יום שני, 18 בפברואר 2013

קוקון על הבוקר

במטרה לפזר קצת עומסים מהרגליים, בעצת חנן ובאישור מני, הומרה ריצת השחרור של הבוקר בשחיה.
בעקבות אילוצי זמן החלטתי להשכים קום ולהגיע לבריכה כבר ב 5:40 לפנות בוקר.
ציפיתי למצוא מציל מנומנם שומר על כמה מסלולים נטושים, אך להפתעתי, זו כנראה השעה השוקקת ביותר בסצנת ה 60 פלוס בקאנטרי רעננה.
מתוך 8 מסלולים רק במסלול הפינתי היה שחיין אחד (בכל השאר 2 או 3).
נכנסתי והתחלתי לשחות, כשאני מקפיד לבדוק שהקשיש שחולק איתי את המסלול עדיין נושם, בכל פעם שאני חולף על פניו.
אחרי כמה דקות נכנסה עוד סבתא למסלול ואז המציל ביקש ממני לעבור למסלול המרכזי "המהיר", כדי שהיא והשני "לא יפריעו לי."
במסלול המרכזי כבר שחו 2 אנשים, וכאמור המעבר מ 2 שחיינים ל 3 הוא הרעת תנאים חמורה לשחיינים. במקום לשחות "כל אחד בצד שלו" עכשיו עליהם להצמד לימין וצריך לעקוף שחיינים איטיים יותר, ולתזמן את זה כך שהעקיפה לא תהיה בדיוק כשבא מישהו ממול. בקיצור - תענוג.
כמו בקופת חולים בגבעתיים, כבר מזמן התפכחתי ממיתוס הזקנים החביבים, ואני פוגש יותר ויותר זקנים נרגנים.
ראשית השותף הראשון שלי שכנראה בטוח ביכולות השחיה שלו וחושש מאד ששחיינים איטיים יפריעו לו, ונזף במציל ש"במקום להוציא מהבריכה את אלה שלא יודעים לשחות, הוא מכניס עוד שחיינים למסלול שלו". התחלתי לשחות (כמובן שיותר מהר ממנו ולא הפרעתי לו) ואחרי זמן מה הוא יצא ואז נשארתי עם הנרגנת השניה שנזפה בי שאני צריך להזהר ולא לפגוע בה, שהרגל שלה שבורה והיא אחרי ניתוח והיא כל הזמן מפחדת שאני אשבור לה אותה עוד יותר. "גברת! אם הייתי נשארת בחצי שלך ולא שוחה גב קלאסי ברוחב של כל הבריכה, לא היה לך ממה לחשוש" זה מה שהייתי צריך להגיד לה. במקום זה הנהנתי בהשפלה וחזרתי להשלים את ה 1.5 ק"מ שלי ולעוף משם.
גם היא יצאה מהבריכה לפני שסיימתי, ועד שסיימתי ב 6:15 כל הבריכה שוב היתה כמעט ריקה לגמרי.
כנראה נפלתי על ה rush hour ב Geezer-ville.