החופש בין העבודות הזה הוא לא 100% חופש. כי אצלנו במדינת היעילות אי אפשר רק לנפוש ולהנות, צריך גם לנצל את הזמן כהלכה. יש לי אג'נדה לחופש הזה, והיא כוללת כל מיני משימות לוגיסטיות בבית שאני דוחה כבר המון זמן, וגם קצת לימודים של טכנולוגיות חדשות לקראת העבודה החדשה.
וכמו בימי האוניברסיטה, אני פחות או יותר אעשה כל דבר שהוא לפני שאני אתחיל ללמוד.
אני זוכר שהייתי לוקח 4 ימי חופש ללמוד למבחן וב 3 הראשונים ניקיתי את הבית, בישלתי, עשיתי כביסות וכו' רק לא ללמוד. אז אתמול החלטתי שאחרי חצי שנה שלא שטפתי את האוטו והוא כבר שכח שהוא היה פעם לבן הגיע הזמן לפנק אותו, ואפילו הלכתי על שטיפת VIP (עלק) עם וקס וניקוי ג'נטים.
מילא המחיר המופקע ששילמתי על השטיפה אבל למה אני צריך לשרוף שעה בקניון עד שהאוטו יהיה מוכן?
אז ניצלתי את הזמן לקניות בסופר וביקור אצל הקצב (אחרי שגזרו לי את התן ביס אני צריך לבשל לעצמי כמה ימים...)
חזרתי הביתה בצהרים, כתבתי פוסט וניגשתי לבשל את הבולונז המפורסם שלי עם איזה בטטה במיקרו כתוספת
ואז החלטתי שבא לי לקחת את הילדים לים אז הכנתי שניצלים, חתכתי פירות ויצאתי לאסוף אותם.
אני לא יודע איך ילדים של אנשים אחרים אבל שלי הם מהסוג הלא זורם בעליל (מעניין ממי ירשו את זה). הספונטניות מהם והלאה. אולי זה בעיקר הגדול והקטן פשוט מיישר קו עם כל מה שהוא עושה. הייתי ממש צריך למכור להם את הים.
"מה פתאום ים עכשיו?"
"אבל יש שם חול.."
"תחנה קרוב. אין לי כוח ללכת"
אני מגדל שני בני 70. משהו איום ונורא.
אגב אם תהיתם מאיפה זה בא, הנה ההודעה שהגיע מאשתי כשסיפרתי לה שאני לוקח אותם לים בספונטניות (לא נגעתי).
היא צודקת אבל משום מה ההודעה הזו מאד שיעשעה אותי.(שיהיה ברור שקיבלתי ממנה אישור להסתלבטות הזו, והיא בטח תהיה הראשונה שתעשה לייק לפוסט. זו אשתי, הומור עצמי ופרגון).
בים הגדול השתחרר ונהנה. מצב הרוח של הקטן טייל בין ההנאה שלו מהים והסלידה שלו מהחול...
לאחרונה גיליתי את השוס הגדול של הים והבריכה כפלטפורמה להצגת מזונות חדשים ובכלל פיתוח תאבון.
הגדול טרף את השניצלים שהבאתי, והקטן - לראשונה בפני, אכל קצת אבטיח (מסתבר שבגן הוא אוכל עם הירוק אבל עשה לי טובה והסכים לאכול קצת בלי)
לילדים שלי יש התניה שבים או בבריכה אוכלים ארטיק. אני יודע שזה יבוא, אני פשוט צריך לדעת מתי להשתמש בזה. אז אתמול זו היתה דרך טובה להוציא אותם מהים כשכבר היה מאוחר ולגרום להם להתקלח.
סוף סוף הילדים הלכו לישון והגיע זמן להקדיש קצת תשומת לב לאמא.
בחסות הסינטה שחייכה אלי אצל הקצב, ויין Casillero del Diablo לזכר ימי דרום אמריקה העליזים, סגרנו את היום בארוחת ערב רומנטית.
וכמו בימי האוניברסיטה, אני פחות או יותר אעשה כל דבר שהוא לפני שאני אתחיל ללמוד.
אני זוכר שהייתי לוקח 4 ימי חופש ללמוד למבחן וב 3 הראשונים ניקיתי את הבית, בישלתי, עשיתי כביסות וכו' רק לא ללמוד. אז אתמול החלטתי שאחרי חצי שנה שלא שטפתי את האוטו והוא כבר שכח שהוא היה פעם לבן הגיע הזמן לפנק אותו, ואפילו הלכתי על שטיפת VIP (עלק) עם וקס וניקוי ג'נטים.
מילא המחיר המופקע ששילמתי על השטיפה אבל למה אני צריך לשרוף שעה בקניון עד שהאוטו יהיה מוכן?
אז ניצלתי את הזמן לקניות בסופר וביקור אצל הקצב (אחרי שגזרו לי את התן ביס אני צריך לבשל לעצמי כמה ימים...)
חזרתי הביתה בצהרים, כתבתי פוסט וניגשתי לבשל את הבולונז המפורסם שלי עם איזה בטטה במיקרו כתוספת
ואז החלטתי שבא לי לקחת את הילדים לים אז הכנתי שניצלים, חתכתי פירות ויצאתי לאסוף אותם.
אני לא יודע איך ילדים של אנשים אחרים אבל שלי הם מהסוג הלא זורם בעליל (מעניין ממי ירשו את זה). הספונטניות מהם והלאה. אולי זה בעיקר הגדול והקטן פשוט מיישר קו עם כל מה שהוא עושה. הייתי ממש צריך למכור להם את הים.
"מה פתאום ים עכשיו?"
"אבל יש שם חול.."
"תחנה קרוב. אין לי כוח ללכת"
אני מגדל שני בני 70. משהו איום ונורא.
אגב אם תהיתם מאיפה זה בא, הנה ההודעה שהגיע מאשתי כשסיפרתי לה שאני לוקח אותם לים בספונטניות (לא נגעתי).
היא צודקת אבל משום מה ההודעה הזו מאד שיעשעה אותי.(שיהיה ברור שקיבלתי ממנה אישור להסתלבטות הזו, והיא בטח תהיה הראשונה שתעשה לייק לפוסט. זו אשתי, הומור עצמי ופרגון).
בים הגדול השתחרר ונהנה. מצב הרוח של הקטן טייל בין ההנאה שלו מהים והסלידה שלו מהחול...
לאחרונה גיליתי את השוס הגדול של הים והבריכה כפלטפורמה להצגת מזונות חדשים ובכלל פיתוח תאבון.
הגדול טרף את השניצלים שהבאתי, והקטן - לראשונה בפני, אכל קצת אבטיח (מסתבר שבגן הוא אוכל עם הירוק אבל עשה לי טובה והסכים לאכול קצת בלי)
לילדים שלי יש התניה שבים או בבריכה אוכלים ארטיק. אני יודע שזה יבוא, אני פשוט צריך לדעת מתי להשתמש בזה. אז אתמול זו היתה דרך טובה להוציא אותם מהים כשכבר היה מאוחר ולגרום להם להתקלח.
סוף סוף הילדים הלכו לישון והגיע זמן להקדיש קצת תשומת לב לאמא.
בחסות הסינטה שחייכה אלי אצל הקצב, ויין Casillero del Diablo לזכר ימי דרום אמריקה העליזים, סגרנו את היום בארוחת ערב רומנטית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה