ב 4 השנים האחרונות השתתפתי במספר דו ספרתי של מרוצים (אפשר לומר עשרות, אבל זה נשמע הרבה, בכל אופן היו שם יותר מ 20). ואיך שהוא, אף פעם לא באותו מירוץ פעמים.
להשתתף באותו מירוץ שנה אחר שנה זה מדד מצוין לכושר נוכחי. כמובן שיש הבדלים במזג אויר, מסלול ששונה במקצת, או אפילו תחושה אישית באותו היום, אך הם לרוב זניחים.
יוצאים דופן לאמירה שלמעלה שני מירוצים.
הראשון הוא מקצה ה 10 ק"מ במרתון ת"א שהשתתפתי בו כמתחרה ב 2009, וכפייסר השנה. אך זה כאמור לא מעיד על דבר, כי הפייסינג הוא בד"כ לקצב איטי בהרבה מקצב התחרות שלי.
השני הוא מירוץ אייל ברמת השרון.
זהו המירוץ היחיד בו השתתפתי 3 שנים ברציפות.
מירוץ אייל הוא מירוץ מיוחד.
הוא מאורגן למופת, יש בו אווירה מדהימה והמון משתתפים, אך הוא לא מירוץ קל. הוא לא מירוץ מהיר.
המסלול הוא סוג של הלוך-חזור ברחובות רמת השרון.
זהו מירוץ 15 ק"מ הבנוי מ 3 חלקים.
5 הק"מ הראשונים הם במגמת ירידה (כאשר מק"מ 1.5 עד 3.5 יש ירידה די תלולה).
קמ" 6-10 הם בשטח (בשדות של גלילות), והשנה ק"מ 8-9 היו על אספלט מה שהפך את המסלול למהיר יותר.
ו 5 הק"מ הראשונים הם חזרה לנקודת ההתחלה באותה הדרך (ועליה אימתנית מ 11.5 ל 13.5).
המירוץ הוא מאתגר כיוון שצריך לשמור כוחות לעליה שבסוף שלרוב מפרקת אותי לקצב הזדחלות. מצד שני, צריך לנצל את הירידות בהתחלה ולא להפסיד עליהן יותר מדי מהירות, ועדיין לשמור כוחות לסוף.
ב 2009 השתתפתי במירוץ לראשונה כחודש לאחר מרתון אמסטרדם (ושבוע לפני הפציעה הגדולה). הייתי בכושר יחסית טוב אחרי המרתון וסיימתי ב 1:12:30.
ב 2010, המירוץ יצא חודש אחרי שרועי נולד. הכושר שלי היה ירוד בהתאם, והפעם סיימתי ב 1:13:50.
השנה, בעקבות התוצאה המהירה במירוץ עלם לפני שבועיים, הרגשתי שאני בכושר שיא, ומוכן לקבוע שיא אישי. המירוץ גם נדחה בשבוע בגלל מזג האוויר, מה שאפשר התאוששות טובה מהמירוץ הקודם. גם שעתיים רכיבה עצימה יום לפני המירוץ, לא נראו כמה שיעצור אותי.
כל שיפור תוצאה היה משמח אותי במירוץ הזה, אך הערכתי שבכושר הנוכחי שלי אני יכול לרוץ בממוצע של 4:40 - כלומר 1:10:00.
על פי תדריך גווין לקביעת תוצאה, ביצעתי חימום ארוך של כ 15 דקות בבוקר המירוץ.
השנה, המארגנים החליטו על איזורי זינוק א-לה-אירופה, של עד 55 דק, עד 65, עד 75, עד 90 ויותר. המטרה היתה לרווח את המירוץ, ולדאוג שהרצים האיטיים לא יפריעו למהירים (וזה חשוב בזינוק של 2000 איש).
רעיון נחמד, רק שהמשתתפים הם א-לה-ישראל, וכולם נדחפים קדימה.
כיוון שידעתי שהפעם המדידה היא מקו הזינוק, לא הייתי לחוץ ונעמדתי לצד יונגר באיזור ה 65 דקות.
יריית הזינוק ויונגר הרזה מפלס דרך בין כל הרצים האיטיים. אני מנסה להצמד אליו, אבל אני קצת יותר רחב והרצים האחרים לא נותנים לי מקום. הרגשה דומה לזינוק טריאתלון.
אחרי ק"מ אני מגיע לגווין שגוער בי למה לא עמדתי מקדימה אם אני רוצה שיא אישי. צודק.
אחרי 500 מטר מגיעים לירידה הגדולה, המירוץ מתרווח מעט, אני מגלגל רגליים ומוריד דופק, צובר מהירות בלי מאמץ, כמו שגווין אמר, וטס בפחות מ 4 דקות לק"מ. המהירות הזו מפחידה אותי במיוחד כשאני יודע שאצטרך לטפס בחזרה את כל זה בסוף, אבל אני לא מתאמץ יותר מדי אז אני ממשיך.
מגיעים ל 5 ק"מ, ממש לפני הכניסה לשטח, השעון מראה 21:50, זה מהיר ב 1:20 משנה שעברה, עכשיו צריך להוריד טיפה מהירות ולהכנס לקצב טמפו. אריאל עוקף אותי ואומר לי "בוא". אני יודע שאם אני אנסה לרדוף אחריו אני אתפרק מאוחר יותר, ואני גם ככה רץ בקצב טוב, אז אני מחליט לשמור על הקצב. הדופק שלי עדיין גבוה במקצת ואני מתקשה לשמור על הקצב. אלעד מגיע, ואומר לי להקטין צעדים ולהגביר תדירות צעד. זה מקל על השרירים אך מעלה את הדופק יותר.
ג'ל בק"מ 7 והנה מגיע האספלט המיוחל. כך אני משייט לי עד ליציאה מהשטח ומסיים 10 ק"מ בפחות מ 45 דקות וזה כבר יותר מ 3 דקות מהר יותר משנה שעברה, ואני גם מרגיש הרבה יותר טוב.
מתחילה העליה המתונה, וגם רמת המאמץ עולה. בק"מ ה 11 אני לוקח ג'ל שני, אך אין תחנת מים בסביבה.
והנה מתחילה לה העליה הגדולה. היא מתחילה בקטנה, צעדים קטנים וקצב מהיר. אני מרגיש את הדופק עולה ואת המהירות יורדת. עובר את הסימן של ה 12 ק"מ - "עוד 1.5 ק"מ. גג 7.5 דקות. נסבול עכשיו, ואח"כ יהיה קל יותר". אחרי 500 מטר מגיעים לרחוב סוקולוב ובבת אחת מתהפכת לי הקיבה. אני לא יודע מה אני צריך יותר - להקיא או לשלשל. ההרגשה כל כך נוראית שאני בכלל לא בטוח שאצליח לסיים את המירוץ (כך מרגיש התחום האנ-אירובי, וכנראה שהרבה זמן לא הייתי בו). "אל תעצור, אל תעצור. תיכף זה עובר". מים בק"מ ה 13, אני מוריד קצב ודופק, ועוד 500 מטר ואני צולח את העליה. לא הפסדתי יותר מדי זמן, וגם ההרגשה חזרה לנורמלית. פותח מבערים ומשייט עד לסיום.
1:07:58. בחלומות הפרועים שלי לא דמיינתי כזאת תוצאה.
אין ספק שזה הכל בגלל הנעלים.
להשתתף באותו מירוץ שנה אחר שנה זה מדד מצוין לכושר נוכחי. כמובן שיש הבדלים במזג אויר, מסלול ששונה במקצת, או אפילו תחושה אישית באותו היום, אך הם לרוב זניחים.
יוצאים דופן לאמירה שלמעלה שני מירוצים.
הראשון הוא מקצה ה 10 ק"מ במרתון ת"א שהשתתפתי בו כמתחרה ב 2009, וכפייסר השנה. אך זה כאמור לא מעיד על דבר, כי הפייסינג הוא בד"כ לקצב איטי בהרבה מקצב התחרות שלי.
השני הוא מירוץ אייל ברמת השרון.
זהו המירוץ היחיד בו השתתפתי 3 שנים ברציפות.
מירוץ אייל הוא מירוץ מיוחד.
הוא מאורגן למופת, יש בו אווירה מדהימה והמון משתתפים, אך הוא לא מירוץ קל. הוא לא מירוץ מהיר.
המסלול הוא סוג של הלוך-חזור ברחובות רמת השרון.
זהו מירוץ 15 ק"מ הבנוי מ 3 חלקים.
5 הק"מ הראשונים הם במגמת ירידה (כאשר מק"מ 1.5 עד 3.5 יש ירידה די תלולה).
קמ" 6-10 הם בשטח (בשדות של גלילות), והשנה ק"מ 8-9 היו על אספלט מה שהפך את המסלול למהיר יותר.
ו 5 הק"מ הראשונים הם חזרה לנקודת ההתחלה באותה הדרך (ועליה אימתנית מ 11.5 ל 13.5).
המירוץ הוא מאתגר כיוון שצריך לשמור כוחות לעליה שבסוף שלרוב מפרקת אותי לקצב הזדחלות. מצד שני, צריך לנצל את הירידות בהתחלה ולא להפסיד עליהן יותר מדי מהירות, ועדיין לשמור כוחות לסוף.
ב 2009 השתתפתי במירוץ לראשונה כחודש לאחר מרתון אמסטרדם (ושבוע לפני הפציעה הגדולה). הייתי בכושר יחסית טוב אחרי המרתון וסיימתי ב 1:12:30.
ב 2010, המירוץ יצא חודש אחרי שרועי נולד. הכושר שלי היה ירוד בהתאם, והפעם סיימתי ב 1:13:50.
השנה, בעקבות התוצאה המהירה במירוץ עלם לפני שבועיים, הרגשתי שאני בכושר שיא, ומוכן לקבוע שיא אישי. המירוץ גם נדחה בשבוע בגלל מזג האוויר, מה שאפשר התאוששות טובה מהמירוץ הקודם. גם שעתיים רכיבה עצימה יום לפני המירוץ, לא נראו כמה שיעצור אותי.
כל שיפור תוצאה היה משמח אותי במירוץ הזה, אך הערכתי שבכושר הנוכחי שלי אני יכול לרוץ בממוצע של 4:40 - כלומר 1:10:00.
על פי תדריך גווין לקביעת תוצאה, ביצעתי חימום ארוך של כ 15 דקות בבוקר המירוץ.
השנה, המארגנים החליטו על איזורי זינוק א-לה-אירופה, של עד 55 דק, עד 65, עד 75, עד 90 ויותר. המטרה היתה לרווח את המירוץ, ולדאוג שהרצים האיטיים לא יפריעו למהירים (וזה חשוב בזינוק של 2000 איש).
רעיון נחמד, רק שהמשתתפים הם א-לה-ישראל, וכולם נדחפים קדימה.
כיוון שידעתי שהפעם המדידה היא מקו הזינוק, לא הייתי לחוץ ונעמדתי לצד יונגר באיזור ה 65 דקות.
יריית הזינוק ויונגר הרזה מפלס דרך בין כל הרצים האיטיים. אני מנסה להצמד אליו, אבל אני קצת יותר רחב והרצים האחרים לא נותנים לי מקום. הרגשה דומה לזינוק טריאתלון.
אחרי ק"מ אני מגיע לגווין שגוער בי למה לא עמדתי מקדימה אם אני רוצה שיא אישי. צודק.
אחרי 500 מטר מגיעים לירידה הגדולה, המירוץ מתרווח מעט, אני מגלגל רגליים ומוריד דופק, צובר מהירות בלי מאמץ, כמו שגווין אמר, וטס בפחות מ 4 דקות לק"מ. המהירות הזו מפחידה אותי במיוחד כשאני יודע שאצטרך לטפס בחזרה את כל זה בסוף, אבל אני לא מתאמץ יותר מדי אז אני ממשיך.
מגיעים ל 5 ק"מ, ממש לפני הכניסה לשטח, השעון מראה 21:50, זה מהיר ב 1:20 משנה שעברה, עכשיו צריך להוריד טיפה מהירות ולהכנס לקצב טמפו. אריאל עוקף אותי ואומר לי "בוא". אני יודע שאם אני אנסה לרדוף אחריו אני אתפרק מאוחר יותר, ואני גם ככה רץ בקצב טוב, אז אני מחליט לשמור על הקצב. הדופק שלי עדיין גבוה במקצת ואני מתקשה לשמור על הקצב. אלעד מגיע, ואומר לי להקטין צעדים ולהגביר תדירות צעד. זה מקל על השרירים אך מעלה את הדופק יותר.
ג'ל בק"מ 7 והנה מגיע האספלט המיוחל. כך אני משייט לי עד ליציאה מהשטח ומסיים 10 ק"מ בפחות מ 45 דקות וזה כבר יותר מ 3 דקות מהר יותר משנה שעברה, ואני גם מרגיש הרבה יותר טוב.
מתחילה העליה המתונה, וגם רמת המאמץ עולה. בק"מ ה 11 אני לוקח ג'ל שני, אך אין תחנת מים בסביבה.
והנה מתחילה לה העליה הגדולה. היא מתחילה בקטנה, צעדים קטנים וקצב מהיר. אני מרגיש את הדופק עולה ואת המהירות יורדת. עובר את הסימן של ה 12 ק"מ - "עוד 1.5 ק"מ. גג 7.5 דקות. נסבול עכשיו, ואח"כ יהיה קל יותר". אחרי 500 מטר מגיעים לרחוב סוקולוב ובבת אחת מתהפכת לי הקיבה. אני לא יודע מה אני צריך יותר - להקיא או לשלשל. ההרגשה כל כך נוראית שאני בכלל לא בטוח שאצליח לסיים את המירוץ (כך מרגיש התחום האנ-אירובי, וכנראה שהרבה זמן לא הייתי בו). "אל תעצור, אל תעצור. תיכף זה עובר". מים בק"מ ה 13, אני מוריד קצב ודופק, ועוד 500 מטר ואני צולח את העליה. לא הפסדתי יותר מדי זמן, וגם ההרגשה חזרה לנורמלית. פותח מבערים ומשייט עד לסיום.
1:07:58. בחלומות הפרועים שלי לא דמיינתי כזאת תוצאה.
אין ספק שזה הכל בגלל הנעלים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה