יום שלישי, 30 באוגוסט 2011

נשבר הנאחס

לפני שנתיים ביום ההולדת שלי יצאתי לריצת שטח בבן שמן ואחרי 7 דקות כבר דידיתי חזרה לרכב עם קרסול נקוע.
בזמן שחיכיתי שהחברים יחזרו מהריצה עקצה אותי צרעה...
בשנה שעברה, ביום ההולדת שלי חל מירוץ גלעד. מירוץ שטח בשדות רעננה - מתכון מנצח לנקע, וכבר בכניסה לשטח אחרי ק"מ אחד סובבתי את רגל ימין ושוב נקע. זה שהמשכתי לרוץ עליו עד סוף המירוץ בטח לא תרם.

הייתם מצפים שאלמד את הלקח ולא אתאמן ביום ההולדת.
ובכן, השנה - תכנית האימונים הראשונה בשנת האיירונמן החלה ביום ההולדת שלי - יום ראשון. אי אפשר שלא להגיע לאימון הפתיחה של התכנית. 
והפעם, לא אימון אחד, אלא שלושה.
ריצה לפתיחת השבוע, אחריה שחיה בים ובערב פילאטיס.
הריצה עברה ללא תקלות - מזל שהיתה על כביש.
במהלך השחיה, שאת רובה עשיתי לבד, קיוויתי שלא ידרוס אותי איזה אופנוע ים סורר בחופי המרינה. ובכל זאת הצלחתי לצלוח את ה 40 דקות האלה בלי פציעות.
ומה נשאר? פילאטיס. לכאורה אימון סטטי ללא פוטנציאל פציעות. לא כך חשב מי שהמציא את ה jumping board.
מדובר על לוח שמתחבר למיטת הפילאטיס ועליו מתרגלים... קפיצות בלט! אכן...

גם את זה הצלחתי לצלוח בלי פציעות.
אפשר להכריז בבטחה - נשבר הנאחס!

יום ראשון, 21 באוגוסט 2011

מיתר החזיר

לפני שנתיים התחיל לכאוב לי הגב אחרי רכיבה ארוכה.
אחרי כמה ימים + אימון אינטרוולים מטורף הכאב הזדחל לאיזור האגן ושם גם נשאר.
הכאב לא עבר ואחרי 10 טיפולי פיזיותרפיה (יקרים להחריד) שלא ידעו לזהות מה בדיוק מקור הכאב, עוד חצי שנה של פילאטיס, קצת יותר מחצי שנה של השבתה מכל פעילות פרט לשחיה, החלטתי לתת צ'אנס לרפואה הקונבנציולנית. הדמיית CT מצאה 2 בלטים בעמוד השדרה, אך האורתופד הבהיר שאי אפשר לדעת מה גרם להם, יכול בהחלט להיות שהם היו שם גם קודם. הם יכולים להיות קשורים או לא קשורים לכאבים, וסביר להניח ש 25% מהאנשים אם יבדקו, ימצאו להם ממצאים דומים. איך שמחתי לפניתי למדע הרפואה...

חזרתי לפעילות בהדרגה. אפילו הספקתי לרוץ חצי מרתון בנובמבר, ובינואר השנה התחלתי טיפה להעלות עומסים, והשקעתי פחות בחיזוקים.
בפברואר אותו כאב מוכר חזר.
הפעם החלטתי לנסות לפנות למישהו אחר.
פניתי לחנן, מומחה בשיקום ספורטאים ומניעת פציעות (לא פיזיותרפיסט ולא ספורט-תרפיסט. הבחנות דקות, אל תשאלו אותי למה).
חנן עשה לי הערכת מצב כללית וקבע באופן חד משמעי - המסטרינג שמאל לא פעיל - כשהוא צריך לעבוד הוא לא עובד והשרירים מסביבו (התאומים מתחת ושרירי האגן מעל) מתגייסים לפעולה. הכאבים שאני חווה (וחוויתי לפני שנה) + הפציעה שהיתה לי אחרי המרתון ברצועת ה ITB, כולם מקורן בבעיה הזו.
הוא נתן לי שלל תרגילים לחיזוק ההמסטרינג (ולמעשה נדרש גם גירוי, כי זה לא רק שההמסטרינג לא מספיק חזק, הוא עצלן - הוא מקבל הוראות מהמוח ומשליך אותם על השרירים האחרים). לכן הכאבים באגן ובגב התחתון - עומס.
חיזוקים, חיזוקים, הפחתת עומסים, ומאז ועד היום סה"כ מינון נמוך של אימונים.
בחודש האחרון התחלתי להעלות עומס, כמובן ללא חיזוקים, והפלא ופלא - ידידנו ההמסטרינג הסרבן ממשיך להיות זרקן ולהשליך משימות שלו על שכניו. הכאב המוכר - חזר.
שוב צריך לקחת צעד אחורה, להפחית עומסים, להמנע מאינטרוולים, ולהתחיל בסדרת תרגילי שיקום וחיזוק ייעודיים להמסטרינג.
הגיע הזמן לפתור את הבעיה הזו פעם אחת ולתמיד - יש לנו איירונמן על הראש.

התחזית: הרבה פילאטיס, תרגילי חיזוק ייעודיים בבית + רישום מחודש לחדר כושר.
בנוסף - גווין הכריז על החודש הקרוב כחודש המסטרינג - נראה איך תראה תוכנית האימונים.

יום ראשון, 14 באוגוסט 2011

פחד אלוהים

"זה לא אנחנו"
SMS הביתה, וגם טלפון לוודא שההודעה נתקבלה.
הנופים המדהימים שנראים מקפה סטף, ולאורך הטיפוס המדהים לצובה שבדיוק סיימנו, מתערבבים עם הידיעה הנוראית, והלא לגמרי ברורה שכרגע שמענו.
נהג שחזר מבילוי נרדם על הכביש, סטה אל השוליים ופגע בקבוצה של 9 רוכבים. 2 נהרגו - 5 נפצעו.
הרוכבים רכבו בדבוקה מסודרת, בשולי הכביש, באחד הכבישים שנחשבים מהבטוחים ביותר לרוכבי אופניים.
בכביש שוליים רחבים, שני נתיבים, ושילוט "זהירות - רוכבי אופניים לפניך" כל כמה מאות מטרים.
כל אלה לא עוזרים, כאשר נהג נרדם על הכביש.
הכביש הוא חלק ממסלול שנקרא "המרובע". מסלול ידוע ומוכר בקרב רוכבי סוף השבוע.
אני רכבתי שם עשרות פעמים.

אנחנו מסיימים את הירידה לשמשון, וצריכים להתחיל לחזור לנחשון, ומשם ללטרון.
טלפון מרמבו - "זה לא אנחנו". אני מרגיע.
טלפון משטיינברג - "זה לא אנחנו". שוב חוזר על המנטרה.

"רק לסיים את הרכיבה הזאת בבטחה", אני אומר לעצמי.
החששות שהיו לי עד היום היו חששות של שליטה באופניים, של כבישים רטובים וחלקים, של פציעות כתוצאה מטכניקה לקויה ועומס יתר.
כל אלה מתגמדים מול הסכנה הממשית שאורבת מעבר לפינה.

בכל התאונות בהם נהרגו רוכבי אופניים בשנים האחרונות נהרג רוכב בודד, שרכב על כביש ראשי.
אבל האירוע של היום זעזע אותי, כי הוא קרה ב "safe zone", כי הוא קרה לפלוטון. הוא קרה באור מלא (כמעט ב 8 בבוקר).
כי אלה אמצעי הבטיחות שלנו - רכיבה בכבישים צדדיים, רכיבה בדבוקה.
נראה כי אין לאן לברוח.
לא משנה לאן נלך לרכב - אפילו אם נרכב בקבוצה, ואפילו אם נבחר כבישים באיזורים ייעודיים ומוכרים, המוות רודף אחרינו.
אני לא רוצה לעסוק בכל הקריאות ל"צדק משפטי". בכלל, צדק הוא משהו שמוערך יתר על המידה לדעתי.
זה שזכותינו הצודקת לרכב על הכביש בדיוק כמו הנהגים, זה טוב ויפה, אבל זה לא יעזור לי ולמשפחה שלי אם אני אפגע.

האימונים למטרה החדשה שלקחתי על עצמי, בשיאם כרוכים ברכיבה של כ 10 שעות בכבישי ישראל כל סוף שבוע.
כרגע, אני מת מפחד לעלות לרכב בכביש אפילו שעה.

איירונמן זה טוב ויפה - החיים והמשפחה שלי שווים יותר.
הסכנה היא לא סכנה חדשה - היא תמיד היתה שם. התאונה של היום בבוקר פשוט המחישה לי אותה.
אני לא רוצה להיות חלק מהסטטיסטיקה.

יום שבת, 6 באוגוסט 2011

Some things aren't meant to be

מישהו לא רצה שאני ארכב היום.
פשוט ככה.
התעוררתי בבהלה באור. ישר הבנתי שמאוחר.
מסתכל בשעון - 5:50. צריך להיות בלטרון 6:30.
שיט! לא נורא - על הרכיבה הזאת אני לא מוותר. נתפוס אותם בנחשון או בשמשון.
מהר קפה ו 2 פרוסות עם ריבה. תוך כדי הכנת 3 בקבוקי איזוטוני מתכנן מסלול נסיעה תוך קשר טלפוני עם גוון.
קטנה (לא כל כך קטנה) בשירותים.
להתלבש תיק תק ויאללה לנפח גלגלים.
6:10. אם אני יוצא תוך 5 דקות אני אגיע לשמשון ב 7 ואתחיל לטפס את יער הנשיא עד שאראה את החבר'ה. ואז אסתובב.
תחושה מוזרה כשאני מוריד את האופניים מהמתלה.
מה פנצ'ר עכשיו?! אתמול כשכיוונתי את האירובר הוא לא היה.
או שאולי כן?
האמת, הצמיג לא נראה משהו אחרי הפנצ'ר בשבת.
וגם לא הספקתי להצטייד בפנימיות נוספות. יש לי רק עוד אחת.
כנראה שהרכיבה הזאת לא אמורה לקרות.
טריינר?
יאללה. נחליף פנימית בשביל לא לפגוע בחישוק.
מה זה החור הזה בצמיג?!?
יאללה נקפוץ לעופר שבוע הבא.

יום חמישי, 4 באוגוסט 2011

פתאום קם אדם

משהו קורה בחודש יולי.
איזו תחושת מסוגלות לא ברורה.
חודש יולי זה חודש של התחלות בשבילי.
ביולי 2007 התחלתי לרוץ אחרי 27 שנים של אסטמה.
ביולי 2008 התחלתי להתאמן לטריאתלון, אחרי יציאה מפציעה.
ביולי 2009 התחלתי את האימונים למרתון אמסטרדם.
ביולי 2010 סוף סוף חזרתי לרוץ ולרכוב אחרי יותר מחצי שנה של השבתה בגלל פציעה.
וגם השנה דברים קורים בחודש יולי.

אולי זה החום, אולי זה האיירונמנים של הקיץ שנותנים לי השראה אבל משהו חדש קורה בחודש הזה.
החודש גם החלטתי לשנות כיוון ולעבור להתאמן בקבוצה אחרת.
במקביל שמעתי שמספר מתאמנים מהקבוצה רשומים לאיירונמן אוסטריה בקיץ הבא.
לראות את כל תמונות וסרטוני החברים המסיימים השנה בהחלט עושה חשק.
לאט לאט החלה לחלחל ההבנה שזה משהו שאין ספק שאני אעשה,
ויותר מזה - כנראה שאם אחכה ל 2013, אולי עם עוד ילד זה בטח לא יהיה יותר קל.
בקיצור, כנראה שהשנה זו השנה שלי.
את ההרשמה לאוסטריה פספסתי, וזה חבל כי רציתי להתאמן וללכת עם חברים - זו גם תחרות ששמעתי עליה הרבה המלצות.
האופציות שעמדו בפני היו:
1. לא להרשם
2. להרשם לתחרות אחרת
3. להרשם בהרשמה מאוחרת ולתת לאיסתא ולמארגני התחרות לגזור עלי קופון.
חישוב מהיר הראה שההפרש על ההרשמה המאוחרת זניח לעומת כלל העלויות של השנה הזאת - מחנות אימונים, תזונה, ציוד וכו'.
אז כנראה שזו השנה שלי.
כמו שאתם יודעים - להחליט זה לא מספיק. צריך גם להרשם.
אחרי מרדף של כמה ימים אחרי הבחור מאיסתא (לא ברור, הם לא רוצים להרוויח?), התברברות בנבכי האתר הכתוב בגרמנית, סירובים לכל התוספות שמנסים לדחוף שם (DVD תחרות ב 45 אירו?), וגילוי אחרון שניה לפני התשלום שהחליטו לעקוץ בעוד 29 אירו Service Fee (על מה?!?), גם אני רשום לאיירונמן אוסטריה ב 1.7.2012.

שנת הברזל שלי מתחילה עכשיו.