עוד 5 שעות אני צריך לקום למחנה אימונים, אבל את השבוע וחצי האחרונים חייבים לסכם כי למחנה כנראה יגיע פוסט משל עצמו.
הרכיבה לאילת והריצה שאחריה גבו מחיר כבד.
בראשון עוד לא הרגשתי את זה. גווין ביטל לי את הריצה בגלל העומס המצטבר מהסופ"ש ונסעתי במיוחד לים כדי לראות שהוא גלי ולחזור הביתה. הבריכה סגורה בראשון אז היום הזה הפך ליום מנוחה.
בערב התחלתי להרגיש נימול מוזר באצבעות ברגל ימין. ספציפית באצבע הרביעית. זה דומה לנימול שהתחלתי להרגיש במהלך רכיבה - מה שמוזר היה שזו פעם ראשונה שזה מגיע במנוחה.
ביום שני כבר קבעתי מראש עם חנן (בסמס מנאות סמדר ביום שישי כשכבר היה ברור לי שאזדקק לשירותיו), וכך לא יכלתי להתאמן גם בשני - יומיים רצוף ללא אימונים (מאד נדיר במחוזותינו).
הנימול ברגל התגבר בשני והופיעו גם כאבים תחת הקשת.
בשלישי קמתי ב 5 לאימון שחיה עם בחילות, כאב ראש ורגל מאד כואבת. זה היה סימן טוב להשאר בבית. הרגל, כך אמרו לי המומחים - רק צריכה קצת מנוחה.
גווין אמר שמבחינתו אני יכול גם לא להתאמן כל השבוע אחרי הסופ"ש הקודם, ועדיף לנוח מאשר להסתכן בפציעה.
גם על אימון הטריינר של שלישי בערב ויתרתי, וגם על הטריינר של רביעי כשהכאבים עברו לכרית כף הרגל, והנימול המשיך להציק לסירוגין.
בחמישי שחיתי שעה מתוך רגשות אשמה על חוסר האימונים השבוע.
בחמישי כבר התחלתי להכנס לסרטים ואף קבעתי עם יעל טיפול שיאצו לשישי. התחלתי גם לשים טייפ לפי סרטונים באינטרנט שעזר באופן זמני ואז התחיל להציק.
הטיפול של יעל לא ממש הועיל ואחריו התחלתי לחשוב שאולי לא מנוחה היא מה שרגל צריכה אלא גירוי להזרמת הדם. התאוריה הסתמכה על צהרי שישי בהם הלכתי עם נעמה ורועי לים (יש גם יתרונות ללא להתאמן), ובהליכה היחפה על החול לא הרגשתי בכלל כאבים או נימול. כדי לבדוק את התאוריה ניסיתי לרוץ בשישי בערב 15 דקות קל - האצבע קפואה ורדומה.
בשבת ארחנו את המשפחה לקראת שבועות, מה שהסיח את דעתי ממצב הרגל.
קמתי בראשון בבוקר למשחה עינב המאולתר והרגשתי טוב. באופטימיות זהירה הכנסתי גם נעלי ריצה לתיק, כדי שאולי ארוץ חצי שעה אחרי השחיה (אולי נפתח את השבוע הזה ברגל ימין, אחרי שבוע שלם עם שעת אימונים בודדה).
אחרי 4 ק"מ בים שוב חזר הנימול והחלטתי לוותר על הריצה.
יום ראשון הוקדש כולו לסרטים וחיפושים באינטרנט אחר מומחי כף רגל, ואבחנות רשת לבעיה שלי.
אין כמו האינטרנט על מנת לעודד היפוכונדריה, וחיש מהר מצאתי אבחנה "מורטון נוירומה". בדרך כלל נגרם מהליכה בנעלי עקב, אבל גם יכול להיות תגובה ללחץ מהקליט.
האבחנה התאימה בשלמות לסימפטומים, ובמיוחד לנימול באצבע הרביעית. הדבר המעודד היה שכדורים אנטי דלקתיים (מה שעוד לא ניסיתי) יכולים להועיל.
התחלתי להתלבט אם לממש את עודפי הארקוקסיה ששוכבים אצלי בבית.
איך שיצא החג קצת חפרתי לגווין וחנן בטלפון, ולבסוף החלטתי לא להתחיל עדיין טיפול בארקוקסיה. לקחתי רשימת טלפונים של מומחים, פיזיותרפיסטים והשד יודע מה וגם קבעתי עם חנן בבוקר טיפול ארוך במיוחד.
בשלב הזה הייתי בטוח שאני לא מגיע כשיר למחנה, ומי יודע מה יהיה עד אוסטריה עוד חודש...
בבוקר התקשרתי לכל המומחים שכמובן לאיש מהם אין תור פנוי בשבועיים הקרובים. אמרתי שאתן לחנן צ'אנס (הייתי מאד סקפטי) ואם הוא יאכזב נפנה לפיזיותרפיסט אחר שהמליצו עליו, ואם גם זה לא ילך - נבטל את המחנה.
חנן עשה שיעורי בית (אחרי שחפרתי לו בלילה שלפני) וחיכה לי עם ספר אנטומיה. חצי מעבודתו היא בעצם פסיכולוגיה, והוא הסביר לי כבר בערב הקודם שרוב הבעיה שלי בראש. מצד שני, תחושה לא מוכרת חודש לפני תחרות שאני מתאמן אליה 9 חודשים, אפשר להבין אותי...
משהו לוחץ על העצב, כך אמר חנן - וזה גורם לנימול. אספקת הדם תקינה ובשורה התחתונה אני יכול גם לעשות פעילות ככה. למרות זאת נחפש את מקור הבעיה. חנן חפר וחפר ובסוף מצא. השריר של אגן ימין (מה שחנן מכנה "אוכפי הפלדה") גדל מאד, ולוחץ על העצב שמתחיל ברגל (360 ק"מ ביומיים זה לא צחוק, ואנחנו כבר יודעים שאצלי ימין עושה את רוב העבודה). אחרי חפירות כואבות מאד העצב שוחרר. עם זאת הרגל עדיין קצת נוקשה כתוצאה מהעומס.
יצאתי מהטיפול מעודד, וגם קצת כואב, ועם שיעורי בית להגדלת טווח התנועה של כף הרגל.
אחרי כמה שעות החלו קצת כאבים בכף הרגל כתוצאה מהלחיצות בטיפול - וגם הנימול הופיע לפרקים קצרים.
בשלב הזה החלטתי להתחיל בארקוקסיה במינון נמוך על מנת להגיע למחנה כשיר.
בשלישי בשחיה מעט נימול, ואחר כך חצי שעה ריצה גם מעט נימול אבל לא מפריע לרוץ.
ברביעי יתכן שהארקוקסיה כבר נכנסה לפעולה ואולי זה תוצאות של הטיפול אבל הרגל כבר במצב הרבה יותר טוב.
את המחנה אעשה בזהירות רבה, שכן אני מגיע אליו לא בשיאי (למרות שבוע וחצי של מנוחה). אני לא זוכר מתי קרה שלא רכבתי שבוע וחצי, ולכן נחזור לעניינים לאט לאט.
מה שכן כל הבטלה הזו הרגילה אותי לישון 7 שעות בלילה, ויש לי פחות מ 5 לקראת מחר אז שיהיה לילה טוב ומחנה רגוע...
הרכיבה לאילת והריצה שאחריה גבו מחיר כבד.
בראשון עוד לא הרגשתי את זה. גווין ביטל לי את הריצה בגלל העומס המצטבר מהסופ"ש ונסעתי במיוחד לים כדי לראות שהוא גלי ולחזור הביתה. הבריכה סגורה בראשון אז היום הזה הפך ליום מנוחה.
בערב התחלתי להרגיש נימול מוזר באצבעות ברגל ימין. ספציפית באצבע הרביעית. זה דומה לנימול שהתחלתי להרגיש במהלך רכיבה - מה שמוזר היה שזו פעם ראשונה שזה מגיע במנוחה.
ביום שני כבר קבעתי מראש עם חנן (בסמס מנאות סמדר ביום שישי כשכבר היה ברור לי שאזדקק לשירותיו), וכך לא יכלתי להתאמן גם בשני - יומיים רצוף ללא אימונים (מאד נדיר במחוזותינו).
הנימול ברגל התגבר בשני והופיעו גם כאבים תחת הקשת.
בשלישי קמתי ב 5 לאימון שחיה עם בחילות, כאב ראש ורגל מאד כואבת. זה היה סימן טוב להשאר בבית. הרגל, כך אמרו לי המומחים - רק צריכה קצת מנוחה.
גווין אמר שמבחינתו אני יכול גם לא להתאמן כל השבוע אחרי הסופ"ש הקודם, ועדיף לנוח מאשר להסתכן בפציעה.
גם על אימון הטריינר של שלישי בערב ויתרתי, וגם על הטריינר של רביעי כשהכאבים עברו לכרית כף הרגל, והנימול המשיך להציק לסירוגין.
בחמישי שחיתי שעה מתוך רגשות אשמה על חוסר האימונים השבוע.
בחמישי כבר התחלתי להכנס לסרטים ואף קבעתי עם יעל טיפול שיאצו לשישי. התחלתי גם לשים טייפ לפי סרטונים באינטרנט שעזר באופן זמני ואז התחיל להציק.
הטיפול של יעל לא ממש הועיל ואחריו התחלתי לחשוב שאולי לא מנוחה היא מה שרגל צריכה אלא גירוי להזרמת הדם. התאוריה הסתמכה על צהרי שישי בהם הלכתי עם נעמה ורועי לים (יש גם יתרונות ללא להתאמן), ובהליכה היחפה על החול לא הרגשתי בכלל כאבים או נימול. כדי לבדוק את התאוריה ניסיתי לרוץ בשישי בערב 15 דקות קל - האצבע קפואה ורדומה.
בשבת ארחנו את המשפחה לקראת שבועות, מה שהסיח את דעתי ממצב הרגל.
קמתי בראשון בבוקר למשחה עינב המאולתר והרגשתי טוב. באופטימיות זהירה הכנסתי גם נעלי ריצה לתיק, כדי שאולי ארוץ חצי שעה אחרי השחיה (אולי נפתח את השבוע הזה ברגל ימין, אחרי שבוע שלם עם שעת אימונים בודדה).
אחרי 4 ק"מ בים שוב חזר הנימול והחלטתי לוותר על הריצה.
יום ראשון הוקדש כולו לסרטים וחיפושים באינטרנט אחר מומחי כף רגל, ואבחנות רשת לבעיה שלי.
אין כמו האינטרנט על מנת לעודד היפוכונדריה, וחיש מהר מצאתי אבחנה "מורטון נוירומה". בדרך כלל נגרם מהליכה בנעלי עקב, אבל גם יכול להיות תגובה ללחץ מהקליט.
האבחנה התאימה בשלמות לסימפטומים, ובמיוחד לנימול באצבע הרביעית. הדבר המעודד היה שכדורים אנטי דלקתיים (מה שעוד לא ניסיתי) יכולים להועיל.
התחלתי להתלבט אם לממש את עודפי הארקוקסיה ששוכבים אצלי בבית.
איך שיצא החג קצת חפרתי לגווין וחנן בטלפון, ולבסוף החלטתי לא להתחיל עדיין טיפול בארקוקסיה. לקחתי רשימת טלפונים של מומחים, פיזיותרפיסטים והשד יודע מה וגם קבעתי עם חנן בבוקר טיפול ארוך במיוחד.
בשלב הזה הייתי בטוח שאני לא מגיע כשיר למחנה, ומי יודע מה יהיה עד אוסטריה עוד חודש...
בבוקר התקשרתי לכל המומחים שכמובן לאיש מהם אין תור פנוי בשבועיים הקרובים. אמרתי שאתן לחנן צ'אנס (הייתי מאד סקפטי) ואם הוא יאכזב נפנה לפיזיותרפיסט אחר שהמליצו עליו, ואם גם זה לא ילך - נבטל את המחנה.
חנן עשה שיעורי בית (אחרי שחפרתי לו בלילה שלפני) וחיכה לי עם ספר אנטומיה. חצי מעבודתו היא בעצם פסיכולוגיה, והוא הסביר לי כבר בערב הקודם שרוב הבעיה שלי בראש. מצד שני, תחושה לא מוכרת חודש לפני תחרות שאני מתאמן אליה 9 חודשים, אפשר להבין אותי...
משהו לוחץ על העצב, כך אמר חנן - וזה גורם לנימול. אספקת הדם תקינה ובשורה התחתונה אני יכול גם לעשות פעילות ככה. למרות זאת נחפש את מקור הבעיה. חנן חפר וחפר ובסוף מצא. השריר של אגן ימין (מה שחנן מכנה "אוכפי הפלדה") גדל מאד, ולוחץ על העצב שמתחיל ברגל (360 ק"מ ביומיים זה לא צחוק, ואנחנו כבר יודעים שאצלי ימין עושה את רוב העבודה). אחרי חפירות כואבות מאד העצב שוחרר. עם זאת הרגל עדיין קצת נוקשה כתוצאה מהעומס.
יצאתי מהטיפול מעודד, וגם קצת כואב, ועם שיעורי בית להגדלת טווח התנועה של כף הרגל.
אחרי כמה שעות החלו קצת כאבים בכף הרגל כתוצאה מהלחיצות בטיפול - וגם הנימול הופיע לפרקים קצרים.
בשלב הזה החלטתי להתחיל בארקוקסיה במינון נמוך על מנת להגיע למחנה כשיר.
בשלישי בשחיה מעט נימול, ואחר כך חצי שעה ריצה גם מעט נימול אבל לא מפריע לרוץ.
ברביעי יתכן שהארקוקסיה כבר נכנסה לפעולה ואולי זה תוצאות של הטיפול אבל הרגל כבר במצב הרבה יותר טוב.
את המחנה אעשה בזהירות רבה, שכן אני מגיע אליו לא בשיאי (למרות שבוע וחצי של מנוחה). אני לא זוכר מתי קרה שלא רכבתי שבוע וחצי, ולכן נחזור לעניינים לאט לאט.
מה שכן כל הבטלה הזו הרגילה אותי לישון 7 שעות בלילה, ויש לי פחות מ 5 לקראת מחר אז שיהיה לילה טוב ומחנה רגוע...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה