20/1/2012, 03:30
הטלפון של נעמה מצלצל (מי מתקשר באמצע הלילה? לא יודעים שאנחנו באילת?)
רועי מתעורר ומתחיל לבכות, ונעמה מביאה אותו למיטה שלנו בשביל שירדם מהר ולא יפריע לי לישון. הוא נרדם מהר, עם הרגליים בתוך הפנים שלי. אחרי חצי שעה אני מבין שאני כבר לא אחזור לישון, ובלאו הכי תיכף אני צריך לקום אז ב 4:15 אני קם ומכבה את 3 השעונים המעוררים שכיוונתי.
יורד לחדר אוכל ומחפש את הלחם הכי פשוט שיש (שלא יעשה בעיות בקיבה), 2 פרוסות עם דבש ואחת עם ריבה + קפה.
חזרה לחדר לשירותים, ואז מקבל החלטה ללכת לארגן את הדברים בשטח ההחלפה ורק אח"כ לחזור לחדר וללבוש את חליפת השחיה (סביר להניח שבשעה וחצי הקרובות אני עוד אצטרך להשתין או יותר מזה).
5:15
אני שמח לגלות שכל הדברים במקום שהשארתי אותם. מנפח צמיגים (עדיין אין אור אבל לפחות יש טלפון שיאיר לי על מד הלחץ), מסדר לי הכל ליציאה מהמים, כולל התיק על האופניים עם כל האוכל, בודק בפנאטיות (יש שיאמרו על גבול ה OCD) שהכל לפי הרשימה שהכנתי.
5:55
כבר לבוש חליפה בחדר, וקולט שמעכשיו זה ללכת יחף עד החוף, מחליט לקחת קרוקס ומשאיר אותם בשטח ההחלפה, ומשם עד החוף. לקח מספר 1 לתחרות הבאה: בדרך אני רואה אנשים הולכים עם גרביים עד החוף, וכנראה יזרקו אותם שם. לי קצת קפאו הרגליים בדרך משטח ההחלפה.
6:26 - זינוק המוני, וסאגת ה"קוויק ריליס"
הקדמה במאמר מוסגר
קוויק ריליס כלשונו זה מנגנון של שחרור מהיר, בדרך כלל נפוץ ברכיבי אופניים (גלגלים, מוט כיסא) שבנוי ממנוף שפתיחה שלו מאפשרת שחרור של אותו רכיב בלא צורך במפתחות או מברגים.
חברת גרמין המתמחה ב GPSים ושעוני ריצה/רכיבה מבוססי GPS, הוציאה לפני כמה שנים את הדגם הראשון שלה של שעון יעודי לטריאתלון. התכונה הייעודית המיוחדת של השעון היא העמידות למים, שלא קיימת בשעונים אחרים של החברה. בנוסף, בטריאתלון יש גם ענף של החלפות. השעון נמצא על היד בשחיה, הוא צריך לעבור לאופניים ברכיבה ושוב ליד בריצה. לכך המציאו החברים בגארמין גאדג'ט, שמתחבר לרצועת השעון ועליו יושב השעון (החלק ללא הרצועה). השעון מתחבר ויוצא בתנועת חצי סיבוב, ובאותו אופן מתחבר לתושבת דומה שנמצאת על האופניים. גאוני, לא? ובכן, אני חושב שחברה שטוענת שייצרה שעון ייעודי לטריאתלון, צריכה לקחת בחשבון שהשחיה בטריאתלון לא מצריכה רק עמידות למים, אלא עמידות למכות. מה מאפשר למנגנון הקוויק ריליס, להבחין בין אותו חצי סיבוב מפורסם, לבעיטה שכלל לא נדיר לקבל בתחרות טריאתלון (ועוד אחת שמזנקים אליה 500 משתתפים)?!? אני מציע לחברת גרמין להכניס את השעון שלהם עם מנגנון הקוויק ריליס שלו למכונת כביסה, בתכנית רגילה + סחיטה, אם השעון יצא בחתיכה אחת ועובד, אז שיקראו לו שעון ייעודי לטריאתלון.
למזלי, שבוע וחצי לפני התחרות ערכנו בבריכה אימון של שחיית טריאתלון. אני חטפתי הרבה מכות ובאחת מהן השעון צלל למעמקי המטר וחצי של הבריכה ואני אחריו.
לקראת התחרות לא היה לי יותר מדי זמן לנסות פתרונות אחרים, אז קיבלתי החלטה לאבטח את השעון ברצועת סקוץ' נוספת, ולשחות יותר רגוע. בדרך כלל לא אכפת לי לחטוף מכות וזה לא משפיע לי על השחיה, אבל 1400 ש"ח זה הרבה כסף שלא הייתי ככה סתם זורק לים (תרתי משמע).
סוף ההקדמה וחזרה לתחרות
במשך כל ה 36 דקות שלי במים לא היה רגע שלא היו סביבי אנשים, וכל מכה שחטפתי ביד ישר בדקתי את השעון.
ההחלטה לשחות סולידי באה לידי ביטוי בזמנים. השחיה היתה לא מהמזהירות שלי, אבל יצאתי מהמים עם כל חלקי השעון וזה כבר היה טוב.
החלפה איטית אך משתלמת:
למרות ששחיתי בצורה לא אגרסיבית בכלל יצאתי מהמים בזמן סביר ורצתי לשטח ההחלפה. יצאתי מהחליפה ורצתי לאיזה עץ להטיל את מימי - עדיף לפני העליה לאופניים, חשבתי.
ניגבתי את החזה טוב טוב, שמתי חולצה טרמית, חולצת רכיבה, ומעיל רוח. בכיס החולצה עוד התלבטתי האם לקחת את הכפפות הארוכות והעבות, כיוון שבשטח ההחלפה לא היה קר, והן תפסו הרבה נפח בגב החולצה. פיצלתי את הכפפות ל 2 כיסים נפרדים, והחלטתי שעדיף שיהיה טיפה יותר כבד מאשר שיהיה לי קר ואצטער על זה (החלטה חכמה מספר 1). שמתי שרוולי ידיים, כפפות קצרות, שרוולי רגליים, גרביים, נעליים, ערדליים!! ובאף לראש מתחת לקסדה. ב 12 דקות שביליתי בשטח ההחלפה נכנסו הרבה אנשים שיצאו מהמים אחרי, ויצאו לרכיבה לפני. רבים שילמו על כך ברכיבה. חיים מגיע לשטח ההחלפה ולא מבין מה אני עושה שם. "אתה עוד פה?".
אני מסתכל בשעון ולא מבין לאן ברח לי כל הזמן הזה, תופס מהר את האופניים, בודק שלא שכחתי כלום ורץ החוצה.
תזונה וביגוד זה שם המשחק
בניגוד למה שקורה לי בדרך כלל (יוצא מהר מהמים ונעקף על ידי הרבה מתחרים על האופניים), הפעם באדיבות שחיה סולידית, החלפה ארוכה ויכולות דיווש משופרות אני כל הזמן עוקף מתחרים על האופניים, עד שאני מתייצב פחות או יותר סביב אותם אנשים. לפעמים הם לפני ולפעמים אחרי.
בשביל להצליח בתחרות מהסוג הזה חשוב מאד להתאמן הרבה, אבל לא פחות חשוב לקבל החלטות נכונות במהלך התחרות.
הקשבתי טוב בתדריך של גווין ביום ראשון. הקשבתי והפנמתי. גווין אמר שאת רוב האוכל כדאי להכניס על האופניים, הוא אמר שהקור יכול לתעתע ועדיין חשוב לאכול ולשתות גם אם לא מרגישים צמא, הוא אמר שבתחילת התחרות יהיה קל יותר לאכול, כיוון שאח"כ יותר דם מופנה לפינוי רעלים ופחות למערכת העיכול. הוא דיבר על 300 קלוריות בשעה, שזה כמו חצי חטיף אנרגיה (או 5 כדורי אנרגיה במקרה שלי), ג'ל ו 750 מ"ל איזוטוני. בגלל שאני מתאמן למרחק המלא, לצורך תרגול הוספתי גם כדור מלח אחד כל שעה.
מאד דאגתי כיצד להתארגן עם השתיה בתחרות הזו. האם לסמוך על תחנות ההזנה שמכילו משקה שלא תרגלתי באימונים? האם לסמוך על המים שיחולקו? לבסוף החלטתי למלא את האירודרינק (מי שלא עוקב מופנה 2 פוסטים אחורה) באיזוטוני, ולמלא בקבוק עם שנתות (באדיבות שטינברג) באיזוטוני מרוכז. בכל נקודת חלוקת מים אקח בקבוק מים ואשים במתקן. ברגע שיגמר האיזוטוני באירודרינק, אמלא תרכיז מדוד + מים (ללא עצירה) ואזרוק את בקבוק המים שאמור להספיק לתחנה הבאה.
יצאתי משטח ההחלפה עם האירודרינק מלא, והתרכיז במתקן שעל השלדה. כיוון שבתחילת הרכיבה ידעתי שאני צריך עוד להחזיר אנרגיה שהוצאתי בשחיה שתיתי יותר מהר, ואחרי חצי שעה כבר נגמר לי האירודרינק. נקודת המים הראשונה תגיע רק בעוד חצי שעה, ואין לי מים למהול את התרכיז בהם. לקח מספר 2 - מעבר להסתמכות על המים שיחולקו בתחרות, לדאוג לבקבוק מים פושט על האופניים שלא יהיה אכפת לי לזרוק במידה ואזדקק לו.
החלטה חכמה מספר 2 היתה לעצור בנקודת ההזנה בעין נטפים אליה הגעתי כעבור שעה מתחילת הרכיבה, למלא איזוטוני + מים באירודרינק (לא תוך כדי תנועה), ולקחת עוד בקבוק מים לדרך, שבוודאות יספיק לי עד עמדת המים הבאה בסיירים. העצירה אולי עלתה לי בדקה-שתיים, אבל לא היו חסרים לי נוזלים מאותו רגע ועד סיום הרכיבה.
מאותו רגע כמו שעון בכל רבע שעה אני מכניס 2 כדורי אנרגיה לפה, מקפיד לשתות, וכל שעה שואב ג'ל וכדור מלח, ומוודא שמסיים את המים בבקבוק. לקח מספר 3 - בלילה שלפני מילאתי את הבנטו בוקס (התיק שעל האופניים, לא יודע מה מקור השם) בהמון כדורי אנרגיה, וחתיכות חטיפי אנרגיה שחתכתי מראש על מנת למנוע את הצורך להתעסק עם עטיפות ברכיבה. במהלך הרכיבה גיליתי שכל החתיכות נדבקו לכדי גוש אחד שהרבה יותר קשה להפריד מחטיף לא חתוך, ומזל שהיו לי מספיק כדורי אנרגיה בלי צורך להשתמש בחטיפים. הלקח לאוסטריה - רק כדורי אנרגיה - והרבה.
המרדף אחר כיסף
בסוף הטיפוס להר חזקיהו (בערך שיא הגובה של מסלול הרכיבה) קיבלתי את החלטה חכמה מספר 3, וההחלטה החכמה כנראה בכל התחרות, בהמשך ישיר להחלטה חכמה מספר 1, כך יעידו כל אותם מפוני היפותרמיה, וקפואי האצבעות. אני עוצר. מוריד את הכפפות החלקיות שלי, כי התחיל להיות לי קר באצבעות. מוציא מגב החולצה את הכפפות המלאות העבות (שבעקבות השימוש בכדורי אנרגיה העובי לא הווה מטרד משמעותי), ומחליף. פה עברו אותי לא מעט אנשים, כולל כיסף שיצא איתי משטח ההחלפה ועקפתי אותו בעליה לנטפים. כיסף הוא פייסר טוב. אנחנו בכושר רכיבה דומה, ולכן הוא היווה מדד טוב לקצבים ומטרה טובה להתביית עליה. אנחנו עוד נשוב אליו...
בק"מ 39 אני רואה את ראשון הרוכבים בחזור - עמוס וולף, 26 ק"מ לפני - מטורף!
מאד הפחידו אותי ממגמת העליה ורוחות הפנים בחזור, וידעתי שאני צריך לשמור כוחות. אני לא לוחץ חזק מדי בהלוך, ואני גם חושש מרוחות צד אז לא מבלה יותר מדי זמן על האירובר, וכיסף כל הזמן בתוך שדה הראיה שלי.
אני מתחיל לראות את החבר'ה של MyWay חוזרים מהסיבוב ומודד מרחקים ממני. את ברק לא ראיתי, כנראה עבר מהר מדי, גווין וכספי 12 ק"מ לפני, אלעד 8, שי ירון 2.5, ורן גרודצקי כמה מאות מטרים לפני, וכאמור כיסף כל הזמן במרחק נגיעה לפני.
מגיע לסיבוב ב 2:32. 2 דקות לאט יותר ממה שציפיתי. סה"כ בסדר. אבל עכשיו מתחיל החלק הקשה. אני לוקח מים, ועובר את כיסף שעצר לרגע. אחרי כמה מאות מטרים מגיע לרן ועובר אותו. כולי דרוך ומוכן, הנה מגיע החלק הקשה.
משברון
פתאום מתחיל כאב לא ברור בשוק ימין, ובנוסף המהירות יורדת ויותר קשה לי. זה לא ממש עליה ולא ממש רוח פנים אבל משהו לא זורם. אני עושה חישוב שבקצב הזה ייקח לי שעתיים כל החזור הזה. לא נורא, ידענו שיהיה קשה פה. אני חושב שאולי מה שמציק לי בשוק זה הצ'יפ ואני מנסה להזיז אותו תוך כדי רכיבה, אבל זה לא עוזר. אני עוצר בצד, מעסה טיפה את השוק, ומחליט לנצל את העצירה להשתין. כיסף ורן חולפים על פני (ושואלים אם הכל בסדר, יש לציין).
התרוממות
אני חוזר לאופניים, ומאותו רגע הרכיבה מקבלת קפיצת מדרגה. לא יודע מה קרה, העליות פחות תלולות, רוח פנים אולי הפכה לרוח גב, השוק פחות מציק, מפה אני מתיישב על האירובר ומתחיל לטוס קדימה. עובר את רן שעצר (לא יודע למה ולא שאלתי, קצת הרגשתי רע עם עצמי אבל אם היה לו אח"כ כוח לרוץ 5 קילומטר בערב ללוות את צ'יפופו כנראה שהוא בסדר). אחרי כמה קילומטרים אני רואה את כיסף, ומצמצם לעברו. ממול אני רואה את צ'יפופו מגיע וצועק לעודד אותו. כיסף שומע אותי וקולט שאני מאחוריו. "בוא'נה אתה קרציה" הוא אומר לפני שאני עוקף אותו. עד סוף הרכיבה הצלחתי לפתוח עליו פער של 4 דקות. המהירות ממשיכה לעלות (40, 50, 60 קמ"ש), אני לא זז מהאירובר. לא מעניין אותי רוח צד, רק איפה שי ירון? אחרי כמה קילומטרים אני מזהה רוכב עם אופני טרק מאדון, וצועק לו בהתלהבות "עופר! הגעתי! I'm Here!" כשאני עוקף אותו הוא מסתכל עלי בבהלה ואני מבין שזה לא שי...
מגיע לשטח ההחלפה אחרי 3:52, מלא אנרגיות, ולא שוכח לקחת את השעון מהאופניים. שוב מטיל שתן. שטינברג עוזר לי להחליף נעלים, ואחרי 4 דקות אני כבר מדרדר על קצב 3:30 במורדות כביש 12.
הריצה - איפה שי ירון?!?
הדופק בשמיים, אבל גווין אמר לא לבלום בירידה, ואני לא מצליח להאט בלי לבלום (מפתיע), אחרי 3 ק"מ הירידה מתמתנת וגם הקצב נרגע, יש גם קצת עליות בירידה הזאת, ואז אני מתחיל להרגיש את התאומים. למעלה היה קר והשארתי את החולצה הטרמית ושרוולי הידיים והרגליים עלי, נהיה לי חם, והשרוולי רגליים מתחילים להשתחרר מהרגל בעקבות זעזועי הירידה. הקילומטרים חולפים, ואני לא רואה את שי. מה קורה פה? איזה חתיכת תחרות הבן אדם מביא עד כה.
בכיכר שחמון אני סוף סוף תופס אותו בדיוק לתמונה משותפת של טלי, ומקבל חיבוק אוהב ממנו לפני שאני ממשיך לדהור למטה, איזה נשמה.
Here comes the pain
בקילומטר 10 אני מוריד את שרוולי הידיים, כי חם לי מאד, ולוקח ג'ל. הקיבה שלי כבר לא מתמודדת כל כך טוב עם זה ואני חייב להאט עוד קצת. מעודדים צועקים לי "רק עוד 10 קמ!" (ואני חושב לעצמי - זה עוד 11! 11! זה משמעותי).
כיכר מרידיאן בק"מ ה 12, ואני נותן לדקלה את השרוולים. כל הכבוד למעודדות של MyWay שהדרימו רק כדי לעודד אותנו. אני רואה את נעמה ומשתדל לחייך כמה שאפשר שלא תראה שאני סובל ותדאג. אני מצטער שלא אמרתי לה שתחכה לי עם רועי בכניסה לסיום כדי שאקח אותו איתי לתמונה.
מפה מתחילה עליה ארוכה של 3 ק"מ עד לסיבוב בריף הדולפינים. לוקח ג'ל אחרון ומים, ומשתדל להשאיר אותם בפנים. הקצב שלי יורד אבל אני עדיין עוקף משתתפים כל הזמן.
חוזר למרידיאן ולפני שאני פונה לסמטאות האחוריות של הטיילת מקבל מים ממידד, איזה עידוד מטורף של חבורת עולם המים. אני ממשיך לעקוף משתתפים אבל החרא הזה לא נגמר. וכל הזמן רואים אותי אנשים ואומרים לי "עוד 400 מטר" (יותר נכון עוד 4 כפול 400). בסוף מסיים את הריצה בקצת פחות מ 1:45, וזמן כללי 6:28!!!
שמים עלי מדליה ומגבת, ואני שותה בפעם הראשונה מזה כמה שנים 2 פחיות קולה.
קצת מצטער שלא תכננתי מראש לקחת את רועי לתמונת הסיום. מצד שני לא הייתי בטוח שאני לא מפיל אותו במצבי (כמו שכמעט קרה למשתתף אחר), אז אולי נחכה עם זה לזמן שהוא ירוץ בכוחות עצמו.
בסה"כ תחרות מאוזנת, עם תכנון נכון והחלטות נכונות, רכיבה הרבה מעל למצופה, וריצה קשה וארוכה.
אחרי מרק מדדה חזרה למלון. 10 דקות טבילה במים קרים, ומקלחת.
יורד לחדר אוכל להעמיס פחממות להתאוששות וחוזר לראות חברים מסיימים.
21/1/2012, 6:30:
הרגליים של רועי בצלעות שלי ואני מבין שהגיע הזמן לקום להשתין. למה הראש על אמא והרגליים על אבא? מטר שמונים רוחב מיטה ולא משנה לאן אני זז הרגליים שלו מחפשות אותי.
פתאום כל הגוף כאבים - לא ברור מה זה הדבר הזה. מאמצע הגב למטה, ומהשכמות עד האוזניים אין שריר שלא כואב (רק בתנועה).
גם היום בבוקר בקושי הצלחתי לצאת מהמיטה. מזל שהנהיגה לעבודה היא רק 2 ק"מ.
שלחתי SMS לגווין: "עד מתי אמור לכאוב לי כל הגוף?"
התשובה: "עד מחר ואח"כ רק חלקים בודדים".
נשמע מבטיח.
חצי הדרך מאחורינו, עכשיו איזה שבועיים פגרה ואח"כ ממשיכים כל הדרך עם הפנים לאוסטריה.
הטלפון של נעמה מצלצל (מי מתקשר באמצע הלילה? לא יודעים שאנחנו באילת?)
רועי מתעורר ומתחיל לבכות, ונעמה מביאה אותו למיטה שלנו בשביל שירדם מהר ולא יפריע לי לישון. הוא נרדם מהר, עם הרגליים בתוך הפנים שלי. אחרי חצי שעה אני מבין שאני כבר לא אחזור לישון, ובלאו הכי תיכף אני צריך לקום אז ב 4:15 אני קם ומכבה את 3 השעונים המעוררים שכיוונתי.
יורד לחדר אוכל ומחפש את הלחם הכי פשוט שיש (שלא יעשה בעיות בקיבה), 2 פרוסות עם דבש ואחת עם ריבה + קפה.
חזרה לחדר לשירותים, ואז מקבל החלטה ללכת לארגן את הדברים בשטח ההחלפה ורק אח"כ לחזור לחדר וללבוש את חליפת השחיה (סביר להניח שבשעה וחצי הקרובות אני עוד אצטרך להשתין או יותר מזה).
5:15
אני שמח לגלות שכל הדברים במקום שהשארתי אותם. מנפח צמיגים (עדיין אין אור אבל לפחות יש טלפון שיאיר לי על מד הלחץ), מסדר לי הכל ליציאה מהמים, כולל התיק על האופניים עם כל האוכל, בודק בפנאטיות (יש שיאמרו על גבול ה OCD) שהכל לפי הרשימה שהכנתי.
5:55
כבר לבוש חליפה בחדר, וקולט שמעכשיו זה ללכת יחף עד החוף, מחליט לקחת קרוקס ומשאיר אותם בשטח ההחלפה, ומשם עד החוף. לקח מספר 1 לתחרות הבאה: בדרך אני רואה אנשים הולכים עם גרביים עד החוף, וכנראה יזרקו אותם שם. לי קצת קפאו הרגליים בדרך משטח ההחלפה.
6:26 - זינוק המוני, וסאגת ה"קוויק ריליס"
הקדמה במאמר מוסגר
קוויק ריליס כלשונו זה מנגנון של שחרור מהיר, בדרך כלל נפוץ ברכיבי אופניים (גלגלים, מוט כיסא) שבנוי ממנוף שפתיחה שלו מאפשרת שחרור של אותו רכיב בלא צורך במפתחות או מברגים.
חברת גרמין המתמחה ב GPSים ושעוני ריצה/רכיבה מבוססי GPS, הוציאה לפני כמה שנים את הדגם הראשון שלה של שעון יעודי לטריאתלון. התכונה הייעודית המיוחדת של השעון היא העמידות למים, שלא קיימת בשעונים אחרים של החברה. בנוסף, בטריאתלון יש גם ענף של החלפות. השעון נמצא על היד בשחיה, הוא צריך לעבור לאופניים ברכיבה ושוב ליד בריצה. לכך המציאו החברים בגארמין גאדג'ט, שמתחבר לרצועת השעון ועליו יושב השעון (החלק ללא הרצועה). השעון מתחבר ויוצא בתנועת חצי סיבוב, ובאותו אופן מתחבר לתושבת דומה שנמצאת על האופניים. גאוני, לא? ובכן, אני חושב שחברה שטוענת שייצרה שעון ייעודי לטריאתלון, צריכה לקחת בחשבון שהשחיה בטריאתלון לא מצריכה רק עמידות למים, אלא עמידות למכות. מה מאפשר למנגנון הקוויק ריליס, להבחין בין אותו חצי סיבוב מפורסם, לבעיטה שכלל לא נדיר לקבל בתחרות טריאתלון (ועוד אחת שמזנקים אליה 500 משתתפים)?!? אני מציע לחברת גרמין להכניס את השעון שלהם עם מנגנון הקוויק ריליס שלו למכונת כביסה, בתכנית רגילה + סחיטה, אם השעון יצא בחתיכה אחת ועובד, אז שיקראו לו שעון ייעודי לטריאתלון.
למזלי, שבוע וחצי לפני התחרות ערכנו בבריכה אימון של שחיית טריאתלון. אני חטפתי הרבה מכות ובאחת מהן השעון צלל למעמקי המטר וחצי של הבריכה ואני אחריו.
לקראת התחרות לא היה לי יותר מדי זמן לנסות פתרונות אחרים, אז קיבלתי החלטה לאבטח את השעון ברצועת סקוץ' נוספת, ולשחות יותר רגוע. בדרך כלל לא אכפת לי לחטוף מכות וזה לא משפיע לי על השחיה, אבל 1400 ש"ח זה הרבה כסף שלא הייתי ככה סתם זורק לים (תרתי משמע).
סוף ההקדמה וחזרה לתחרות
במשך כל ה 36 דקות שלי במים לא היה רגע שלא היו סביבי אנשים, וכל מכה שחטפתי ביד ישר בדקתי את השעון.
ההחלטה לשחות סולידי באה לידי ביטוי בזמנים. השחיה היתה לא מהמזהירות שלי, אבל יצאתי מהמים עם כל חלקי השעון וזה כבר היה טוב.
החלפה איטית אך משתלמת:
למרות ששחיתי בצורה לא אגרסיבית בכלל יצאתי מהמים בזמן סביר ורצתי לשטח ההחלפה. יצאתי מהחליפה ורצתי לאיזה עץ להטיל את מימי - עדיף לפני העליה לאופניים, חשבתי.
ניגבתי את החזה טוב טוב, שמתי חולצה טרמית, חולצת רכיבה, ומעיל רוח. בכיס החולצה עוד התלבטתי האם לקחת את הכפפות הארוכות והעבות, כיוון שבשטח ההחלפה לא היה קר, והן תפסו הרבה נפח בגב החולצה. פיצלתי את הכפפות ל 2 כיסים נפרדים, והחלטתי שעדיף שיהיה טיפה יותר כבד מאשר שיהיה לי קר ואצטער על זה (החלטה חכמה מספר 1). שמתי שרוולי ידיים, כפפות קצרות, שרוולי רגליים, גרביים, נעליים, ערדליים!! ובאף לראש מתחת לקסדה. ב 12 דקות שביליתי בשטח ההחלפה נכנסו הרבה אנשים שיצאו מהמים אחרי, ויצאו לרכיבה לפני. רבים שילמו על כך ברכיבה. חיים מגיע לשטח ההחלפה ולא מבין מה אני עושה שם. "אתה עוד פה?".
אני מסתכל בשעון ולא מבין לאן ברח לי כל הזמן הזה, תופס מהר את האופניים, בודק שלא שכחתי כלום ורץ החוצה.
תזונה וביגוד זה שם המשחק
בניגוד למה שקורה לי בדרך כלל (יוצא מהר מהמים ונעקף על ידי הרבה מתחרים על האופניים), הפעם באדיבות שחיה סולידית, החלפה ארוכה ויכולות דיווש משופרות אני כל הזמן עוקף מתחרים על האופניים, עד שאני מתייצב פחות או יותר סביב אותם אנשים. לפעמים הם לפני ולפעמים אחרי.
בשביל להצליח בתחרות מהסוג הזה חשוב מאד להתאמן הרבה, אבל לא פחות חשוב לקבל החלטות נכונות במהלך התחרות.
הקשבתי טוב בתדריך של גווין ביום ראשון. הקשבתי והפנמתי. גווין אמר שאת רוב האוכל כדאי להכניס על האופניים, הוא אמר שהקור יכול לתעתע ועדיין חשוב לאכול ולשתות גם אם לא מרגישים צמא, הוא אמר שבתחילת התחרות יהיה קל יותר לאכול, כיוון שאח"כ יותר דם מופנה לפינוי רעלים ופחות למערכת העיכול. הוא דיבר על 300 קלוריות בשעה, שזה כמו חצי חטיף אנרגיה (או 5 כדורי אנרגיה במקרה שלי), ג'ל ו 750 מ"ל איזוטוני. בגלל שאני מתאמן למרחק המלא, לצורך תרגול הוספתי גם כדור מלח אחד כל שעה.
מאד דאגתי כיצד להתארגן עם השתיה בתחרות הזו. האם לסמוך על תחנות ההזנה שמכילו משקה שלא תרגלתי באימונים? האם לסמוך על המים שיחולקו? לבסוף החלטתי למלא את האירודרינק (מי שלא עוקב מופנה 2 פוסטים אחורה) באיזוטוני, ולמלא בקבוק עם שנתות (באדיבות שטינברג) באיזוטוני מרוכז. בכל נקודת חלוקת מים אקח בקבוק מים ואשים במתקן. ברגע שיגמר האיזוטוני באירודרינק, אמלא תרכיז מדוד + מים (ללא עצירה) ואזרוק את בקבוק המים שאמור להספיק לתחנה הבאה.
יצאתי משטח ההחלפה עם האירודרינק מלא, והתרכיז במתקן שעל השלדה. כיוון שבתחילת הרכיבה ידעתי שאני צריך עוד להחזיר אנרגיה שהוצאתי בשחיה שתיתי יותר מהר, ואחרי חצי שעה כבר נגמר לי האירודרינק. נקודת המים הראשונה תגיע רק בעוד חצי שעה, ואין לי מים למהול את התרכיז בהם. לקח מספר 2 - מעבר להסתמכות על המים שיחולקו בתחרות, לדאוג לבקבוק מים פושט על האופניים שלא יהיה אכפת לי לזרוק במידה ואזדקק לו.
החלטה חכמה מספר 2 היתה לעצור בנקודת ההזנה בעין נטפים אליה הגעתי כעבור שעה מתחילת הרכיבה, למלא איזוטוני + מים באירודרינק (לא תוך כדי תנועה), ולקחת עוד בקבוק מים לדרך, שבוודאות יספיק לי עד עמדת המים הבאה בסיירים. העצירה אולי עלתה לי בדקה-שתיים, אבל לא היו חסרים לי נוזלים מאותו רגע ועד סיום הרכיבה.
מאותו רגע כמו שעון בכל רבע שעה אני מכניס 2 כדורי אנרגיה לפה, מקפיד לשתות, וכל שעה שואב ג'ל וכדור מלח, ומוודא שמסיים את המים בבקבוק. לקח מספר 3 - בלילה שלפני מילאתי את הבנטו בוקס (התיק שעל האופניים, לא יודע מה מקור השם) בהמון כדורי אנרגיה, וחתיכות חטיפי אנרגיה שחתכתי מראש על מנת למנוע את הצורך להתעסק עם עטיפות ברכיבה. במהלך הרכיבה גיליתי שכל החתיכות נדבקו לכדי גוש אחד שהרבה יותר קשה להפריד מחטיף לא חתוך, ומזל שהיו לי מספיק כדורי אנרגיה בלי צורך להשתמש בחטיפים. הלקח לאוסטריה - רק כדורי אנרגיה - והרבה.
המרדף אחר כיסף
בסוף הטיפוס להר חזקיהו (בערך שיא הגובה של מסלול הרכיבה) קיבלתי את החלטה חכמה מספר 3, וההחלטה החכמה כנראה בכל התחרות, בהמשך ישיר להחלטה חכמה מספר 1, כך יעידו כל אותם מפוני היפותרמיה, וקפואי האצבעות. אני עוצר. מוריד את הכפפות החלקיות שלי, כי התחיל להיות לי קר באצבעות. מוציא מגב החולצה את הכפפות המלאות העבות (שבעקבות השימוש בכדורי אנרגיה העובי לא הווה מטרד משמעותי), ומחליף. פה עברו אותי לא מעט אנשים, כולל כיסף שיצא איתי משטח ההחלפה ועקפתי אותו בעליה לנטפים. כיסף הוא פייסר טוב. אנחנו בכושר רכיבה דומה, ולכן הוא היווה מדד טוב לקצבים ומטרה טובה להתביית עליה. אנחנו עוד נשוב אליו...
בק"מ 39 אני רואה את ראשון הרוכבים בחזור - עמוס וולף, 26 ק"מ לפני - מטורף!
מאד הפחידו אותי ממגמת העליה ורוחות הפנים בחזור, וידעתי שאני צריך לשמור כוחות. אני לא לוחץ חזק מדי בהלוך, ואני גם חושש מרוחות צד אז לא מבלה יותר מדי זמן על האירובר, וכיסף כל הזמן בתוך שדה הראיה שלי.
אני מתחיל לראות את החבר'ה של MyWay חוזרים מהסיבוב ומודד מרחקים ממני. את ברק לא ראיתי, כנראה עבר מהר מדי, גווין וכספי 12 ק"מ לפני, אלעד 8, שי ירון 2.5, ורן גרודצקי כמה מאות מטרים לפני, וכאמור כיסף כל הזמן במרחק נגיעה לפני.
מגיע לסיבוב ב 2:32. 2 דקות לאט יותר ממה שציפיתי. סה"כ בסדר. אבל עכשיו מתחיל החלק הקשה. אני לוקח מים, ועובר את כיסף שעצר לרגע. אחרי כמה מאות מטרים מגיע לרן ועובר אותו. כולי דרוך ומוכן, הנה מגיע החלק הקשה.
משברון
פתאום מתחיל כאב לא ברור בשוק ימין, ובנוסף המהירות יורדת ויותר קשה לי. זה לא ממש עליה ולא ממש רוח פנים אבל משהו לא זורם. אני עושה חישוב שבקצב הזה ייקח לי שעתיים כל החזור הזה. לא נורא, ידענו שיהיה קשה פה. אני חושב שאולי מה שמציק לי בשוק זה הצ'יפ ואני מנסה להזיז אותו תוך כדי רכיבה, אבל זה לא עוזר. אני עוצר בצד, מעסה טיפה את השוק, ומחליט לנצל את העצירה להשתין. כיסף ורן חולפים על פני (ושואלים אם הכל בסדר, יש לציין).
התרוממות
אני חוזר לאופניים, ומאותו רגע הרכיבה מקבלת קפיצת מדרגה. לא יודע מה קרה, העליות פחות תלולות, רוח פנים אולי הפכה לרוח גב, השוק פחות מציק, מפה אני מתיישב על האירובר ומתחיל לטוס קדימה. עובר את רן שעצר (לא יודע למה ולא שאלתי, קצת הרגשתי רע עם עצמי אבל אם היה לו אח"כ כוח לרוץ 5 קילומטר בערב ללוות את צ'יפופו כנראה שהוא בסדר). אחרי כמה קילומטרים אני רואה את כיסף, ומצמצם לעברו. ממול אני רואה את צ'יפופו מגיע וצועק לעודד אותו. כיסף שומע אותי וקולט שאני מאחוריו. "בוא'נה אתה קרציה" הוא אומר לפני שאני עוקף אותו. עד סוף הרכיבה הצלחתי לפתוח עליו פער של 4 דקות. המהירות ממשיכה לעלות (40, 50, 60 קמ"ש), אני לא זז מהאירובר. לא מעניין אותי רוח צד, רק איפה שי ירון? אחרי כמה קילומטרים אני מזהה רוכב עם אופני טרק מאדון, וצועק לו בהתלהבות "עופר! הגעתי! I'm Here!" כשאני עוקף אותו הוא מסתכל עלי בבהלה ואני מבין שזה לא שי...
מגיע לשטח ההחלפה אחרי 3:52, מלא אנרגיות, ולא שוכח לקחת את השעון מהאופניים. שוב מטיל שתן. שטינברג עוזר לי להחליף נעלים, ואחרי 4 דקות אני כבר מדרדר על קצב 3:30 במורדות כביש 12.
הריצה - איפה שי ירון?!?
הדופק בשמיים, אבל גווין אמר לא לבלום בירידה, ואני לא מצליח להאט בלי לבלום (מפתיע), אחרי 3 ק"מ הירידה מתמתנת וגם הקצב נרגע, יש גם קצת עליות בירידה הזאת, ואז אני מתחיל להרגיש את התאומים. למעלה היה קר והשארתי את החולצה הטרמית ושרוולי הידיים והרגליים עלי, נהיה לי חם, והשרוולי רגליים מתחילים להשתחרר מהרגל בעקבות זעזועי הירידה. הקילומטרים חולפים, ואני לא רואה את שי. מה קורה פה? איזה חתיכת תחרות הבן אדם מביא עד כה.
בכיכר שחמון אני סוף סוף תופס אותו בדיוק לתמונה משותפת של טלי, ומקבל חיבוק אוהב ממנו לפני שאני ממשיך לדהור למטה, איזה נשמה.
Here comes the pain
בקילומטר 10 אני מוריד את שרוולי הידיים, כי חם לי מאד, ולוקח ג'ל. הקיבה שלי כבר לא מתמודדת כל כך טוב עם זה ואני חייב להאט עוד קצת. מעודדים צועקים לי "רק עוד 10 קמ!" (ואני חושב לעצמי - זה עוד 11! 11! זה משמעותי).
כיכר מרידיאן בק"מ ה 12, ואני נותן לדקלה את השרוולים. כל הכבוד למעודדות של MyWay שהדרימו רק כדי לעודד אותנו. אני רואה את נעמה ומשתדל לחייך כמה שאפשר שלא תראה שאני סובל ותדאג. אני מצטער שלא אמרתי לה שתחכה לי עם רועי בכניסה לסיום כדי שאקח אותו איתי לתמונה.
מפה מתחילה עליה ארוכה של 3 ק"מ עד לסיבוב בריף הדולפינים. לוקח ג'ל אחרון ומים, ומשתדל להשאיר אותם בפנים. הקצב שלי יורד אבל אני עדיין עוקף משתתפים כל הזמן.
חוזר למרידיאן ולפני שאני פונה לסמטאות האחוריות של הטיילת מקבל מים ממידד, איזה עידוד מטורף של חבורת עולם המים. אני ממשיך לעקוף משתתפים אבל החרא הזה לא נגמר. וכל הזמן רואים אותי אנשים ואומרים לי "עוד 400 מטר" (יותר נכון עוד 4 כפול 400). בסוף מסיים את הריצה בקצת פחות מ 1:45, וזמן כללי 6:28!!!
שמים עלי מדליה ומגבת, ואני שותה בפעם הראשונה מזה כמה שנים 2 פחיות קולה.
קצת מצטער שלא תכננתי מראש לקחת את רועי לתמונת הסיום. מצד שני לא הייתי בטוח שאני לא מפיל אותו במצבי (כמו שכמעט קרה למשתתף אחר), אז אולי נחכה עם זה לזמן שהוא ירוץ בכוחות עצמו.
בסה"כ תחרות מאוזנת, עם תכנון נכון והחלטות נכונות, רכיבה הרבה מעל למצופה, וריצה קשה וארוכה.
אחרי מרק מדדה חזרה למלון. 10 דקות טבילה במים קרים, ומקלחת.
יורד לחדר אוכל להעמיס פחממות להתאוששות וחוזר לראות חברים מסיימים.
21/1/2012, 6:30:
הרגליים של רועי בצלעות שלי ואני מבין שהגיע הזמן לקום להשתין. למה הראש על אמא והרגליים על אבא? מטר שמונים רוחב מיטה ולא משנה לאן אני זז הרגליים שלו מחפשות אותי.
פתאום כל הגוף כאבים - לא ברור מה זה הדבר הזה. מאמצע הגב למטה, ומהשכמות עד האוזניים אין שריר שלא כואב (רק בתנועה).
גם היום בבוקר בקושי הצלחתי לצאת מהמיטה. מזל שהנהיגה לעבודה היא רק 2 ק"מ.
שלחתי SMS לגווין: "עד מתי אמור לכאוב לי כל הגוף?"
התשובה: "עד מחר ואח"כ רק חלקים בודדים".
נשמע מבטיח.
חצי הדרך מאחורינו, עכשיו איזה שבועיים פגרה ואח"כ ממשיכים כל הדרך עם הפנים לאוסטריה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה