יום חמישי, 31 במאי 2012

10 ימים, 3 אימונים, ולא מעט סרטים

עוד 5 שעות אני צריך לקום למחנה אימונים, אבל את השבוע וחצי האחרונים חייבים לסכם כי למחנה כנראה יגיע פוסט משל עצמו.
הרכיבה לאילת והריצה שאחריה גבו מחיר כבד.
בראשון עוד לא הרגשתי את זה. גווין ביטל לי את הריצה בגלל העומס המצטבר מהסופ"ש ונסעתי במיוחד לים כדי לראות שהוא גלי ולחזור הביתה. הבריכה סגורה בראשון אז היום הזה הפך ליום מנוחה.
בערב התחלתי להרגיש נימול מוזר באצבעות ברגל ימין. ספציפית באצבע הרביעית. זה דומה לנימול שהתחלתי להרגיש במהלך רכיבה - מה שמוזר היה שזו פעם ראשונה שזה מגיע במנוחה.
ביום שני כבר קבעתי מראש עם חנן (בסמס מנאות סמדר ביום שישי כשכבר היה ברור לי שאזדקק לשירותיו), וכך לא יכלתי להתאמן גם בשני - יומיים רצוף ללא אימונים (מאד נדיר במחוזותינו).
הנימול ברגל התגבר בשני והופיעו גם כאבים תחת הקשת.
בשלישי קמתי ב 5 לאימון שחיה עם בחילות, כאב ראש ורגל מאד כואבת. זה היה סימן טוב להשאר בבית. הרגל, כך אמרו לי המומחים - רק צריכה קצת מנוחה.
גווין אמר שמבחינתו אני יכול גם לא להתאמן כל השבוע אחרי הסופ"ש הקודם, ועדיף לנוח מאשר להסתכן בפציעה.
גם על אימון הטריינר של שלישי בערב ויתרתי, וגם על הטריינר של רביעי כשהכאבים עברו לכרית כף הרגל, והנימול המשיך להציק לסירוגין.
בחמישי שחיתי שעה מתוך רגשות אשמה על חוסר האימונים השבוע.
בחמישי כבר התחלתי להכנס לסרטים ואף קבעתי עם יעל טיפול שיאצו לשישי. התחלתי גם לשים טייפ לפי סרטונים באינטרנט שעזר באופן זמני ואז התחיל להציק.
הטיפול של יעל לא ממש הועיל ואחריו התחלתי לחשוב שאולי לא מנוחה היא מה שרגל צריכה אלא גירוי להזרמת הדם. התאוריה הסתמכה על צהרי שישי בהם הלכתי עם נעמה ורועי לים (יש גם יתרונות ללא להתאמן), ובהליכה היחפה על החול לא הרגשתי בכלל כאבים או נימול.  כדי לבדוק את התאוריה ניסיתי לרוץ בשישי בערב 15 דקות קל - האצבע קפואה ורדומה.
בשבת ארחנו את המשפחה לקראת שבועות, מה שהסיח את דעתי ממצב הרגל.
קמתי בראשון בבוקר למשחה עינב המאולתר והרגשתי טוב. באופטימיות זהירה הכנסתי גם נעלי ריצה לתיק, כדי שאולי ארוץ חצי שעה אחרי השחיה (אולי נפתח את השבוע הזה ברגל ימין, אחרי שבוע שלם עם שעת אימונים בודדה).
אחרי 4 ק"מ בים שוב חזר הנימול והחלטתי לוותר על הריצה.
יום ראשון הוקדש כולו לסרטים וחיפושים באינטרנט אחר מומחי כף רגל, ואבחנות רשת לבעיה שלי.
אין כמו האינטרנט על מנת לעודד היפוכונדריה, וחיש מהר מצאתי אבחנה "מורטון נוירומה". בדרך כלל נגרם מהליכה בנעלי עקב, אבל גם יכול להיות תגובה ללחץ מהקליט.
האבחנה התאימה בשלמות לסימפטומים, ובמיוחד לנימול באצבע הרביעית. הדבר המעודד היה שכדורים אנטי דלקתיים (מה שעוד לא ניסיתי) יכולים להועיל.
התחלתי להתלבט אם לממש את עודפי הארקוקסיה ששוכבים אצלי בבית.
איך שיצא החג קצת חפרתי לגווין וחנן בטלפון, ולבסוף החלטתי לא להתחיל עדיין טיפול בארקוקסיה. לקחתי רשימת טלפונים של מומחים, פיזיותרפיסטים והשד יודע מה וגם קבעתי עם חנן בבוקר טיפול ארוך במיוחד.
בשלב הזה הייתי בטוח שאני לא מגיע כשיר למחנה, ומי יודע מה יהיה עד אוסטריה עוד חודש...
בבוקר התקשרתי לכל המומחים שכמובן לאיש מהם אין תור פנוי בשבועיים הקרובים. אמרתי שאתן לחנן צ'אנס (הייתי מאד סקפטי) ואם הוא יאכזב נפנה לפיזיותרפיסט אחר שהמליצו עליו, ואם גם זה לא ילך - נבטל את המחנה.
חנן עשה שיעורי בית (אחרי שחפרתי לו בלילה שלפני) וחיכה לי עם ספר אנטומיה. חצי מעבודתו היא בעצם פסיכולוגיה, והוא הסביר לי כבר בערב הקודם שרוב הבעיה שלי בראש. מצד שני, תחושה לא מוכרת חודש לפני תחרות שאני מתאמן אליה 9 חודשים, אפשר להבין אותי...
משהו לוחץ על העצב, כך אמר חנן - וזה גורם לנימול. אספקת הדם תקינה ובשורה התחתונה אני יכול גם לעשות פעילות ככה. למרות זאת נחפש את מקור הבעיה. חנן חפר וחפר ובסוף מצא. השריר של אגן ימין (מה שחנן מכנה "אוכפי הפלדה") גדל מאד, ולוחץ על העצב שמתחיל ברגל (360 ק"מ ביומיים זה לא צחוק, ואנחנו כבר יודעים שאצלי ימין עושה את רוב העבודה). אחרי חפירות כואבות מאד העצב שוחרר. עם זאת הרגל עדיין קצת נוקשה כתוצאה מהעומס.
יצאתי מהטיפול מעודד, וגם קצת כואב, ועם שיעורי בית להגדלת טווח התנועה של כף הרגל.
אחרי כמה שעות החלו קצת כאבים בכף הרגל כתוצאה מהלחיצות בטיפול - וגם הנימול הופיע לפרקים קצרים.
בשלב הזה החלטתי להתחיל בארקוקסיה במינון נמוך על מנת להגיע למחנה כשיר.
בשלישי בשחיה מעט נימול, ואחר כך חצי שעה ריצה גם מעט נימול אבל לא מפריע לרוץ.
ברביעי יתכן שהארקוקסיה כבר נכנסה לפעולה ואולי זה תוצאות של הטיפול אבל הרגל כבר במצב הרבה יותר טוב.
את המחנה אעשה בזהירות רבה, שכן אני מגיע אליו לא בשיאי (למרות שבוע וחצי של מנוחה). אני לא זוכר מתי קרה שלא רכבתי שבוע וחצי, ולכן נחזור לעניינים לאט לאט.
מה שכן כל הבטלה הזו הרגילה אותי לישון 7 שעות בלילה, ויש לי פחות מ 5 לקראת מחר אז שיהיה לילה טוב ומחנה רגוע...

יום ראשון, 20 במאי 2012

הי דרומה

הכותרת של המייל שקיבלתי מאייל פרל היתה "הדרך לאיש הברזל אוסטריה 2012 עוברת מעינת לאילת".
לא היתה ברירה. אם זו הדרך צריך לעבור בה.
האמת שחשבתי שמצפה לי טיול. הרי עברתי כבר את הגראן פונדו, שכולו טיפוס מתמשך. הדרך הזו אמורה להיות הרבה יותר מישורית, ופה אשב בפלוטון ולא אמצא את עצמי לבד מול הרוח. (אז חשבתי...)
חולקנו ל 2 קבוצות. הקבוצה הראשונה היתה אמורה לרכוב ב 29-31 קמ"ש, והשניה במהירות 25-26.
כבר בתדריך קלטתי בעיני המובילים גיחוך לשמע המהירות ה"נמוכה" של 30 קמ"ש. "זה הולך להיות יום ארוך" חשבתי לעצמי.
בחלק הראשון של המסע תוכנן שנרכב כל הקבוצה ביחד עד גדרה שם התנועה כבר פחות ערה.
ריבוי פנצ'רים ורמזורים עורר עצבנות קלה בקרב המובילים והוחלט להתפצל עוד קודם.
30 הקמ"ש שדובר עליהם הפכו במהירה ל 38 קמ"ש, אבל בינתיים אני מחזיק בפלוטון ואפילו שומר על קדנס גבוה.
ככל שהיום מתקדם הקצב הגבוה נותן את אותותיו וכשאנחנו פונים לכיוון מצפה בצומת טללים ומתחילות העליות אני מתחיל לנשור טיפה אחורה מהדבוקה. יאמר לזכות המובילים שבירידות הם הורידו קצב כדי לאפשר לאחרונים לתפוס אותם.
בנוסף אני במאבק מתמיד עם כף רגל ימין שכבר למעלה מחודש נרדמת לי ברכיבות, ולא עזרו החלפת קליטים, שחרור שרוכים בנעל, וגם משחקים עם המתיחות של הפדל.
אחרי העצירה האחרונה בארומה בעין עבדת השעה האחרונה גם לא היתה קלה עם כ 500 מטר טיפוס על 26 ק"מ, כאן אסף כהן המוביל ירד אחורה והתחיל לדחוף את האחרונים חזרה לפלוטון.
בסביבות 17:00 הגענו לאכסניה במצפה. 195 ק"מ כבר מאחורינו, ונותרו עוד 157 לאילת.
סה"כ יום לא קל אבל גם לא נורא. חיים מדווח לשי רשמים מהמסע, ושי שואל אם זה יותר קשה מהגראן פונדו. אני אומר לשי שהגראן פונדו היה יותר קשה, אבל צריך לחכות ולראות מה יהיה מחר עם העייפות המצטברת.
ואם העייפות המצטברת לא מספיקה, מהרגע שהגענו אני מוצא את עצמי רץ לשירותים כל חצי שעה. אני מכיר את זה מהישראמן - התיבשות. בארוחת ערב אני מוריד כ 2 ליטר לימונדה, אבל הנזק כבר נעשה. כשאני מתעורר ב 2 בלילה לעוד ביקור חפוז בשירותים אני מבין שמחר הולכת להיות אופרה אחרת לגמרי.

היום השני מתחיל בירידה חדה ממצפה למכתש. הגוף קר והגלגלים שלקחתי מפאול עם הפרופיל הלא גבוה במיוחד, אבל יותר ממה שאני רגיל, רועדים לי ימינה ושמאלה כתוצאה מרוחות הצד בירידה. מתחיל לדווש וכל השרירים ברגליים כואבים מאתמול. גווין אומר לי לעשות חימום טוב. אנחנו מתחילים בדבוקה אחת עד ארוחת הבוקר, וגם איתה אני לא מצליח להחזיק. קצת עליות ורוח, והרגליים לא מתפקדות ואני שוב לבד במדבר.
אחרי כשעה וחצי עוצרים לארוחת בוקר. כל דבר שנכנס לגוף ישר מוצא את דרכו החוצה מאחורי איזה שיח. מזל שצפיתי את זה ולקחתי עלי מגבונים. אני מקפיד לשתות המון בשביל לא להתיבש שוב, ואחרי ארוחת הבוקר אנחנו שוב מתפצלים ל 2 קבוצות. הגוף כבר הספיק להתחמם ולמרות הקצב שלעיתים גבוה מ 40 קמ"ש אני מצליח לשבת בדבוקה. ההרגשה כבר קצת יותר טובה, וגווין משחרר כמה חבר'ה לנג"ש אישי של שעה. אחרי כמה דקות יש נפילת שרשרת אצלנו, חיים מנצל את ההזדמנות לצאת להתקפה ואומר לי "בוא". האמת שאחרי כל עצירה של הפלוטון מאד קשה לרגליים להכנס חזרה לקצב, אז חשבתי לעצמי שאצא לנג"ש עד שיתפסו אותי. בעליה הראשונה אחרי 13 דקות תפסו אותי. הקצב מתגבר ואני נושר, גווין מושך ודוחף אותי חזרה. אני מעלה הילוך וחוזר, ואחרי כמה דקות שוב נושר. ברך ימין כבר כואבת מאד ואני מת שהחרא הזה יגמר כבר. בסוף מגיעים לנאות סמדר. הפיצול לכביש 12. 86 ק"מ מאחורינו. רק עוד 70 ק"מ לאילת. עכשיו החלק הקשה הם אומרים. בהוראת גווין אני מוריד ליטר מיץ טבעי + סנדוויץ חביתה אימתני (וכמובן רץ לשירותים...).
הקבוצה השניה מגיעה ואני מתלבט אם לחבור אליהם לחלק האחרון של המסע. הגוף שלי כבר מפורק ולא ברור לי איך אתמודד עם העליות והחום. יש אוטובוס שמלווה אותנו ואמור לאסוף את האחרונים שלא יעמדו בזמן הגג שתוכנן להגעה לאילת. אני מבין מהתדריך שיש מצב שהקבוצה האיטית לא תגיע לאילת ברכיבה, ומחליט למשוך עוד טיפה עם החזקים.  בסתר ליבי אני מקווה שנרכב 20 ק"מ למחסום בסיירים ואז יגידו לנו להסתובב חזרה. זה יהיה תירוץ מצוין לעלות לאוטובוס.
מתחילים לרכוב ואחרי קילומטרים בודדים אני נושר לאחור. אני נכנס לתנוחת נג"ש ורוכב 37 קמ"ש אבל לא מצליח לתפוס את הפלוטון. מה קרה להם? אמרו רגוע עד הסוף! בסוף אני מצליח להשאב חזרה לפלוטון ושוב אט אט נושר. המאבק לשבת בדבוקה גבה הרבה אנרגיה, שלא לדבר על חום של יותר מ 40 מעלות במדבר, אני צונח לאט לאט אחורה, אפילו הרכב עובר אותי. החבר'ה לא מאטים וגם לא עוצרים. אני מת להשתין אבל אם אני עוצר עכשיו אני גם מאבד איתם קשר עין. מכל הדברים שעשיתי באימונים, זו הפעם הראשונה שחשבתי שיש סיכוי שלא אסיים. אם אני מצליח להגיע לאילת ברכיבה זה הנצחון שלי. יאללה אמן שנגיע לסיירים ויסובבו אותנו. עוד 10 דקות אני אמשוך ואז אעצור להשתין. אחרי כמה דקות אני רואה שהחבר'ה עוצרים, ומחליטים להוריד קצב עד הסוף. זה כבר לא עוזר לי. אני שרוף. אני מחזיק איתם אולי עוד 10 ק"מ וברגע שהעליות מתחילות אני נושר אחורה. אני מפסיק להאבק ואומר שעדיף לי להמשיך בקצב שלי ולהגיע לאט לאט. בישראמן טסתי בחלק הזה, מצד שני בישראמן היה 35 מעלות פחות...
אני מתחיל לחשב את הקילומטרים אחורה עד נטפים. מנטפים זה כבר ירידה. הקילומטרים עוברים לאט אבל עוברים. אחרי 135 ק"מ של רכיבה לראשונה אני יודע שאני הולך לסיים את זה. שום דבר כבר לא ישבור אותי. לאט לאט עוברים עוד עליה. זכרונות מהישראמן. בהר חזקיהו ספיחי הפלוטון מתאספים לתמונה קבוצתית על רקע השלט של כביש 12. אחרי עליה קטנה נוספת בסוף גם מחסום נטפים מגיע, ואחריו הירידה המיוחלת.
אחרי כמה קילומטרים של ירידה ועוד כמה קילומטרים בתוך אילת מגיעים למלון - אני מוריד כמה ליטרים של מיץ וקולה. הרבה אורז ועוף, בריכה, ג'קוזי, ויאללה לאוטובוס.
היה קשה, "ואפילו מאד".
אפשר לאמר שבהחלט נכבשה עוד פסגה בדרך לאוסטריה.
בשבת שעתיים ועשרים ריצה בקצב הזדחלות עם יונגר ("דגש על מסוגלות").
והנה נגמר עוד שבוע שיא של 20 שעות אימון.

יום חמישי, 10 במאי 2012

היו ימים

היום כתבתי בפייסבוק: "מחר 6:30 לטרון 2 משולשים + ריצה. מי בא?"
פעם כשהייתי מזמין אנשים למשולשים, בדרך כלל היתה עליהם גבינה ואורגנו.
זה לא היה לפני 9 בערב, ובדרך כלל היתה הולכת עם זה בירה.
היום, הכי קרוב שאני מגיע לבירה זה מכיוון עין כרם, אחרי הירידה מצובה.
אגב המשולש, זה אימון מעולה לרכיבה נגד השעון, רק שכדאי לרכוב עם כיוון השעון.
אגב בירה, היו ימים שבטמפו היו מייצרים בירה, ולא מגיעים לדופק 160.
פעם כשהיו מדברים איתי על גראן פונדו, הייתי בטוח שמדובר על סיר ענק עם גבינה מותכת, ולא על רכיבת אופניים של 170 ק"מ בעליה.
השלמות לשבת הייתי עושה בסופר, ולא לפני ואחרי אימון.
פעם הייתי נוסע לצימר שהיה בו ג'קוזי וארוחת בוקר מפנקת. לפני שבוע ישנתי בצימר שיועד ל 5 אנשים עם עוד 11 איש על מזרון על הרצפה, אכלתי מנה חמה ושתיתי XL. ב 12 בלילה חזרתי מריצת לילה בחושך מוחלט לאור פנסי ראש בלבד (הריצה השלישית באותו יום). החלפתי בגדים בלי להתרחץ ונמרחתי על מזרון לשעה בעוד אנשים כל הזמן קמים ואוכלים מעלי מנות חמות וקורנפלקס. אחרי שעת שינה העירו אותי ב 3:30 כי הגיע תורי לצאת לריצה הבאה.
בחמישי הבא אני יורד לאילת. פעם זה היה לוקח 4 שעות ברכב, או פחות משעה בטיסה. עכשיו זה ייקח יומיים של רכיבה. עם עצירה ללילה במצפה רמון.
פעם הייתי מוריד סדרות ורואה אותן בסטרימר בסלון, היום אני מוריד סדרות בשביל שיהיה לי מה לראות בשעה וחצי אימון על הטריינר (זה קומבינציה של פרק משחקי הכס + פרק האוס, או משחקי הכס + 2 מתוך: לגדל את הופ/המפץ הגדול/איך פגשתי את אמא).
היו ימים שאם הייתי מתעורר ב 4:30, הייתי הולך למטבח, מכין לרועי בקבוק, וחוזר לישון. היום כשאני מתעורר ב 4:30 אני מתלבש ומתארגן בשקט בשביל לא להפריע לרועי להמשיך לישון.
היו ימים שהייתי הולך לאימון לפני העבודה. היום אני עובד בין האימונים.

היו ימים... עוד חודשיים אולי הם יחזרו