בדקתי את כוח המשיכה... הוא עובד

לטריאתלון עמק הירדן, הטריאתלון הראשון של העונה, היו הרבה סיבות לא להגיע:
1. כושר ירוד שנבע ממיעוט אימונים בחודשים האחרונים.
מיעוט האימונים נבע ממספר סיבות:
הראשונה - שינוי בסדר העדיפויות שלי עם הצטרפותו של רועי הגוזל למשפחה.
השניה - מכת פציעות בחודשים האחרונים שקטעה כל רצף אימונים שכבר הצלחתי לייצר.
זה התחיל בכאבי גב בסוף פברואר שהשביתו אותי לבערך שבועיים, ונעלמו לאחר הרבה חיזוקים ומתיחות, ונמשך בנפילה מהאופניים החדשים לפני חודש, מה שהותיר אותי עם צלקת בסנטר, שן קדמית משופצת, רגישות בפרק כף יד שמאל והשבית אותי מרכיבה למשך 3 שבועות.

מה זה מושון, לא סידרת שן חדש?

2. בנוסף לכושר הירוד שהייתי בו, התאריך של התחרות לא בא לי כל כך טוב.
באותה שבת חלה שבת חתן של גיסי לעתיד (שאני הצלחתי לקבל ממנה פטור) אבל נעמה ורועי לא יכלו לבוא איתי לתחרות.
מה גם שביום חמישי בלילה חלה מסיבת הרווקים שממנה חזרתי הביתה ב 5 בבוקר. לא פעילות אידיאלית 2 לילות שלפני תחרות.

3. חברי לטריו אינם משתתפים - שטיינברג פיתח דלקת גרון (לדעתי הוא פשוט מחריש את האופניים החדשים ומתכנן לחשוף אותם רק בפרנקפורט), ורמבו כבר לא מתאמן מאז הישראמן.

4. מזג האוויר - גם יום לפני התחרות עוד התלבטתי אם לנסוע, לאור תחזיות מזג האויר הקודרות. הנפילה מהאופנים קרתה בהחלקה על כביש רטוב, ועדיין לא החזרתי את הבטחון ברכיבה באופן מלא. לא מתאים להפצע 3 ימים לפני החתונה, ושבוע לפני טיסה לרומא.

למרות כל אלה, הרבה זמן לא התחריתי (לא השתתפתי בטריאתלון כמעט שנתיים), ומאד רציתי לעשות תחרות אז הפשרה בהתאם לסיבות שלמעלה היתה לעשות ספרינט. זו תחרות שאני לא צריך להיות בכושר גבוה בשבילה, וגם בגלל הזינוק המאוחר אני יכול להגיע בבוקר מהבית ולא צריך לישון ליד הכנרת.

לבסוף הוחלט - ניסע ונעשה תחרות בשביל הכיף.

בוקר התחרות
קמתי ב 4:30 וב 5:45 כבר הייתי בדרך.
הגעתי תוך פחות משעה וחצי לכנרת והתארגנתי בכיף.
חימום קצר בשטח ההחלפה, וחימום רטוב בביצה העכורה שנקראת הכנרת.
טוב שהשארתי את החליפת שחיה באוטו כי לא היה קר כל כך והזמן שהחליפה היתה תורמת לי היה פחות מהזמן שהיה לוקח לי לצאת ממנה.

9:05 - זינוק.
לא השחיה הכי טובה שלי אבל גם לא רע. יצאתי מהמים אחרי 16 דקות ואחרי 20 כבר הייתי על האופניים.
כבר מתחילת הרכיבה שמעתי קליקים מהגלגל האחורי. כנראה שאחד הסנסורים לא ישב טוב. קיבלתי החלטה לא לעצור ולהמשיך ככה. הבעיה היתה שהגרמין קצת התחרפן בגלל זה ולא היה לי מושג כל הרכיבה מה המהירות והקדנס שלי, וגם הוא החליט כל כמה שניות לעצור בגלל שלא הצליח לזהות את הסנסור (מה שגרם לכך שלא היה לי מושג מה הזמן האמיתי שלי).
בערך ק"מ אחרי הסיבוב של הרכיבה התחיל מבול מלווה ברוחות עזות.
הסערה (שנמשכה עד סיום הרכיבה) גרמה לי להאט (גם מחוסר בטחון וגם בגלל רכיבה נגד הרוח) עד כדי כך שהחצי השני היה איטי בדקה וחצי לעומת החצי הראשון.
עדיין למרות שלא היה לי מושג אמיתי, היתה לי תחושה שנתתי רכיבה טובה (המטרה ההתחלתית שלי היתה יותר מ 30 קמ"ש). בסה"כ רכבתי 20 ק"מ ב 37:42 - כמעט 32 קמ"ש.
החלפה מהירה ויציאה לריצה.
מזג האויר הקודר שהפריע לרכיבה דווקא תרם לריצה ורצתי ריצה קלילה ומהירה בקצב ממוצע 4:32.

20 מטר לפני שטיח הסיום, כבר אחרי שהכרוז הכריז בשמי, בחוסר שימת לב גורלי דרכתי באיזה בור, סובבתי את קרסול ימין והשתטחתי על הקרקע. קמתי מהר ורצתי לסיום אבל אחרי כל כך הרבה פעמים בעבר, היה לי ברור - נקע.

המצלמה הצליחה לתעד את ההשטתחות

עשיתי מתיחות, לקחתי את האופניים ודידיתי בזריזות לרכב והביתה בשביל לשים קרח כמה שיותר מהר. אפילו לא עצרתי לבדוק את לוח התוצאות, ולא היה לי מושג כמה עשיתי, כי השעון כאמור עצר מלכת מספר פעמים ברכיבה.

בדיעבד מסתבר שסיימתי ב 1:21:43. רביעי מתוך 17 בקבוצת הגיל (55 שניות מהר יותר היה פודיום), ו 21 מתוך 107 כללי.
אחת התחרויות הטובות יותר שלי. (בפעם האחרונה שעשיתי ספרינט בקיסריה ב 2008 סיימתי ב 1:31:20 ושם היתה החלפה קצרה בהרבה יותר).
רק קצת חבל על אקורד הסיום הצורם.

בחודש וחצי האחרונים היו לי 2 מפגשים מקרוב עם הקרקע.
עכשיו שוידאתי שכוח המשיכה עובד, אני יכול להפסיק לבדוק אותו.

ובינתיים בין סנפרוסט תירס קפוא לאדממה מתכנן את התחרות הבאה בעוד 3 שבועות ומקווה שאוכל לרקוד בחתונה ביום שלישי...