יום שלישי, 28 ביולי 2015

נעלים קונים מהר? - פוסט ראשון בסדרה

אחרי שנתיים שאני חוקר את תחום ההנעלה, הנעלת הילדים, והקניות באינטרנט החלטתי לכתוב סדרת פוסטים בנושא.
את רוב הידע שלי אני חייב לבלוג המעולה ציידת של רן פרגמין (מופיע בבלוג-רול שלי בקישור קבוע), ואת כל מה שאכתוב פה כנראה שאפשר למצוא בצורה זו או אחרת בבלוג שלו, אבל בסדרת הפוסטים הקרובה אתן את הזווית האישית שלי על הנושא.
אז כפי שכבר ציינתי הכל התחיל לפני שנתיים בעיצומו של החיפוש אחר מרפא לפלנטר פשיאטיס שלי.
כדרכי בקודש חקרתי כל מקור מידע אפשרי, ובמחקרי הגעתי גם לבלוג של רן, וסדרת פוסטים שלו הנקראת "איך ניצחתי את הפלנטר פשיאטיס".
צללתי וקראתי בשקיקה. גם דיברתי עם רן בטלפון. חלק מהטיפים והרפרנסים שלו אכן עזרו לי מאד בהתמודדות עם הפציעה.
הבלוג של רן התחיל כבלוג סקירת ציוד ריצה ו outdoor אבל הוא כותב גם על נושאים אחרים הקרובים לליבו. אחד הנושאים המרכזיים בבלוג הוא נושא הנעלה מינימלית והנעלת ילדים.
לפני שנחשפתי לבלוג, ריצה יחפה והנעלה מינימלית היו טרנדים שחלפו באוזני כרץ אך לא באמת דיברו אלי, ולמרות שכבר היה לי ילד מעולם לא הקדשתי מחשבה לנושא ההנעלה שלו (וגם לא ממש לנעלים שלי).
הקריאה בבלוג חשפה אותי לעולם שלם שעיצב את תפיסת העולם שיש לי היום לגבי הנעלה. תפיסה שאמנם די מגובשת אך עדיין עוברת התאמות ככל שהזמן עובר.
הפוסט הזה יעסוק בעקרונות החשובים לי בנושא הנעלה.
הפוסט הבא ייתן דגש על הנעלת ילדים.
בפוסט שאחריו אפרט קצת יותר על הסיפור האישי שלי עם הנעלה מאז הפציעה.
הפוסט האחרון יעסוק בנושא הזמנת נעליים וביגוד מהאינטרנט (15 זוגות הנעלים האחרונים שקניתי לי ולילדים הוזמנו מהאינטרנט).

אז בואו נתחיל.

נקודת המוצא בבסיס האני מאמין שלי גורסת כי נעלים נועדו להגן ולא לתמוך.

מה זה להגן?

להוות חוצץ בין כף הרגל לכל מיני עצמים שעלולים לפצוע אותה כמו אבנים, זכוכיות, מסמרים וכו.
בנוסף זה כולל הגנה מחום או קור קיצוניים.

מה זה לתמוך?

כשהייתי ילד היו לי נעלי ספורט. זוג אחד. שיחקתי איתן כדורגל, כדורסל, טניס, רצתי איתן וגם הלכתי איתן ביום יום. לא היו גם יותר מדי חברות בשנות השמונים. מי זוכר את חברת גלי? אם היה להורים שלכם קצת כסף אז היה לכם אפילו זוג של ריבוק!
בקיץ הייתי הולך עם סנדלים תנכיים בצבע חום מזעזע וזהו.
כשהתבגרתי גיליתי שלכל תחום יש נעליים בהתאמה מיוחדת: נעליים מיוחדות לכדורגל, לכדורסל, לטניס ואפילו לריצה.

ב 2007 התחלתי לרוץ.
לפני שהתחלתי לרוץ הסבירו לי שאני חייב ללכת "להתאים נעליים" למבנה כף הרגל הייחודי שלי. זה חשוב בכדי למנוע פציעות.
החלו לצוץ חנויות מקצועיות לציוד ריצה ובעזרת מכשור מתוחכם (כרית לחץ, הליכון ומצלמה) ידעו למפות את הפסיעה הייחודית של כל רץ: אובר-פרונציה, ניטרלי, וסופינציה, ואת מבנה הקשת שלו: גבוהה, ניטרלית, נמוכה (פלטפוס).
הקיטלוג הזה אפשר לבחור נעל "מתקנת" ייחודית לאותו רץ (בדרך כלל לכל חברת נעליים יש דגם אחד או שניים שמתאימות לכל קטגוריה) - ועכשיו הוא יכול לרוץ בבטחה!

בחרתי נעליים מתקנות והתחלתי לרוץ, אפילו עשיתי איתן מרתון, שבמהלכו נפצעתי.
עברו הרבה שנים, החלפתי הרבה זוגות נעליים, נוצרות עוד תתי קטגוריות (מה שאפשר לחברות למכור יותר נעליים) עברתי ממתקנות - לחצי מתקנות וכמובן שגם המשכתי להפצע, עד שגיליתי אי שם בשנת 2011 את קטגוריית נעלי התחרות.
יכול להיות שזה היה קשור לטרנד המינימליסטי שנכנס מאד חזק באותה תקופה. חברת Zoot המתמחה בציוד טריאתלון הוציאה דגמים של נעלי ריצה לטריאתלון.
מה שהיה מיוחד בנעלים האלה שהן היו קלות משמעותית מכל נעל שנעלתי לפניהן. הן היו מתלבשות על הרגל כמו כפפה, ללא צורך בגרביים וללא צורך בשריכה, ולכן התאימו להחלפה מהירה בתחרות טריאתלון. הן לא היו מינימליות בכלל אם נתייחס לעקרונות שאפרט למטה, אך בהחלט הרבה יותר מינימליות מכל נעל ריצה אחרת שהכרתי עד אז.
התאהבתי. היתה תחושת חופש בריצה בנעליים האלה. עשיתי איתן שיאים אישיים ב 10 ק"מ, במירוץ אייל ל 15 ק"מ, ואפילו רצתי איתן חצי מרתון בתחרות חצי איש ברזל.
סגנון הריצה שלי גם השתפר בנעליים האלה. הוא היה יותר משוחרר, יעיל ומהיר.
באותה תקופה גם התחלתי לשמוע גרסאות ותיאוריות שאותה "פרונציה" שאבחנו בסגנון הריצה שלי היא בעצם תנועה טבעית של כך הרגל שנועדה לספוג את הזעזוע של הדריכה ולמנוע פציעות.

הסיפור הזה הוא הסיפור העצוב של ההנעלה המודרנית.
הרגליים שלנו התפתחו במשך מליוני שנים. לכל שריר בכף הרגל ומעליה יש תפקיד ייחודי, והביומכניקה של כף הרגל היא מורכבת בהרבה ממה שנעל כלשהי יכולה לחקות. כשאנחנו מנסים "לתקן" משהו אחד, זה כמו לשים קיבוע ולהגביל משהו אחר. התנועה הטבעית נפגעת, וזה ברוב המקרים יוצר בעיות אחרות.
נולדנו יחפים, ובמשך מליוני שנים גם הלכנו יחפים. זה מה שהרגליים שלנו יודעות לעשות.
אז נכון שהתקדמנו מאז וכמו שאנחנו לא גרים במערות, אנחנו יכולים גם להגן טוב יותר על כפות הרגליים שלנו, ואין סיבה שנלך יחפים בקור או חום קיצוניים, ועל משטחים שעלולים לפצוע אותנו, אבל בין זה לבין לכלוא את כף הרגל בנעליים כבדות, "תומכות", עם כריות, וטכנולוגיות מפה ועד להודעה חדשה המרחק גדול.

אז מה מאפיין נעליים מינימליות, כאלה ש"מגינות" אך לא "מתקנות":
"drop" מינימלי -
בנעלי הריצה המודרניות (ובעצם כמעט בכל נעל פרט לנעלי סירה של נשים) יש תמיד הגבהה בעקב. זה אומר שהעקב נמצא גבוה יותר מהבהונות בכמה מילימטרים, ולפעמים גם סנטימטרים. הדבר הזה גורם למנח לא טבעי של כף הרגל (כשאנחנו יחפים על הקרקע, הכרית והעקב נמצאים על אותו מישור) ולקיצור של גיד אכילס ושרירי הסולאוס. לשרירים וגידים יש אלסטיות מסוימת ואם הם לא מקבלים את המתיחה הטבעית שלהם באופן קבוע הם ישארו קצרים ומוגבלי טווח תנועה - כמה מכם יכולים לרדת לסקוואט עמוק מבלי להרים את העקב?

סקוואט רע
סקוואט טוב













בנוסף, הגבהה של העקב בנעלי ריצה מעודדת דריכה על העקב שתורמת לסגנון ריצה לא יעיל ומעודד פציעות.

סוליה דקה וגמישה -
סוליה גמישה מאפשרת תנועה טבעית לכף הרגל. סוליה דקה מאפשרת "תחושת קרקע" טובה יותר ומונעת ניוון של כל השרירים הקטנים שאחראים על היציבה שלנו.

תא בהונות רחב -
אני לא יודע מה איתכם, אבל כשאני רואה מוקסינים אני מקבל חום. נעל טובה צריכה תא אצבעות רחב שלא ילחץ על הבהונות ויאפשר להן להתפרש כשמופעל עליהן לחץ של דריכה.

toe spring מינימלי - 
אם תניחו נעל ריצה על הרצפה, תשימו לב שהחלק הקדמי של הבהונות מוגבה מעט מהקרקע. זה כביכול אמור לתת את ה bounce שמקפיץ את הרגל קדימה בין צעד לצעד בריצה. זו תנועה טבעית שכרית כף הרגל יודעת לעשות בעצמה (בטח אם הסוליה גמישה), וההגבהה המיותרת הזו שוב מייצרת מנח לא טבעי שמייצר לחץ מיותר על איזור הבהונות. נסו לעמוד יחפים ולהרים את כל הבהונות ביחד. מרגיש טבעי? כמה זמן תחזיקו ככה?

תמיכה בקשת - 
בפוסט שאתייחס לסיפור האישי שלי אביע הסתייגות מסוימת מהעקרון הזה, אבל בכל זאת.
בנעל מודרנית הסוליה לעיתים רחוקות שטוחה ולרוב במבנה גלי שיוצר הגבהה מסוימת בקשת. מי שיש לו קשת גבוהה ירגיש נוח בנעל כזו, מי שיש לו קשת נמוכה זה יציק לו. בכל אופן התמיכה המובנית הזו בתוך הנעל מחלישה ומנוונת את השרירים שאחראים לקשת הטבעית של כף הרגל ושוב, מגבילה את התנועה הטבעית של הרגל.

כמה דוגמאות בתמונות


מימין New Balance Minimus - נעל ריצת שטח מינימלית.
משמאל Mizuno Wave Precision - נעל ריצה "סטנדרטית".
ניתן לראות את ההבדל בגובה הסוליה.
העקב של המינימוס בגובה 15 מ"מ מהקרקע, והכרית בגובה 11 מ"מ - דרופ של 4 מ"מ שאכן מוגדר מינימלי.
לעומתו העקב האימתני של המיזונו בגובה 35.3!!! מ"מ מהקרקע, והכרית בגובה 21 מ"מ. זה נותן דרופ מטורף של יותר מ 14 מ"מ שלגמרי מעודד טכניקת ריצה של overstride (פתיחת צעדים גדולה מדי ונחיתה על העקב) המעודדת פציעות. בנוסף במיזונו כמעט ואין תחושת קרקע וגמישות של הסוליה כאשר הנקודה הקרובה ביותר לקרקע נמצא במרחק 2 ס"מ ממנה. במינימוס הסוליה בעובי הנע בין 11 ל 15 מ"מ - חצי מבמיזונו.
ניתן לראות בתמונה הבאה את הגמישות שלה


בכלל הנעל הזו מרגישה כמו כפפה ומאפשרת נעילה בלי גרביים בזכות התפירה המיוחדת שלה שמשאירה את התפרים בחוץ.

השוואת תא בהונות


מימין - אותן Mizuno Wave Precision מקודם.
משמאל - Reebok Crossfit Nano 2.0 - נעל הקרוספיט שלי (שאמנם פחות מינימלית מהמינימוס, אך עדיין די מינימלית)
אולי קשה לראות בתמונה אך תא האצבעות בנאנו מאד רחב. מאפשר מקום חופשי לבהונות, ובנוי באמת בצורה הטבעית של כף הרגל.
לעומתו במיזונו, כמו בהרבה נעלי ריצה, יש צורת שפיץ, ובשביל שיהיה מספיק מקום לבהונות לרוב צריך לקחת מידה גדולה יותר.

ניתן לראות את זה באופן בולט יותר בהדמיה הבאה באדיבות האפליקציה הגאונית ShoeFitr:

בעבר האפליקציה גם סיפקה מבט פרופיל וניתן היה לראות את ההבדל ב toe spring, אבל אני לא מוצא את האפשרות הזו כרגע, אז תצטרכו לסמוך עלי בעניין...

לסיכום, ניתן להבין שמינימליזם הוא ענין יחסי, ותמיד תלוי למה משווים,
אך בכל זאת יש כמה עקרונות אבסולוטים שכדאי להקדיש להם מחשבה בבחירת נעלים.
לפני שאתם רצים להחליף את הנעליים, חכו רגע ותקראו את הפוסטים הבאים.
בפוסט הבא אפרט יותר דגשים הקשורים להנעלת ילדים.

יום שלישי, 14 ביולי 2015

ביקור באלבמה

"הגעת ליעד"
וואלה?
לא הייתי מנחש...


הטיח המתקלף ואורות הניאון מהפיצוציה הסמוכה עושים עוול לחוויה הקולינרית שמסתתרת בפנים...
ואולי בדיוק זה הקסם של המקום.

זה לא בלוג ביקורת מסעדות אבל זו בהחלט חוויה שמצדיקה פוסט.
החוויה מתחילה כבר לפני יותר מחודשיים כשחבר שלי ניסה להזמין מקום למסעדה.
כולה 5 חבר'ה, לא איזה שולחן גדול, ועדיין השולחן הפנוי הראשון היה חודשיים קדימה.
אז רשמנו ביומן וחיכינו.

אלבמה היא מסעדה שמתמחה בבשרים במעשנה,
אפשר להזמין בה גם נתחים ספציפים מהתפריט, אך הדיל שהיא מתהדרת בו היא ארוחת הטעימות:
דיל בסיסי של 4 נתחים ב 130 ש"ח.
מי שרוצה להמשיך עם עוד 3 נתחים ישלם 170 ש"ח.
ככה, פשוט ואיכותי.
במהלך הארוחה זורמים לשולחן ומתמלאים כל הזמן סלט ירקות, תבשיל שעועית, תפוחי אדמה, כרוב כבוש (טעים בטירוף!) וחרדל.
גם מים מהברז יש בשפע.
מה שלא מוכרים במסעדה זה שתיה. לא קלה ולא חריפה. פשוט, כבר אמרתי?
תכלס זה יצא לי טוב כי אני לא שותה הרבה פרט למים, ובקבוק היין שהבאנו, ב 30 ש"ח עשה את העבודה מעולה.

אז מה היה לנו?
פתחנו באסאדו, שהיה רך ומעולה.



אחריו הגיע הצוואר הלבן (שומרי הכשרות יכולים להרגע, ניתן להחליף לנתח קצבים)


אני בדרך כלל לא חובב בשר לבן אבל היה ממש טעים, וגם החרדל שהגיע איתו השתלב מעולה.
המנה השלישית היתה הסינטה הזו, שהיתה עשויה בדיוק במידה הנכונה:


כשהמלצרית לא שואלת על מידת עשיה, זה יכול להעיד על אחד משני דברים:
או שהם לא מבינים בבשר ומכינים לכולם את הבשר עשוי מדי.
או שהם יודעים בדיוק מה מידת העשיה הנכונה לכל נתח, ואפשר לסמוך עליהם.
ובכן, באלבמה יודעים מה הם עושים. כל אחד מהנתחים היו עשוים בדיוק במידה הנכונה!

הנתח האחרון היה נתח קצבים, שהיה בהחלט טעים מאד אבל אותי באופן אישי הכי פחות הרשים.


למרות שהייתי די מלא, הייתי מוכן להמשיך לעוד 3 נתחים (אחרי הכל, מתי יצא לי שוב לחזור לכאן?). אבל לחבר'ה זה כבר הספיק ולא רציתי להתחזר לבד. נו טוב, כנראה שניאלץ לחזור :)

לסיום קיבלנו קינוח לבחירה ושתיה חמה (וגם ממנה קיבלנו עוד כוס בחינם, ועם חיוך)
הלכתי על המוס שוקולד ותה עם נענע.


היה נחמד אבל בוא נאמר שעדיף שימשיכו להתמקד במה שהם טובים בו - בשר.

בקיצור, ב 150 ש"ח לאדם כולל שירות המסעדה הזו מדורגת במקום סופר גבוה בסולם שלי.
אין ספק שאחזור לשם שוב.

יום ראשון, 5 ביולי 2015

מוסקה וירקות בתנור

בתקופה האחרונה אני מנסה להקפיד קצת יותר על מה שאני אוכל וכפועל יוצא חזרתי קצת לבשל.
לא הכנתי את המוסקה והירקות באותה ארוחה אבל שניהם בסוף השבוע האחרון אז אפשר לאחד לפוסט אחד.

מוסקה זו מנה שכבר הרבה זמן אני מתכנן להכין אבל לא באמת הגעתי לזה. משתי סיבות:
1. זה הרבה עבודה ואני לא אוהב לעבוד קשה בשביל האוכל שלי.
2. יש לי כבר שנים יחסי אהבה-שנאה עם חצילים, ושמתי לב שרק במנות מסוימות הם באים לי טוב.

בקיצור, מספיק עם החרטוטים, וניגש לבישולים.

מוסקה

אציין שהשתמשתי בהכנת המנה הזו במתכון מהספר "לבשל עם איש המערות", והוספתי קצת טוויסט משלי.

המצרכים הדרושים:

2 חצילים
1 ק"ג בשר טחון (רצוי פעמיים)
3 עגבניות טריות
1 בצל
1 קופסא רסק עגבניות.
שמן לטיגון (השתמשתי בשמן זית, אבל גם שומן בקר הולך)
1 ביצה
תבלינים לבשר (אצלי הולך ראס אל חנות ומלח)

אופן ההכנה:

מקלפים את החצילים ופורסים לעיגולים (לרוחב).
למרות שאין לי הרבה נסיון עם חצילים, אני יודע שלפני העבודה איתם, צריך לפזר עליהם מלח גרוס ולתת להם לנוח איזה חצי שעה במסננת. זה עוזר לחציל להגיר נוזלים ומרירות.

אחרי חצי שעה אפשר לגשת למלאכת הטיגון. וזה הזמן ללקח הראשון שלמדתי מהנסיון הזה:
[חצילים שותים שמן כאילו היה מים. תוך שניה החצילים סופגים את השמן שבמחבת. בתוצר הסופי מצאתי את עצמי עם מוסקה מלאה בשמן שקצת מפריע לטעם הכללי, לכן בפעם הבאה אשתדל לספוג אותם טוב טוב לאחר הטיגון, ואני אפילו שוקל לוותר על הטיגון ולקלות אותם בתנור במקום.
*תגובה ראשונית על הפוסט שלחה אותי למאמר המועיל הזה בנושא טיגון. לגזור ולשמור (תודה איריס)]

אם בכל זאת החלטנו לטגן, להשתמש במחבת גדולה ולא להעמיס יותר מדי. איזה 5-6 פרוסות בכל "נגלה".
לטגן בכל צד כמה דקות עד שמשחימים.
לא לשכוח לספוג את החצילים טוב טוב בנייר סופג.
(השתדלו לא לנשנש יותר מדי במהלך הטיגון, כדי שישארו מספיק חצילים למנה...)

ועכשיו לבשר,
קוצצים בצל ומטגנים כמה דקות בשמן עד שמזהיב.
מוסיפים את הבשר ומקפיצים עד שמאפיר.
מוסיפים את רסק העגבניות והתבלינים ומבשלים עוד כ 2 דקות.


הסידור:
האמת שמדובר במנה אומנותית משהו, ויש חלקים בה שנחמד לעבוד עליהם, כמו הסידור בתבנית.
בתור התחלה מסדרים את החצילים בצפיפות בתחתית התבנית
בשלב הבא שמים שכבת בשר עשירה
ושוב חצילים
שכבה אחרונה של בשר ומעליה פרוסות עגבניה טריות

ועכשיו ללקח השני שלמדתי מהניסוי הזה:
בעקרון אמורים לטרוף ביצה ולמרוח במברשת שכבה עדינה למעלה כדי שתדביק את העסק.
[אני לקחתי את זה צעד קדימה, בהשראת המוסקה של מסעדת "סופיה" שאני אוכל בערך פעם בשבוע. שם השכבה העליונה של המוסקה היא ממש שכבה עבה של ביצה, כמו חביתה.
אז אני השתמשתי ב 4 ביצים והיות והילדים החביאו לי את המברשת סיליקון פשוט שפכתי את הביצים מלמעלה. הביצים הצליחו לחלחל טיפה למטה וזה לא נראה יפה כמו במסעדה, אבל עדיין יצא טעים, אז לשיקולכם]


השלב האחרון הוא 40 דקות בתנור שחומם מראש ל 170 מעלות.
בתאבון!

ירקות בתנור

האנטיתזה להמון עבודה של המוסקה, היא המנה (או תוספת) הבאה שהיא פשוט קלה בטירוף.
בוחרים איזה ירקות שרוצים. שוטפים, מקלפים, חותכים, מסדרים בתבנית מזליפים קצת שמן זית מעליהם ומלח ופלפל גרוסים. שמים בתנור ב 180 מעלות לשעה.


נכון פשוט?

יום רביעי, 1 ביולי 2015

גהי (Ghee)

לפני קצת יותר משנה פרסמתי מדריך קצר על שמני בישול וטיגון.
עוד אז הבטחתי להכין גהי ולפרסם פוסט בנושא "בקרוב".
עשיתי נסיון לפני שנה עם 600 גרם חמאה איכותית ויקרה, ושרפתי אותה.
מאז לא ניסיתי שוב, עד אתמול.

מה זה בכלל גהי?

גהי (שלדעתי מבוטא כ-גי) היא חמאה מזוקקת בה סוננו כל מוצקי החלב ונותר רק שומן.
היתרונות הגדולים בשימוש בה הם: 
  • טמפרטורת עישון גבוהה - מתאימה לבישול וטיגון
  • מתאימה לרגישים לחלב - לא מכילה מוצקי חלב אלרגנים
  • בעלת ריח וטעם נעימים - בניגוד לשומן בקר שיש לו ריח קצת לא נעים, ושמן קוקוס שנוטה להשתלט.
  • אם משתמשים בחמאה גראס-פד תכיל גם ויטמינים K2 ו D.

אז למה החלטתי שוב לנסות ולהכין גהי?

לפני כמה שבועות קניתי אצל רמי קילו חמאה צרפתית איכותית.
השימוש הרגיל שלי בחמאה כולל כפית אחת בקפה כל בוקר, וכפית לטיגון ביצים כ 3-4 פעמים בשבוע.
במסגרת ניסוי התנזרות ממוצרי חלב שאני עורך התחלתי לשתות את האספרסו נקי, הפסקתי לצרוך גביע שמנת לארוחת בוקר, ועכשיו הגיע התור להפסיק את השימוש בחמאה כבסיס לטיגון. אבל למה לא להנות מהשומן האיכותי שבה?

אז הפקתי לקחים מכשלונות העבר. גייסתי את האש הקטנה ביותר בכיריים ושמרתי עליה בקנאות...

תכלס העסק ממש פשוט ואל תתנו לכשלונות להרפות את ידיכם. מה שכן, אולי כדאי לנסות פעם ראשונה עם כמות קטנה של חמאה...

איך מכינים גהי ב 25 דקות?

שימו גוש חמאה בסיר על אש קטנה וחכו שכל הגוש יימס.


בשלב מסוים השומן מתחיל להפרד ממוצקי החלב, ומתחילים להצטבר מוצקי חלב למעלה, וכן מוצקי חלב בתחתית הסיר.
לחכות שהעסק יסיים לבעבע ולאסוף את החלב שהצטבר למעלה עם כף לכלי אחר (יש הטוענים שהשלב הזה מיותר אבל זה מה שאני עשיתי)

לכבות את האש ולסנן דרך חיתול בד לצנצנת.

מתקבל נוזל צלול ויפיפה

וככה זה נראה אחרי לילה במקרר