לפני שאיתי נולד הפציעה שלי היתה עוד טריה יחסית והייתי לגמרי במוכוונות להכנס ברבאק שלה.
הזמנתי כל מיני צעצועים לעיסוי כף הרגל ורכשתי כל מיני ספרי אנטומיה וטריגר פוינטס בשביל ללמוד איך לטפל בעצמי.
אני זוכר אפילו שהבאתי את הספר איתי כחומר קריאה לחדר הלידה.
ובכן מרגע הלידה הפניות הפיזית והנפשית שלי לטיפול בעצמי ירדה פלאים, וקיוותי שהזמן יעשה את שלו, והמנוחה הכפויה תטיב עם הרגל שלי.
במשך תקופה ארוכה לא הרגשתי שינוי במצב, כאשר היו ימים טובים יותר וטובים פחות. הקפדתי על מתיחות, אבל לא הצלחתי לשים את האצבע על משהו שבאמת תורם לשיפור המצב.
במשך 3 שבועות אחרי הלידה לא עשיתי שום פעילות גופנית ואח"כ חזרתי בהדרגה לקרוספיט במתכונת מאד מצומצמת של פעם בשבוע - כך עד סוף יולי.
במסגרת הקרוספיט עבדתי הרבה מאד על טווחי תנועה ועל הדרך הרווחתי קצת יותר גמישות באיזור הקרסול, שאולי שיפרה את המצב אך לא באופן מורגש במיוחד.
באוגוסט כאשר התחלנו להכנס לשגרה קצת יותר יציבה עם איתי, ובאופן פרדוקסלי החופשה מהגן של רועי, אפשרו לי לבצע 2 אימוני קרוספיט בשבוע, ואז כבר התחלתי להרגיש שיפור ממשי בכושר הגופני מאימון לאימון.
באיזה שהוא שלב החלטתי פשוט לחזור לרוץ ולהתמודד עם מה שיהיה.
וכך, אט אט כבר 3 שבועות אני מצליח לבצע 2 אימוני קרוספיט בשבוע ו 3 ריצות קצרות.
הריצות באמצע השבוע הן באיזור 3-4 ק"מ וה"ארוכה" בסופ"ש הגיעה בשישי האחרון ל 30 דקות בהן צברתי 5.5 ק"מ.
גורם מרכזי במפנה בתחושה שלי הוא "כדור הפלא".
מדובר על כדור קפיצי לילדים בעלות 1.5 ש"ח ב"כפר השעשועים", שאיתו אני מעסה את העקב 3 פעמים ביום בערך דקה כל פעם, ובמהלך החפירה ממש מרגיש שאני מפרק רקמות פגועות.
החפירה נותנת לי כמה שעות של לא להרגיש בכלל את הרגל, ומיום ליום (כאשר בפעם הראשונה הכאב בחפירה היה כמעט בלתי נסבל) הכאב בזמן החפירה פחות מורגש, ולוקח לי פחות זמן להביא את הרגל למוכנות לתנועה.
והיות וכל התהליכים בפציעה הזו מאד איטיים, קשה לאמר בוודאות אבל התחושה היא שלראשונה מזה מספר חודשים, יש מגמת שיפור.
התחלתי גם להיות יותר מכוון במתיחות שאני מבצע והתחושה היא שאיזור הסולאוס וגיד אכילס שהיו המון זמן מאד נוקשים בשמאל ביחס לימין, הוגמשו והגדילו את טווח התנועה שלהם.
היות ואני מקפיד על עיסוי לפני ריצה, ומתיחות אחריה - לא נראה שהריצה מחמירה את המצב (ואולי אפילו משפרת?)
עדיין נראה שיש עוד דרך לא קצרה אבל אני מתקדם עקב בצד אגודל לעבר היעד הסופי - הליכה יחפה ללא כאב.
צעצוע נוסף שרכשתי בחסות יום הולדתי שיחול השבוע הוא פוד הרגל של גרמין.
התפקיד המרכזי של הפוד להוות תחליף ל GPS בשעון ולמדוד מהירות בתנאי גשם, עננות, יער, ומקומות סגורים.
זה לא ממש עניין אותי והמטרה העיקרית שלי היא מדידת קצב הרגליים שלי.
החלטתי לנצל את החזרה לשגרה והקילומטרז' הנמוך להקפדה על טכניקה נכונה בריצה - דריכה על מרכז/קדמת כף הרגל, צעדים קטנים, והכי חשוב - קצב רגליים גבוה.
יש הרבה אלמנטים המרכיבים טכניקת ריצה נכונה, וכמעט כולם מסתדרים כאשר קצב הרגליים גבוה. הקצב האופטימלי הוא 180 צעדים בדקה (90 לכל רגל).
כשאני עייף או לא מיינדד לעניין אני באיזור ה 150. אם אני מקפיד אני באיזור 160. אם אני ממש מתאמץ אני יכול לייצר 5 דקות של 170 (בדופק גבוה).
ביום שישי הצעצוע הגיע בדואר, ולקחתי אותו לריצת מבחן ב"ארוכה" של ה 5.5 ק"מ.
בהחלט הצעצוע השיג את מטרתו והוא גורם לי להקפיד על התדירות, גם בעייפות.
הצלחתי שלא לרדת מ 158 צעדים, ובמקסימום הגעתי ל 172.
הממוצע היה 164 - יש על מה לעבוד.
הזמנתי כל מיני צעצועים לעיסוי כף הרגל ורכשתי כל מיני ספרי אנטומיה וטריגר פוינטס בשביל ללמוד איך לטפל בעצמי.
אני זוכר אפילו שהבאתי את הספר איתי כחומר קריאה לחדר הלידה.
ובכן מרגע הלידה הפניות הפיזית והנפשית שלי לטיפול בעצמי ירדה פלאים, וקיוותי שהזמן יעשה את שלו, והמנוחה הכפויה תטיב עם הרגל שלי.
במשך תקופה ארוכה לא הרגשתי שינוי במצב, כאשר היו ימים טובים יותר וטובים פחות. הקפדתי על מתיחות, אבל לא הצלחתי לשים את האצבע על משהו שבאמת תורם לשיפור המצב.
במשך 3 שבועות אחרי הלידה לא עשיתי שום פעילות גופנית ואח"כ חזרתי בהדרגה לקרוספיט במתכונת מאד מצומצמת של פעם בשבוע - כך עד סוף יולי.
במסגרת הקרוספיט עבדתי הרבה מאד על טווחי תנועה ועל הדרך הרווחתי קצת יותר גמישות באיזור הקרסול, שאולי שיפרה את המצב אך לא באופן מורגש במיוחד.
באוגוסט כאשר התחלנו להכנס לשגרה קצת יותר יציבה עם איתי, ובאופן פרדוקסלי החופשה מהגן של רועי, אפשרו לי לבצע 2 אימוני קרוספיט בשבוע, ואז כבר התחלתי להרגיש שיפור ממשי בכושר הגופני מאימון לאימון.
באיזה שהוא שלב החלטתי פשוט לחזור לרוץ ולהתמודד עם מה שיהיה.
וכך, אט אט כבר 3 שבועות אני מצליח לבצע 2 אימוני קרוספיט בשבוע ו 3 ריצות קצרות.
הריצות באמצע השבוע הן באיזור 3-4 ק"מ וה"ארוכה" בסופ"ש הגיעה בשישי האחרון ל 30 דקות בהן צברתי 5.5 ק"מ.
גורם מרכזי במפנה בתחושה שלי הוא "כדור הפלא".
החפירה נותנת לי כמה שעות של לא להרגיש בכלל את הרגל, ומיום ליום (כאשר בפעם הראשונה הכאב בחפירה היה כמעט בלתי נסבל) הכאב בזמן החפירה פחות מורגש, ולוקח לי פחות זמן להביא את הרגל למוכנות לתנועה.
והיות וכל התהליכים בפציעה הזו מאד איטיים, קשה לאמר בוודאות אבל התחושה היא שלראשונה מזה מספר חודשים, יש מגמת שיפור.
התחלתי גם להיות יותר מכוון במתיחות שאני מבצע והתחושה היא שאיזור הסולאוס וגיד אכילס שהיו המון זמן מאד נוקשים בשמאל ביחס לימין, הוגמשו והגדילו את טווח התנועה שלהם.
היות ואני מקפיד על עיסוי לפני ריצה, ומתיחות אחריה - לא נראה שהריצה מחמירה את המצב (ואולי אפילו משפרת?)
עדיין נראה שיש עוד דרך לא קצרה אבל אני מתקדם עקב בצד אגודל לעבר היעד הסופי - הליכה יחפה ללא כאב.
צעצוע נוסף שרכשתי בחסות יום הולדתי שיחול השבוע הוא פוד הרגל של גרמין.
התפקיד המרכזי של הפוד להוות תחליף ל GPS בשעון ולמדוד מהירות בתנאי גשם, עננות, יער, ומקומות סגורים.
זה לא ממש עניין אותי והמטרה העיקרית שלי היא מדידת קצב הרגליים שלי.
החלטתי לנצל את החזרה לשגרה והקילומטרז' הנמוך להקפדה על טכניקה נכונה בריצה - דריכה על מרכז/קדמת כף הרגל, צעדים קטנים, והכי חשוב - קצב רגליים גבוה.
יש הרבה אלמנטים המרכיבים טכניקת ריצה נכונה, וכמעט כולם מסתדרים כאשר קצב הרגליים גבוה. הקצב האופטימלי הוא 180 צעדים בדקה (90 לכל רגל).
כשאני עייף או לא מיינדד לעניין אני באיזור ה 150. אם אני מקפיד אני באיזור 160. אם אני ממש מתאמץ אני יכול לייצר 5 דקות של 170 (בדופק גבוה).
ביום שישי הצעצוע הגיע בדואר, ולקחתי אותו לריצת מבחן ב"ארוכה" של ה 5.5 ק"מ.
בהחלט הצעצוע השיג את מטרתו והוא גורם לי להקפיד על התדירות, גם בעייפות.
הצלחתי שלא לרדת מ 158 צעדים, ובמקסימום הגעתי ל 172.
הממוצע היה 164 - יש על מה לעבוד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה