דורבנולדת

איך הזמן טס שנהנים.
די לאט למען האמת.
היום הדורבן שלי חוגג 3 חודשים, וזה מרגיש כמו הרבה יותר זמן.
הוא כנראה התחיל להתפתח קצת לפני כן אבל ב 24.3, יום אחרי המרתון, הרגשתי אותו לראשונה בצעד הראשון על הבוקר, ומאז הוא נשאר.
לא הרבה השתנה במצבי מאז הפוסט האחרון.
המשכתי לנסות כל מיני שיטות, טיפולים, מתיחות, חיזוקים, עיסויים, נעליים, וכו'.
לא היה שינוי משמעותי לכאן או לכאן.
יש ימים שהכאב בעקב לא מורגש בכלל, עד כדי כך שאני שוכח מקיומו,
יש ימים פחות טובים, ועוד לא ברור לי מה גורם להחרפה או שיפור במידת הכאב.
החלטתי שאני צריך להמשיך בפעילות כל עוד הכאב לא מחמיר.

כבר באמצע אפריל התחלתי להתאמן בקרוספיט.
קרוספיט זו שיטת אימון מגניבה ששייכת למשפחת האימונים הפונקציונלים, כמו פילאטיס, TRX, ועוד רבים וטובים.
מה שמייחד את הקרוספיט הוא בהיותה לא ספציפית.
בניגוד לאימון ריצה, אופניים, שחיה, כדורגל, כדורעף וכו' שעובד על קבוצות שרירים מאד ספציפיות ומאמן את הגוף לעסוק בפעילות ספציפיות, באימון קרוספיט עובדים על כל הגוף ועושים תרגילים שמפעילים מספר קבוצות שרירים ביחד, וגם משפרים הרבה מאד אלמנטים שקשורים לכושר גופני כמו: גמישות, זריזות, כוח, סיבולת, שיווי משקל ועוד.
עוד משהו מיוחד באימוני קרוספיט הוא שהם שונים ומגוונים, ובכל אימון עושים משהו אחר, וקומבינציה אחרת של תרגילים.
אימון קרוספיט בבוקס שאני מתאמן בו (אצל ירי התותח) מורכב מ:
1. חימום (ריצה / קפיצה על חבל / מדרגות, וכו')
2. תרגול טכני של תנועה, אלמנט, תרגיל מסוים.
3. METCON...
METCON זה קיצור של metabolic conditioning, ובתרגום חופשי זה קריעת תחת...
מדובר על אימון קצר יחסית (של 10-15 דקות) בעצימות גבוהה, שכולל מספר תרגילים שמבצעים על זמן או למספר חזרות מסוים, ואז עוברים לתרגיל אחר וחוזר חלילה.
איזה תרגילים? שכיבות שמיכה, סמוך-קום, מתח, קפיצות על ארגז, הרמת משקולות, סקוואטים, קפיצה בחבל, הנפות קטלבל, ריצה, כדור כוח, ועוד המון המון המון...
4. מתיחות

וכל זה בשעה.

מלבד הקרוספיט רציתי לנסות לחזור לרוץ בהדרגה, וחזרתי לבסיס, עם הליכה בשילוב ריצה 3-4 פעמים בשבוע ביחס של 5:1 (5 דקות הליכה ודקה ריצה) למשך חצי שעה.
אחרי שבועיים ללא החמרה בכאב העליתי את היחס ל 4:2. הספקתי לעשות את זה פעם אחת ואז נולד איתי.

איתי חוגג היום 3 שבועות, ועד אתמול גם הגוף שלי חגג 3 שבועות ללא שום פעילות ספורטיבית what-so-ever.
כן חברים - 2 זה לא אחד. איבדנו את היתרון המספרי שלנו בבית, וזה גובה המון זמן ואנרגיה.
בתחילה שמחתי כי חשבתי שמנוחה תיטיב עם הרגל שלי, אבל לא ראיתי שמתחולל שינוי בהרגשה שלי בכל התקופה הזו, ומצד שני בהחלט חל שינוי בהיקפים שלי, מתוקף חוסר פעילות המלווה בזלילת מתוקים המקבלת תוקף מהרבה חגיגות - לידה, ברית, קיץ/ים/בריכה.
לכן החלטתי להתעלות מעל השגרה המוכרת ואתמול הלכתי לאימון קרוספיט ראשון לאחר הפסקה של 3.5 שבועות.
היה מעולה!
בהמשך השבוע ננסה לחזור לשגרת הריצה/הליכה.

פאשיזם

הייתי כל כך גאה בעצמי על כך שההתאוששות מהמרתון היתה המהירה ביותר שהיתה לי עד כה.
יום אחרי התחרות כבר לא הורגשו בכלל כאבי שרירים. עוד מקור לגאווה היה תהליך אימונים נטול פציעות, פרט לאיזו מתיחה קלה בדרך. כך לפחות חשבתי.
בלי ששמתי לב, התגנבה לה אט אט פציעה חדשה. היו סימנים מקדימים, אבל לא ראיתי אותם.
בוקר אחרי המרתון היה לי קצת קשה לדרוך על עקב שמאל.
אחרי כמה ימים, עברו כל שאר כאבי המרתון אבל הכאבים בעקב נשארו.
ניסיתי לרוץ קל 5 ק"מ וזה לא עשה לי טוב, ולכן פניתי לחנן, שהעלה חשד לדורבן.
דורבן?!?!?! כזה עוד לא היה לי.
עד עכשיו שמעתי על זה רק מסיפורים, כאחת הפציעות המעיקות והלא נעימות שיש לרצים, אבל לא ידעתי ממש על מה מדובר.
סה"כ אין לי מטרות חדשות בריצה, וגם ככה תכננתי להוריד עומס, אז הנחתי שמנוחה תקל עלי.
אחרי עוד כמה שבועות ללא ריצה, וללא הקלה בסימפטומים (הכאב נדד לכל מיני מקומות בקשת כף הרגל ובחזרה לעקב), ואחרי שיחה עם מישהו בעבודה שסיפר שהוא סובל מהסימפטומים כבר שנה וחצי, הבנתי שכדאי שאתחיל להתיחס לענין ברצינות. וכך התחיל עידן החפירות באינטרנט.

התחלתי לחפש חומר באינטרנט ממאמרים רפואיים ועד בלוגים של רצים מהארץ ומהעולם שהתמודדו עם הפציעה.
כמובן שהיו גישות ממש מנוגדות לגבי הטיפול בבעיה.
גיליתי גם שיש 2 תופעות שונות שבהכללה ובטעות מייחסים להן את השם "דורבן".
1. heel spur - דורבן. בליטה בצורת קוץ היוצאת מהעקב - עשויה לגרום לגירוי ברקמת כף הרגל ולכאב.
2. plantar fasciitis - הפאשיה הפלנטרית היא הרקמה בכף הרגל שמחברת בין העקב לכרית כף הרגל. פלנטר פשיאטיס הוא שם לדלקת כרונית ברקמה הזו המתבטאת בכאבים בעקב ובחיבור בין העקב לקשת כף הרגל.

מהחומרים הרבים שקראתי הבנתי שקיום דורבן יכול לגרום או לא לגרום לכאבים בעקב, אך ע"פ הסימפטומים פלנטר פשיאטיס נשמע הרבה יותר סביר. מאוחר יותר האבחנה העצמית שלי גם אושרה ע"י אורתופד מומחה כף רגל.
כאמור הפציעה הזו היא טורדנית, אבל לא כואבת במיוחד.
בעיקר אני מרגיש כאב בעקב אם אני הולך יחף, ובעיקר בצעדים הראשונים בבוקר - פרט לכך, זה די לא מורגש.

יש כמה דברים מאד חריגים בפציעה הזו ביחס לפציעות אחרות שחוויתי בעבר:
1. משך החלמה מאד ארוך - עד שנה וחצי ויותר!
2. מנוחה מריצה לא עוזרת. בפעמים היחידות שרצתי הרגשתי החמרה אבל גם להיות במנוחה מוחלטת לא משפר את המצב. כרגע מינון של פעילות מתונה במהלך היום גורם להרגשה הכי טובה. ככל שהרגל נעה יותר (לא תחת עומס) אני מרגיש יותר טוב.
3. אין נתיב ריפוי יחיד וברור. זה הדבר הכי קשה בפציעה הזאת. לא ברור מה בדיוק עוזר וזה הכל ניסוי וטעיה.
המידע הקיים באינטרנט לעיתים מעלה סתירות בין ההמלצות הרפואיות להמלצות של רצים לדברים שעזרו להם.

אכן זו פציעה טורדנית, שלא ביקשתי, והיא כמובן לא אטרקציה. בצד החיובי, היא הגיעה בזמן יחסית נוח, וברור לי שאצא ממנה הרבה יותר משכיל ומחוזק. מכל פציעה שחוויתי למדתי קצת יותר על הגוף ואיך להמנע ממנה בעתיד. בפציעה הזו דווקא בגלל שאין נתיב ברור לריפוי, הנכונות שלי לחקור ורמת הידע שצברתי הגיעה לשיאים חדשים. רכשתי ספר אנטומיה לרצים שהתחלתי לקרוא בו ולהבין יותר, ידע על מתיחות, תרגילי חיזוק לכף הרגל, טריגר פוינטס (היו תגלית מרעישה שסיפקה הקלה מדהימה, אבל אחרי יומיים המצב פחות או יותר חזר לקדמותו). הזמנתי גם איזה צעצוע לעיסוי כף הרגל מהאינטרנט, שאיזה רץ-מאמן-בלוגר טען שזה הדבר שהוציא אותו מהפציעה (עוד לא הוכיח את עצמו). עברתי ללכת עם זוג נעלים אחד שהוא היחיד שבו אני לא מרגיש כאבים בכלל, ואני מקפיד כל יום על מתיחות 3-4 פעמים ביום.

בקיצור, נראה כי הדרך לריפוי עוד ארוכה - אבל נצא ממנה מחוזקים.

ישראמן זה מותג

למותג "ישראמן" יש מוניטין.
תחרות איש הברזל ישראמן באילת הוזכרה במגזין טריאתלון בינלאומי כאחת מ 10 תחרויות איש הברזל הקשות בעולם.
השנה החליטו מארגני הישראמן להתרחב מהעיר הדרומית ולהרים את תחרות "ישראמן צפון" למרחק חצי איש ברזל שתתקיים בתחילת מאי בכנרת. גם שם צפוי טיפוס ברכיבה וריצה לא קלה בחום.
לכן, גם כאשר הרימה חברת שוונג את המרתון בפארק הירקון, וקראה לו מרתון ישראמן, ולמרות שמדובר על ריצה בפארק שטוח מאין כמוהו, איזור נוח ומוכר לכל הרצים ביום בו הטמפרטורה היתה אידאלית לריצה, עדיין משהו היה צריך להיות אתגרי (כאילו שלרוץ 42.2 ק"מ ב 4 הקפות זה לא מספיק אתגרי).
המסלול המקורי שפורסם ביום שלישי כלל 4 הקפות של ריצה מרידינג עד גבעת המופעים וחזרה.
בחמישי בבוקר, מסיבות שעדיין לא ידועות לי, החלק המזרחי של גבעת המופעים הומר בריצה על הטיילת הצפונית לכיוון תל ברוך, לאורך שדה דב, טיילת הידועה לשמצה ברוחות דרומיות עזות.
אני זוכר את הרוחות החזקות מדרום גם מחצי מרתון סאקוני וגם מריצות אימונים רבות שערכתי באיזור בחודשים האחרונים. בחירת המארגנים במסלול הזה, קצת הפתיעה אותי מצד אחד, ומצד שני: ישראמן זה מותג - ויש מוניטין לשמור עליו.

מהלך המירוץ
חבורת O2 של מני כללה 4 רצים, כולנו באותו קצב: עופר, לאנס, אבי ואני.
התכנית היתה לרוץ ביחד, לשמור אחד על השני ולעבוד חכם מול הרוח תוך החלפות בהובלה.
היה צפוף מאד בזינוק. אמנם רק 650 רצים אבל כולם דחוסים בשביל הפארק. התמקמתי ליד לאנס ועופר, ולא ראינו את אבי איתנו.
הק"מ הראשון שהיה צפוף מאד עבר לאט מהתחזית ונוצר גרעון של 30 שניות. לא דאגתי כי ידעתי שהמירוץ עוד ארוך, ונפצה על הזמן הזה בהדרגה, ואכן אחרי 13 ק"מ כבר קיזזנו את כל ההפסד של הק"מ הראשון.
כל הקפה כללה 4 מקטעים:
1. ריצה על הגדה הדרומית מזרחה ללא רוח משמעותית.
2. ריצה על הגדה הצפונית מערבה עם רוח פנים בינונית.
3. ריצה צפונה על הטיילת עם רוח גב
4. ריצה דרומה על הטיילת עם רוח פנים חזקה.

אחרי 5 ק"מ חברנו לאבי והתחלנו לעבוד ביחד. במקטע 4 בהקפה הראשונה, התחלקנו טוב בהובלה והצלחנו לשמור יפה על הזמנים. גם ההקפה השניה עבדה מצוין ולפי התכנית, כשאני מקפיד לרסן את החברים שלא ירוצו מהר מדי. יש עוד הרבה דרך לעבור. בסוף ההקפה השניה, חברנו לדבוקה גדולה ונעזרנו בהם במאבק מול הרוח.
הקפה שלישית סימנה את הכניסה לקצב 4:55. קצב שהייתי צריך להחזיק עד הק"מ ה 38 ומשם לדעוך ל 5:05 ולהחזיק עד הסוף. היינו בפור של בערך 20 שניות על לוח הזמנים וכבר אז התחלתי להרגיש שקצת קשה. הורדתי את הראש וניסיתי לשבת מאחורה בדבוקה ולשמור כוחות.
ק"מ 29 עופר קצת נחלש ולאנס יורד אחורה לסייע לו. אני נשאר לבד עם אבי ומתמיד בקצב המתוכנן 4:55.
בחזרה מנקודת הסיבוב אבי ואני מצאנו את עצמנו לבד נגד הרוח. כ 50 מטר לפנינו היתה דבוקה של רצים. ניסינו לגשר אליהם בשביל לעשות עליהם דראפטינג, אך ללא הצלחה. על 2 הקילומטרים האלה הפסדנו 20 שניות, אבל ההפסד האמיתי היתה האנרגיה שהרוח גבתה. אם בשתי ההקפות הראשונות, הוצאת האנרגיה היתה מזערית, בהקפה הזו היא כבר הורגשה היטב.
תחילת ההקפה האחרונה בסימן מיני משבר. "הקפת השרדות" אני אומר לאבי, ומרגיש שאין לי כוחות להחזיק את הקצב, ואני רץ על 5:05. אנחנו עדיין מובילים על לוח הזמנים בתכנית המירוץ (למרות שהצמיד המאולתר שהכנתי נקרע לי מהיד אז אין לי דרך לדעת בודאות), אבל הדעיכה הזו היתה צריכה להתחיל עוד 7 ק"מ... אני שולף את הנשק הסודי של מני - שקית סוכר ישר לגרון, שאמורה להרים אותי קצת באנרגיה זמינה מיידית. זה לא עוזר ממש ואני מתחיל להפנים את העובדה שכנראה שלא ארד מ 3:30 היום. המטרה החדשה - שיא אישי (פחות מ 3:37), ועדיף כמה שיותר קרוב ל 3:30.
אבי שם את האוזניות ואני מבין שזה גם הזמן שלי להתכנס ולהתחיל לחפור, סיבוב אחרון בגשר בבלי, אני פותח קצת פער על אבי ומנסה לעשות דרפטינג על רצים מזדמנים נגד הרוח.
טלי בן ארצי עוקפת אותי, והקצב כבר יורד ל 5:15-5:20. אני מנסה להחזיק איתה ומצליח, בדיוק ל 300 מטר עד שהיא בורחת לה קדימה. 37 ק"מ, הקצב כבר על 5:30 ואני מגיע לטיילת. אני רואה את הרצים חוזרים מולי לפני הגשר של תחנת הכוח ומפנטז על לחתוך ולהצטרף אליהם. רק שיגמר כבר החרא הזה.
בריצה צפונה על הטיילת הרוח נושאת אותי על קצב 5:30, ואני יודע שתיכף אני אשלם על זה בחזור.
תחושה חדשה ומפתיעה תוקפת אותי ב 38.5. כפות הרגליים מתחילות לשרוף, ממש כאילו הן בוערות, ועכשיו גם עליונת קטנה לפני הסיבוב ואני יורד לכיוון 5:40. ג'ל אחרון ובקבוק מים, ומסתובב לגיהנום הרוח בפעם האחרונה. יש רק עוד 2 ק"מ נגד הרוח, ועוד אחד מהגשר עד לסיום אבל זה נראה כמו נצח.
מני ואבי מופיעים מולי, ואחר כך מסתובבים ונמצאים כ 100 מטר מאחורי. זה הק"מ הכי איטי, אפילו איטי מקצב 6:00. מני מגשר אלי ומושיט לי קוביית שוקולד שטוען שתרים אותי למעלה. אני מכניס לפה, לא ממש מרגיש את הטעם ולא ממש מצליח לעשות עם הקוביה כלום, אז אני יורק אותה. מני מחליף צדדים איתי ומנסה לחסום את הרוח, תוך כדי שהוא מתדרך אותי לגבי מאמצים אחרונים, שיא אישי, ואובר לאפ על הרצה מקדימה עם החולצה הסגולה. הוא מלווה אותי עד הגשר, ושולח אותי לדרכי לשיא אישי.
ק"מ אחרון להשרדות על 5:45 וחוצה את קו הסיום ב 3:35:09.

יש מצב שאם המסלול היה נשאר באיזור גבעת המופעים, ללא הרוח הקטלנית של הטיילת הייתי יורד מ 3:30. מצד שני, יש פה שיא אישי, במסלול לא פשוט בכלל, ועל זה אי אפשר להתלונן.

תודה למני, המאמן מספר 1, שליווה לאורך כל הדרך, בדרכו המיוחדת של רוגע ויצירתיות, החליף את התכנית אינספור פעמים בחודש האחרון, שמר על קשר טלפוני רציף, תדרוכים תוך כדי הריצה, ואפילו קיזז לי כמה שניות של דראפטינג מהק"מ האחרון על הטיילת.
תודה לחנן "הקוסם", בן עמי, שהיה אמון על התחזוקה השוטפת של הגוף שלי, שפרט ליכולותיו כאיש מקצוע, היה זמין בהתראות אפסיות, כמטפל וכפסיכולוג.
תודה לאשתי על כל התמיכה, ותפעול הבית בהריון כשאני יוצא לי לרוץ ברחובות, על הפירגון למרתון בחו"ל שבסופו של דבר לא קרה, ופרגון כללי לתחביבים המשוגעים שלי.
תודה לחברי לקבוצת O2: עופר, לאנס, אבי וכל שאר החברים לדרך.
ותודה להורי שהביאוני עד הלום :)

חג שמח

בכל זאת, מרתון

בשבועיים האחרונים הייתי ברכבת הרים. אני, וכל מי שנרשם למרתון ת"א.

זה התחיל ביום א' שעבר עם דיווחים על שרב ביום שישי (תאריך המרתון המקורי).

המארגנים הודיעו על הקדמת הזינוק למרתון בחצי שעה.

ביום שלישי החלו נפוצו שמועות על ביטול המירוץ. כבר התחלתי לברר על מרתונים בחו"ל. באמת שרציתי להיות ציוני במרתון השלישי שלי, אבל כנראה שאי אפשר לסמוך על ארגון מירוצים או מזג האוויר בארץ הקודש.

אחר הצהרים יצאה הודעה רשמית שהמירוץ נדחה לשישי הבא (היום). אמנם מסלול עם 2 הקפות בפארק הירקון אבל לפחות זה קרוב וזול. לא אידאלי אבל אפשר לחיות עם זה. עוד שבוע של טייפר בוודאי לא יזיק לי. מני מעדכן את התכנית וממשיכים באופטימיות זהירה.

אחרי מותו המצער של אחד הרצים באירועי המרתון (שלא כללו מרתון) בשישי, מתחיל עליהום תקשורתי על משרד הבריאות ועיריית ת"א, וקיום המרתון נראה שוב בסכנה.

התחזיות על שרב נוסף בשישי והעליהום התקשורתי עושים את שלהם וביום שני יוצאת הודעה רשמית על ביטול המרתון.

מתחיל לחפש שותפים למרתון מילאנו. לא בא לי לחכות 3 שבועות, ולא בא לי לטוס לחו"ל בלי נעמה שתהיה כבר בחודש שמיני, אבל גם לא בא לי שכל ההכנה תרד לטמיון. מני מעדכן בשנית את התכנית.

ביום שלישי חברת שוונג מרימה את הכפפה ומכריזה על מרתון ישראמן בשבת: 4 הקפות של 10.55 ק"מ בפארק הירקון. צפוי מזג אויר קריר ונעים, מובטחת מדידה מדויקת (מאוחר יותר אגלה שמדובר במדידה ידנית), ומים (לא שחסרות ברזיות בפארק). אמנם לא אטרקציה, מצד שני זה קרוב, זול, ובמסלול שאני מכיר הכי טוב שאפשר. 

מני מעדכן את התכנית בשלישית, ואני קופץ לחנן ל fine tuning אחרון.

ביום חמישי החליטו לשנות את המסלול, והיום בבוקר ראיתי שגם הקדימו את הזינוק. בינתיים גם היה נסיון של איגוד האתלטיקה לטרפד את היוזמה, ויש עוד 20 שעות עד הזינוק, מי יודע מה יכול להשתנות.

בהחלט תענוג בצד הפוקוס המנטלי.

מבחינה פיזית אני סוחב מיחושים בגרון כבר 3 שבועות, ורגל שמאל שלי גם כן לא חדה ב 100%. אבל זה מה יש ועם זה ננצח.

כל תקופת האימונים למרתון הזה עברה על הדרך, בלי יותר מדי דרמות ובלי הרבה התרגשות. היו כמה מיקרו פציעות ואיזה שבוע השבתה בגלל מחלה, אבל גם הם עברו כחלק מהדרך. 

מחר בשעה הזו, אם לא יקרה משהו מהפכני, 42.2 ק"מ יהיו מאחורי בפעם השלישית.

קוקון על הבוקר

במטרה לפזר קצת עומסים מהרגליים, בעצת חנן ובאישור מני, הומרה ריצת השחרור של הבוקר בשחיה.

בעקבות אילוצי זמן החלטתי להשכים קום ולהגיע לבריכה כבר ב 5:40 לפנות בוקר.

ציפיתי למצוא מציל מנומנם שומר על כמה מסלולים נטושים, אך להפתעתי, זו כנראה השעה השוקקת ביותר בסצנת ה 60 פלוס בקאנטרי רעננה.

מתוך 8 מסלולים רק במסלול הפינתי היה שחיין אחד (בכל השאר 2 או 3).

נכנסתי והתחלתי לשחות, כשאני מקפיד לבדוק שהקשיש שחולק איתי את המסלול עדיין נושם, בכל פעם שאני חולף על פניו.

אחרי כמה דקות נכנסה עוד סבתא למסלול ואז המציל ביקש ממני לעבור למסלול המרכזי "המהיר", כדי שהיא והשני "לא יפריעו לי."

במסלול המרכזי כבר שחו 2 אנשים, וכאמור המעבר מ 2 שחיינים ל 3 הוא הרעת תנאים חמורה לשחיינים. במקום לשחות "כל אחד בצד שלו" עכשיו עליהם להצמד לימין וצריך לעקוף שחיינים איטיים יותר, ולתזמן את זה כך שהעקיפה לא תהיה בדיוק כשבא מישהו ממול. בקיצור - תענוג.

כמו בקופת חולים בגבעתיים, כבר מזמן התפכחתי ממיתוס הזקנים החביבים, ואני פוגש יותר ויותר זקנים נרגנים.

ראשית השותף הראשון שלי שכנראה בטוח ביכולות השחיה שלו וחושש מאד ששחיינים איטיים יפריעו לו, ונזף במציל ש"במקום להוציא מהבריכה את אלה שלא יודעים לשחות, הוא מכניס עוד שחיינים למסלול שלו". התחלתי לשחות (כמובן שיותר מהר ממנו ולא הפרעתי לו) ואחרי זמן מה הוא יצא ואז נשארתי עם הנרגנת השניה שנזפה בי שאני צריך להזהר ולא לפגוע בה, שהרגל שלה שבורה והיא אחרי ניתוח והיא כל הזמן מפחדת שאני אשבור לה אותה עוד יותר. "גברת! אם הייתי נשארת בחצי שלך ולא שוחה גב קלאסי ברוחב של כל הבריכה, לא היה לך ממה לחשוש" זה מה שהייתי צריך להגיד לה. במקום זה הנהנתי בהשפלה וחזרתי להשלים את ה 1.5 ק"מ שלי ולעוף משם.

גם היא יצאה מהבריכה לפני שסיימתי, ועד שסיימתי ב 6:15 כל הבריכה שוב היתה כמעט ריקה לגמרי.

כנראה נפלתי על ה rush hour ב Geezer-ville.

טוקבקיסטים

כותב, המעלה מאמר ל ynet לדוגמא, מן הראוי שיצפה לתגובות.
אותו כותב משגר תקשורת לרשת, והישראלי המצוי אינו מסוגל להכיל את פרץ הרגשות והתחושות שמציפות אותו בעת קריאת הכתבה, ולכן חייב להגיב. זה גם מאד נוח להסתתר מאחורי מעטה האנונימיות של הטוקבק, שאינו דורש שום אינטראקציה עם כותב המאמר המקורי.
ברגע שחרור הכתבה, הכותב בעצם נתן את הסכמתו למבול התגובות שינחת עליו, ולמעשה הוא גם לא ממש צריך לקרוא אותן.
עד כאן נשמע הגיוני.

עכשיו דמיינו את הסיטואציה הבאה:
ניקח רץ, שיוצא לריצה ברחובות עירו, בשעות הבוקר המוקדמות או שעות הערב המאוחרות.
בניגוד לכותב המאמר אותו רץ לא ביקש לשגר תקשורת לעולם ובוודאי שלא לקבל עליה תגובות. הוא בסה"כ עוסק בענייניו ומנסה לקיים את מצוות תכנית האימונים שלו.
כנראה, שלמרות העובדה שרצים אינם תופעה נדירה במחוזותינו, הישראלי המצוי מוצא עצמו נפעם מהתופעה ברמה כזו ששוב אינו מסוגל להכיל את רגשותיו ותחושותיו, ובעוד הרץ חולף על פניו, הוא חש מחויב להגיב על התופעה.

וכמו השונות הרבה בין הטוקבקיסטים ברשת, כך גם ברחובות רעננה מגוון רחב של תגובות.
יש טוקבקיסטים ששולפים מהמותן, בשניה שהרץ חולף על פניהם, כמו חבורה של בחורות דתיות, שמוצאות לנכון לרדוף אחרי הרץ תוך קריאות התלהבות...
או חבורה של סטלנים באמצע ג'וינט שזקוקים לאימון חזרות (12 פעמים 300 מטר בעליה) בשביל לייצר את התגובה: "אחי... מה זה? כמה אתה רץ?" (לקח להם בערך 8 חזרות לחשוב על זה).
יש גם את ה "יותר מהר!" וה "הלו הלו, לאן אתה ממהר?" הבנאלים.
ועוד תגובות רבות וטובות.

בדומה ל ynet, גם פה הרץ כנראה לא יפסיק את האימון שלו בשביל להגיב על הטוקבק. יתכן שהוא אפילו רץ עם אוזניות ולא שמע, או שקלט שהתגובה מופנית אליו רק לאחר שהתרחק כבר מהמקום.

בניגוד לטוקבקטיסטים, יש קבוצה אחרת באוכלוסיה, של אנשים שלא ממש מודעים לסביבתם. הם הולכים להם לבד בחושך, מרוכזים בעולמם, וכשאותו רץ חולף על פניהם פולטים שאגת בהלה "אמא'לה!".
קיבינימאט! את בחורה צעירה שהולכת לבד בחושך. תסתכלי ימינה ושמאלה מדי פעם לראות מה קורה סביבך! אני לובש בגדים זוהרים - אפשר לראות אותי מקילומטר...
לרץ התמים נותר רק להביט לאחור בכדי לבדוק שלא נפחו את נשמתם כתוצאה מהמפגש.

טכניקה

כמו שאפשר לראות במערכת הבחירות הנוכחית, כל אדיוט יכול לרוץ.
אבל לרוץ יעיל, מהר ובלי להפצע - זו כבר אומנות.
לא נראה לי שנולדנו לרוץ.
אולי כן, אבל אלפי שנות אבולוציה, לימדו אותנו שאפשר להסתדר טוב מאד בלי זה.
רוב הסיכויים שמי שיתחיל ככה סתם לרוץ - הטכניקה האינטואיטיבית שלו תהיה לקויה, כזו שחושפת את הגוף שלו ליותר זעזועים, שמה אותו בסכנה גדולה מאד לפציעות, הופכת אותו לאיטי הרבה יותר, וגורמת לו להוציא הרבה יותר מדי אנרגיה מיותרת.
כמו בכל ענף, גם בריצה לטכניקה יש משקל משמעותי, ואחרי שהחלטתי להתמקד רק בריצה, מן הראוי להשקיע בטכניקה.
מני מאד בעניין של הטכניקה. ואחרי הפיאסקו של הריצה שלי בטריאתלון חיפה, זה היה הפוקוס בחודשיים האחרונים. כל שבוע אימוני טכניקה קבוצתיים, וגם בריצות העצמאיות שלי רצתי עם מטרונום בשביל להקפיד על מספר צעדים גבוה. התוצאות לא אחרו להגיע, ומהר מאד חל שיפור נראה לעין בטכניקה שלי. הכושר גם כן עלה בהדרגה, ולמרות שעוד לא התחלנו לעבוד על מהירות, ואני בכושר פחות טוב משנה שעברה, במירוץ אייל הצלחתי לעשות תוצאה טובה מאד והעליה של 2 ק"מ לקראת הסיום עברה בקלילות.

השיא הנוכחי היה בחצי מרתון עמק המעיינות בשישי האחרון.
לפני שנתיים הגעתי לתחרות הזו במטרה לשבור שיא אישי ולרדת את ה 1:40.
זה היה חודשיים אחרי שרועי נולד, אבל מבחינת כושר ריצה הייתי סה"כ בכושר טוב. טעות טקטית גרמה לי לפתוח מהר מדי (הסתכלתי ימינה ושמאלה וכולם היו כהים ממני...), מה שהביא אותי להתפרקות בעליה בק"מ ה 16 ומשם מאבק עד הסיום ב 1:44.
בשנה שעברה התחרות הגיעה בעיצומו של מחנה אימונים, ואחרי טיפוס בוקר של הגלבוע. בהחלט לא תנאים אופטימלים לשיא אישי, אבל בעזרת דרפטינג על אריאל הצלחתי לשפר ל 1:42.
השנה באתי מוכן. ידעתי שהמסלול ערמומי, עם ק"מ ספורים נגד הרוח, והעליה בתוך בית שאן, אבל הודות לתכנון מדוקדק וטכניקה מצוינת, הצלחתי לחצות את קו הסיום בפחות מ 1:39, ואם לא הייתי יודע יותר טוב הייתי יכול להשבע שהעליה של בית שאן היתה פחות תלולה השנה.

וכמו שאמר מני, זה עוד לפני שהתחלנו לעבוד על מהירות.