ב 2008, אחרי שסיימתי את מרתון ציריך עם פציעה, החלטתי שהגיע הזמן להתאמן במסגרת מקצועית, ופניתי לרן שילון מאנדיור.
הוא אמר לי שיש 2 סוגים של אנשים שמגיעים אליו. גברים בד"כ מגיעים אחרי שניסו להתאמן לבד ונפצעו. נשים בדרך כלל מגיעות כי הן חוששות להתחיל לבד, ורוצות תמיכה והנחיה מקצועית.
אני לא יודע אם זה נכון לשאר הגברים והנשים. לי זה מאד מסתדר.
ואני מצליח להוכיח את זה כל פעם מחדש.
נכנסתי לספורט הזה בשביל המטרה הכללית של בריאות ואורח חיים.
אבל זה לא מה שמקים אותי לאימונים בבוקר וזה לא מה שדוחף אותי לעשות עוד אינטרוול כשכבר אין כוח.
מה שדוחף אותי במקרים האלה זה האגו (וזו תכונה גברית מובהקת לדעתי).
אני לא יכול להגיד את זה על כל הפציעות שהיו לי בשנים האחרונות, אבל הפציעה שאני היום מציין שבוע להופעתה היא לחלוטין פציעה שמקורה באגו.
יש מטרות רחוקות יותר (איש ברזל ביולי), ורחוקות פחות (חצי ישראמן עוד 3 שבועות). אלה מטרות מוצהרות, שיצרתי עם המאמן והתוכנית מכוונת ומותאמת להן.
יש גחמות, שמשרתות את האגו שלי.
לפני כמה שבועות ראיתי פרסום ל"מירוץ המהיר בארץ", או "המירוץ השטוח בארץ". נכנסתי ללינק וראיתי שמדובר במירוץ הוד השרון שיחול בשישי הקרוב.
אני נמצא בכושר שיא בריצה, ולא יתכן שתוצאת השיא הרשמית של ב 10 ק"מ תהיה 47:27 שזה 4:45 דקות לק"מ, כאשר ב 15 ק"מ שטח עם עליות רצתי בקצב 4:31. פשוט לא יתכן שזו תהיה תוצאת השיא הרשמית שלי מלפני שנתיים וחצי. כבר הרבה זמן אני מחפש הזדמנות לשבור את השיא הזה. תמיד יש פציעה, או אימונים למשהו אחר שלא מאפשרים להתחרות. והנה עכשיו כשאני בכושר שיא, נוחת המירוץ הזה כהזדמנות לרדת לכיוון ה 43 דקות.
זה כנראה לא הכי מסתדר עם התכנית, כאשר יום אחרי המירוץ יש רכיבה מסכמת של 4 שעות.
גווין מאשר לעשות את המירוץ אך מדגיש שלא לעבור 90% מאמץ בשביל לא להסתכן בפציעה.
אני חושב לעצמי שגם ב 90% אני עדיין יורד מ 45 דקות וזה כבר יפה.
כמו שרועי רואה מגדל קוביות והוא חייב לפרק אותו, ככה אני חייב לשבור את השיא ב 10 ק"מ.
ואז מגיע אותו אימון אינטרוולים ברביעי שעבר.
אני כבר גמור אחרי שהורדתי שניה מהזמן השיא של ההקפה של שבוע קודם. אבל אני לא יכול שלא לעשות עוד אינטרוול, אני לא יכול שלא לדחוף את עצמי עוד קצת. יש מירוץ בשבוע הבא. צריך לעבוד על מהירות.
ואז דקירה בירך, והופ זה נגמר.
לא יהיה מירוץ, והשיא האישי יחכה עוד קצת.
שלא לדבר על החזרה אחורה בכושר וההשפעה על האימונים לישראמן.
זה כמו 2 שדים על הכתפים. אחד לבן ואחד אדום. האדום אומר "תלחץ עוד קצת, אתה יכול!", והלבן אומר "תרגיע, הדרך עוד ארוכה. קח את זה באיזי".
מזל שזה נגמר במתיחה, ונקווה שאני אלמד את הלקח, ואתחיל להקשיב לשד הלבן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה