הפוסט מוקדש לאריאל הלר, שיכונה מהיום הקטר הצ'כי.
בשנה שעברה נפתח חשבון עם חצי מרתון עמק המעיינות.
כיוונתי ל 1:40. פתחתי מהר מדי. ניסיתי להחזיק את הקצב, ובעליה לבית שאן בק"מ 16 התפרקתי טוטאלית, וב 5 הק"מ האחרונים ממש נאבקתי בשביל לסיים. למרות הכל שיפרתי את השיא בחצי מרתון ל 1:44:40.
השנה, בעקבות התוצאות המוצלחות שלי במירוצים האחרונים, הערכתי שאני בכושר שיאפשר לי לפרוץ בקלות את מחסום ה 1:40. אבל, בקבוצה החליטו לשלב מחנה אימונים סביב התחרות, מה שהבטיח שלא אגיע לתחרות טרי ורענן. למרות זאת החלטתי שאעשה את הטוב ביותר, ואנסה לשבור את השיא הנוכחי.
יום לפני התחרות, רכיבה של 4 שעות שכללה טיפוס לתבור, ריצה עצימה של 40 דקות במבול, ושחיה של 20 דקות בחושך באסי. הרבה פחמימות, חצי ליטר בירה, מגנזיום ציטראט ולישון.
בבוקר התחרות טיפוס לגלבוע, שעה עד למעלה וחצי שעה למטה. מחליפים בגדים. ריצת חימום של 2.5 ק"מ לשטח הזינוק. איך שהרגליים מרגישות אני חותם על 1:45.
יריית הזינוק ואני מתנקז עם ההמון לקו הזינוק. אני אומר לעצמי שאפתח על 4:50 ואראה איך ההרגשה. 6 הקילומטרים הראשונים כולם על 4:50. זה קצב שבימים כתיקונם אמור להיות לי קליל אבל משהו לא זורם בריצה. כבדות כזו. אני כל הזמן חושב על העליה בבית שאן שהולכת לפרק אותי. ג'ל אחרי 6 ק"מ, ולאט לאט הרגליים משתחררות וקלילות מגיעה. אני מתחיל לעבור את כל האנשים שטסו לפני בזינוק, עד הפניה ימינה בבית השיטה. עכשיו מחכים לנו כ 6 ק"מ בעליה מתונה עם רוח פנים חזקה מאד. ולמרות הקלילות והכוחות המחודשים, נגד הרוח הזו אני לא מצליח לרדת מה 4:50.
בק"מ ה 12 אני רואה את אריאל משמאל. מאחוריו צ'יפופו ועוד מישהו. אריאל אומר לי "בוא" (אני מכיר את ה"בוא" הזה מהכניסה לשטח במירוץ אייל, שם היה לי ברור שאם אני רודף אחריו אני מתפרק קשות. אבל עכשיו הרוחות קשות והדרפטינג מפתה). אני עולה על הרכבת של my way ותופס מקום מאחורי אריאל הקטר. הקצב עולה ל 4:35, ואנחנו תופסים גם את אייל. הרכבת דוהרת בעליות ובירידות ואני יושב בדרפטינג ללא מאמץ. תיכף מסתיימת הירידה ומגיעים לעליה הגדולה והמרסקת של בית שאן. אני כבר מכין את עצמי נפשית אבל אריאל אומר לי לרוץ רגוע ולהוריד דופק. "כל האנשים שמסתערים על העליה יתפרקו אח"כ ואנחנו נעבור אותם" הוא אומר. אנחנו עולים בקלילות, והק"מ של העליה מסתיים בממוצע 5:09. הק"מ היחיד שאיטי מ 5 דקות לק"מ, ובאמת לא הפסדנו כל כך הרבה. והכי חשוב - נשאר לי כוח להגביר. ג'ל שלישי, ואריאל אומר - "יאללה! חוזרים לעבוד!" אני צועק לו "תגביר בהדרגה" ומצליח להדבק אליו עוד קילומטר לפני שהוא נעלם בים הרצים שלפני.
ארבעת הקילומטרים האחרונים הם מאבק לא פשוט, אך כבר ברור שיהיה פה שיא אישי.
אני מסיים על 1:42:08. שיא אישי ואחלה תוצאה בהתחשב בתנאים.
בשנה הבאה נגלח עוד כמה שניות.
בשנה שעברה נפתח חשבון עם חצי מרתון עמק המעיינות.
כיוונתי ל 1:40. פתחתי מהר מדי. ניסיתי להחזיק את הקצב, ובעליה לבית שאן בק"מ 16 התפרקתי טוטאלית, וב 5 הק"מ האחרונים ממש נאבקתי בשביל לסיים. למרות הכל שיפרתי את השיא בחצי מרתון ל 1:44:40.
השנה, בעקבות התוצאות המוצלחות שלי במירוצים האחרונים, הערכתי שאני בכושר שיאפשר לי לפרוץ בקלות את מחסום ה 1:40. אבל, בקבוצה החליטו לשלב מחנה אימונים סביב התחרות, מה שהבטיח שלא אגיע לתחרות טרי ורענן. למרות זאת החלטתי שאעשה את הטוב ביותר, ואנסה לשבור את השיא הנוכחי.
יום לפני התחרות, רכיבה של 4 שעות שכללה טיפוס לתבור, ריצה עצימה של 40 דקות במבול, ושחיה של 20 דקות בחושך באסי. הרבה פחמימות, חצי ליטר בירה, מגנזיום ציטראט ולישון.
בבוקר התחרות טיפוס לגלבוע, שעה עד למעלה וחצי שעה למטה. מחליפים בגדים. ריצת חימום של 2.5 ק"מ לשטח הזינוק. איך שהרגליים מרגישות אני חותם על 1:45.
יריית הזינוק ואני מתנקז עם ההמון לקו הזינוק. אני אומר לעצמי שאפתח על 4:50 ואראה איך ההרגשה. 6 הקילומטרים הראשונים כולם על 4:50. זה קצב שבימים כתיקונם אמור להיות לי קליל אבל משהו לא זורם בריצה. כבדות כזו. אני כל הזמן חושב על העליה בבית שאן שהולכת לפרק אותי. ג'ל אחרי 6 ק"מ, ולאט לאט הרגליים משתחררות וקלילות מגיעה. אני מתחיל לעבור את כל האנשים שטסו לפני בזינוק, עד הפניה ימינה בבית השיטה. עכשיו מחכים לנו כ 6 ק"מ בעליה מתונה עם רוח פנים חזקה מאד. ולמרות הקלילות והכוחות המחודשים, נגד הרוח הזו אני לא מצליח לרדת מה 4:50.
בק"מ ה 12 אני רואה את אריאל משמאל. מאחוריו צ'יפופו ועוד מישהו. אריאל אומר לי "בוא" (אני מכיר את ה"בוא" הזה מהכניסה לשטח במירוץ אייל, שם היה לי ברור שאם אני רודף אחריו אני מתפרק קשות. אבל עכשיו הרוחות קשות והדרפטינג מפתה). אני עולה על הרכבת של my way ותופס מקום מאחורי אריאל הקטר. הקצב עולה ל 4:35, ואנחנו תופסים גם את אייל. הרכבת דוהרת בעליות ובירידות ואני יושב בדרפטינג ללא מאמץ. תיכף מסתיימת הירידה ומגיעים לעליה הגדולה והמרסקת של בית שאן. אני כבר מכין את עצמי נפשית אבל אריאל אומר לי לרוץ רגוע ולהוריד דופק. "כל האנשים שמסתערים על העליה יתפרקו אח"כ ואנחנו נעבור אותם" הוא אומר. אנחנו עולים בקלילות, והק"מ של העליה מסתיים בממוצע 5:09. הק"מ היחיד שאיטי מ 5 דקות לק"מ, ובאמת לא הפסדנו כל כך הרבה. והכי חשוב - נשאר לי כוח להגביר. ג'ל שלישי, ואריאל אומר - "יאללה! חוזרים לעבוד!" אני צועק לו "תגביר בהדרגה" ומצליח להדבק אליו עוד קילומטר לפני שהוא נעלם בים הרצים שלפני.
ארבעת הקילומטרים האחרונים הם מאבק לא פשוט, אך כבר ברור שיהיה פה שיא אישי.
אני מסיים על 1:42:08. שיא אישי ואחלה תוצאה בהתחשב בתנאים.
בשנה הבאה נגלח עוד כמה שניות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה