סוף הסיפור

אני עדיין לא זוכר את ההתרסקות, והפרטים המלאים שלה כנראה ישארו בגדר ניחוש.

אני זוכר צרעה מתישבת לי על זרוע שמאל, אני זוכר במעורפל אובדן שליטה, והדבר הבא שאני זוכר זה שאני יושב על הכביש ומוטרד שצריך לאסוף את הצ'ופצ'יקים שמכסים את האירובר.

המחנה דווקא התחיל באיזי. חברתי לקבוצה היותר איטית ביום הראשון והרכיבה היתה טיול מבחינתי.

השחיה אחר הצהרים היתה מלחמה בים סוער וגלי, אבל שמחתי שהייתי בין הבודדים שנכנסו להקפה שניה עד המצוף וחזרה.

הריצה בערב היתה קצת יותר קשה, אבל עדיין הגעתי רענן יותר מרוב האנשים ליום השני.

ביום השני כבר חולקנו ל 3 קבוצות ואני הייתי באמצעית. פרט אלי כולם היו יום לפני כן בקבוצה החזקה ולכן עייפים יותר. היום השני התחיל בטיפוס לרמת הגולן שהצלחתי להצמד לחבורת החוד הודות לרעננות שלי. כשהגענו לירידות רוחות צד עזות גרמו לי להוריד מהירות ולנשור מהפלוטון עד לפניה ימינה (כשרוחות הצד הפכו לרוחות פנים).

לא יודע איך זה קרה אבל מצאתי את עצמי מוביל את הפלוטון לצד גווין מול רוח פנים במהירות 35 קמ"ש למשך 10 ק"מ וגווין עוד מרסן אותי שאוריד מהירות.

גלידה באניעם והפסקה די ארוכה ואחריה נותרו עוד 50 ק"מ במגמת ירידה.

לוקח לי זמן להתחמם אחרי הפסקות ארוכות, ומהר מאד מצאתי את עצמי משתרך מאחור.

למרות זאת המהירות היתה גבוהה והיו רוחות חזקות שאפשרו לי לרדת לאירובר רק למקטעים קצרים. הפערים מול אחרוני הדבוקה נשמרו קבועים אבל החום, הרוחות, והעייפות עשו את שלהם. אני זוכר צרעה מתישבת על יד שמאל. לא זוכר אם ניסיתי לגרש אותה בימין, או סתם נבהלתי ואיבדתי שליטה אבל אני זוכר את עצמי שרוע על הכביש. עוברי אורח ואורלי מקיפים אותי, וכאבים בכתף שמאל. כמה זמן עבר עד שהגיע האמבולנס אני לא יודע אבל כנראה שזה היה מהר.

באמבולנס שאלו אותי איך זה קרה ואמרתי שאני לא זוכר. כיסף, שליווה אותי באמבולנס, אמר לחובשת שסיפרתי להם שניסיתי לגרש דבורה. כשהוא אמר את זה חזר לי הפלאש של הצרעה על היד, אבל לא זכרתי איך הגעתי למצב הזה. לא זכרתי עם איזה מאמן יצאנו, איך הגעתי למצב שרכבתי לבד ואת כל האימון מרגע שיצאנו מאניעם.

אח"כ הזכרונות חזרו אלי אבל די הלחצתי את כיסף עם השאלות שלי.

החלפנו אמבולנס בשביל שאוכל לקבל מורפיום, וכבר באמבולנס הבנתי שהסיכויים שאגיע לאוסטריה קלושים. כיסף ניסה לעודד אותי שאולי זו רק פריקה ומחזירים את זה למקום, אבל בבית החולים עוד לפני הצילום, הרופא קבע - שבר בעצם הבריח. זהו זה - הסיפור גמור.

הצילום אישר את הדיאגנוזה, ו CT עמוד שדרה וראש שללו נזקים נוספים.

כשהגעתי הביתה והורדתי את הבגדים מצאתי חבלות לאורך כל צד שמאל, אבל הן התגמדו לעומת הכאבים בכתף.

כל החבלות על הגוף, השפשוף בגודל חצי מהמצח, המראה של הקסדה שקיבלה שפשוף חזק מבחוץ וסדק מבפנים מלמדים שיצאתי די בזול והיה יכול להיות הרבה יותר גרוע. היה לי גם מזל שהרכב היה ממש מאחורי ואורלי היתה עירנית מספיק בשביל לבלום בזמן. היות ורכבנו בכביש ללא שוליים נפלתי באמצע הכביש ואם הרכב לא היה מאחורי נהג מזדמן היה יכול לעלות עלי בקלות.

כואב לי על השנה שהשקעתי באימונים לאוסטריה, על כל הכסף שנזרק לפח כי לא דאגתי לביטוח ביטולים, כואב לי שאני רואה את רועי מתרוצץ ואני לא יכול להרים אותו, ואני לא יודע מה יהיה. החודשים האחרונים היו מאד קשים למשפחה שלי והחודשיים הקרובים יהיו קשים אפילו יותר. אם עד עכשיו עוד יכלתי לעזור עם רועי כשהייתי חוזר מאימונים, עכשיו אני מושבת לחלוטין ואפילו צריך שיעזרו לי.

למרות כל האכזבה, אני יודע שאני בר מזל. שיכל להגמר הרבה יותר רע ואני צריך להגיד תודה שחזרתי למשפחה שלי.

עצם הבריח תתאחה ואני אחזור לפעילות מלאה.

לגבי חלום האיירונמן אני לא יודע מה יהיה. לא יודע אם אהיה מוכן נפשית להתחיל הכל מהתחלה, ואני לא יודע אם אני מוכן להעביר את המשפחה שלי בעוד סאגה כזו של אימונים.

ביום שישי מתחיל היורו, אם אני כבר בבית לפחות שיהיה מה לראות בטלויזיה...