מי שמתאמן לאיש ברזל, יפגוש במהלך הדרך לא מעט טיפוסים.
מה שיפה במדינה הקטנה שלנו, היא שכמעט בכל מקום בה אפשר למצוא טיפוסים כאלה ואחרים.
הטיפוסים של ההתנחלויות: בית אריה, סלעית ואלפי מנשה, הם טיפוסים נחמדים. אחרי כל מפגש משאירים אותך עם טעם של עוד, ואין בעיה לפגוש אותם כמה פעמים באותו אימון.
כשעולים רמה פוגשים את הטיפוסים של איזור בית שמש: הטיפוס לנס הרים, הטיפוס לצור הדסה, והמלך הבלתי מעורער - הטיפוס לצובה. כל מפגש עם אחד מהטיפוסים האלה (שלא לדבר על קומבינציה של 2 או יותר) משאיר אותך עם תחושת הישג ומסוגלות.
יש כמובן לא מעט טיפוסים באיזור הדרום: את נטפים פגשתי בישראמן, את החברים שלו כנראה אפגוש ברכיבה לאילת בעוד קצת פחות מחודש.
בשבועיים האחרונים, פגשתי מקרוב את הטיפוסים של איזור הצפון, ולהם מוקדש הפוסט הזה.
ביום שישי האחרון נערך אירוע ראשון מסוגו בארץ - גראן פונדו.
מדובר במסע אופנים, הנחלק ל 3 מסלולים: קצר, בינוני והחיבור של שניהם שנקרא באופן מפתיע "הארוך".
המסלול הקצר מתחיל מאתר סקי בגלבוע. כולל טיפוס דרך נוף גלבוע. ירידה לכביש 90 ורכיבה צפונה עד לחמת גדר.
המסלול הבינוני מתחיל בחמת גדר, מטפס דרך מבוא חמה לרמת הגולן, ומשם על כביש 98 (פרט למעקף קטן דרך יער אודם) עד למג'דל שמס ומשם לחרמון עד לנקודת הסיום ברכבל תחתון.
המסלול הארוך כאמור הוא החיבור של שניהם. 169 ק"מ, עם טיפוס מצטבר של 3300 מטר.
כמובן שזה הרבה מעבר לכל רכיבה שאי פעם עשיתי, ואם משקללים את הטיפוס המצטבר - זה בהחלט מעבר למה שאדרש במסלול הרכיבה באיירונמן אוסטריה.
למרות שהתשובה היתה ברורה, שאלתי את גווין לאיזה מסלול להרשם. כמובן שהתשובה היתה לארוך. הוא רוצה שאני אחווה משברים. עוד נדבר על המשברים האלה.
בשביל להקטין את אלמנט ההפתעה, הצטרפתי בשישי שעבר (חג שני של פסח) לרכיבת הכנה של חבר'ה מ"עולם המים" שכללה את המסלול הבינוני (פחות או יותר) וזו אכן יצרה תחושת בטחון (מפוקפקת) לקראת הדבר האמיתי.
אחרי שרכיבת ההכנה לקחה לי 5:10 שעות נטו ו 6 שעות ברוטו. הערכתי כי המסלול המלא ייקח לי 8.5 שעות נטו ו 10 שעות ברוטו.
כמו במשחקי הכס, הטיפוסים של הצפון הם טיפוסים קשים, וחשוב לתת להם כבוד. מי שלא נותן כבוד - עשוי להענש.
את הגלבוע כבר טיפסתי במחנה האימונים בדצמבר. הפעם טיפסנו אותו מהחלק המתון יותר. בהחלט טיול נחמד לחימום. דרך נוף מרהיבה - במיוחד הגלישה למטה מקו הרכס.
הרכיבה לחמת גדר הוגדרה בגדר מסע והמטרה היתה לשמור כוחות לבאות. בדרך ראינו את עמרי וגיל מתרחקים בפלוטון קדמי, ולא נפגוש אותם עד הסיום.
הגענו לחמת גדר אחרי 3 שעות עם 70 ק"מ ברגליים. חיכיתי בסבלנות שיוזנק המקצה התחרותי (שמה לי ולהם?). אח"כ ניגשתי בניחותא למלא איזוטוני. הסתובבתי ולא ראיתי אף אחד אחרי. מה, כולם כבר יצאו בזמן שמילאתי מים? עליתי על האופניים והתחלתי לטפס. מרכיבת ההכנה הטיפוס הזה לא זכור לי כמשהו נורא. אמנם תלול מאד אבל נגמר מהר. מהר מאד ראיתי את הורוד-גייז של מיי וויי כמה עשרות מטרים לפני וצמצמתי לכיוון שי ויונגר. יכול להיות שההכרות עם העליה נסכה בי קצת בטחון עודף וטיפסתי הפעם מהר יותר מהפעם הראשונה. חשוב לציין שטיפוסים דורשים שיינתן להם הכבוד הראוי, ואם לא התייחסתי בכבוד לטיפוס מסוים, יש מצב שהטיפוס שבא אחריו יתנקם בי.
כזכור לי אחרי הטיפוס למבוא חמה חיכה לי מישור מפנק. שמחתי מאד על האירובר ונכנסתי לתנוחת נג"ש עד שהדבקתי את הפלוטון של עולם המים. המשכתי איתם עד לפניה ימינה בצומת מגשימים, למרות שהרגשתי שהנסיון להחזיק איתם טוחן לי את הרגליים, אבל הנחתי שעדיף איתם מאשר בלעדיהם.
הגעתי לצומת מגשימים בתחושה מעודדת וטובה. כמעט 100 ק"מ ברגליים, ואולי אפילו נסיים בפחות מ 8 שעות נטו.
אחרי תחנת ההזנה במגשימים, צוות מייוויי מקבל החלטה לנטוש את הפלוטון של עולם המים כיוון שהקצב מהיר לנו מדי.
אחרי 100 ק"מ, אנחנו נשארים לבד: שי, יונגר ואני ועומדים לפגוש את הטיפוס הבא.
הטיפוס מרמת מגשימים עד לצומת אל-רום הוא טיפוס ערמומי. בניגוד למבוא חמה, במבט ראשון זה בכלל לא נראה כמו טיפוס. אבל ה 45 ק"מ האלה שמתחילים בגובה 400 ומסתיימים ב 1000 מטר הם עליה מתמדת שלא מרפה ולא נותנת מנוח. הטיפוס הזה הוא טיפוס מפנק - והוא דואג לפנק אותנו ברוחות פנים וצד של 40 קמ"ש במקרה הטוב.
אחרי 103 ק"מ הטריו שלנו מתפרק. שי כ 200 מטר לפני ויונגר אי שם מאחורי. נשארתי לבד מול הרוח והעליות. משבר ראשון. הרגליים כואבות, המהירות מתקרבת לתחום החד ספרתי, יש עוד 60 ק"מ כאלה, והמבושים - אוי המבושים. זכרתי את הסבל הזה מלפני שבוע אבל אז היה פלוטון שעבד בשבילי וגם הגעתי עם רגליים הרבה פחות עייפות.
אחרי כמה קילומטרים כאלה אני מחליט לעצור להשתין ולשחרר קצת את איזור המבושים. אני אוכל ושותה קצת ועולה על האופניים עם כוחות מחודשים. את שי אני כבר לא רואה באופק. שוב נכנס לתנוחת נג"ש ומתחיל לעבוד (ותודה לכידון "קרני השור" שלא נאלצתי לפרק כיוון שלא נרשמתי למקצה התחרותי). לאט לאט המהירות עולה ואחרי כמה קילומטרים אני רואה באופק משהו שנראה כמו הפלוטון של עולם המים. אני ממשיך ללחוץ כי אני יודע שאם אצליח להדביק אותם אצטרך לעבוד הרבה פחות קשה. אני רואה עליה באופק ומקווה שאצליח להגיע אליהם לפניה כי ממש לא בא לי לעלות אותה לבד. לא מצליח להגיע לפני העליה ובעליה הפער נשמר, אחרי העליה השיפוע מתמתן ואני מצליח לצמצם עוד קצת עד שסוף סוף אני מדביק אותם. אני רואה ששי גם חבר אליהם.
אט אט החבורה מתפרקת ושוב אני עם שי לבד מול העליות והרוחות.
מה לא כואב - הרגליים, הצוואר, המבושים (אני לא יכול להפסיק לחשוב איזה מזל שהבאתי לפחות ילד אחד לפני כל הטירוף הזה). אחרי כמה קילומטרים השעון מציין שיא חדש של קילומטראז' ושעות ברכיבה אחת (ויש לנו עוד קצת יותר מ 30...).
שי ואני מנסים לעודד אחד את השני מול העליות והרוחות, ומקווים שליונגר שלום.
קצת אחרי עין זיוון - אחרי שבסוף כל עליה מתחילה עוד אחת אנחנו מגיעים לנקודת הזנה שאחריה ירידה. עוד כמה קילומטרים עד צומת אל-רום ושם פניה לכיוון יער אודם - עיקוף שלא רכבנו דרכו ברכיבת ההכנה לפני שבוע. היער מתחיל בצורה סימפטית עם ירידה (כנגד רוחות פנים עזות), ואחריה מתחילות גבעות מתגלגלות עם נוף יפיפה של פרות (בשלב הזה נראות לי כמו סטייקים).
והנה אנחנו מגיעים לתחנת ההזנה האחרונה לפני מסעדה. הכדורי אנרגיה שלי כבר נגמרו, ואני מעמיס את הבנטו בוקס בביגלה. המשטרה שרצתה לקבץ את הרוכבים כמה שיותר על מנת למנוע הפרעה לתושבים מודיעה לנו שנצא עכשיו או עוד 20 דקות.
שניה לפני שאנחנו יוצאים - מגיע יונגר שחזר מהמתים ורושם את קאמבק השנה. הוא נראה רענן ועם הרבה יותר כוחות מאיתנו. אני זוכר מרכיבת ההכנה שהחלק הקשה מאחורינו. אמנם החרמון הוא טיפוס של כ 9 ק"מ - אבל הוא מתון ולא נורא בכלל. תכנון לחוד, ומציאות לחוד. שניה לפני הכניסה למג'דל שמס - הפתעה! פונים שמאלה לנמרוד. לא רכבנו מפה לפני שבוע. כנראה זה אומר שסוף סוף אפגוש את הקיר המפורסם של מג'דל. ובאמת אחרי כמה קילומטרים הוא מגיע - הקיר. ברכיבה "קיר" הוא כינוי לשיפוע מאד תלול. כל טיפוס שמכבד את עצמו טומן כמה קירות בחובו. כנראה שאם אני רוצה לסמן וי על טיפוס החרמון - חייבים לעבור את הקיר של מג'דל. הקיר גבה ממני המון אנרגיות וכבר בתחילת הטיפוס לחרמון יונגר ושי מתרחקים ממני. אני לא מצליח להרים קדנס ומרוקן אנרגיות לחלוטין. לפני שבוע אחרי 4:30 שעות העליה הזו היתה ממש טיול. היום, אחרי 7:30 שעות ואחרי הקיר הזה זה כבר סיפור אחר לגמרי. לא ציפיתי למשבר בשלב הזה - אבל הנה הוא בא. אחרי כמה קילומטרים יונגר ושי עוצרים לרגע לבדוק לשלומו של רוכב אחר, ואני מנצל את העצירה שלהם להדביק אותם. אנחנו מגיעים לסיבוב 1.5 ק"מ לפני הקופות ואני משכנע אותם שכאן זה מקום טוב לעצור לפיפי, מתיחות, ושחרור מבושים (שבשלב הזה כבר לא מורגשים). העצירה עשתה לי טוב ואחריה אני מצליח לטפס בקצב וקדנס נוח, אנחנו מגיעים לשיא הגובה ומשם גולשים לשער הסיום ביחד. איזו תמונה מדהימה! חבל שלא היה מי שיצלם אותה.
תם ונשלם. 8.5 שעות נטו. 10 ברוטו. למרות כל המשברים עמדנו בהערכה המקורית. בהחלט חוויה מחשלת, ולסיכום אצטט אחד שותף לדרך בשם שי ירון: "זה ברזל!"
מה שיפה במדינה הקטנה שלנו, היא שכמעט בכל מקום בה אפשר למצוא טיפוסים כאלה ואחרים.
הטיפוסים של ההתנחלויות: בית אריה, סלעית ואלפי מנשה, הם טיפוסים נחמדים. אחרי כל מפגש משאירים אותך עם טעם של עוד, ואין בעיה לפגוש אותם כמה פעמים באותו אימון.
כשעולים רמה פוגשים את הטיפוסים של איזור בית שמש: הטיפוס לנס הרים, הטיפוס לצור הדסה, והמלך הבלתי מעורער - הטיפוס לצובה. כל מפגש עם אחד מהטיפוסים האלה (שלא לדבר על קומבינציה של 2 או יותר) משאיר אותך עם תחושת הישג ומסוגלות.
יש כמובן לא מעט טיפוסים באיזור הדרום: את נטפים פגשתי בישראמן, את החברים שלו כנראה אפגוש ברכיבה לאילת בעוד קצת פחות מחודש.
בשבועיים האחרונים, פגשתי מקרוב את הטיפוסים של איזור הצפון, ולהם מוקדש הפוסט הזה.
ביום שישי האחרון נערך אירוע ראשון מסוגו בארץ - גראן פונדו.
מדובר במסע אופנים, הנחלק ל 3 מסלולים: קצר, בינוני והחיבור של שניהם שנקרא באופן מפתיע "הארוך".
המסלול הקצר מתחיל מאתר סקי בגלבוע. כולל טיפוס דרך נוף גלבוע. ירידה לכביש 90 ורכיבה צפונה עד לחמת גדר.
המסלול הבינוני מתחיל בחמת גדר, מטפס דרך מבוא חמה לרמת הגולן, ומשם על כביש 98 (פרט למעקף קטן דרך יער אודם) עד למג'דל שמס ומשם לחרמון עד לנקודת הסיום ברכבל תחתון.
המסלול הארוך כאמור הוא החיבור של שניהם. 169 ק"מ, עם טיפוס מצטבר של 3300 מטר.
כמובן שזה הרבה מעבר לכל רכיבה שאי פעם עשיתי, ואם משקללים את הטיפוס המצטבר - זה בהחלט מעבר למה שאדרש במסלול הרכיבה באיירונמן אוסטריה.
למרות שהתשובה היתה ברורה, שאלתי את גווין לאיזה מסלול להרשם. כמובן שהתשובה היתה לארוך. הוא רוצה שאני אחווה משברים. עוד נדבר על המשברים האלה.
בשביל להקטין את אלמנט ההפתעה, הצטרפתי בשישי שעבר (חג שני של פסח) לרכיבת הכנה של חבר'ה מ"עולם המים" שכללה את המסלול הבינוני (פחות או יותר) וזו אכן יצרה תחושת בטחון (מפוקפקת) לקראת הדבר האמיתי.
אחרי שרכיבת ההכנה לקחה לי 5:10 שעות נטו ו 6 שעות ברוטו. הערכתי כי המסלול המלא ייקח לי 8.5 שעות נטו ו 10 שעות ברוטו.
כמו במשחקי הכס, הטיפוסים של הצפון הם טיפוסים קשים, וחשוב לתת להם כבוד. מי שלא נותן כבוד - עשוי להענש.
את הגלבוע כבר טיפסתי במחנה האימונים בדצמבר. הפעם טיפסנו אותו מהחלק המתון יותר. בהחלט טיול נחמד לחימום. דרך נוף מרהיבה - במיוחד הגלישה למטה מקו הרכס.
הרכיבה לחמת גדר הוגדרה בגדר מסע והמטרה היתה לשמור כוחות לבאות. בדרך ראינו את עמרי וגיל מתרחקים בפלוטון קדמי, ולא נפגוש אותם עד הסיום.
הגענו לחמת גדר אחרי 3 שעות עם 70 ק"מ ברגליים. חיכיתי בסבלנות שיוזנק המקצה התחרותי (שמה לי ולהם?). אח"כ ניגשתי בניחותא למלא איזוטוני. הסתובבתי ולא ראיתי אף אחד אחרי. מה, כולם כבר יצאו בזמן שמילאתי מים? עליתי על האופניים והתחלתי לטפס. מרכיבת ההכנה הטיפוס הזה לא זכור לי כמשהו נורא. אמנם תלול מאד אבל נגמר מהר. מהר מאד ראיתי את הורוד-גייז של מיי וויי כמה עשרות מטרים לפני וצמצמתי לכיוון שי ויונגר. יכול להיות שההכרות עם העליה נסכה בי קצת בטחון עודף וטיפסתי הפעם מהר יותר מהפעם הראשונה. חשוב לציין שטיפוסים דורשים שיינתן להם הכבוד הראוי, ואם לא התייחסתי בכבוד לטיפוס מסוים, יש מצב שהטיפוס שבא אחריו יתנקם בי.
כזכור לי אחרי הטיפוס למבוא חמה חיכה לי מישור מפנק. שמחתי מאד על האירובר ונכנסתי לתנוחת נג"ש עד שהדבקתי את הפלוטון של עולם המים. המשכתי איתם עד לפניה ימינה בצומת מגשימים, למרות שהרגשתי שהנסיון להחזיק איתם טוחן לי את הרגליים, אבל הנחתי שעדיף איתם מאשר בלעדיהם.
הגעתי לצומת מגשימים בתחושה מעודדת וטובה. כמעט 100 ק"מ ברגליים, ואולי אפילו נסיים בפחות מ 8 שעות נטו.
אחרי תחנת ההזנה במגשימים, צוות מייוויי מקבל החלטה לנטוש את הפלוטון של עולם המים כיוון שהקצב מהיר לנו מדי.
אחרי 100 ק"מ, אנחנו נשארים לבד: שי, יונגר ואני ועומדים לפגוש את הטיפוס הבא.
הטיפוס מרמת מגשימים עד לצומת אל-רום הוא טיפוס ערמומי. בניגוד למבוא חמה, במבט ראשון זה בכלל לא נראה כמו טיפוס. אבל ה 45 ק"מ האלה שמתחילים בגובה 400 ומסתיימים ב 1000 מטר הם עליה מתמדת שלא מרפה ולא נותנת מנוח. הטיפוס הזה הוא טיפוס מפנק - והוא דואג לפנק אותנו ברוחות פנים וצד של 40 קמ"ש במקרה הטוב.
אחרי 103 ק"מ הטריו שלנו מתפרק. שי כ 200 מטר לפני ויונגר אי שם מאחורי. נשארתי לבד מול הרוח והעליות. משבר ראשון. הרגליים כואבות, המהירות מתקרבת לתחום החד ספרתי, יש עוד 60 ק"מ כאלה, והמבושים - אוי המבושים. זכרתי את הסבל הזה מלפני שבוע אבל אז היה פלוטון שעבד בשבילי וגם הגעתי עם רגליים הרבה פחות עייפות.
אחרי כמה קילומטרים כאלה אני מחליט לעצור להשתין ולשחרר קצת את איזור המבושים. אני אוכל ושותה קצת ועולה על האופניים עם כוחות מחודשים. את שי אני כבר לא רואה באופק. שוב נכנס לתנוחת נג"ש ומתחיל לעבוד (ותודה לכידון "קרני השור" שלא נאלצתי לפרק כיוון שלא נרשמתי למקצה התחרותי). לאט לאט המהירות עולה ואחרי כמה קילומטרים אני רואה באופק משהו שנראה כמו הפלוטון של עולם המים. אני ממשיך ללחוץ כי אני יודע שאם אצליח להדביק אותם אצטרך לעבוד הרבה פחות קשה. אני רואה עליה באופק ומקווה שאצליח להגיע אליהם לפניה כי ממש לא בא לי לעלות אותה לבד. לא מצליח להגיע לפני העליה ובעליה הפער נשמר, אחרי העליה השיפוע מתמתן ואני מצליח לצמצם עוד קצת עד שסוף סוף אני מדביק אותם. אני רואה ששי גם חבר אליהם.
אט אט החבורה מתפרקת ושוב אני עם שי לבד מול העליות והרוחות.
מה לא כואב - הרגליים, הצוואר, המבושים (אני לא יכול להפסיק לחשוב איזה מזל שהבאתי לפחות ילד אחד לפני כל הטירוף הזה). אחרי כמה קילומטרים השעון מציין שיא חדש של קילומטראז' ושעות ברכיבה אחת (ויש לנו עוד קצת יותר מ 30...).
שי ואני מנסים לעודד אחד את השני מול העליות והרוחות, ומקווים שליונגר שלום.
קצת אחרי עין זיוון - אחרי שבסוף כל עליה מתחילה עוד אחת אנחנו מגיעים לנקודת הזנה שאחריה ירידה. עוד כמה קילומטרים עד צומת אל-רום ושם פניה לכיוון יער אודם - עיקוף שלא רכבנו דרכו ברכיבת ההכנה לפני שבוע. היער מתחיל בצורה סימפטית עם ירידה (כנגד רוחות פנים עזות), ואחריה מתחילות גבעות מתגלגלות עם נוף יפיפה של פרות (בשלב הזה נראות לי כמו סטייקים).
והנה אנחנו מגיעים לתחנת ההזנה האחרונה לפני מסעדה. הכדורי אנרגיה שלי כבר נגמרו, ואני מעמיס את הבנטו בוקס בביגלה. המשטרה שרצתה לקבץ את הרוכבים כמה שיותר על מנת למנוע הפרעה לתושבים מודיעה לנו שנצא עכשיו או עוד 20 דקות.
שניה לפני שאנחנו יוצאים - מגיע יונגר שחזר מהמתים ורושם את קאמבק השנה. הוא נראה רענן ועם הרבה יותר כוחות מאיתנו. אני זוכר מרכיבת ההכנה שהחלק הקשה מאחורינו. אמנם החרמון הוא טיפוס של כ 9 ק"מ - אבל הוא מתון ולא נורא בכלל. תכנון לחוד, ומציאות לחוד. שניה לפני הכניסה למג'דל שמס - הפתעה! פונים שמאלה לנמרוד. לא רכבנו מפה לפני שבוע. כנראה זה אומר שסוף סוף אפגוש את הקיר המפורסם של מג'דל. ובאמת אחרי כמה קילומטרים הוא מגיע - הקיר. ברכיבה "קיר" הוא כינוי לשיפוע מאד תלול. כל טיפוס שמכבד את עצמו טומן כמה קירות בחובו. כנראה שאם אני רוצה לסמן וי על טיפוס החרמון - חייבים לעבור את הקיר של מג'דל. הקיר גבה ממני המון אנרגיות וכבר בתחילת הטיפוס לחרמון יונגר ושי מתרחקים ממני. אני לא מצליח להרים קדנס ומרוקן אנרגיות לחלוטין. לפני שבוע אחרי 4:30 שעות העליה הזו היתה ממש טיול. היום, אחרי 7:30 שעות ואחרי הקיר הזה זה כבר סיפור אחר לגמרי. לא ציפיתי למשבר בשלב הזה - אבל הנה הוא בא. אחרי כמה קילומטרים יונגר ושי עוצרים לרגע לבדוק לשלומו של רוכב אחר, ואני מנצל את העצירה שלהם להדביק אותם. אנחנו מגיעים לסיבוב 1.5 ק"מ לפני הקופות ואני משכנע אותם שכאן זה מקום טוב לעצור לפיפי, מתיחות, ושחרור מבושים (שבשלב הזה כבר לא מורגשים). העצירה עשתה לי טוב ואחריה אני מצליח לטפס בקצב וקדנס נוח, אנחנו מגיעים לשיא הגובה ומשם גולשים לשער הסיום ביחד. איזו תמונה מדהימה! חבל שלא היה מי שיצלם אותה.
תם ונשלם. 8.5 שעות נטו. 10 ברוטו. למרות כל המשברים עמדנו בהערכה המקורית. בהחלט חוויה מחשלת, ולסיכום אצטט אחד שותף לדרך בשם שי ירון: "זה ברזל!"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה