בשני - יומיים רצוף ללא אימונים (מאד נדיר במחוזותינו).
הנימול ברגל התגבר בשני והופיעו גם כאבים תחת הקשת.
בשלישי קמתי ב 5 לאימון שחיה עם בחילות, כאב ראש ורגל מאד כואבת. זה היה סימן טוב להשאר בבית. הרגל, כך אמרו לי המומחים - רק צריכה קצת מנוחה.
גווין אמר שמבחינתו אני יכול גם לא להתאמן כל השבוע אחרי הסופ"ש הקודם, ועדיף לנוח מאשר להסתכן בפציעה.
גם על אימון הטריינר של שלישי בערב ויתרתי, וגם על הטריינר של רביעי כשהכאבים עברו לכרית כף הרגל, והנימול המשיך להציק לסירוגין.
בחמישי שחיתי שעה מתוך רגשות אשמה על חוסר האימונים השבוע.
בחמישי כבר התחלתי להכנס לסרטים ואף קבעתי עם יעל טיפול שיאצו לשישי. התחלתי גם לשים טייפ לפי סרטונים באינטרנט שעזר באופן זמני ואז התחיל להציק.
הטיפול של יעל לא ממש הועיל ואחריו התחלתי לחשוב שאולי לא מנוחה היא מה שרגל צריכה אלא גירוי להזרמת הדם. התאוריה הסתמכה על צהרי שישי בהם הלכתי עם נעמה ורועי לים (יש גם יתרונות ללא להתאמן), ובהליכה היחפה על החול לא הרגשתי בכלל כאבים או נימול.  כדי לבדוק את התאוריה ניסיתי לרוץ בשישי בערב 15 דקות קל - האצבע קפואה ורדומה.
בשבת ארחנו את המשפחה לקראת שבועות, מה שהסיח את דעתי ממצב הרגל.
קמתי בראשון בבוקר למשחה עינב המאולתר והרגשתי טוב. באופטימיות זהירה הכנסתי גם נעלי ריצה לתיק, כדי שאולי ארוץ חצי שעה אחרי השחיה (אולי נפתח את השבוע הזה ברגל ימין, אחרי שבוע שלם עם שעת אימונים בודדה).
אחרי 4 ק"מ בים שוב חזר הנימול והחלטתי לוותר על הריצה.
יום ראשון הוקדש כולו לסרטים וחיפושים באינטרנט אחר מומחי כף רגל, ואבחנות רשת לבעיה שלי.
אין כמו האינטרנט על מנת לעודד היפוכונדריה, וחיש מהר מצאתי אבחנה "מורטון נוירומה". בדרך כלל נגרם מהליכה בנעלי עקב, אבל גם יכול להיות תגובה ללחץ מהקליט.
האבחנה התאימה בשלמות לסימפטומים, ובמיוחד לנימול באצבע הרביעית. הדבר המעודד היה שכדורים אנטי דלקתיים (מה שעוד לא ניסיתי) יכולים להועיל.
התחלתי להתלבט אם לממש את עודפי הארקוקסיה ששוכבים אצלי בבית.
איך שיצא החג קצת חפרתי לגווין וחנן בטלפון, ולבסוף החלטתי לא להתחיל עדיין טיפול בארקוקסיה. לקחתי רשימת טלפונים של מומחים, פיזיותרפיסטים והשד יודע מה וגם קבעתי עם חנן בבוקר טיפול ארוך במיוחד.
בשלב הזה הייתי בטוח שאני לא מגיע כשיר למחנה, ומי יודע מה יהיה עד אוסטריה עוד חודש...
בבוקר התקשרתי לכל המומחים שכמובן לאיש מהם אין תור פנוי בשבועיים הקרובים. אמרתי שאתן לחנן צ'אנס (הייתי מאד סקפטי) ואם הוא יאכזב נפנה לפיזיותרפיסט אחר שהמליצו עליו, ואם גם זה לא ילך - נבטל את המחנה.
חנן עשה שיעורי בית (אחרי שחפרתי לו בלילה שלפני) וחיכה לי עם ספר אנטומיה. חצי מעבודתו היא בעצם פסיכולוגיה, והוא הסביר לי כבר בערב הקודם שרוב הבעיה שלי בראש. מצד שני, תחושה לא מוכרת חודש לפני תחרות שאני מתאמן אליה 9 חודשים, אפשר להבין אותי...
משהו לוחץ על העצב, כך אמר חנן - וזה גורם לנימול. אספקת הדם תקינה ובשורה התחתונה אני יכול גם לעשות פעילות ככה. למרות זאת נחפש את מקור הבעיה. חנן חפר וחפר ובסוף מצא. השריר של אגן ימין (מה שחנן מכנה "אוכפי הפלדה") גדל מאד, ולוחץ על העצב שמתחיל ברגל (360 ק"מ ביומיים זה לא צחוק, ואנחנו כבר יודעים שאצלי ימין עושה את רוב העבודה). אחרי חפירות כואבות מאד העצב שוחרר. עם זאת הרגל עדיין קצת נוקשה כתוצאה מהעומס.
יצאתי מהטיפול מעודד, וגם קצת כואב, ועם שיעורי בית להגדלת טווח התנועה של כף הרגל.
אחרי כמה שעות החלו קצת כאבים בכף הרגל כתוצאה מהלחיצות בטיפול - וגם הנימול הופיע לפרקים קצרים.
בשלב הזה החלטתי להתחיל בארקוקסיה במינון נמוך על מנת להגיע למחנה כשיר.
בשלישי בשחיה מעט נימול, ואחר כך חצי שעה ריצה גם מעט נימול אבל לא מפריע לרוץ.
ברביעי יתכן שהארקוקסיה כבר נכנסה לפעולה ואולי זה תוצאות של הטיפול אבל הרגל כבר במצב הרבה יותר טוב.
את המחנה אעשה בזהירות רבה, שכן אני מגיע אליו לא בשיאי (למרות שבוע וחצי של מנוחה). אני לא זוכר מתי קרה שלא רכבתי שבוע וחצי, ולכן נחזור לעניינים לאט לאט.
מה שכן כל הבטלה הזו הרגילה אותי לישון 7 שעות בלילה, ויש לי פחות מ 5 לקראת מחר אז שיהיה לילה טוב ומחנה רגוע...

יום ראשון, 20 במאי 2012

הי דרומה

הכותרת של המייל שקיבלתי מאייל פרל היתה "הדרך לאיש הברזל אוסטריה 2012 עוברת מעינת לאילת".
לא היתה ברירה. אם זו הדרך צריך לעבור בה.
האמת שחשבתי שמצפה לי טיול. הרי עברתי כבר את הגראן פונדו, שכולו טיפוס מתמשך. הדרך הזו אמורה להיות הרבה יותר מישורית, ופה אשב בפלוטון ולא אמצא את עצמי לבד מול הרוח. (אז חשבתי...)
חולקנו ל 2 קבוצות. הקבוצה הראשונה היתה אמורה לרכוב ב 29-31 קמ"ש, והשניה במהירות 25-26.
כבר בתדריך קלטתי בעיני המובילים גיחוך לשמע המהירות ה"נמוכה" של 30 קמ"ש. "זה הולך להיות יום ארוך" חשבתי לעצמי.
בחלק הראשון של המסע תוכנן שנרכב כל הקבוצה ביחד עד גדרה שם התנועה כבר פחות ערה.
ריבוי פנצ'רים ורמזורים עורר עצבנות קלה בקרב המובילים והוחלט להתפצל עוד קודם.
30 הקמ"ש שדובר עליהם הפכו במהירה ל 38 קמ"ש, אבל בינתיים אני מחזיק בפלוטון ואפילו שומר על קדנס גבוה.
ככל שהיום מתקדם הקצב הגבוה נותן את אותותיו וכשאנחנו פונים לכיוון מצפה בצומת טללים ומתחילות העליות אני מתחיל לנשור טיפה אחורה מהדבוקה. יאמר לזכות המובילים שבירידות הם הורידו קצב כדי לאפשר לאחרונים לתפוס אותם.
בנוסף אני במאבק מתמיד עם כף רגל ימין שכבר למעלה מחודש נרדמת לי ברכיבות, ולא עזרו החלפת קליטים, שחרור שרוכים בנעל, וגם משחקים עם המתיחות של הפדל.
אחרי העצירה האחרונה בארומה בעין עבדת השעה האחרונה גם לא היתה קלה עם כ 500 מטר טיפוס על 26 ק"מ, כאן אסף כהן המוביל ירד אחורה והתחיל לדחוף את האחרונים חזרה לפלוטון.
בסביבות 17:00 הגענו לאכסניה במצפה. 195 ק"מ כבר מאחורינו, ונותרו עוד 157 לאילת.
סה"כ יום לא קל אבל גם לא נורא. חיים מדווח לשי רשמים מהמסע, ושי שואל אם זה יותר קשה מהגראן פונדו. אני אומר לשי שהגראן פונדו היה יותר קשה, אבל צריך לחכות ולראות מה יהיה מחר עם העייפות המצטברת.
ואם העייפות המצטברת לא מספיקה, מהרגע שהגענו אני מוצא את עצמי רץ לשירותים כל חצי שעה. אני מכיר את זה מהישראמן - התיבשות. בארוחת ערב אני מוריד כ 2 ליטר לימונדה, אבל הנזק כבר נעשה. כשאני מתעורר ב 2 בלילה לעוד ביקור חפוז בשירותים אני מבין שמחר הולכת להיות אופרה אחרת לגמרי.

היום השני מתחיל בירידה חדה ממצפה למכתש. הגוף קר והגלגלים שלקחתי מפאול עם הפרופיל הלא גבוה במיוחד, אבל יותר ממה שאני רגיל, רועדים לי ימינה ושמאלה כתוצאה מרוחות הצד בירידה. מתחיל לדווש וכל השרירים ברגליים כואבים מאתמול. גווין אומר לי לעשות חימום טוב. אנחנו מתחילים בדבוקה אחת עד ארוחת הבוקר, וגם איתה אני לא מצליח להחזיק. קצת עליות ורוח, והרגליים לא מתפקדות ואני שוב לבד במדבר.
אחרי כשעה וחצי עוצרים לארוחת בוקר. כל דבר שנכנס לגוף ישר מוצא את דרכו החוצה מאחורי איזה שיח. מזל שצפיתי את זה ולקחתי עלי מגבונים. אני מקפיד לשתות המון בשביל לא להתיבש שוב, ואחרי ארוחת הבוקר אנחנו שוב מתפצלים ל 2 קבוצות. הגוף כבר הספיק להתחמם ולמרות הקצב שלעיתים גבוה מ 40 קמ"ש אני מצליח לשבת בדבוקה. ההרגשה כבר קצת יותר טובה, וגווין משחרר כמה חבר'ה לנג"ש אישי של שעה. אחרי כמה דקות יש נפילת שרשרת אצלנו, חיים מנצל את ההזדמנות לצאת להתקפה ואומר לי "בוא". האמת שאחרי כל עצירה של הפלוטון מאד קשה לרגליים להכנס חזרה לקצב, אז חשבתי לעצמי שאצא לנג"ש עד שיתפסו אותי. בעליה הראשונה אחרי 13 דקות תפסו אותי. הקצב מתגבר ואני נושר, גווין מושך ודוחף אותי חזרה. אני מעלה הילוך וחוזר, ואחרי כמה דקות שוב נושר. ברך ימין כבר כואבת מאד ואני מת שהחרא הזה יגמר כבר. בסוף מגיעים לנאות סמדר. הפיצול לכביש 12. 86 ק"מ מאחורינו. רק עוד 70 ק"מ לאילת. עכשיו החלק הקשה הם אומרים. בהוראת גווין אני מוריד ליטר מיץ טבעי + סנדוויץ חביתה אימתני (וכמובן רץ לשירותים...).
הקבוצה השניה מגיעה ואני מתלבט אם לחבור אליהם לחלק האחרון של המסע. הגוף שלי כבר מפורק ולא ברור לי איך אתמודד עם העליות והחום. יש אוטובוס שמלווה אותנו ואמור לאסוף את האחרונים שלא יעמדו בזמן הגג שתוכנן להגעה לאילת. אני מבין מהתדריך שיש מצב שהקבוצה האיטית לא תגיע לאילת ברכיבה, ומחליט למשוך עוד טיפה עם החזקים.  בסתר ליבי אני מקווה שנרכב 20 ק"מ למחסום בסיירים ואז יגידו לנו להסתובב חזרה. זה יהיה תירוץ מצוין לעלות לאוטובוס.
מתחילים לרכוב ואחרי קילומטרים בודדים אני נושר לאחור. אני נכנס לתנוחת נג"ש ורוכב 37 קמ"ש אבל לא מצליח לתפוס את הפלוטון. מה קרה להם? אמרו רגוע עד הסוף! בסוף אני מצליח להשאב חזרה לפלוטון ושוב אט אט נושר. המאבק לשבת בדבוקה גבה הרבה אנרגיה, שלא לדבר על חום של יותר מ 40 מעלות במדבר, אני צונח לאט לאט אחורה, אפילו הרכב עובר אותי. החבר'ה לא מאטים וגם לא עוצרים. אני מת להשתין אבל אם אני עוצר עכשיו אני גם מאבד איתם קשר עין. מכל הדברים שעשיתי באימונים, זו הפעם הראשונה שחשבתי שיש סיכוי שלא אסיים. אם אני מצליח להגיע לאילת ברכיבה זה הנצחון שלי. יאללה אמן שנגיע לסיירים ויסובבו אותנו. עוד 10 דקות אני אמשוך ואז אעצור להשתין. אחרי כמה דקות אני רואה שהחבר'ה עוצרים, ומחליטים להוריד קצב עד הסוף. זה כבר לא עוזר לי. אני שרוף. אני מחזיק איתם אולי עוד 10 ק"מ וברגע שהעליות מתחילות אני נושר אחורה. אני מפסיק להאבק ואומר שעדיף לי להמשיך בקצב שלי ולהגיע לאט לאט. בישראמן טסתי בחלק הזה, מצד שני בישראמן היה 35 מעלות פחות...
אני מתחיל לחשב את הקילומטרים אחורה עד נטפים. מנטפים זה כבר ירידה. הקילומטרים עוברים לאט אבל עוברים. אחרי 135 ק"מ של רכיבה לראשונה אני יודע שאני הולך לסיים את זה. שום דבר כבר לא ישבור אותי. לאט לאט עוברים עוד עליה. זכרונות מהישראמן. בהר חזקיהו ספיחי הפלוטון מתאספים לתמונה קבוצתית על רקע השלט של כביש 12. אחרי עליה קטנה נוספת בסוף גם מחסום נטפים מגיע, ואחריו הירידה המיוחלת.
אחרי כמה קילומטרים של ירידה ועוד כמה קילומטרים בתוך אילת מגיעים למלון - אני מוריד כמה ליטרים של מיץ וקולה. הרבה אורז ועוף, בריכה, ג'קוזי, ויאללה לאוטובוס.
היה קשה, "ואפילו מאד".
אפשר לאמר שבהחלט נכבשה עוד פסגה בדרך לאוסטריה.
בשבת שעתיים ועשרים ריצה בקצב הזדחלות עם יונגר ("דגש על מסוגלות").
והנה נגמר עוד שבוע שיא של 20 שעות אימון.

יום חמישי, 10 במאי 2012

היו ימים

היום כתבתי בפייסבוק: "מחר 6:30 לטרון 2 משולשים + ריצה. מי בא?"
פעם כשהייתי מזמין אנשים למשולשים, בדרך כלל היתה עליהם גבינה ואורגנו.
זה לא היה לפני 9 בערב, ובדרך כלל היתה הולכת עם זה בירה.
היום, הכי קרוב שאני מגיע לבירה זה מכיוון עין כרם, אחרי הירידה מצובה.
אגב המשולש, זה אימון מעולה לרכיבה נגד השעון, רק שכדאי לרכוב עם כיוון השעון.
אגב בירה, היו ימים שבטמפו היו מייצרים בירה, ולא מגיעים לדופק 160.
פעם כשהיו מדברים איתי על גראן פונדו, הייתי בטוח שמדובר על סיר ענק עם גבינה מותכת, ולא על רכיבת אופניים של 170 ק"מ בעליה.
השלמות לשבת הייתי עושה בסופר, ולא לפני ואחרי אימון.
פעם הייתי נוסע לצימר שהיה בו ג'קוזי וארוחת בוקר מפנקת. לפני שבוע ישנתי בצימר שיועד ל 5 אנשים עם עוד 11 איש על מזרון על הרצפה, אכלתי מנה חמה ושתיתי XL. ב 12 בלילה חזרתי מריצת לילה בחושך מוחלט לאור פנסי ראש בלבד (הריצה השלישית באותו יום). החלפתי בגדים בלי להתרחץ ונמרחתי על מזרון לשעה בעוד אנשים כל הזמן קמים ואוכלים מעלי מנות חמות וקורנפלקס. אחרי שעת שינה העירו אותי ב 3:30 כי הגיע תורי לצאת לריצה הבאה.
בחמישי הבא אני יורד לאילת. פעם זה היה לוקח 4 שעות ברכב, או פחות משעה בטיסה. עכשיו זה ייקח יומיים של רכיבה. עם עצירה ללילה במצפה רמון.
פעם הייתי מוריד סדרות ורואה אותן בסטרימר בסלון, היום אני מוריד סדרות בשביל שיהיה לי מה לראות בשעה וחצי אימון על הטריינר (זה קומבינציה של פרק משחקי הכס + פרק האוס, או משחקי הכס + 2 מתוך: לגדל את הופ/המפץ הגדול/איך פגשתי את אמא).
היו ימים שאם הייתי מתעורר ב 4:30, הייתי הולך למטבח, מכין לרועי בקבוק, וחוזר לישון. היום כשאני מתעורר ב 4:30 אני מתלבש ומתארגן בשקט בשביל לא להפריע לרועי להמשיך לישון.
היו ימים שהייתי הולך לאימון לפני העבודה. היום אני עובד בין האימונים.

היו ימים... עוד חודשיים אולי הם יחזרו

יום ראשון, 22 באפריל 2012

טיפוסים

מי שמתאמן לאיש ברזל, יפגוש במהלך הדרך לא מעט טיפוסים.
מה שיפה במדינה הקטנה שלנו, היא שכמעט בכל מקום בה אפשר למצוא טיפוסים כאלה ואחרים.
הטיפוסים של ההתנחלויות: בית אריה, סלעית ואלפי מנשה, הם טיפוסים נחמדים. אחרי כל מפגש משאירים אותך עם טעם של עוד, ואין בעיה לפגוש אותם כמה פעמים באותו אימון.
כשעולים רמה פוגשים את הטיפוסים של איזור בית שמש: הטיפוס לנס הרים, הטיפוס לצור הדסה, והמלך הבלתי מעורער - הטיפוס לצובה. כל מפגש עם אחד מהטיפוסים האלה (שלא לדבר על קומבינציה של 2 או יותר) משאיר אותך עם תחושת הישג ומסוגלות.
יש כמובן לא מעט טיפוסים באיזור הדרום: את נטפים פגשתי בישראמן, את החברים שלו כנראה אפגוש ברכיבה לאילת בעוד קצת פחות מחודש.
בשבועיים האחרונים, פגשתי מקרוב את הטיפוסים של איזור הצפון, ולהם מוקדש הפוסט הזה.
ביום שישי האחרון נערך אירוע ראשון מסוגו בארץ - גראן פונדו.
מדובר במסע אופנים, הנחלק ל 3 מסלולים: קצר, בינוני והחיבור של שניהם שנקרא באופן מפתיע "הארוך".
המסלול הקצר מתחיל מאתר סקי בגלבוע. כולל טיפוס דרך נוף גלבוע. ירידה לכביש 90 ורכיבה צפונה עד לחמת גדר.
המסלול הבינוני מתחיל בחמת גדר, מטפס דרך מבוא חמה לרמת הגולן, ומשם על כביש 98 (פרט למעקף קטן דרך יער אודם) עד למג'דל שמס ומשם לחרמון עד לנקודת הסיום ברכבל תחתון.
המסלול הארוך כאמור הוא החיבור של שניהם. 169 ק"מ, עם טיפוס מצטבר של 3300 מטר.
כמובן שזה הרבה מעבר לכל רכיבה שאי פעם עשיתי, ואם משקללים את הטיפוס המצטבר - זה בהחלט מעבר למה שאדרש במסלול הרכיבה באיירונמן אוסטריה.
למרות שהתשובה היתה ברורה, שאלתי את גווין לאיזה מסלול להרשם. כמובן שהתשובה היתה לארוך. הוא רוצה שאני אחווה משברים. עוד נדבר על המשברים האלה.
בשביל להקטין את אלמנט ההפתעה, הצטרפתי בשישי שעבר (חג שני של פסח) לרכיבת הכנה של חבר'ה מ"עולם המים" שכללה את המסלול הבינוני (פחות או יותר) וזו אכן יצרה תחושת בטחון (מפוקפקת) לקראת הדבר האמיתי.
אחרי שרכיבת ההכנה לקחה לי 5:10 שעות נטו ו 6 שעות ברוטו. הערכתי כי המסלול המלא ייקח לי 8.5 שעות נטו ו 10 שעות ברוטו.
כמו במשחקי הכס, הטיפוסים של הצפון הם טיפוסים קשים, וחשוב לתת להם כבוד. מי שלא נותן כבוד - עשוי להענש.
את הגלבוע כבר טיפסתי במחנה האימונים בדצמבר. הפעם טיפסנו אותו מהחלק המתון יותר. בהחלט טיול נחמד לחימום. דרך נוף מרהיבה - במיוחד הגלישה למטה מקו הרכס.
הרכיבה לחמת גדר הוגדרה בגדר מסע והמטרה היתה לשמור כוחות לבאות. בדרך ראינו את עמרי וגיל מתרחקים בפלוטון קדמי, ולא נפגוש אותם עד הסיום.
הגענו לחמת גדר אחרי 3 שעות עם 70 ק"מ ברגליים. חיכיתי בסבלנות שיוזנק המקצה התחרותי (שמה לי ולהם?). אח"כ ניגשתי בניחותא למלא איזוטוני. הסתובבתי ולא ראיתי אף אחד אחרי. מה, כולם כבר יצאו בזמן שמילאתי מים? עליתי על האופניים והתחלתי לטפס. מרכיבת ההכנה הטיפוס הזה לא זכור לי כמשהו נורא. אמנם תלול מאד אבל נגמר מהר. מהר מאד ראיתי את הורוד-גייז של מיי וויי כמה עשרות מטרים לפני וצמצמתי לכיוון שי ויונגר. יכול להיות שההכרות עם העליה נסכה בי קצת בטחון עודף וטיפסתי הפעם מהר יותר מהפעם הראשונה. חשוב לציין שטיפוסים דורשים שיינתן להם הכבוד הראוי, ואם לא התייחסתי בכבוד לטיפוס מסוים, יש מצב שהטיפוס שבא אחריו יתנקם בי.
כזכור לי אחרי הטיפוס למבוא חמה חיכה לי מישור מפנק. שמחתי מאד על האירובר ונכנסתי לתנוחת נג"ש עד שהדבקתי את הפלוטון של עולם המים. המשכתי איתם עד לפניה ימינה בצומת מגשימים, למרות שהרגשתי שהנסיון להחזיק איתם טוחן לי את הרגליים, אבל הנחתי שעדיף איתם מאשר בלעדיהם.
הגעתי לצומת מגשימים בתחושה מעודדת וטובה. כמעט 100 ק"מ ברגליים, ואולי אפילו נסיים בפחות מ 8 שעות נטו.
אחרי תחנת ההזנה במגשימים, צוות מייוויי מקבל החלטה לנטוש את הפלוטון של עולם המים כיוון שהקצב מהיר לנו מדי.
אחרי 100 ק"מ, אנחנו נשארים לבד: שי, יונגר ואני ועומדים לפגוש את הטיפוס הבא.
הטיפוס מרמת מגשימים עד לצומת אל-רום הוא טיפוס ערמומי. בניגוד למבוא חמה, במבט ראשון זה בכלל לא נראה כמו טיפוס. אבל ה 45 ק"מ האלה שמתחילים בגובה 400 ומסתיימים ב 1000 מטר הם עליה מתמדת שלא מרפה ולא נותנת מנוח. הטיפוס הזה הוא טיפוס מפנק - והוא דואג לפנק אותנו ברוחות פנים וצד של 40 קמ"ש במקרה הטוב.
אחרי 103 ק"מ הטריו שלנו מתפרק. שי כ 200 מטר לפני ויונגר אי שם מאחורי. נשארתי לבד מול הרוח והעליות. משבר ראשון. הרגליים כואבות, המהירות מתקרבת לתחום החד ספרתי, יש עוד 60 ק"מ כאלה, והמבושים - אוי המבושים. זכרתי את הסבל הזה מלפני שבוע אבל אז היה פלוטון שעבד בשבילי וגם הגעתי עם רגליים הרבה פחות עייפות.
אחרי כמה קילומטרים כאלה אני מחליט לעצור להשתין ולשחרר קצת את איזור המבושים. אני אוכל ושותה קצת ועולה על האופניים עם כוחות מחודשים. את שי אני כבר לא רואה באופק. שוב נכנס לתנוחת נג"ש ומתחיל לעבוד (ותודה לכידון "קרני השור" שלא נאלצתי לפרק כיוון שלא נרשמתי למקצה התחרותי). לאט לאט המהירות עולה ואחרי כמה קילומטרים אני רואה באופק משהו שנראה כמו הפלוטון של עולם המים. אני ממשיך ללחוץ כי אני יודע שאם אצליח להדביק אותם אצטרך לעבוד הרבה פחות קשה. אני רואה עליה באופק ומקווה שאצליח להגיע אליהם לפניה כי ממש לא בא לי לעלות אותה לבד. לא מצליח להגיע לפני העליה ובעליה הפער נשמר, אחרי העליה השיפוע מתמתן ואני מצליח לצמצם עוד קצת עד שסוף סוף אני מדביק אותם. אני רואה ששי גם חבר אליהם.
אט אט החבורה מתפרקת ושוב אני עם שי לבד מול העליות והרוחות.
מה לא כואב - הרגליים, הצוואר, המבושים (אני לא יכול להפסיק לחשוב איזה מזל שהבאתי לפחות ילד אחד לפני כל הטירוף הזה). אחרי כמה קילומטרים השעון מציין שיא חדש של קילומטראז' ושעות ברכיבה אחת (ויש לנו עוד קצת יותר מ 30...).
שי ואני מנסים לעודד אחד את השני מול העליות והרוחות, ומקווים שליונגר שלום.
קצת אחרי עין זיוון - אחרי שבסוף כל עליה מתחילה עוד אחת אנחנו מגיעים לנקודת הזנה שאחריה ירידה. עוד כמה קילומטרים עד צומת אל-רום ושם פניה לכיוון יער אודם - עיקוף שלא רכבנו דרכו ברכיבת ההכנה לפני שבוע. היער מתחיל בצורה סימפטית עם ירידה (כנגד רוחות פנים עזות), ואחריה מתחילות גבעות מתגלגלות עם נוף יפיפה של פרות (בשלב הזה נראות לי כמו סטייקים).
והנה אנחנו מגיעים לתחנת ההזנה האחרונה לפני מסעדה. הכדורי אנרגיה שלי כבר נגמרו, ואני מעמיס את הבנטו בוקס בביגלה. המשטרה שרצתה לקבץ את הרוכבים כמה שיותר על מנת למנוע הפרעה לתושבים מודיעה לנו שנצא עכשיו או עוד 20 דקות.
שניה לפני שאנחנו יוצאים - מגיע יונגר שחזר מהמתים ורושם את קאמבק השנה. הוא נראה רענן ועם הרבה יותר כוחות מאיתנו. אני זוכר מרכיבת ההכנה שהחלק הקשה מאחורינו. אמנם החרמון הוא טיפוס של כ 9 ק"מ - אבל הוא מתון ולא נורא בכלל. תכנון לחוד, ומציאות לחוד. שניה לפני הכניסה למג'דל שמס - הפתעה! פונים שמאלה לנמרוד. לא רכבנו מפה לפני שבוע. כנראה זה אומר שסוף סוף אפגוש את הקיר המפורסם של מג'דל. ובאמת אחרי כמה קילומטרים הוא מגיע - הקיר. ברכיבה "קיר" הוא כינוי לשיפוע מאד תלול. כל טיפוס שמכבד את עצמו טומן כמה קירות בחובו. כנראה שאם אני רוצה לסמן וי על טיפוס החרמון - חייבים לעבור את הקיר של מג'דל. הקיר גבה ממני המון אנרגיות וכבר בתחילת הטיפוס לחרמון יונגר ושי מתרחקים ממני. אני לא מצליח להרים קדנס ומרוקן אנרגיות לחלוטין. לפני שבוע אחרי 4:30 שעות העליה הזו היתה ממש טיול. היום, אחרי 7:30 שעות ואחרי הקיר הזה זה כבר סיפור אחר לגמרי. לא ציפיתי למשבר בשלב הזה - אבל הנה הוא בא. אחרי כמה קילומטרים יונגר ושי עוצרים לרגע לבדוק לשלומו של רוכב אחר, ואני מנצל את העצירה שלהם להדביק אותם. אנחנו מגיעים לסיבוב  1.5 ק"מ לפני הקופות ואני משכנע אותם שכאן זה מקום טוב לעצור לפיפי, מתיחות, ושחרור מבושים (שבשלב הזה כבר לא מורגשים). העצירה עשתה לי טוב ואחריה אני מצליח לטפס בקצב וקדנס נוח, אנחנו מגיעים לשיא הגובה ומשם גולשים לשער הסיום ביחד. איזו תמונה מדהימה! חבל שלא היה מי שיצלם אותה.
תם ונשלם. 8.5 שעות נטו. 10 ברוטו. למרות כל המשברים עמדנו בהערכה המקורית. בהחלט חוויה מחשלת, ולסיכום אצטט אחד שותף לדרך בשם שי ירון: "זה ברזל!"

יום שני, 16 באפריל 2012

אהבה חדשה

לפני כמעט 4 שנים התחלתי לרוץ לראשונה בחיי.
זו היתה אהבה ממבט ראשון. כל ריצה יצרה ציפיה לריצה הבאה, ומהר מאד כבר נרשמתי למרתון.
עם המרתון באה הפציעה הראשונה ואחריה אפשר לומר שכל הפציעות שהיו לי ב 4 השנים האחרונות מקורן בריצה (פרט לנפילה מהאופנים לפני שנה - אך זו פציעה מסוג אחר).
אהבה כואבת האהבה לריצה. מאד מתגמלת אבל גם גובה מחיר לא קטן.
אחרי הפציעה במרתון, ובעקבות השבתה זמנית מריצה. גיליתי את תחום הטריאתלון. מהתחלה לא התחברתי לרכיבה. זה תמיד היה המקצה החלש שלי. תמיד היה לי חשש מסוים מהתחום. בניגוד לריצה ושחיה, כאן יש עוד גורם ביני לבין הקרקע או למים. תמיד הרגשתי חוסר בטחון מלא או חוסר שליטה. החיבור אף פעם לא היה מושלם.

אומרים על תינוקות, שאהבה לא תמיד מופיעה במבט ראשון, והיא מופיעה תוך כדי הטיפול בתינוק, ככל שמבלים איתו יותר ויותר שעות.
השבוע לראשונה אחצה את רף 10 השעות השבועיות על האוכף. קצת פחות משעתיים על הטריינר ביום רביעי, ועוד 170 ק"מ רצופי עליות (3200 מטר טיפוס מצטבר) באירוע הרכיבה גראן פונדו - רכיבה מהגלבוע לחרמון.
בשישי האחרון רכבתי כהכנה עם חברים את ה 100 ק"מ האחרונים של הרכיבה הצפויה השבוע. זה לקח יותר מ 5 שעות נטו.
כמות השעות השבועית שאני מבלה על האופניים מתחילה להתקרב לכמות השעות שאני מבלה עם רועי.
החיבור עדיין לא מושלם, אבל ההתאהבות מתחילה.
האיירונמן עוד לפני אבל המוח כבר מתחיל לפנטז על מטרות חדשות.
עד לא מזמן, המטרות האלה היו מעולם הריצה.
בזמן האחרון, נוספו למטרות האלה 2 גלגלים וקסדה.

יום שני, 9 באפריל 2012

כמה זה בנטו?

תכנית האימונים לפעמים משאירה מקום לדמיון.
בשחיה זה פשוט - רשום בתכנית - השלמה ל 3 קמ - כך שלא משנה מה יהיה באימון, ידוע כמה צריך להשלים.
גם בריצה זה בדרך כלל מסתדר - רשום בדיוק כמה להשלים אחרי שהאימון נגמר.
ברכיבה זה כבר נהיה פתוח לפרשנויות. המאמן רושם: רכיבת קבוצה + השלמה ל 4 שעות.
פה נשאלת השאלה: אם אימון הקבוצה הוא 3 שעות ברוטו, ויש בו עצירות (ותמיד יש, לעיתים של 20 דקות לקפה בבר בהר), האם צריך להשלים ל 4 שעות ברוטו או נטו?
הנושא משמעותי במיוחד ברכיבה, שבה מספר שעות האימון הוא הגדול ביותר.
ובדיוק כמו במשכורת - ככל שהנטו עולה - הפער מהברוטו גדל...
בתחילה הייתי רוכב לפי זמן ברוטו, אבל לאור העצירות הרבות באימונים, והפער ההולך וגדל בין הנטו לברוטו, החלטתי לעבור למוד נטו.
למען הסר ספק, התחלתי לעבוד במוד של auto-pause. זה אומר שברגע שהאופניים עומדים - גם הזמן עומד.
וזה אומר שהזמן היחיד שנספר לי הוא הזמן שבו אני באמת רוכב. לא עצירות פיפי, לא פנצ'ר, ואפילו לא רמזורים.
חמוש במנטליות הנטו יצאתי לשבוע האימונים הראשון של אפריל - שהוא גם הארוך ביותר עד כה - 14 שעות. אגב מדובר על 14 שעות זמן גווין (שזה אומר בלי לספור פילאטיס, ותרגילי ליבה שאני משתדל לבצע כמה פעמים בשבוע).
ביום שישי שעתיים רכיבה על הטריינר כדי לייצר רגליים עייפות, לקראת גולת הכותרת של השבוע - 5 שעות רכיבה בשבת (שזה גם חג הפסח).
היות והיה חג לא היתה רכיבת קבוצה. התארגנו כמה חבר'ה, בנינו מסלול, ויצאנו לדרך ב 7 בבוקר.
כשרוכבים במסלול עם עליות, עם אנשים ברמת רכיבה שונה, אי אפשר להמנע מעצירות. נוסיף לזה 3 פנצ'רים (אחד מהם שלי). שבת היה יום חם, אפילו חם מאד. הגענו חזרה לנקודת ההתחלה ב 12 בצהרים. אחרי 5 שעות ברוטו, שהיו בעצם 4:15 נטו.
בשלב זה כל השותפים שלי החליטו שמספיק להם והתפזרו לארוחות החג.
נותרתי לבד, עם רגל שהתחילה לכאוב אחרי שעתיים, ו 45 דקות להשלים לבד, בכ 32 מעלות חום.
הפרישה של החברים היתה מפתה, אבל ה AUTO-PAUSE ניצח. השעון הראה רק 4:15. לא משנה מה השעה - צריך להשלים ל 5.
ברגעים כאלה אני שולף את המשפט המנצח, שגרם לי להכנס לכנרת לפני שבוע, וגרם לנו לטפס את כוכב הצפון במחנה האימונים בדצמבר: "אבל אני כבר כאן". להגיע ל 5 שעות אחרי 4:15 זה הרבה יותר קל מלהתחיל שוב מאפס.
מילאתי מים, אספתי כמה צימוקים, ויצאתי להשלמה בקצב קליל. בדרך היו עוד 2 טלפונים שעצרו את השעון, ברבע השעה האחרונה האצבעות ברגל ימין התחילו להרדם, אבל אחרי כמעט 6 שעות בברוטו - רשמתי רכיבת בכורה של 5 שעות נטו.
הרכיבה הסתיימה עם 115 ק"מ בשעון. איזה כיף - רק עוד 65 ומרתון...

יום חמישי, 5 באפריל 2012

מים קרים חודרים עמוק

לקראת סוף חודש מרץ, ושניה לפני שעוברים לשבועות של 15+ שעות אימונים, החלטנו לנצל את החדר שהוזמן בשביל טריאתלון עמק הירדן (שבוטל זה מכבר), לחופשה משפחתית קצרה.
המונח "חופשה" יכול להטעות, כיוון שעל ה"חופשה" הזו הייתי צריך לשלם ב 3:30 שעות רכיבה עצמאית בבית גוברין ביום שישי, ובשבת גווין רשם לשחות 30-45 דקות בכנרת אם אפשר, ואם אפשר גם להוסיף ריצה של שעה. עדיפות לשחיה. איפה החופש לא ממש ברור.
באמצע הלילה רועי התעורר, ונעמה הביאה אותו למיטה שלנו. הטריק הזה שעבד לפני חודשיים באילת, לא צלח הפעם וגרם לשלושתינו לא לישון במשך שעה. בשינה ההזויה של אותה שעה חלמתי על גלים של 2 מטר בכנרת, ואיך אני מסביר לגווין שהיה מאד מסוכן לשחות ולכן בחרתי רק לרוץ.
רועי הוחזר למיטה שלו ואנחנו חזרנו לישון. אחרי הלילה הקשה, רק ב 7:30 יצאתי מהמיטה והתלבשתי לריצה.
יצאתי מהחדר והסתכלתי על הכנרת - פלטה. לא גלים ולא נעליים. התקרבתי ונגעתי במים ביד. לא נורא.
הסתכלתי על הכנרת, היא הסתכלה עלי בחזרה. אמרתי לעצמי: אני כבר כאן. לרוץ אני יכול גם בבית אבל מי יודע אם מחר בת"א הים יאפשר שחיה.
חזרתי לחדר, החלפתי לחליפה ונכנסתי לשחיה במימיה הקרירים והעכורים של הכנרת.
בעיקר היה קר בכפות הרגליים והפנים. גם כפות הידיים היו חשופות אבל פחות רגישות לקור.
היות ולא היה קו חוף ישר, ולא היתה ראות טובה, זה היה תרגיל טוב בניווט.
תוך 33 דקות כבר הייתי בחוץ. על הריצה ויתרתי.
ביום ראשון אחרי הריצה בעוד החבר'ה עשו תרגילי בטן, גווין הורה לנו לשים חליפות.
הים התיכון לא נראה מאיים, במיוחד אחרי השכשוך של אתמול בכנרת.
מהר מאד התברר לי שגווין לא נכנס לשחות איתנו ("לי אין איירונמן"). יופי. מה עם קצת דוגמא אישית?
שחיתי 15 דקות צפונה, בים עכור, גלי, קר ומגעיל. הודות לזרם הדרומי, החזור לקח רק 10 דקות, אבל היה קשה מאוד לצאת הודות לסלעים מלאי ירוקת שארבו ביציאה.
מהקור הזה לקח לי בערך חצי יום להפשיר.
אני מניח שעד סוף החודש הים יהיה קר ומגעיל. במאי יהיה חודש חביב בים ואז ביוני, שמחה וששון - המדוזות חוזרות.
יש למה לצפות.

יום ראשון, 18 במרץ 2012

מתכון לסינוסיטיס

הביטוי "הרים סביב לה" יכול להטעות את התייר המזדמן. הוא עשוי לחשוב שבירת ישראל שוכנת בעמק המוקף הרים. בבואו לרוץ בעיר, מן הראוי לעדכן אותו שגם "הרים בתוכה".
כאמור חודש פברואר היה שכונה, לא רק בנושא האימונים אלא גם בנושא התזונה. לא היה דבר שלא נכנס לי לפה, ופורים, על משלוחי המנות שלו עם כל המתוקים הזמינים, רק תרם לחגיגה.
כך מצאתי את עצמי חודשיים אחרי הישראמן, עם עוד 2 ק"ג. אפשר לטעון שחלק מהעליה במשקל נגרמה בגלל בילוי רב בחדר הכושר, ובעצם מדובר במסת שריר. גם אם נכון הדבר, וסביר מאד להניח שלא, 2 ק"ג הם עדיין 2 ק"ג, שאולי ברכיבה במישור, ובשחיה לא ממש משפיעים, אבל בריצה, ובמיוחד בריצה בעליה הם משמעותיים ביותר.
נוסיף לעליה במשקל את הירידה בכושר הריצה, ואיזו מיני מתיחה בהמסטרינג, קצת ברד בק"מ ה 11, והרי לכם חצי מרתון מהסרטים. בהחלט חווייה מפוקפקת.
מהק"מ הראשון היה ברור שלא אעמוד בקריטריון של גווין - 1:45. מהק"מ ה 9 שיחררתי את יונגר לדרכו, והתחלתי מאבק השרדות משלי, ברוחות, גשם, וכפי שכבר צוין - ברד. 1:52 בסיום. העיקר שנגמר.
למרות שהבאתי בגדים להחלפה, לא התכוננתי מספיק לקור הירושלמי, והטיול לשוק מחנה יהודה שאחרי המירוץ, בניווטו של אסף "זה פה 2 מטר" יונגר, היה קר מאד.
מעניין היחס השונה שקיבל המירוץ והעיר מאורחיהם. יונגר ושניר מתלהבים ומרוצים, ועינב ואני מקללים...
הדבר הכי טוב בביקור בירושלים בשישי היה החומוס במסעדת "עזורה", ולמרות שחברי לשולחן התלהבו מהממולאים, הדודה העירקית של אשתי עושה יותר טובים.

בשבת בבוקר אני קם קצת מצונן. לא משהו שכמה כדורים לא יפתרו. עולה על הרכב לכיוון לטרון כשלפני רכיבה של 4 שעות. הרגליים מתקשות לתפקד בעליות (מזל שלא היו הרבה), ולמרות שאמור להיות אביב, קרררררררר.
נוסיף לכך את אחד הרוכבים (לא נזכיר את שמו), שהשתעל עלי כל האימון, והופ - באותו ערב אני כבר מצונן.
שוב מעמיס כדורים, והולך לרופא. הוא רושם אנטיביוטיקה ומנוחה כפויה ל 3 ימים.
אני לא יודע לזכות מי לזקוף את המחלה, לקור הירושלמי, או לחברי המשתעל.
בכל אופן - תודה!

יום ראשון, 11 במרץ 2012

נגמרה השכונה

יש הרבה מילים בהן אפשר להשתמש כדי לתאר את האימונים בחודש פברואר.
אני חושב שהמתאימה ביותר היא "שכונה".
אם נחבר את כל שעות הרכיבה של חודש פברואר אולי נגיע למספר שעות הרכיבה בשבוע העמוס ביותר של האימונים לישראמן.
מצד שני היו הרבה שעות חדר כושר, פילאטיס, אימוני טכניקה, וגם זמן משפחה וגיחה זוגית לברצלונה שכללה צפיה מקרוב במסי מבקיע רביעיה בקאמפ נואו.
חודש פברואר נגמר, ומסתמן שאיתו גם נגמרה השכונה.
שעתיים ריצה בשישי האחרון, אחריהן שעה שחיה. בשבת 4 שעות רכיבה + 20 דקות ריצה, בסוף השבוע הקרוב יומיים רכיבה לאילת, ובסוף החודש תחרות מרחק ארוך בעמק הירדן.
העומס מתחיל, והשמועות אומרות שהוא רק יגבר.
יש למה לצפות...

יום חמישי, 9 בפברואר 2012

שיר הלל לחדר הכושר

אני לא אוהב את חדר הכושר,
אבל אם חייבים, אז ללכת בבוקר.
עכשיו כשנכנסתי לתקופת בסיס,
משקולות על השרירים צריך להעמיס.
אני לא נהנה לדחוק משקולות,
אבל זה הכרחי כדי להמנע מפציעות.
אני מעדיף תנועה במהירות,
ובחדר הכושר עובדים באיטיות.
יש בשבוע 2 אימונים,
בוקר וערב לפי אילוצים.
הבוקר כאמור לא נורא במיוחד
אפילו יכול להיות נחמד.
חדר הכושר פנוי ממבקרים,
מתקתק את האימון - גומרים הולכים.
בערב סיפור אחר לחלוטין,
חדר הכושר מתעורר לחיים.
וכיוון שהוא לא מהמפוארים,
הוא מושך אליו כל מיני טיפוסים.
הרוב הגדול הוא ילדים בתיכון,
עמוסי חצ'קונים וטסטוסטרון,
עומדים ומשווים שרירים במראה,
מצטלמים במלתחות בלי חולצה,
מגיעים למקום למפגש חברתי,
זהו, כבר לא משחקים DND?
לכל מכשיר יש תורים ארוכים,
האימון מתארך למימדים מרגיזים,
ויש את טיפוס המדריך הנתלה
על סטפר בעודו חופר לבחורה,
והיא באדישות לחפירותיו תהנהן
"עזוב אותי בשקט, תן להתאמן"
לפחות כל אותם טיפוסים מיוחדים
מספקים לי שעשוע לפרקים.
המכשירים הם סוג ב', מתקלקלים כל הזמן,
אבל זה מה שקורה, כשאני קמצן.
בקיצור חדר הכושר, תענוג מפוקפק
רק עוד אבן בדרך להיות חזק.

יום ראשון, 22 בינואר 2012

חצי ישראמן

20/1/2012, 03:30
הטלפון של נעמה מצלצל (מי מתקשר באמצע הלילה? לא יודעים שאנחנו באילת?)
רועי מתעורר ומתחיל לבכות, ונעמה מביאה אותו למיטה שלנו בשביל שירדם מהר ולא יפריע לי לישון. הוא נרדם מהר, עם הרגליים בתוך הפנים שלי. אחרי חצי שעה אני מבין שאני כבר לא אחזור לישון, ובלאו הכי תיכף אני צריך לקום אז ב 4:15 אני קם ומכבה את 3 השעונים המעוררים שכיוונתי.
יורד לחדר אוכל ומחפש את הלחם הכי פשוט שיש (שלא יעשה בעיות בקיבה), 2 פרוסות עם דבש ואחת עם ריבה + קפה.
חזרה לחדר לשירותים, ואז מקבל החלטה ללכת לארגן את הדברים בשטח ההחלפה ורק אח"כ לחזור לחדר וללבוש את חליפת השחיה (סביר להניח שבשעה וחצי הקרובות אני עוד אצטרך להשתין או יותר מזה).

5:15
אני שמח לגלות שכל הדברים במקום שהשארתי אותם. מנפח צמיגים (עדיין אין אור אבל לפחות יש טלפון שיאיר לי על מד הלחץ), מסדר לי הכל ליציאה מהמים, כולל התיק על האופניים עם כל האוכל, בודק בפנאטיות (יש שיאמרו על גבול ה OCD) שהכל לפי הרשימה שהכנתי.

5:55 
כבר לבוש חליפה בחדר, וקולט שמעכשיו זה ללכת יחף עד החוף, מחליט לקחת קרוקס ומשאיר אותם בשטח ההחלפה, ומשם עד החוף. לקח מספר 1 לתחרות הבאה: בדרך אני רואה אנשים הולכים עם גרביים עד החוף, וכנראה יזרקו אותם שם. לי קצת קפאו הרגליים בדרך משטח ההחלפה.

6:26 - זינוק המוני, וסאגת ה"קוויק ריליס"
הקדמה במאמר מוסגר
קוויק ריליס כלשונו זה מנגנון של שחרור מהיר, בדרך כלל נפוץ ברכיבי אופניים (גלגלים, מוט כיסא) שבנוי ממנוף שפתיחה שלו מאפשרת שחרור של אותו רכיב בלא צורך במפתחות או מברגים.
חברת גרמין המתמחה ב GPSים ושעוני ריצה/רכיבה מבוססי GPS, הוציאה לפני כמה שנים את הדגם הראשון שלה של שעון יעודי לטריאתלון. התכונה הייעודית המיוחדת של השעון היא העמידות למים, שלא קיימת בשעונים אחרים של החברה. בנוסף, בטריאתלון יש גם ענף של החלפות. השעון נמצא על היד בשחיה, הוא צריך לעבור לאופניים ברכיבה ושוב ליד בריצה. לכך המציאו החברים בגארמין גאדג'ט, שמתחבר לרצועת השעון ועליו יושב השעון (החלק ללא הרצועה). השעון מתחבר ויוצא בתנועת חצי סיבוב, ובאותו אופן מתחבר לתושבת דומה שנמצאת על האופניים. גאוני, לא? ובכן, אני חושב שחברה שטוענת שייצרה שעון ייעודי לטריאתלון, צריכה לקחת בחשבון שהשחיה בטריאתלון לא מצריכה רק עמידות למים, אלא עמידות למכות. מה מאפשר למנגנון הקוויק ריליס, להבחין בין אותו חצי סיבוב מפורסם, לבעיטה שכלל לא נדיר לקבל בתחרות טריאתלון (ועוד אחת שמזנקים אליה 500 משתתפים)?!? אני מציע לחברת גרמין להכניס את השעון שלהם עם מנגנון הקוויק ריליס שלו למכונת כביסה, בתכנית רגילה + סחיטה, אם השעון יצא בחתיכה אחת ועובד, אז שיקראו לו שעון ייעודי לטריאתלון.
למזלי, שבוע וחצי לפני התחרות ערכנו בבריכה אימון של שחיית טריאתלון. אני חטפתי הרבה מכות ובאחת מהן השעון צלל למעמקי המטר וחצי של הבריכה ואני אחריו.
לקראת התחרות לא היה לי יותר מדי זמן לנסות פתרונות אחרים, אז קיבלתי החלטה לאבטח את השעון ברצועת סקוץ' נוספת, ולשחות יותר רגוע. בדרך כלל לא אכפת לי לחטוף מכות וזה לא משפיע לי על השחיה, אבל 1400 ש"ח זה הרבה כסף שלא הייתי ככה סתם זורק לים (תרתי משמע).
סוף ההקדמה וחזרה לתחרות
במשך כל ה 36 דקות שלי במים לא היה רגע שלא היו סביבי אנשים, וכל מכה שחטפתי ביד ישר בדקתי את השעון.
ההחלטה לשחות סולידי באה לידי ביטוי בזמנים. השחיה היתה לא מהמזהירות שלי, אבל יצאתי מהמים עם כל חלקי השעון וזה כבר היה טוב.
החלפה איטית אך משתלמת:
למרות ששחיתי בצורה לא אגרסיבית בכלל יצאתי מהמים בזמן סביר ורצתי לשטח ההחלפה. יצאתי מהחליפה ורצתי לאיזה עץ להטיל את מימי - עדיף לפני העליה לאופניים, חשבתי.
ניגבתי את החזה טוב טוב, שמתי חולצה טרמית, חולצת רכיבה, ומעיל רוח. בכיס החולצה עוד התלבטתי האם לקחת את הכפפות הארוכות והעבות, כיוון שבשטח ההחלפה לא היה קר, והן תפסו הרבה נפח בגב החולצה. פיצלתי את הכפפות ל 2 כיסים נפרדים, והחלטתי שעדיף שיהיה טיפה יותר כבד מאשר שיהיה לי קר ואצטער על זה (החלטה חכמה מספר 1). שמתי שרוולי ידיים, כפפות קצרות, שרוולי רגליים, גרביים, נעליים, ערדליים!! ובאף לראש מתחת לקסדה. ב 12 דקות שביליתי בשטח ההחלפה נכנסו הרבה אנשים שיצאו מהמים אחרי, ויצאו לרכיבה לפני. רבים שילמו על כך ברכיבה. חיים מגיע לשטח ההחלפה ולא מבין מה אני עושה שם. "אתה עוד פה?".
אני מסתכל בשעון ולא מבין לאן ברח לי כל הזמן הזה, תופס מהר את האופניים, בודק שלא שכחתי כלום ורץ החוצה.
תזונה וביגוד זה שם המשחק
בניגוד למה שקורה לי בדרך כלל (יוצא מהר מהמים ונעקף על ידי הרבה מתחרים על האופניים), הפעם באדיבות שחיה סולידית, החלפה ארוכה ויכולות דיווש משופרות אני כל הזמן עוקף מתחרים על האופניים, עד שאני מתייצב פחות או יותר סביב אותם אנשים. לפעמים הם לפני ולפעמים אחרי.
בשביל להצליח בתחרות מהסוג הזה חשוב מאד להתאמן הרבה, אבל לא פחות חשוב לקבל החלטות נכונות במהלך התחרות.
הקשבתי טוב בתדריך של גווין ביום ראשון. הקשבתי והפנמתי. גווין אמר שאת רוב האוכל כדאי להכניס על האופניים, הוא אמר שהקור יכול לתעתע ועדיין חשוב לאכול ולשתות גם אם לא מרגישים צמא, הוא אמר שבתחילת התחרות יהיה קל יותר לאכול, כיוון שאח"כ יותר דם מופנה לפינוי רעלים ופחות למערכת העיכול. הוא דיבר על 300 קלוריות בשעה, שזה כמו חצי חטיף אנרגיה (או 5 כדורי אנרגיה במקרה שלי), ג'ל ו 750 מ"ל איזוטוני. בגלל שאני מתאמן למרחק המלא, לצורך תרגול הוספתי גם כדור מלח אחד כל שעה.
מאד דאגתי כיצד להתארגן עם השתיה בתחרות הזו. האם לסמוך על תחנות ההזנה שמכילו משקה שלא תרגלתי באימונים? האם לסמוך על המים שיחולקו? לבסוף החלטתי למלא את האירודרינק (מי שלא עוקב מופנה 2 פוסטים אחורה) באיזוטוני, ולמלא בקבוק עם שנתות (באדיבות שטינברג) באיזוטוני מרוכז. בכל נקודת חלוקת מים אקח בקבוק מים ואשים במתקן. ברגע שיגמר האיזוטוני באירודרינק, אמלא תרכיז מדוד + מים (ללא עצירה) ואזרוק את בקבוק המים שאמור להספיק לתחנה הבאה.
יצאתי משטח ההחלפה עם האירודרינק מלא, והתרכיז במתקן שעל השלדה. כיוון שבתחילת הרכיבה ידעתי שאני צריך עוד להחזיר אנרגיה שהוצאתי בשחיה שתיתי יותר מהר, ואחרי חצי שעה כבר נגמר לי האירודרינק. נקודת המים הראשונה תגיע רק בעוד חצי שעה, ואין לי מים למהול את התרכיז בהם. לקח מספר 2 - מעבר להסתמכות על המים שיחולקו בתחרות, לדאוג לבקבוק מים פושט על האופניים שלא יהיה אכפת לי לזרוק במידה ואזדקק לו.
החלטה חכמה מספר 2 היתה לעצור בנקודת ההזנה בעין נטפים אליה הגעתי כעבור שעה מתחילת הרכיבה, למלא איזוטוני + מים באירודרינק (לא תוך כדי תנועה), ולקחת עוד בקבוק מים לדרך, שבוודאות יספיק לי עד עמדת המים הבאה בסיירים. העצירה אולי עלתה לי בדקה-שתיים, אבל לא היו חסרים לי נוזלים מאותו רגע ועד סיום הרכיבה.
מאותו רגע כמו שעון בכל רבע שעה אני מכניס 2 כדורי אנרגיה לפה, מקפיד לשתות, וכל שעה שואב ג'ל וכדור מלח, ומוודא שמסיים את המים בבקבוק.  לקח מספר 3 - בלילה שלפני מילאתי את הבנטו בוקס (התיק שעל האופניים, לא יודע מה מקור השם) בהמון כדורי אנרגיה, וחתיכות חטיפי אנרגיה שחתכתי מראש על מנת למנוע את הצורך להתעסק עם עטיפות ברכיבה. במהלך הרכיבה גיליתי שכל החתיכות נדבקו לכדי גוש אחד שהרבה יותר קשה להפריד מחטיף לא חתוך, ומזל שהיו לי מספיק כדורי אנרגיה בלי צורך להשתמש בחטיפים. הלקח לאוסטריה - רק כדורי אנרגיה - והרבה.
המרדף אחר כיסף
בסוף הטיפוס להר חזקיהו (בערך שיא הגובה של מסלול הרכיבה) קיבלתי את החלטה חכמה מספר 3, וההחלטה החכמה כנראה בכל התחרות, בהמשך ישיר להחלטה חכמה מספר 1, כך יעידו כל אותם מפוני היפותרמיה, וקפואי האצבעות. אני עוצר. מוריד את הכפפות החלקיות שלי, כי התחיל להיות לי קר באצבעות. מוציא מגב החולצה את הכפפות המלאות העבות (שבעקבות השימוש בכדורי אנרגיה העובי לא הווה מטרד משמעותי), ומחליף. פה עברו אותי לא מעט אנשים, כולל כיסף שיצא איתי משטח ההחלפה ועקפתי אותו בעליה לנטפים. כיסף הוא פייסר טוב. אנחנו בכושר רכיבה דומה, ולכן הוא היווה מדד טוב לקצבים ומטרה טובה להתביית עליה. אנחנו עוד נשוב אליו...
בק"מ 39 אני רואה את ראשון הרוכבים בחזור - עמוס וולף, 26 ק"מ לפני - מטורף!
מאד הפחידו אותי ממגמת העליה ורוחות הפנים בחזור, וידעתי שאני צריך לשמור כוחות. אני לא לוחץ חזק מדי בהלוך, ואני גם חושש מרוחות צד אז לא מבלה יותר מדי זמן על האירובר, וכיסף כל הזמן בתוך שדה הראיה שלי.
אני מתחיל לראות את החבר'ה של MyWay חוזרים מהסיבוב ומודד מרחקים ממני. את ברק לא ראיתי, כנראה עבר מהר מדי, גווין וכספי 12 ק"מ לפני, אלעד 8, שי ירון 2.5, ורן גרודצקי כמה מאות מטרים לפני, וכאמור כיסף כל הזמן במרחק נגיעה לפני.
מגיע לסיבוב ב 2:32. 2 דקות לאט יותר ממה שציפיתי. סה"כ בסדר. אבל עכשיו מתחיל החלק הקשה. אני לוקח מים, ועובר את כיסף שעצר לרגע. אחרי כמה מאות מטרים מגיע לרן ועובר אותו. כולי דרוך ומוכן, הנה מגיע החלק הקשה.
משברון
פתאום מתחיל כאב לא ברור בשוק ימין, ובנוסף המהירות יורדת ויותר קשה לי. זה לא ממש עליה ולא ממש רוח פנים אבל משהו לא זורם. אני עושה חישוב שבקצב הזה ייקח לי שעתיים כל החזור הזה. לא נורא, ידענו שיהיה קשה פה. אני חושב שאולי מה שמציק לי בשוק זה הצ'יפ ואני מנסה להזיז אותו תוך כדי רכיבה, אבל זה לא עוזר. אני עוצר בצד, מעסה טיפה את השוק, ומחליט לנצל את העצירה להשתין. כיסף ורן חולפים על פני (ושואלים אם הכל בסדר, יש לציין).
התרוממות
אני חוזר לאופניים, ומאותו רגע הרכיבה מקבלת קפיצת מדרגה. לא יודע מה קרה, העליות פחות תלולות, רוח פנים אולי הפכה לרוח גב, השוק פחות מציק, מפה אני מתיישב על האירובר ומתחיל לטוס קדימה. עובר את רן שעצר (לא יודע למה ולא שאלתי, קצת הרגשתי רע עם עצמי אבל אם היה לו אח"כ כוח לרוץ 5 קילומטר בערב ללוות את צ'יפופו כנראה שהוא בסדר). אחרי כמה קילומטרים אני רואה את כיסף, ומצמצם לעברו. ממול אני רואה את צ'יפופו מגיע וצועק לעודד אותו. כיסף שומע אותי וקולט שאני מאחוריו. "בוא'נה אתה קרציה" הוא אומר לפני שאני עוקף אותו. עד סוף הרכיבה הצלחתי לפתוח עליו פער של 4 דקות. המהירות ממשיכה לעלות (40, 50, 60 קמ"ש), אני לא זז מהאירובר. לא מעניין אותי רוח צד, רק איפה שי ירון? אחרי כמה קילומטרים אני מזהה רוכב עם אופני טרק מאדון, וצועק לו בהתלהבות "עופר! הגעתי! I'm Here!" כשאני עוקף אותו הוא מסתכל עלי בבהלה ואני מבין שזה לא שי...
מגיע לשטח ההחלפה אחרי 3:52, מלא אנרגיות, ולא שוכח לקחת את השעון מהאופניים. שוב מטיל שתן. שטינברג עוזר לי להחליף נעלים, ואחרי 4 דקות אני כבר מדרדר על קצב 3:30 במורדות כביש 12.
הריצה - איפה שי ירון?!?
הדופק בשמיים, אבל גווין אמר לא לבלום בירידה, ואני לא מצליח להאט בלי לבלום (מפתיע), אחרי 3 ק"מ הירידה מתמתנת וגם הקצב נרגע, יש גם קצת עליות בירידה הזאת, ואז אני מתחיל להרגיש את התאומים. למעלה היה קר והשארתי את החולצה הטרמית ושרוולי הידיים והרגליים עלי, נהיה לי חם, והשרוולי רגליים מתחילים להשתחרר מהרגל בעקבות זעזועי הירידה. הקילומטרים חולפים, ואני לא רואה את שי. מה קורה פה? איזה חתיכת תחרות הבן אדם מביא עד כה.
בכיכר שחמון אני סוף סוף תופס אותו בדיוק לתמונה משותפת של טלי, ומקבל חיבוק אוהב ממנו לפני שאני ממשיך לדהור למטה, איזה נשמה.
Here comes the pain
בקילומטר 10 אני מוריד את שרוולי הידיים, כי חם לי מאד, ולוקח ג'ל. הקיבה שלי כבר לא מתמודדת כל כך טוב עם זה ואני חייב להאט עוד קצת. מעודדים צועקים לי "רק עוד 10 קמ!" (ואני חושב לעצמי - זה עוד 11! 11! זה משמעותי).
כיכר מרידיאן בק"מ ה 12, ואני נותן לדקלה את השרוולים. כל הכבוד למעודדות של MyWay שהדרימו רק כדי לעודד אותנו. אני רואה את נעמה ומשתדל לחייך כמה שאפשר שלא תראה שאני סובל ותדאג. אני מצטער שלא אמרתי לה שתחכה לי עם רועי בכניסה לסיום כדי שאקח אותו איתי לתמונה.
מפה מתחילה עליה ארוכה של 3 ק"מ עד לסיבוב בריף הדולפינים. לוקח ג'ל אחרון ומים, ומשתדל להשאיר אותם בפנים. הקצב שלי יורד אבל אני עדיין עוקף משתתפים כל הזמן.
חוזר למרידיאן ולפני שאני פונה לסמטאות האחוריות של הטיילת מקבל מים ממידד, איזה עידוד מטורף של חבורת עולם המים. אני ממשיך לעקוף משתתפים אבל החרא הזה לא נגמר. וכל הזמן רואים אותי אנשים ואומרים לי "עוד 400 מטר" (יותר נכון עוד 4 כפול 400). בסוף מסיים את הריצה בקצת פחות מ 1:45, וזמן כללי 6:28!!!
שמים עלי מדליה ומגבת, ואני שותה בפעם הראשונה מזה כמה שנים 2 פחיות קולה.
קצת מצטער שלא תכננתי מראש לקחת את רועי לתמונת הסיום. מצד שני לא הייתי בטוח שאני לא מפיל אותו במצבי (כמו שכמעט קרה למשתתף אחר), אז אולי נחכה עם זה לזמן שהוא ירוץ בכוחות עצמו.

בסה"כ תחרות מאוזנת, עם תכנון נכון והחלטות נכונות, רכיבה הרבה מעל למצופה, וריצה קשה וארוכה.
אחרי מרק מדדה חזרה למלון. 10 דקות טבילה במים קרים, ומקלחת.
יורד לחדר אוכל להעמיס פחממות להתאוששות וחוזר לראות חברים מסיימים.

21/1/2012, 6:30:
הרגליים של רועי בצלעות שלי ואני מבין שהגיע הזמן לקום להשתין. למה הראש על אמא והרגליים על אבא? מטר שמונים רוחב מיטה ולא משנה לאן אני זז הרגליים שלו מחפשות אותי.
פתאום כל הגוף כאבים - לא ברור מה זה הדבר הזה. מאמצע הגב למטה, ומהשכמות עד האוזניים אין שריר שלא כואב (רק בתנועה).
גם היום בבוקר בקושי הצלחתי לצאת מהמיטה. מזל שהנהיגה לעבודה היא רק 2 ק"מ.
שלחתי SMS לגווין: "עד מתי אמור לכאוב לי כל הגוף?"
התשובה: "עד מחר ואח"כ רק חלקים בודדים".
נשמע מבטיח.
חצי הדרך מאחורינו, עכשיו איזה שבועיים פגרה ואח"כ ממשיכים כל הדרך עם הפנים לאוסטריה.

יום חמישי, 19 בינואר 2012

קלאסיקו

מחצית בברנבאו.
1:0 לריאל אבל בארסה נראית יותר טוב.
עד עכשיו היה משחק מעניין והייתי שמח לראות איך זה יגמר.

אומרים שהלילה הכי חשוב הוא לא זה שלפני התחרות, אלא זה שלפניו. זה הלילה שחשוב לישון בו טוב. בלילה האחרון גם ככה קשה לישון בגלל ההתרגשות, והגוף יכול להתמודד עם מעט שעות שינה בלילה אחד. שני לילות זה כבר יותר מדי.
מחר בבוקר טסים לאילת. המזוודה כבר 90% ארוזה. צריך לסגור כמה פינות בבוקר. האופנים כבר בחצי הדרך לאילת, ויגיעו לפני, באדיבות שטינברג הובלות בע"מ. לפחות אני לא נוהג, אבל עדיין צריך לישון.
נראה שהגוף שלי מתחיל סוף סוף להגיב לכמות העצומה של כדורים וויטמינים שדחפתי לו בימים האחרונים בתגובה להתקררות שפקדה אותי משבת, וגרמה לי למנוחה כפויה. רק אתמול חזרתי לטריינר בערב, והיום ההרגשה כבר הרבה יותר טובה. לא הייתי רוצה לקלקל את זה. אני גם די גמור מעייפות, האנטי היסטמינם האלה מרדימים...
זה רק משחק גביע, אבל רבאק זה עדיין קלאסיקו. לאוהד בארסה, זה אפילו יותר חשוב מגמר ליגת האלופות. למה הם חייבים להתחיל את המשחקים האלה כל כך מאוחר?!

כבר חצות.
באמת מאוחר.
טוב, אולי רק עוד כמה דקות...

יום חמישי, 12 בינואר 2012

משפחת הברזל

להתאמן לתחרות איש ברזל ולעבוד במשרה מלאה משאיר מעט מאד זמן איכות עם רועי.
במהלך השבוע יש 2 בקרים שבהם אני לא מתאמן, ואני נמצא עם רועי עד להגעת המטפלת. בשבועות האחרונים רועי נהיה חפשן ומתעורר באיזור 8 כך שאין לנו יותר מדי זמן ערות משותף.
פרט ליום אחד שאני יוצא מוקדם מהעבודה ואנחנו הולכים לבריכה, בכל ערב אני חוזר בזמן לארוחת ערב, ואחריה יש אמבטיה ולישון.
מה שנשאר זה סוף השבוע.
אבל בשבועות האחרונים עם העלאת העומסים אני מתאמן גם בשישי וגם בשבת בין 2 ל 4 שעות.
כשאני חוזר הביתה, אחרי שקמתי ב 5 והתאמנתי 4 שעות אני אוכל ולרוב רוצה להשלים שעות שינה. מה עושים? כמו אישה מניקה, מסנכרנים את השינה.
אחת ההצלחות שלנו בתור הורים זה לגרום לרועי להרדם לבד בלילה. הוא יודע שאחרי הטקס של אמבטיה-בקבוק-צחצוח שיניים וכמה סיפורים, מגיע הסיפור "כולם הלכו לישון" ואז שמים אותו במיטה והוא נרדם.
בצהרים לעומת זאת, זה כבר סיפור אחר לגמרי. באמצע השבוע המטפלת מרדימה את רועי בצהרים, ובסוף השבוע לא משנה כמה הוא גמור מעייפות, אם הוא לא נרדם בנסיעה או בעגלה, הוא לא מצליח להרדם במיטה.
בשישי האחרון הייתי גמור מעייפות, ורציתי לאפשר לנעמה גם זמן פנוי, ורועי גם היה עייף אבל לא נרדם במיטה.
לקחתי אותו למיטה שלנו, ונרדמנו ביחד. ישנו איזה 3 שעות. גם בשבת סינכרנו את השינה (הפעם כל אחד במיטה שלו).

לפני שרועי נולד, נעמה ליוותה אותי לכל טריאתלון, וכמעט לכל תחרות ריצה שהשתתפתי בה, אפילו 4 ימים לפני שרועי נולד, בטריאתלון (שהפך לאקוותלון) גן שמואל, בו נדחה הזינוק ונעמה היתה צריכה לשבת בשמש איזה שעתיים עד שהם החליטו סוף סוף להזניק.
מאז שרועי נולד עשיתי 3 טריאתלונים וקצת יותר תחרויות ריצה. באף אחת מהן נעמה ורועי לא נכחו. זה אף פעם לא היה נוח לוגיסטית, ובשביל מה לטרטר את הילד, ואם הולכים בלעדיו אז זה למצוא ביבי-סיטר מוקדם מאד בבוקר, ותכלס אני לא באמת צריך את זה.
חצי איש הברזל בשישי הבא תהיה התחרות הראשונה מאז שרועי ונולד בה המשפחה שלי תחכה לי בקו הסיום.
ותכלס זה מגיע להם. אני אולי זה שיזנק לתחרות, אבל הם אלה שאפשרו לי להגיע לשם. רועי שלמד לישון לילה שלם, שסבל כמה התעוררויות מבהילות ב 5 בבוקר לקול ה"פסססססס" שהמשאבה משחררת כשהיא יוצאת מהונטיל, או רכיבות ערב רועשות על הטריינר שהפריעו לו להרדם, ואשתי המדהימה שפרט לעבודה במשרה מלאה, מנהלת משק בית ומטפלת בילד בן שנה ושלוש ועוד ילד בן 31.

זה אולי לא נכון המטולוגית, אבל באשתי יש יותר ברזל ממה שיהיה בי גם אחרי 1.7.2012.

יום ראשון, 8 בינואר 2012

אתה מוכן?

יש עוד פחות משבועיים לישראמן.
מדובר בתחרות שתיקח לי בסביבות ה 7 שעות.
התחרות הכי ארוכה בה השתתפתי עד היום, המרתון הראשון שלי, לקחה פחות מ 5 שעות, ומתוכם איזה שעה עברה בצליעה.
אנשים שואלים אותי אם אני מוכן. נראה כמו שאלה לגיטימית.
אבל אין לי מושג. בחיים לא עשיתי תחרות כזו, שלא לדבר על טריאתלון - שהארוך ביותר שעשיתי היה פחות מחצי במרחקים ובזמן, וכמובן רכיבה ברמת קושי הרבה יותר נמוכה.
אני לא יודע אם אני מוכן, ולמען האמת לעסוק בזה לא ממש תורם.
אני משתדל להשקיע את המאמצים שלי בלעשות את מה שכתוב בתכנית ולא להפצע.
בינתיים זה הולך לא רע. פה ושם מופיעים כאבים, דלקות, מתיחות, נפילות, אבל הם עוברים אחרי הפחתת עומס.

לפני שבוע בהתחלה של אימון רכיבה מסכם שיועד ל 4 שעות נפלתי.
כמו הנפילה הקודמת שלי במרץ, גם פה הנפילה היתה במהירות נמוכה מאד. טיפסנו בעליה מתונה. לגלית נפלה השרשרת, יוסי נכנס בה ונפל, ואני יכלתי לבחור אם לעלות עם האופניים שלי על יוסי או על האופניים שלו. בחרתי לעלות על האופניים שלו, ונפלתי לצד השני. מי שהיה אחרי כבר הספיק לבלום. מכות יבשות, קצת שטפי דם, ברך וכתף כואבות כמה ימים, ועדיין רגישות קלה בפרק כף היד. השלמתי 4 שעות באותה שבת. הכאבים התחילו יום אחרי. גם זה עבר. חשוב לציין שהייתי צריך לקום ממש מהר כי האירודרינק* התחיל להשפך...

בשישי הזה גווין רשם שעתיים רכיבה.
עד כה לא יצא לי לבלות על הטריינר יותר משעה ו 40, וגם זה היה יותר מדי. כשגווין כותב אימון עם סטים יש עניין מסוים ואפשר להעביר זמן על הטריינר, אבל כשהאימון מוגדר כ"רכיבת קצב" ואין בו סטים, שעתיים על הטריינר יכולות להיות די מייגעות. מה גם שהרגשתי שאני צריך לתרגל קצת שליטה, ועל הטריינר אפשר לרכוב בלי ידיים ועם עיניים עצומות והוא לא יזוז. לרכוב בחוץ ללא רכב ליווי, במיוחד שלא בשבת, מאד מרתיע אותי. בתחילה חשבתי לנסוע לבית גוברין למסלול יחסית סטרילי, אח"כ גייסתי את מוטי הגב-גבר שהסכים ברוב טובו להיות נהג מלווה, מה שקירב את הרכיבה לכביש 444.
המסלול תוכנן. יציאה מהבית של שטינברג. על 444 לבן שמן וחזרה. הכל סגור. יום שישי 5:15 אני מתעורר, ב 5:20 מתחיל מבול. מחכים מחכים, ובסוף מבטלים. ניגש למחשב ומחפש סרט של שעתיים שינעים את הרכיבה. סטאר טרק. יאללה. היה לא רע, ושיא חדש בזמן טריינר רצוף. הקונסטרוקציה של הטריינר בחדר עבודה מול המחשב מתחת למאוורר תקרה מתחילה למצוא חן בעיני.

בערב אני מחליט לעשות חיזוקים להמסטרינג שזנחתי בשבועות האחרונים. התרגילים עם הכדור מגלים כאב נסתר מאחורי ברך שמאל.
שבת בבוקר אימון החלפות מעולה: שעה רכיבה, שעה ריצה, שעה רכיבה, חצי שעה ריצה. (טייפר עלק) בריצות הכאב מופיע ונעלם לסירוגין. בסה"כ אחד האימונים הטובים.
ביום ראשון ריצה קלה והכאב כבר בעל נוכחות. קרח ומנוחה. צריך לשמור על עצמי עד סוף שבוע הבא.

ולסיום מצב הים.
יש בים התיכון איזו קונספירציה, שבכל שבוע דווקא ביום ראשון הים גלי ולקראת סוף השבוע הוא נרגע, ושוב ביום ראשון גלים. כך יצא שכבר חודש לא שחיתי בים. השבוע ננסה למצוא ים רגוע ולשחות בו פעם אחרונה לפני התחרות.

האם אני מוכן? המאמן כתב כבר לפני חודש שמבחינתו אני מוכן, אז כנראה שכן.

מילון מונחים לפוסט:
* אירודרינק הוא בקבוק שמותקן על האירובר**. מדובר בבקבוק ללא מכסה, עם קש והוא מאפשר לשתות כאשר נמצאים בתנוחת נג"ש***, בלא צורך לצאת מהתנוחה וללא שימוש בידיים. החסרון הוא שלא ניתן להשכיב את האופניים כי אז כל מה שבבקבוק נשפך.
**אירובר זה לא חטיף אנרגיה (עד כמה שזה נשמע ככה). זה קיצור של aerodynamic handlebar. מדובר בכידון בצורה של 2 מוטות שמאפשר לרכב בצורה שמקטינה את שטח הפנים של הרוכב ואת התנגדות הרוח שהוא מייצר. שימושי לתנוחת נג"ש. התנוחה מתאימה לטריאתלטים כיוון ש: 1. יש איסור דראפטינג**** וזה מקטין את התנגדות הרוח. 2. התנוחה מעבירה את עיקר העומס ברכיבה לשריר ה 4 ראשי, ומשאירה את השרירים האחוריים טריים יחסית לריצה.
*** נג"ש זה ראשי תיבות של "נגד שעון" או Time Trial. זוהי צורת הרכיבה בטריאתלון ארוך, שבו חל איסור על דרפטינג.
****דרפטינג היא צורת תנועה (וספציפית ברכיבה) בה הרוכב הראשון חוסם את הרוח לרוכב שנמצא מאחוריו ובכך מאפשר לו לעבוד בכ 70% מאמץ ולשמור על אותה מהירות. כאמור זה אסור בטריאתלון ארוך ולכן כל נושא האירובר, אירודרינק וכו'