בכלל לא רציתי לקחת.
משהו אמר לי שאני לא צריך לקחת, שאני אתחרט על זה. שום דבר טוב לא יצא מזה. האם בכלל שווה לי בשביל 2 דקות של היי, לאכול סרטים שעות אח"כ?
אבל כולם לקחו, ואמרו לי "תיקח, למה אתה לא לוקח? זה בחינם, תחלק לילדים"
אז לקחתי.
חשבתי על זה הרבה.
קודם כל ידעתי שאני צריך לקחת להם 2 אותו דבר. שלא יריבו. "למה הוא קיבל ככה? ולמה אני לא?".
דבר שני, שלא יהיה משהו שהם יכולים לפגוע אחד בשני, כמו בשנה שעברה, שמהדגל נשאר רק מקל שכמעט הכניסו אחד לשני לעין, או כל מיני פלסטיקים שהם יכולים לדפוק אחד לשני בראש.
גם הפטישים המתנפחים האלה שתוך שניה יוצא להם האוויר ומסתובבים בבית בלי אוויר, והכל כל כך מנצנץ עם סוללות קטנות שהן הכי מסוכנות לבליעה וכו'.
ואז ראיתי 2 מדבקות תמימות למראה של דגל ישראל. אמנם מהבהבות אבל הסוללה אטומה בפנים. לקחתי.
ואז שוב: "תקחו. אל תשאירו לנו. תחלקו לילדים". לא יודע מה חשבתי, אבל ברגע של חולשה הושטתי יד ולקחתי 2 צמידים תמימים למראה. גם כאן הסוללות סגורות בפנים, ולא נראה שהם יכולים להזיק אחד לשני עם זה.
 |
| מצא את ההבדלים |
השבוע אני חד הורי. נעמה בחו"ל ואני לבד עם שני הזאטוטים. התו"ל שלי הוא ללכת על פשטות. רוטינות קבועות וטכניות. אוכל אמבטיה, סיפור, טלויזיה לישון. לא להסתבך. אבל כנראה בגלל שכבר סוף השבוע מתקרב נכנסתי לאס"ק ונטשתי את התו"ל, וכשבעבודה חילקו גאדג'טים ליום העצמאות, למרות שבכל שנה אני אומר לעצמי שבשנה הבאה לא אקנה כאלה, לקחתי.
אחרי שאספתי את הילדים ויצאנו מהגינה, אמרתי להם שהבאתי להם הפתעות מהעבודה. הם כמובן התאכזבו שלא מדובר בממתקים, אבל ענדו את הצמידים בשמחה. מהמדבקה הם פחות התלהבו.
אחרי 2 דקות של נסיעה באוטו רועי פונה לאיתי: "תביא לי רגע את הצמיד שלך, רוצה להחליף?"
איתי לא רוצה להחליף, ורועי לא רוצה להחזיר לו והעניינים מתחממים במושב האחורי, אז אני מחליט להתערב
"למה אתם צריכים להחליף? זה אותו דבר"
"לא" רועי משיב. "שלי עם פרחים ושל איתי עם כוכבים!" האירוע מסלים בהדרגה לבכי וצרחות. עכשיו גם איתי מצטרף כי הוא חייב להגן על הנדוניה שלו.
פאק!!! אני לא מאמין שפספסתי את זה. אוקי. לא להלחץ. !Think McFly! Think
הגענו הביתה ורועי לא מוכן לצאת מהאוטו. אנחנו כבר צריכים להזדרז לעלות כדי לדבר עם נעמה בטלפון לפני שהיא יוצאת מהמלון.
בימים עברו הייתי גורר אותו בכוח מהאוטו, אבל הוא גם גדול, חזק וכבד יותר, וגם משהו אומר לי שאם אני ממש אחשוב על זה אני אולי אצליח להוציא איזה ערך חינוכי מהבור שהכנסתי את עצמי אליו.
אני מפרק את הצרור של הבית מהצרור של הרכב ואומר לו. "קח. אני סומך עליך. כשתרצה לעלות תנעל את הרכב ותעלה"
הלכתי עם איתי לכיוון המעלית ואחרי כמה דקות רועי הגיע. זועף. נתן לי את המפתח של האוטו והחזיק את הדלת של המעלית פתוחה מונע מאיתנו לעלות.
"תחליט אם אתה בפנים או בחוץ. למשוך אותך פנימה או לדחוף אותך החוצה?" נכנס.
מגיעים לקומה. לא רוצה להכנס הביתה.
אני משאיר את הדלת פתוחה ומתכונן להתקשר לנעמה. הוא מתחיל לדפוק על ארון חשמל. מכניס אותו הביתה ונועל את הדלת.
לאורך כל הסיטואציה הוא צועק (אולי איזה 30 פעמים) "אני רוצה צמיד אחר! תחליף לי!". ואני מסביר בקור רוח. "ביום ראשון אלך למשרד. אם יהיה אני אביא לך".
"זה לא פייר שאיתי בחר ראשון!"
"אתה צודק. בפעם הבאה אתה תבחר ראשון"
לאורך כל השיחה עם נעמה הוא בוכה וצורח. אני מתחיל לאבד את הסבלנות. "עידוד, עידוד. תחשוב עידוד..."
יאללה. נרים לו. "את יודעת אמא, שאני בכלל לא שמתי לב שיש הבדל בין הצמידים, ורק רועי, בגלל שהוא כל כך חד הבחנה שם לב שבאחד יש כוכבים ובאחד פרחים".
איתי: "לא נכון, גם אני שמתי לב!"
רועי: " אתה לא שמת לב! רק אחרי שאני אמרתי!"
יופי אבא... ממש עזר העידוד הזה.
השיחה עם נעמה מסתיימת והריב נמשך.
אני פונה לשורשים הפולנים שלי, יוצא מהמטבח והולך לסלון. "אני לא רוצה להיות לידכם כשאתם בוכים וצועקים. דברו איתי כשתרגעו"
רועי כבר נרגע עם הצעקות ועובר להרגע בסלון. איתי עכשיו בוכה שהוא לא רוצה לאכול לבד.
"אם אתה רוצה שאבוא למטבח אתה צריך להפסיק לבכות", ואני ממשיך עם גישת הכוסומו נשבר לי כבר ממכם. "מי שרוצה לאכול שיבוא עכשיו. עוד כמה דקות המטבח נסגר ומי שלא יאכל ילך לישון רעב".
עכשיו הם כבר אוכלים ויחסית רגועים, אבל קצת מעצבן אותי שהם כאלה כפויי טובה, אז אני עובר לפולנית. (כבר אמרתי שאני לא מושלם)
"אני לא שמעתי בכלל שמישהו אומר תודה על מה שהבאתי לכם. מהרגע שנתתי לכם את הצמידים אתם רק רבים ובוכים. אז אולי עדיף שבפעם הבאה אני לא אביא".
רועי: "כן, אל תביא" (זועף)
איתי: "לא, אני אוהב את הצמיד"
רועי: "אני רוצה חדש! עם כוכבים!"
אני: "ביום ראשון אני אבדוק, ואם נשאר אני אביא"
פה פחות או יותר נגמר הדיון בנושא הזה, והערב המשיך לכיוונים אחרים. זה לקח אולי 40 דקות של אווירה מאתגרת ומבאסת.
בעבר, המסקנה שלי היתה שעלי ללמוד את הלקח ופשוט לא להביא יותר כאלה דברים. עכשיו אני חושב אחרת. זה נתן לנו הזדמנות, שלא כמו היום-יום שלי בו אני מעביר את הזמן עד שהם הולכים כבר לישון, אלא לשם שינוי לתרגל סיטואציה הורית ובין-אחית מאתגרת, שמצד אחד לא ניהלתי באופן מושלם ומצד שני ניהלתי הרבה יותר טוב ממה שנהגתי לנהל בעבר, ולשם שינוי במקום לפחד מהמקומות האלה, פשוט לנצל אותם בשביל להתאמן.
חייב לזוז. לא היו לי מספיק אתגרים, אז אמרתי להם שאקח אותם לשחק כדורגל אחרי הגן...
אחרי שאספתי את הילדים ויצאנו מהגינה, אמרתי להם שהבאתי להם הפתעות מהעבודה. הם כמובן התאכזבו שלא מדובר בממתקים, אבל ענדו את הצמידים בשמחה. מהמדבקה הם פחות התלהבו.
אחרי 2 דקות של נסיעה באוטו רועי פונה לאיתי: "תביא לי רגע את הצמיד שלך, רוצה להחליף?"
איתי לא רוצה להחליף, ורועי לא רוצה להחזיר לו והעניינים מתחממים במושב האחורי, אז אני מחליט להתערב
"למה אתם צריכים להחליף? זה אותו דבר"
"לא" רועי משיב. "שלי עם פרחים ושל איתי עם כוכבים!" האירוע מסלים בהדרגה לבכי וצרחות. עכשיו גם איתי מצטרף כי הוא חייב להגן על הנדוניה שלו.
פאק!!! אני לא מאמין שפספסתי את זה. אוקי. לא להלחץ. !Think McFly! Think
הגענו הביתה ורועי לא מוכן לצאת מהאוטו. אנחנו כבר צריכים להזדרז לעלות כדי לדבר עם נעמה בטלפון לפני שהיא יוצאת מהמלון.
בימים עברו הייתי גורר אותו בכוח מהאוטו, אבל הוא גם גדול, חזק וכבד יותר, וגם משהו אומר לי שאם אני ממש אחשוב על זה אני אולי אצליח להוציא איזה ערך חינוכי מהבור שהכנסתי את עצמי אליו.
אני מפרק את הצרור של הבית מהצרור של הרכב ואומר לו. "קח. אני סומך עליך. כשתרצה לעלות תנעל את הרכב ותעלה"
הלכתי עם איתי לכיוון המעלית ואחרי כמה דקות רועי הגיע. זועף. נתן לי את המפתח של האוטו והחזיק את הדלת של המעלית פתוחה מונע מאיתנו לעלות.
"תחליט אם אתה בפנים או בחוץ. למשוך אותך פנימה או לדחוף אותך החוצה?" נכנס.
מגיעים לקומה. לא רוצה להכנס הביתה.
אני משאיר את הדלת פתוחה ומתכונן להתקשר לנעמה. הוא מתחיל לדפוק על ארון חשמל. מכניס אותו הביתה ונועל את הדלת.
לאורך כל הסיטואציה הוא צועק (אולי איזה 30 פעמים) "אני רוצה צמיד אחר! תחליף לי!". ואני מסביר בקור רוח. "ביום ראשון אלך למשרד. אם יהיה אני אביא לך".
"זה לא פייר שאיתי בחר ראשון!"
"אתה צודק. בפעם הבאה אתה תבחר ראשון"
לאורך כל השיחה עם נעמה הוא בוכה וצורח. אני מתחיל לאבד את הסבלנות. "עידוד, עידוד. תחשוב עידוד..."
יאללה. נרים לו. "את יודעת אמא, שאני בכלל לא שמתי לב שיש הבדל בין הצמידים, ורק רועי, בגלל שהוא כל כך חד הבחנה שם לב שבאחד יש כוכבים ובאחד פרחים".
איתי: "לא נכון, גם אני שמתי לב!"
רועי: " אתה לא שמת לב! רק אחרי שאני אמרתי!"
יופי אבא... ממש עזר העידוד הזה.
השיחה עם נעמה מסתיימת והריב נמשך.
אני פונה לשורשים הפולנים שלי, יוצא מהמטבח והולך לסלון. "אני לא רוצה להיות לידכם כשאתם בוכים וצועקים. דברו איתי כשתרגעו"
רועי כבר נרגע עם הצעקות ועובר להרגע בסלון. איתי עכשיו בוכה שהוא לא רוצה לאכול לבד.
"אם אתה רוצה שאבוא למטבח אתה צריך להפסיק לבכות", ואני ממשיך עם גישת הכוסומו נשבר לי כבר ממכם. "מי שרוצה לאכול שיבוא עכשיו. עוד כמה דקות המטבח נסגר ומי שלא יאכל ילך לישון רעב".
עכשיו הם כבר אוכלים ויחסית רגועים, אבל קצת מעצבן אותי שהם כאלה כפויי טובה, אז אני עובר לפולנית. (כבר אמרתי שאני לא מושלם)
"אני לא שמעתי בכלל שמישהו אומר תודה על מה שהבאתי לכם. מהרגע שנתתי לכם את הצמידים אתם רק רבים ובוכים. אז אולי עדיף שבפעם הבאה אני לא אביא".
רועי: "כן, אל תביא" (זועף)
איתי: "לא, אני אוהב את הצמיד"
רועי: "אני רוצה חדש! עם כוכבים!"
אני: "ביום ראשון אני אבדוק, ואם נשאר אני אביא"
פה פחות או יותר נגמר הדיון בנושא הזה, והערב המשיך לכיוונים אחרים. זה לקח אולי 40 דקות של אווירה מאתגרת ומבאסת.
בעבר, המסקנה שלי היתה שעלי ללמוד את הלקח ופשוט לא להביא יותר כאלה דברים. עכשיו אני חושב אחרת. זה נתן לנו הזדמנות, שלא כמו היום-יום שלי בו אני מעביר את הזמן עד שהם הולכים כבר לישון, אלא לשם שינוי לתרגל סיטואציה הורית ובין-אחית מאתגרת, שמצד אחד לא ניהלתי באופן מושלם ומצד שני ניהלתי הרבה יותר טוב ממה שנהגתי לנהל בעבר, ולשם שינוי במקום לפחד מהמקומות האלה, פשוט לנצל אותם בשביל להתאמן.
חייב לזוז. לא היו לי מספיק אתגרים, אז אמרתי להם שאקח אותם לשחק כדורגל אחרי הגן...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה