עולם המשתתפים בתחרויות נחלק ל 2 (באלפי צורות שונות, וזו אחת מהן): אלו המתחרים בשביל החוויה, ה"איך היה?", ואלו המתחרים בשביל התוצאה, ה"כמה עשית?".
אני שייך לסוג השני. יותר נכון יהיה לומר שאצלי אין ממש הפרדה בין ה"איך היה" ל"כמה עשית", כאשר הראשון נגזר לרוב מהאחרון.
ישנם אנשים שיוצאים לתחרות ונהנים מהאוויר הצח, הריצה בצמוד למתחרים המיוזעים האחרים, הנופים המרהיבים, השמש הקופחת, המים המחולקים בכוסות שנאספות במהירות גבוהה, תוך כדי זהירות לא לדרוך על כוסות שמשתתפים אחרים זרקו.
אני יכול להבין את זה, אני יכול אפילו להתחבר לזה, באירועים שאני משתתף בהם בפעם הראשונה.
אבל במירוץ, שכמותו עשיתי כבר רבים בעבר, שההתמודדות עם סיום המסלול אינה האתגר, יש רק סיבה אחת מבחינתי להשתתף - התוצאה.
תחרות מבחינתי היא מדד ליכולת - כמה אני שווה. כיוון שהרבה זמן לא השתתפתי במירוצים, לא היה לי מושג.
לפני יותר משנתיים כאשר התאמנתי למרתון אמסטרדם הייתי בכושר שיא מבחינת הריצה, הערכתי שהכושר שלי עומד על 45 דקות ל 10 ק"מ, אבל כיוון שלא השתתפתי במירוצים, והתאמנתי למרתון, מעולם לא תיקפתי את זה. השיא האישי שלי ב 10 ק"מ עומד על 47:27 עוד ממירוץ ת"א באפריל 2009. אחר כך הגיעו פציעות, וצמצום אימונים, ועוד פציעות.
ידעתי שאני רחוק מהשיא. ידעתי שכיוון שהפוקוס שלי הוא ברכיבה בזמן הקרוב, כושר הריצה שלי ישאר בינוני בזמן הקרוב, וישתפר רק בשלב מאוחר יותר של העונה.
טריאתלון גן שמואל היווה את ההפתעה הראשונה. אחרי 1.5 ק"מ שחיה, ו 40 ק"מ אופניים, רצתי את 9.7 הק"מ של המסלול הלא ממש שטוח, וקצת חולי, בפחות מ 47 דקות.
המממ... מעניין.
נקודת התורפה היתה אופניים, אז הפוקוס נשאר שם, אבל חיכיתי שיבוא איזה מירוץ שיוכל להגיד לי כמה אני שווה ב 10 ק"מ נקי.
ביום שישי, ה 11.11.11, היה מגוון עשיר של אירועים. ממש יום חלומי לכל ספורטאי סיבולת.
אחד מהם היה מירוץ על"ם. מירוץ חדש בבת-ים, ל 11 ק"מ. לא 10 ק"מ רשמי, אבל בטח ייתן לי מדד. ההרשמה גם מהווה תרומה לעמותת נוער בסיכון. יאללה, נרשמתי.
בהתחלה גווין רצה שארוץ שעה וחצי עם הקבוצה לפני המירוץ. אחרי שהבהרתי שאני לא מעוניין להתפרק באמצע המסלול, התפשרנו על 4-5 ק"מ קלים לפני הזינוק, שעל פי גווין יכינו אותי טוב יותר למירוץ.
גווין הדגיש מספר פעמים שלא אשתולל ולא ארוץ ב 100% מאמץ. להגיע לקצב שיוט ולסחוב אותו לאורך זמן.
אני יכול להבין אותו. זו לא תחרות מטרה, היא לא במתאם למטרות הקרובות שלי, ואין טעם להשתולל ולהסתכן בפציעה שתשבית אותי מאימונים חשובים.
אם כן, המטרה היתה לעשות את התוצאה הטובה ביותר האפשרית מבלי להשתולל.
מאד רציתי לרדת מ 50 דקות, אבל זה נראה לי קצת מוגזם. עשיתי חישוב שקצב 4:40 יתן פחות מ 52 דקות וזה סבבה מבחינתי.
על קו הזינוק החלטתי להתחיל על 4:40-4:45 ולראות איך ההרגשה. סה"כ גם לא היה לי מושג מה אופי המסלול. ידעתי שכולו על הכביש, ומריצת החימום שעשיתי על המסלול הבנתי שממתינים לנו גם מספר ק"מ בעליה.
זמבורת הזינוק, ואני שומר על עצמי לא להשתולל.
המירוץ מתקדם ואני מרגיש טוב. גם העליות עוברות חלק, בלי הורדות קצב משמעותיות. אני מרגיש קליל ורענן, והדופק לא עובר את זון 4.
יתרון פסיכולוגי נוסף הוא המדידה הקלוקלת של המסלול - והפעם, הסטיה לטובתי. השלטים של הקילומטרים מגיעים כמה עשרות מטרים לפני שהגרמין מצפצף, וזה מרגיש מעולה.
לא יודע מה גרם לזה - הקילוגרמים שהשלתי בחודשים האחרונים, ההמסטרינג האימתני שפיתחתי בעבודה עם חנן, נעלי התחרות הקלות, או אולי שילוב של כולם - אבל מישהו פה נהיה רץ מהיר.
זהו נגמר. אני חוצה את השטיח בהפתעה אחרי 10,661 מטר. "סיימתם" אומר הכרוז עם המקרופון. אם הייתי יודע הייתי מגביר. 48:18. קצב 4:31, במירוץ לא שטוח, ובמאמץ לא מלא.
מקום 98 מתוך למעלה מ 700 רצים (וזה עוד אחרי שהוסיפו לי 13 שניות שלקח לי להגיע לקו הזינוק מרגע הישמע הזמבורה - ליצנים הריל טיימניג האלה. לא יכולים לקחת גם קריאה מהצ'יפ בזינוק? הכי לא REAL TIMING שיש)
הפתעתי את עצמי, והפעם לטובה.
ועכשיו הפנים קדימה למירוץ אייל שנדחה לשבת הבאה בעקבות הגשמים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה