17.3 - מחשב מסלול מחדש

במבט ראשון 17.3 נראה לי כמו אחלה הזדמנות לשיא אישי.

בסהכ ידעתי שלא אמשיך מעבר לשלב הראשון, ולמרות שמעולם לא עשיתי squat snatch של 43 קג, לפני כמה שבועות עשיתי בקלות שלישיית power snatch עם 34.5 קג. קצת טכניקה ואני מסודר. לא הייתי בטוח שאצליח להכניס 18 כאלה ב 8 דקות, במיוחד עם הפציעה בהמסטרינג. אבל כמה מהם בטוח אצליח.

האתגר באימון הזה היה דווקא לוגיסטי.

היה לי נופש משפחתי מתוכנן משישי עד ראשון. זה השאיר את שישי בבוקר או שני.

שני הוא לא היום האידאלי לאימונים, כי הבוקס עמוס במתחרים שמנסים לשפר תוצאה ברגע האחרון. גם שישי הוא לא להיט, כי בכל זאת רציתי קצת לעבוד עם גיל על טכניקה של תנועה שלא ביצעתי כבר יותר משנה.

הדילמה נפתרה בחסות רועי ווירוס הקאות שסיפק לנו לילה לבן בחמישי ושלל את האפשרות של שישי בבוקר. הצלחתי גם לשריין את גיל לאימון בשני בערב, והייתי מסודר.

ביום א בערב אחרי 3 שעות נהיגה מהצפון התחילו להתגנב תחושות מוכרות ומחשידות של חולשה בפלג גוף עליון.

ידעתי שהמחלה מגיעה ורק קיוויתי שתחכה עוד 24 שעות.

לא פירגנה לי.

בבוקר הבנתי שאת האימון הזה אני כבר לא אבצע. לפחות לא במסגרת הזמן שהוקצתה לו.

נכון, יכלתי לקפוץ לבוקס ל 6 חזרות קלות על המתח ו"לפחות שתהיה לי תוצאה", אבל חשבתי לעצמי, מה הטעם? והאמת שאפילו הסלון היה נראה מאד רחוק במצבי. איך אומרים - רק אישה עם צירי לידה יכולה להבין איך מרגיש גבר עם 37.6 מעלות חום...

צחוק בצד, אלה היו 24 שעות נוראיות, שאת תוכנן לא כדאי לפרט בפורום כה רחב, ואת רובן ביליתי ברדיוס של 5 מטר הנע בין המיטה לשירותים.

אני לא נוטה לחלות, ועם זאת, בדיוק לפני שנה, בדיוק בשבוע השלישי של ה open (בבוקר אחרי שהצלחתי לראשונה לבצע bar muscle up ב 16.3) חליתי בדלקת גרון שגרמה לי לא לבצע את 16.4 (אז דווקא הלכתי לבוקס לבצע חזרה אחת של דדליפט בשביל שתהיה לי תוצאה..)

אז נכון שהפעם נדבקתי מרועי, ונכון שהשנה חודש מרץ יצא אצלי סופר עמוס בדיוק בימי האימונים של ה open, עם אינספור מסיבות פורים, חתונות, וחופשות משפחתיות, אבל אולי העסק הזה פשוט לא בשבילי.

אין ספק שה open מוציא ממני יכולות שלא הפגנתי לפני כן, ונותן אחלה בוסט לאגו ולמורל. הוא גם מאד מגבש ומעורר השראה. זה כיף להצליח ביחד ולעודד אחרים ולראות אותם מצליחים.

ועם זאת, הסיכוי להפצע באימוני ה open עולה בעשרות מונים. לרוב אני פוגש תנועות או שלא ביצעתי מעולם, או שלא ביצעתי תקופה מאד ארוכה, וצריך לבצע אותן עם משקל כבד, ועל זמן...

העייפות מצטברת מאימון לאימון (בקושי 3 שבועות אני מחזיק), והאימונים עצמם מאד קטבולים, וההיפך המוחלט ממה שאני צריך למטרות הבריאותיות שהצבתי לעצמי.

תכלס ב 3 השבועות האחרונים אני בכלל לא מתאמן בהתאם למטרות שלי. לא אימוני כוח ולא ריצה. ממש תקופת שפל. האם זה שווה את זה? כנראה שלא. אולי עדיף להשאיר את ה open למתחרים.

עם כל זאת, אני אצפה בהכרזה של 17.4 מחר, לא אופתע לגלות שכל קשר בין האימון לרמז שפורסם עליו מקרי בהחלט, ואחשוב טוב טוב לפני שאחליט לקחת אותו על עצמי. בכל זאת אני אחרי מחלה, שבועיים ללא אימונים, והמסטרינג בחצי קלאץ'.

17.2 וצרות אחרות

אם לתאר את 17.2 בשתי מילים, "humbling experience" בהחלט היה מתאים.

תכלס האימון מצא חן בעיני. אני אוהב אימונים עם ה pull up bar, והעובדה שהיה בר מאסל אפ, שזו תנועה שהצלחתי לראשונה ב 16.3, גם אם לא ביצעתי יותר מחצי שנה מאד מצאה חן בעיני.

שי, שהשאיל לי את הברכיות שלו, אמר לי שאם אצליח מאסל אפ אחד זה כבר ימצב אותי מעל להרבה אתלטים אחרים, "אחד?", אמרתי לו, "לא פחות מ 10!"
אח"כ נזכרתי שאני לא ממש חם על התנועה וכנראה אצטרך איזה חצי דקה בין מאסל אפ אחד למשנהו, ועדכנתי את ההערכה שלי לכיוון 4.

ואז הגעתי לבוקס במוצ"ש. ביצעתי חימום ארוך לפי ההדרכות של גיל, וניגשתי לבדוק את המשקולות.
היה לי ברור ש 2 משקולות זה יותר כבד מאחת, אבל ראיתי אנשים רצים על הלאנג'ים והקלינים, והצלחתי בשבוע שעבר לעשות 50 סנאצ'ים בכל יד אז כנראה שנתמודד עם זה.

היה כבד אחושרמוטה.
"רק" 45 ק"ג ולא באוברהד כמו ב 16.1, אבל פשוט לא הצלחתי למצוא אחיזה נוחה בלאנג'ים.
וזה עוד מילא. לא הצלחתי לחבר יותר מ 2 קלינים. לא רציתי להתעייף יותר מדי, אז עברתי קצת למתח. אחרי כמה נסיונות הצלחתי לייצר מאסל אפ, וגם שם לא רציתי להתעייף יותר מדי אז עברתי לאימון.

היתה לי תכנית עבודה מדוקדקת:
לאנג'ים לכיוון אחד ללא הפסקה. לזרוק, לנוח, להסתובב ולחזור ללא הפסקה.
T2B לפרק לרביעיות מהרגע הראשון.
קלינים בשלשות.
4 דקות לסיבוב.
צריך להשאיר לי בערך 2 דקות לכמה שיותר מאסל אפים.

האימון התחיל.
לג ראשון של הלאנג'ים היה כבד אבל הצלחתי לעבור את כולו ללא הפסקה עד הסיבוב. נחתי איזה 15 שניות והרמתי שוב את המשקולות. הפעם הצלחתי להושיב את המשקולות קצת יותר נוח על העורף וחזרתי די מהר גם כן ללא עצירות.
t2b פורקו מראש לרביעיות והגעתי די מהר לקלינים.
הקלינים קצת שברו אותי. הצלחתי לחבר רק זוגות, וגם עם מנוחות ארוכות, וגם הפלתי את המשקולות פעמיים.
סיבוב ראשון הסתיים אחרי יותר מ 5 דקות, והתחילה לחלחל בי ההבנה שלמאסל אפים כנראה כבר לא אגיע.
מנוחה ארוכה ויציאה לעוד לג של לאנג'ים. פשוט לא הצלחתי למצוא אחיזה נוחה ועצרתי באמצע הדרך. עוד מנוחה והשלמתי עוד כמה מטרים. מנוחה מאד ארוכה והתחלתי לחזור. שוב הפלתי את המשקולות (והפעם במקום לא טוב) אז נאלצתי לחזור אחורה איזה מטר וקצת.
סוף סוף נגמרו הלאנג'ים לסיבוב הזה ועברתי ל t2b שגם עברו די בקלות.
שוב זוגות קלינים שהיו לי מאד כבדים. עכשיו כבר לא נשאר הרבה זמן אז נחתי פחות. סיימתי את הסיבוב ב 11:43 ופשוט התחלתי לעשות לאנג'ים ללא הפסקה. הצלחתי לעבור 2 קווים עד שהזמן נגמר.

התחושה הראשונה שמילאה אותי בסיום האימון היא אכזבה. ממש רציתי להגיע למאסל אפים. מילא אם היתה שם תנועה שאני לא יכול לבצע כמו HSPU או pistol squat, אבל מבאס שעד שכבר יש skill שאני מצליח, לא זכיתי להגיע אליו.

האימון הזה היה בהחלט חוויה מצניעה. ב 17.1 נתתי הערכות זהירות והפתעתי את עצמי לטובה. ב 17.2 די עפתי על עצמי ושכחתי שיש וואחד משקל להניע, ווואלה - אני עדיין לא מספיק חזק בשביל זה.
הרבה יותר חזק מבשנה שעברה, אז ב 16.1 (שהיה מאד דומה ולא היו בו קלינים), גם לא הצלחתי לעשות לאנג'ים על רגל שמאל, וגם התקדמתי ב 20 דקות רק 90ft בעוד שב 12 דקות של 17.2 הצלחתי להתקדם 110ft, אז זו גם נקודה לעידוד.

זו היתה רק ההתחלה של ערב ארוך מאד

בדרכי הביתה בעוד אני מנתח את האימון בראש, צצה מול עיני נורת החום של מנוע הרכב, לאחר מספר שניות הצטרפה אליה גם נורת מערכת החשמל, והבנתי שכדאי שאעצור. נסעתי עוד כמה קילומטרים עד שהגעתי לצומת מורשה, שם יכלתי לעצור בבטחה.
בעזרתו של טרמפיסט "שמתעסק בעיקר בספינות אבל מנוע זה מנוע" ובעזרת ספר הרכב בדקתי את רצועת מערכת הקירור שנראתה רפויה משהו. דוממתי מנוע וחיכיתי לגרר.

אחרי אימון כזה לא להיט לחכות 3 שעות בקור לבד לגרר באמצע כביש מהיר, רק אני והעכברים. רציתי לעשות סלפי אבל הם לא זרמו איתי. מזל שהיתה לי בננה.
בבוקר שאחרי במוסך נתגלה שאכן נקרעה הרצועה.

הרכב כמשל לגוף

אני כבר יותר מחצי שנה לא מגיע לאימוני קבוצה, אבל ערב אחד לפני קצת יותר מחודש בצעד אימפולסיבי החלטתי להגיע באופן חד פעמי.

היה אימון מגניב שכלל 60 jumping squats, ולמרות שירון הזהיר אותי לקחת אותו באיזי, ולמרות שסיימתי אותו אחרון כנראה בכל זאת הגזמתי קצת.

כ 24 שעות אחרי האימון הזה הופיעו כאבים עמומים באיזור ברך שמאל. במהלך השבועות הבאים הכאבים באו והלכו, אף פעם לא במהלך אימונים, תמיד קצת אחרי, וגם נדדו לאיזורים אחרים סביב הברך, לתאומים, להמסטרינג. בשלב מסוים גם הופיע שטף דם קטן.

למרות שכבר זמן מה לא סבלתי מכאבים הרגשתי שהמסטרינג שמאל מאד מתוח, במיוחד לאחר ריצות, והנחתי שיש שם איזו מתיחה. 

כמה זמן אפשר למשוך את זה? מיד אחרי שהשארתי את האוטו במוסך, לקחתי מונית למוסכניק של הגוף שלי (שמסתבר שלא ביקרתי אצלו יותר משנה). וכמו שהרכב שלי קרע את אחת הרצועות שלו, חנן אבחן קרע בשריר ההמסטרינג. זה נשמע הרבה יותר מפחיד ממה שזה. זה לא הגביל אותי במיוחד, אבל גרם לי לעבוד עם חצי המסטרינג בשמאל, והרבה מאד תחת ומקרבים מה שמסביר את העומס והמתיחות באיזור. 

רוב ההחלמה כבר מאחורי אבל אני צריך לקחת את זה באיזי בשבוע-שבועיים הקרובים.

בתכלס אם הייתי יודע על זה מראש הייתי מוותר על 17.2. לאנג'ים עם המסטרינג וחצי זו טעות חמורה.

הסיכוי שאעשה את 17.3 גם כן נמוך, כי קשה לי לדמיין תרגיל שיבוא שלא ידרוש מעורבות המסטרינג רצינית. נחיה ונראה מה יביא מוחו הקודח של דייב קסטרו.

איך אומרים? העיקר הבריאות.

17.1 - לא כל כך נורא

דייב קסטרו רמז בצורה מאד ברורה שיהיו dumbbells ב open השנה והוא לא התמהמה יותר מדי.

כבר באימון הראשון הוא הוכיח שעשו בשכל בעלי הבוקסים שרכשו דאמבלס של 22.5 ק"ג.

אז 17.1 נראה כך:

האמת ששבוע לפני כן גיל השכיל לתת לי מטקון עם dumbbell snatch, אבל הייתי עייף והוא ריחם עלי אז הוא נתן לי משקולת של 15 ק"ג. המטקון שלו גם היה הרבה יותר קצר וכלל כ 3 סבבים של 12 חזרות...

את התנועה הכרתי טוב, את המשקל קצת פחות, אבל היה לי מאד ברור שזה אימון שיקח לי את כל ה 20 דקות, והשאלה - כמה רחוק אצליח להגיע בו.

לוגיסטית בסופ"ש הזה לא היה לי הרבה זמן, והיה לי ברור שאת האימון הזה אני עושה פעם אחת בלבד, אז החלטתי להגיע בשישי על הבוקר למסגרת הזמן שירון קבע.

לפחות הצלחתי להיות ראשון במשהו - אני ועוד 3 משכימי קום היינו הראשונים לבצע את האימון בבוקס. גם משהו.

היה ברור מאד שהענין באימון הזה הוא פייסינג. לנסות לשמור על קצב קבוע, ובסוף לתת את כל מה שיש.

אני ספציפית חששתי גם מהמשקל. היתה לי תחושה שהוא יהיה לי כבד מאד ואצטרך לקחת מנוחות ארוכות מאד בין הסנאצ'ים.

אחרי חימום ארוך ניגשתי וניסיתי כמה חזרות עם המשקל. היה לי כבד - במיוחד בשמאל.

אז כשירון שאל מה תוצאה ריאלית מבחינתי, באתי עם הערכה שמרנית של להגיע גבוה בסט של ה 30. תכלס 60 סנאצ'ים של 22.5 קילו זה מכובד בשביל פעם ראשונה. 

ירון אמר לי שאני אגיע גם ל 40. האמת, האמנתי לו.

והנה זה התחיל.

בסט הראשון והשני פירקתי את הסנאצ'ים לעשיריות. אבל עשיתי אותם בקצב מאד איטי ושקול, והכי חשוב אחיד. כל 10 חזרות לקחתי איזה 10-15 שניות מנוחה וניעור ידיים.

את הברפיז ניסיתי לעשות בקונסיסטנטיות ובדופק כמה שיותר נמוך.

בסט השלישי עם דופק גבוה כבר פירקתי את הסנאצ'ים לשישיות, ואחרי כמעט נפילה בקפיצה האחרונה על הארגז, אחרי 13:27 דקות מצאתי את עצמי בסט הרביעי. 

ככל שהזמן התקדם היה לי ברור שאני אסיים את כל הסנאצ'ים בסט הזה, וגם התחיל להיות ברור שאלה הסנאצים האחרונים שלי באימון הזה, אז בעשיריה האחרונה כבר לא לקחתי מנוחות.

ב 2 ומשהו דקות האחרונות הצלחתי לדחוף עוד 12 ברפיז (בלי להתרסק...)

וזה עוד בצד שמאל...

טל כל כך השקיע בדף התוצאות אז לא נעלה אותו גם?

לכל מי ששאל אותי איך היה האימון עניתי "לא כל כך נורא".

זה נשמע תשובה קצת מטופשת אבל הסתתרה בה הרבה מאד גאווה.

ביחס לזה שמעולם לא התמודדתי עם המשקל הזה הייתי גאה בעצמי שעשיתי 100 סנאצ'ים.

הייתי גאה בזה שלא דעכתי בקצב ואפילו הגברתי בסוף.

בניגוד ל 16.1 שבו המשקל הכבד פירק אותי והיווה חסם על ההתקדמות שלי במטקון, פה היה כבד וקשה אבל גם זורם.

אני חושב שזה מעיד הרבה על ההתקדמות שלי משנה שעברה. בשנה שעברה כל אימון היה ניצחון מחדש על משהו שעד כה לא התמודדתי איתו.

17.1 הכיל משהו שמעולם לא התמודדתי איתו, ובכל זאת - לא כל כך נורא.

אבל אל יתהולל חוגר כמפתח, 4 איומנים (טעות פרוידיאנית, אבל היא משעשעת אותי אז אשאיר אותה) עוד לפנינו...