יום ראשון, 27 בנובמבר 2011

מירוץ אייל

ב 4 השנים האחרונות השתתפתי במספר דו ספרתי של מרוצים (אפשר לומר עשרות, אבל זה נשמע הרבה, בכל אופן היו שם יותר מ 20). ואיך שהוא, אף פעם לא באותו מירוץ פעמים.
להשתתף באותו מירוץ שנה אחר שנה זה מדד מצוין לכושר נוכחי. כמובן שיש הבדלים במזג אויר, מסלול ששונה במקצת, או אפילו תחושה אישית באותו היום, אך הם לרוב זניחים.
יוצאים דופן לאמירה שלמעלה שני מירוצים.
הראשון הוא מקצה ה 10 ק"מ במרתון ת"א שהשתתפתי בו כמתחרה ב 2009, וכפייסר השנה. אך זה כאמור לא מעיד על דבר, כי הפייסינג הוא בד"כ לקצב איטי בהרבה מקצב התחרות שלי.
השני הוא מירוץ אייל ברמת השרון.
זהו המירוץ היחיד בו השתתפתי 3 שנים ברציפות.
מירוץ אייל הוא מירוץ מיוחד.
הוא מאורגן למופת, יש בו אווירה מדהימה והמון משתתפים, אך הוא לא מירוץ קל. הוא לא מירוץ מהיר.
המסלול הוא סוג של הלוך-חזור ברחובות רמת השרון.
זהו מירוץ 15 ק"מ הבנוי מ 3 חלקים.
5 הק"מ הראשונים הם במגמת ירידה (כאשר מק"מ 1.5 עד 3.5 יש ירידה די תלולה).
קמ" 6-10 הם בשטח (בשדות של גלילות), והשנה ק"מ 8-9 היו על אספלט מה שהפך את המסלול למהיר יותר.
ו 5 הק"מ הראשונים הם חזרה לנקודת ההתחלה באותה הדרך (ועליה אימתנית מ 11.5 ל 13.5).
המירוץ הוא מאתגר כיוון שצריך לשמור כוחות לעליה שבסוף שלרוב מפרקת אותי לקצב הזדחלות. מצד שני, צריך לנצל את הירידות בהתחלה ולא להפסיד עליהן יותר מדי מהירות, ועדיין לשמור כוחות לסוף.

ב 2009 השתתפתי במירוץ לראשונה כחודש לאחר מרתון אמסטרדם (ושבוע לפני הפציעה הגדולה). הייתי בכושר יחסית טוב אחרי המרתון וסיימתי ב 1:12:30.
ב 2010, המירוץ יצא חודש אחרי שרועי נולד. הכושר שלי היה ירוד בהתאם, והפעם סיימתי ב 1:13:50.
השנה, בעקבות התוצאה המהירה במירוץ עלם לפני שבועיים, הרגשתי שאני בכושר שיא, ומוכן לקבוע שיא אישי. המירוץ גם נדחה בשבוע בגלל מזג האוויר, מה שאפשר התאוששות טובה מהמירוץ הקודם. גם שעתיים רכיבה עצימה יום לפני המירוץ, לא נראו כמה שיעצור אותי.

כל שיפור תוצאה היה משמח אותי במירוץ הזה, אך הערכתי שבכושר הנוכחי שלי אני יכול לרוץ בממוצע של 4:40 - כלומר 1:10:00.
על פי תדריך גווין לקביעת תוצאה, ביצעתי חימום ארוך של כ 15 דקות בבוקר המירוץ.
השנה, המארגנים החליטו על איזורי זינוק א-לה-אירופה, של עד 55 דק, עד 65, עד 75, עד 90 ויותר. המטרה היתה לרווח את המירוץ, ולדאוג שהרצים האיטיים לא יפריעו למהירים (וזה חשוב בזינוק של 2000 איש).
רעיון נחמד, רק שהמשתתפים הם א-לה-ישראל, וכולם נדחפים קדימה.
כיוון שידעתי שהפעם המדידה היא מקו הזינוק, לא הייתי לחוץ ונעמדתי לצד יונגר באיזור ה 65 דקות.
יריית הזינוק ויונגר הרזה מפלס דרך בין כל הרצים האיטיים. אני מנסה להצמד אליו, אבל אני קצת יותר רחב והרצים האחרים לא נותנים לי מקום. הרגשה דומה לזינוק טריאתלון.
אחרי ק"מ אני מגיע לגווין שגוער בי למה לא עמדתי מקדימה אם אני רוצה שיא אישי. צודק.
אחרי 500 מטר מגיעים לירידה הגדולה, המירוץ מתרווח מעט, אני מגלגל רגליים ומוריד דופק, צובר מהירות בלי מאמץ, כמו שגווין אמר, וטס בפחות מ 4 דקות לק"מ. המהירות הזו מפחידה אותי במיוחד כשאני יודע שאצטרך לטפס בחזרה את כל זה בסוף, אבל אני לא מתאמץ יותר מדי אז אני ממשיך.
מגיעים ל 5 ק"מ, ממש לפני הכניסה לשטח, השעון מראה 21:50, זה מהיר ב 1:20 משנה שעברה, עכשיו צריך להוריד טיפה מהירות ולהכנס לקצב טמפו. אריאל עוקף אותי ואומר לי "בוא". אני יודע שאם אני אנסה לרדוף אחריו אני אתפרק מאוחר יותר, ואני גם ככה רץ בקצב טוב, אז אני מחליט לשמור על הקצב. הדופק שלי עדיין גבוה במקצת ואני מתקשה לשמור על הקצב. אלעד מגיע, ואומר לי להקטין צעדים ולהגביר תדירות צעד. זה מקל על השרירים אך מעלה את הדופק יותר.
ג'ל בק"מ 7 והנה מגיע האספלט המיוחל. כך אני משייט לי עד ליציאה מהשטח ומסיים 10 ק"מ בפחות מ 45 דקות וזה כבר יותר מ 3 דקות מהר יותר משנה שעברה, ואני גם מרגיש הרבה יותר טוב.
מתחילה העליה המתונה, וגם רמת המאמץ עולה. בק"מ ה 11 אני לוקח ג'ל שני, אך אין תחנת מים בסביבה.
והנה מתחילה לה העליה הגדולה. היא מתחילה בקטנה, צעדים קטנים וקצב מהיר. אני מרגיש את הדופק עולה ואת המהירות יורדת. עובר את הסימן של ה 12 ק"מ - "עוד 1.5 ק"מ. גג 7.5 דקות. נסבול עכשיו, ואח"כ יהיה קל יותר". אחרי 500 מטר מגיעים לרחוב סוקולוב ובבת אחת מתהפכת לי הקיבה. אני לא יודע מה אני צריך יותר - להקיא או לשלשל. ההרגשה כל כך נוראית שאני בכלל לא בטוח שאצליח לסיים את המירוץ (כך מרגיש התחום האנ-אירובי, וכנראה שהרבה זמן לא הייתי בו). "אל תעצור, אל תעצור. תיכף זה עובר". מים בק"מ ה 13, אני מוריד קצב ודופק, ועוד 500 מטר ואני צולח את העליה. לא הפסדתי יותר מדי זמן, וגם ההרגשה חזרה לנורמלית. פותח מבערים ומשייט עד לסיום.
1:07:58. בחלומות הפרועים שלי לא דמיינתי כזאת תוצאה.
אין ספק שזה הכל בגלל הנעלים.

יום ראשון, 20 בנובמבר 2011

שגרה

ראשון:
4:50 - בוקר, קפה, לחם עם ריבה. ריצת בוקר בים. בטן. שחיה בים גלי משהו. מקלחת. עבודה. בית. המירוץ למליון. לישון.
שני:
6:40 - בוקר, חיתול, בקבוק, שירי ילדים. עבודה. הביתה. טריינר. מתיחות וחיזוקים. מקלחת. אוכל. לישון.
שלישי:
4:50 - בוקר, קפה, לחם עם ריבה. אימון שחיה + השלמה ל 3000 מ'. מקלחת. עבודה. רועי. חיסונים. אוכל, אמבטיה, בקבוק, סיפור. המירוץ למליון. לישון.
רביעי:
5:30 - בוקר. חדר כושר. מקלחת. עבודה. פילטיס. טריינר. מתיחות. מקלחת. אוכל. לישון.
חמישי:
7:15 - בוקר, חיתול, בקבוק, שירי ילדים. עבודה. הביתה. סטייקים ויין עם חברים. אין אימונים.
שישי:
7:45 - בוקר. 2400 מטר שחיה. שעה וחצי טריינר. ארוחת צהריים. רועי לא רוצה לאכול ולא רוצה לישון. נרדם מאוחר. ארוחת ערב משפחתית. רועי כועס שהערנו אותו. הולכים הביתה. רועי נרגע ונרדם לפני שהסרט מתחיל. סרט. לישון.
שבת:
4:50 - בוקר. תה עם דבש (מיחושים בגרון). 2 פרוסות לחם עם ריבה. שירותים. סמס לגווין. יש אימון למרות הגשם. 45 דקות נסיעה לעד-הלום. שעתיים רכיבה בגשם. קפה וקוראסון שקדים (רגשות אשם כל היום). 50 דקות חזור במבול. עוד סנדוויץ בשר בתחנת דלק. 10 דקות שנ"צ. חדו"א ובדידה עם שירה. רועי קם. אני אוכל את האוכל שהוא לא הסכים לאכול. הולכים לקנות בגדים עם כל עם ישראל בקניון. הביתה. רועי אוכל. אמבטיה. רועי נרדם. ברצלונה 4-0. לישון.
ראשון - 4:50. בוקר...

יום רביעי, 16 בנובמבר 2011

לרוץ מהר, לרוץ מהר, לרוץ מהר

עולם המשתתפים בתחרויות נחלק ל 2 (באלפי צורות שונות, וזו אחת מהן): אלו המתחרים בשביל החוויה, ה"איך היה?", ואלו המתחרים בשביל התוצאה, ה"כמה עשית?".
אני שייך לסוג השני. יותר נכון יהיה לומר שאצלי אין ממש הפרדה בין ה"איך היה" ל"כמה עשית", כאשר הראשון נגזר לרוב מהאחרון.
ישנם אנשים שיוצאים לתחרות ונהנים מהאוויר הצח, הריצה בצמוד למתחרים המיוזעים האחרים, הנופים המרהיבים, השמש הקופחת, המים המחולקים בכוסות שנאספות במהירות גבוהה, תוך כדי זהירות לא לדרוך על כוסות שמשתתפים אחרים זרקו.
אני יכול להבין את זה, אני יכול אפילו להתחבר לזה, באירועים שאני משתתף בהם בפעם הראשונה.
אבל במירוץ, שכמותו עשיתי כבר רבים בעבר, שההתמודדות עם סיום המסלול אינה האתגר, יש רק סיבה אחת מבחינתי להשתתף - התוצאה.
תחרות מבחינתי היא מדד ליכולת - כמה אני שווה. כיוון שהרבה זמן לא השתתפתי במירוצים, לא היה לי מושג.
לפני יותר משנתיים כאשר התאמנתי למרתון אמסטרדם הייתי בכושר שיא מבחינת הריצה, הערכתי שהכושר שלי עומד על 45 דקות ל 10 ק"מ, אבל כיוון שלא השתתפתי במירוצים, והתאמנתי למרתון, מעולם לא תיקפתי את זה. השיא האישי שלי ב 10 ק"מ עומד על 47:27 עוד ממירוץ ת"א באפריל 2009. אחר כך הגיעו פציעות, וצמצום אימונים, ועוד פציעות.
ידעתי שאני רחוק מהשיא. ידעתי שכיוון שהפוקוס שלי הוא ברכיבה בזמן הקרוב, כושר הריצה שלי ישאר בינוני בזמן הקרוב, וישתפר רק בשלב מאוחר יותר של העונה.
טריאתלון גן שמואל היווה את ההפתעה הראשונה. אחרי 1.5 ק"מ שחיה, ו 40 ק"מ אופניים, רצתי את 9.7 הק"מ של המסלול הלא ממש שטוח, וקצת חולי, בפחות מ 47 דקות.
המממ... מעניין.
נקודת התורפה היתה אופניים, אז הפוקוס נשאר שם, אבל חיכיתי שיבוא איזה מירוץ שיוכל להגיד לי כמה אני שווה ב 10 ק"מ נקי.

ביום שישי, ה 11.11.11, היה מגוון עשיר של אירועים. ממש יום חלומי לכל ספורטאי סיבולת.
אחד מהם היה מירוץ על"ם. מירוץ חדש בבת-ים, ל 11 ק"מ. לא 10 ק"מ רשמי, אבל בטח ייתן לי מדד. ההרשמה גם מהווה תרומה לעמותת נוער בסיכון. יאללה, נרשמתי.
בהתחלה גווין רצה שארוץ שעה וחצי עם הקבוצה לפני המירוץ. אחרי שהבהרתי שאני לא מעוניין להתפרק באמצע המסלול, התפשרנו על 4-5 ק"מ קלים לפני הזינוק, שעל פי גווין יכינו אותי טוב יותר למירוץ.
גווין הדגיש מספר פעמים שלא אשתולל ולא ארוץ ב 100% מאמץ. להגיע לקצב שיוט ולסחוב אותו לאורך זמן.
אני יכול להבין אותו. זו לא תחרות מטרה, היא לא במתאם למטרות הקרובות שלי, ואין טעם להשתולל ולהסתכן בפציעה שתשבית אותי מאימונים חשובים.
אם כן, המטרה היתה לעשות את התוצאה הטובה ביותר האפשרית מבלי להשתולל.
מאד רציתי לרדת מ 50 דקות, אבל זה נראה לי קצת מוגזם. עשיתי חישוב שקצב 4:40 יתן פחות מ 52 דקות וזה סבבה מבחינתי.
על קו הזינוק החלטתי להתחיל על 4:40-4:45 ולראות איך ההרגשה. סה"כ גם לא היה לי מושג מה אופי המסלול. ידעתי שכולו על הכביש, ומריצת החימום שעשיתי על המסלול הבנתי שממתינים לנו גם מספר ק"מ בעליה.

זמבורת הזינוק, ואני שומר על עצמי לא להשתולל.
המירוץ מתקדם ואני מרגיש טוב. גם העליות עוברות חלק, בלי הורדות קצב משמעותיות. אני מרגיש קליל ורענן, והדופק לא עובר את זון 4.
יתרון פסיכולוגי נוסף הוא המדידה הקלוקלת של המסלול - והפעם, הסטיה לטובתי. השלטים של הקילומטרים מגיעים כמה עשרות מטרים לפני שהגרמין מצפצף, וזה מרגיש מעולה. 
לא יודע מה גרם לזה - הקילוגרמים שהשלתי בחודשים האחרונים, ההמסטרינג האימתני שפיתחתי בעבודה עם חנן, נעלי התחרות הקלות, או אולי שילוב של כולם - אבל מישהו פה נהיה רץ מהיר.
זהו נגמר. אני חוצה את השטיח בהפתעה אחרי 10,661 מטר. "סיימתם" אומר הכרוז עם המקרופון. אם הייתי יודע הייתי מגביר. 48:18. קצב 4:31, במירוץ לא שטוח, ובמאמץ לא מלא.
מקום 98 מתוך למעלה מ 700 רצים (וזה עוד אחרי שהוסיפו לי 13 שניות שלקח לי להגיע לקו הזינוק מרגע הישמע הזמבורה - ליצנים הריל טיימניג האלה. לא יכולים לקחת גם קריאה מהצ'יפ בזינוק? הכי לא REAL TIMING שיש)
הפתעתי את עצמי, והפעם לטובה.
ועכשיו הפנים קדימה למירוץ אייל שנדחה לשבת הבאה בעקבות הגשמים.