לנקות את החרא

האני מאמין שלי לגבי הורות עדיין בבניה. סה"כ יש לי פחות מ 6 שנות נסיון.

חלק מהענין בהורות זה שלומדים תוך כדי הנסיון, וכנראה שהדרך לגישה הורית מגובשת עוברת בלא מעט טעויות, ועד שאני אלמד איך לעשות את זה נכון הם כבר יהיו גדולים.

דבר אחד שגיבשתי לעצמי כנקודת מוצא הוא שכנראה לפחות 70-80% מאיך שהילדים מתנהגים הוא תוצר של איך שאני מתנהג בסביבתם. ההבנה הזו די מלחיצה. זו חתיכת אחריות. לחשוב שכל פשלה שלי תשפיע עליהם בכזו רמה. מה שעוזר לי להתמודד עם הנטל היא ההבנה שמה שאני לא אעשה, כנראה שבגיל 20 הם יאשימו אותי בכל מה שדפוק בחיים שלהם, אז באמת כל מה שנשאר הוא לעשות את הכי טוב שלי, ולתת להם להתמודד עם השאר.

כלל אחד לגבי גידול ילדים, שקראתי עליו, למדתי אותו ואפילו ניסיתי אותו בהצלחה רבה הוא הכלל הבא:

אם הילד עשה משהו טוב - תעודד ותשבח אותו, אל תפסיק לחפור לו על זה יום ולילה.

אם הילד פישל - שחרר. הוא יודע שהוא פישל. הוא לא צריך לקבל את החפירה גם ממך.

בחלק הראשון אני ממש עושה חיל. על הדברים הכי קטנים הילדים שלי מקבלים עידוד מפה ועד להודעה חדשה. בחלק השני עוד יש לי הרבה מה להשתפר.

והנה מקרה שקרה לפני חודש. שלא תגידו שאני משתף רק בהצלחות. קבלו את כל החרא שלי. תרתי משמע ובלי פילטרים.

היינו בגינה ורועי היה צריך קקי. עד שחזרנו הביתה ברח לו טיפה בתחתונים. הוא התישב בשירותים אבל לא יצא לו.

טוב, אמבטיה.

הוא ישב באמבטיה ושיחק. אני הייתי בסלון.

-"קקי! קקי!" (צעקה מהאמבטיה)

-"קום תעשה" (התשובה מהסלון)

אחרי 20 שניות

-"קקי!" (צעקה מהאמבטיה)

רק שתבינו, מדובר בילד בן 5.5 והאסלה נמצאת 10 ס"מ מהאמבטיה.

-"רועי צא מהאמבטיה ולך תעשה"

אחרי בערך דקה קריאה נוספת.

אני מגיע לאמבטיה ומוצא את הילד על האסלה, אבל בדרך הוא השאיר וואחד גוש על השטיח.

אם יש משהו שמטריף אותי, זה לנקות חרא.

הייתי ממש בסדר לגבי התחתונים מקודם. מסכן התאפק מהגינה, אבל לנקות את השטיח זה חתיכת פרוייקט, וגם קיבינימט 3 דקות אתה יודע שאתה צריך, תרים את התחת שלך מהאמבטיה ותשב בשירותים. מה אתה קורא לי?!?

-"אבל למה? אם יש לך קקי למה אתה קורא לי במקום לקום ולעשות?"

-אין תגובה.

אני חושב שחזרתי על המשפט הזה כמה פעמים בניסוחים שונים כדי לוודא שהמסר נקלט.

המסר לא נקלט. אני לא יודע אם זה ייחודי לילד שלי או שזה ככה אצל כל הילדים אבל שהוא חש בחפירה מגיעה אוזניו נאטמות והוא פשוט מתכנס בעצמו ובוהה בי בחוסר תגובה. זה רק מצדיק את התיאוריה. אין טעם לחפור, אבל זה היה חזק ממני.

בצורה מאד טכנית ניקיתי אותו והעברתי אותו בעצבים לנעמה לניגוב, והמשכתי לנהום לעצמי באמבטיה תוך כדי ניקוי השטיח.

למרות שהיו לי כמה דקות טובות להרגע, ולמרות שאני יודע טוב את התיאוריה, לא הצלחתי לשחרר. לא הצלחתי להתנתק רגשית. 

נעמה ביקשה שאני אגש אליו לדבר איתו. הוא חושב שאני כועס עליו. לא כעסתי עליו. הייתי מתוסכל. אני שונא לנקות חרא. ועכשיו גם הייתי מתוסכל מאיך שהגבתי.

אז ניגשתי ואמרתי שאני לא כועס עליו, וזה בסדר שבורח לפעמים, וכעסתי כי אני פשוט שונא לנקות קקי.

אבל פשוט לא הצלחתי לשחרר והייתי חייב להוסיף את המשפט המחנך של "ואם אתה מרגיש שיש לך אתה לא צריך לקרוא לי, אתה יכול פשוט לקום ולעשות".

אה, כי הוא לא יודע את זה...

מסכן הילד. לא מרגיש מספיק חרא עם עצמו, היה צריך לשמוע ממני עוד 5 פעמים בערב הזה שהוא פישל.

לנקות את החרא מהשטיח היה החלק הקל.

לנקות את היחסים איתו זה החלק המורכב יותר.

חבל שאני לא יכול להציץ לעולם הפנימי שלו, לראות איך הדימוי העצמי שלו נבנה, וכמה ממנו הרסתי באותו ערב. אני בהחלט מקווה שלאורך זמן אני מנקה יותר ממה שאני מלכלך...