יום חמישי, 30 ביוני 2011

מחסום ה 70

אף פעם לא הייתי שמן.
מצד שני, מגיל 13 בערך הייתי שמנמן.
מה זה שמנמן?
כשכולם משחקים כדורעף בים, אני משחק עם חולצה, ולא בגלל שאני חושש מקרינת UV.

שמנמן זה לא מושג מדעי. זה סטייט אוף מיינד.
זה מצב של מודעות ייתר למראה.
מודעות ייתר זה אף פעם לא טוב. זה פוגע בביצועים.
אם באימון שחייה אני עסוק בלהכניס את הבטן, או אפילו לחשוב על איך אני נראה, אז זו שניה שאני לא מקדיש לאימון, ותכלס זה בזבוז זמן. ולרוב זה יותר משניה.
מודעות ייתר פוגעת בנוכחות, ובשורה התחתונה פוגעת בהנאה.

כמו שאמרתי אני לא שמן.
אין במשקל שלי שום סיכון בריאותי.
בשיא שלי לפני 10 שנים הגעתי ל 81 ק"ג על 177 גובה.
אפילו ב BMI זה בגבול התחתון של עודף משקל.
אפילו פעמיים ב 10 השנים האחרונות הייתי די רזה ואולי אפילו רזה מדי.
אבל אף פעם לא הייתי חטוב.
אני לא צריך קוביות בבטן.
מצד שני, הייתי שמח מאד לוותר על הצמיגים.
שלא לדבר על שיפור המהירות בריצה ויכולת הטיפוס באופניים שיגיע אוטומטית עם השלת משקל.

בכל פעם שרציתי לרזות בחיים, זה לא היה מסובך.
הייתי כמה שבועות חותך במתוקים, מצמצם בפחמימות, והופ - משיל כמה קילוגרמים.
אבל, בכל אחת מהפעמים האלה - לא התאמנתי.
בשנה שעברה ניצלתי את הפציעה וחוסר האימונים בשביל להוריד 5 ק"ג. אבל איך שחזרתי להתאמן, חזר גם התיאבון המוגבר וישר העליתי אותם.
לפני שנתיים חזרתי מדרום אמריקה רזה לאחר חצי שנה ללא אימונים ושריפת הרבה קלוריות בטרקים. ושוב איך שהתחלתי להתאמן התיאבון התגבר והמשקל עלה.

בספטמבר אני מתכוון לחזור להתאמן עם תכנית אימונים מסודרת ועם מני המאמני, לקראת הישראמן בינואר.
כרגע אני משקיע את הזמן בחיזוקים ובניית בסיס.
מני אמר להקפיד לא לעלות במשקל, ואם אפשר - אפילו לרדת.
באמת בחודשים האחרונים תפחתי קצת.
החולצות התחילו "להתכווץ במייבש". אפילו קניתי סט חולצות במידה יותר גדולה.
הרבה שעות בעבודה מובילות לנשנושים וארוחות לא מסודרות, בנוסף העובדה שאני מתאמן יותר שעות מגבירה את הרעב שלי, וצריך להוסיף את החולשה המתמדת למתוקים.

לפני כמה שבועות החלטתי לעצור את הסחף.
שמתי סוף למתוקים והתחלתי להקפיד על מה שאני אוכל.
זה לא פשוט.
האתגר הוא לרזות בלי לפגוע בכושר.
להפחית מסת שומן ולא מסת שריר.
והאתגר היותר גדול הוא לעשות את זה בלי איש מקצוע, מטעמים כלכליים.

המחסום שאני מתמודד איתו כבר כמה חודשים הוא מחסום ה 70.
היום בבוקר לראשונה נפרץ המחסום והמשקל הציג 69.3.
והכושר, טפו טפו טפו, רק במגמת עליה. אני מתאמן באופן קבוע בין 6 ל 8 שעות בשבוע.
מני אמר שאם אני לא אזהר אני עלול להכנס לכושר.

אינשאללה.

יום שני, 20 ביוני 2011

יקיצה טבעית

עשרה לשש.
רגע, זה עשרה לשש או עשרה לחמש?
קשה לי עם שעון מחוגים על הבוקר...
בוא נראה, כיוונתי שעון ל 4:45, אני לא זוכר שקמתי לכבות אותו.
מצד שני מואר פה מדי בשביל שיהיה עשרה לחמש.
שיט! עשרה לשש.
אני צריך להיות באצטדיון עוד 10 דקות! לא יהיה, הלאה...
שיט! שיט! שיט!
זה לא היה רעיון טוב ללכת לישון אחרי 12.
מה עושים? אולי אני אקום עכשיו ואצא לרוץ מסביב לבית?
אבל בא לי אימון אצטדיון. אולי אני אלך מחר לאימון במקום השחיה.
אבל אז מתי אני אשחה?
אולי אני אלך בכל זאת למשחה בשישי?
לשחות עם מדוזות ועוד לשלם על זה כסף? לא נראה לי...
יום שישי אני רץ.
אז אולי אני ארוץ היום בערב? לא, אני כנראה צריך להשאר עד מאוחר בעבודה.
אז אולי בכל זאת נקום לרוץ עכשיו?
אין לי כוח לחשוב. 
אני חוזר לישון.

יום ראשון, 12 ביוני 2011

חוקים

אני לא מצטיין במידתיות.
אצלי זה בדרך כלל הכל או כלום.
בארוחות חג (כגון שבועות שעבר עלינו לטובה) אני לא יכול לאכול קינוח אחד. צריך לטעום מהכל, ולקחת מנה שניה ממה שהיה טעים במיוחד.
מתוקים זה הפיטפול שלי. לא הייתי אומר שאני בן אדם שאוכל הרבה, אבל כשזה מגיע למתוקים - אני לא יודע מידתיות מהי.
ולכן, כשאני מחליט שצריך להוריד קצת במשקל - אני פשוט מוציא את המתוקים מהתפריט.
אסור מתוקים. בלי יוצא מן הכלל.
כי אם אני אתחיל עם זה, זה לא יגמר.
ואז זה קל - יש חוק "בלי מתוקים", ולא עוברים עליו. בשום מקרה.

אותו דבר עם האימונים.
כשיש תכנית ומאמן אז זה קל: פשוט עושים מה שכתוב בתכנית. (הצורך להסביר למאמן שלא עשיתי את האימון, מונע ממני בכלל לשקול את האופציה לוותר על האימון).
אבל היום, בהעדר תכנית מסודרת ומטרה בטווח הנראה לעין, אני מחליט שאני מוותר על אימונים כראות עיני.
רק צריך סיבה, ולמצוא סיבות זה הכי קל בעולם: נשארתי עד מאוחר בעבודה, רועי קם בלילה, שכחתי את משקפי השמש בעבודה, חסר לי בקבוק לאיזוטוני (לא צוחק, כל אחד מהם הוא סיבה לגיטימית כשאני קם ב 5 ורק רוצה לחזור לישון).
ואז אני יכול למצוא את עצמי כמעט שבועיים בלי להתאמן, ואח"כ החזרה לאימונים היא לא פשוטה.

ביום יום, ברגע נתון של אי צלילות מחשבתית ב 5 בבוקר עוד לפני הקפה, אני לא רואה את המטרה ארוכת הטווח של להיות בכושר, לשמור על הבריאות. אני גם לא חושב על זה שאח"כ אני אצטער על כך שלא הלכתי לאימון. שיקול הדעת שלי לא בשיאו, וכמו עם המתוקים - אני צריך חוק שיגן עלי. בלי לשאול שאלות פשוט לעשות.
לכן הומצא "חוק ה 5".
אני צריך לבצע לפחות 5 אימונים בשבוע, כל שבוע.
זה לא חייב להיות בקשר ישיר לטריאתלון, אבל זה חייב להיות פעילות ספורטיבית כלשהי (גם פילטיס נחשב). בחג שבועות, כשלא היו אימונים - שיחקתי טניס.
יש שיאמרו שזה מעט, ויש שיאמרו שזה הרבה. בכל מקרה 5 אימונים זה מה שהגדרתי לעצמי בשביל לשמר כושר סביר בתקופה הקרובה.

האמת, זה לא היה פשוט, והיו הרבה סיבות להבריז מאימונים גם השבוע (במיוחד אתמול מאימון רכיבה של 3 שעות).
אבל בזכות החוק החדש, אני כבר שבועיים מתאמן 5 אימונים בשבוע.

כשיש חוקים, הכל הרבה יותר פשוט.


בסוף השבוע הקרוב אין אימוני קבוצה, בעקבות מחנה אימונים, נצטרך להיות יצירתיים ולהמציא אימונים חלופיים.
רעיונות?