בכל זאת, מרתון

בשבועיים האחרונים הייתי ברכבת הרים. אני, וכל מי שנרשם למרתון ת"א.

זה התחיל ביום א' שעבר עם דיווחים על שרב ביום שישי (תאריך המרתון המקורי).

המארגנים הודיעו על הקדמת הזינוק למרתון בחצי שעה.

ביום שלישי החלו נפוצו שמועות על ביטול המירוץ. כבר התחלתי לברר על מרתונים בחו"ל. באמת שרציתי להיות ציוני במרתון השלישי שלי, אבל כנראה שאי אפשר לסמוך על ארגון מירוצים או מזג האוויר בארץ הקודש.

אחר הצהרים יצאה הודעה רשמית שהמירוץ נדחה לשישי הבא (היום). אמנם מסלול עם 2 הקפות בפארק הירקון אבל לפחות זה קרוב וזול. לא אידאלי אבל אפשר לחיות עם זה. עוד שבוע של טייפר בוודאי לא יזיק לי. מני מעדכן את התכנית וממשיכים באופטימיות זהירה.

אחרי מותו המצער של אחד הרצים באירועי המרתון (שלא כללו מרתון) בשישי, מתחיל עליהום תקשורתי על משרד הבריאות ועיריית ת"א, וקיום המרתון נראה שוב בסכנה.

התחזיות על שרב נוסף בשישי והעליהום התקשורתי עושים את שלהם וביום שני יוצאת הודעה רשמית על ביטול המרתון.

מתחיל לחפש שותפים למרתון מילאנו. לא בא לי לחכות 3 שבועות, ולא בא לי לטוס לחו"ל בלי נעמה שתהיה כבר בחודש שמיני, אבל גם לא בא לי שכל ההכנה תרד לטמיון. מני מעדכן בשנית את התכנית.

ביום שלישי חברת שוונג מרימה את הכפפה ומכריזה על מרתון ישראמן בשבת: 4 הקפות של 10.55 ק"מ בפארק הירקון. צפוי מזג אויר קריר ונעים, מובטחת מדידה מדויקת (מאוחר יותר אגלה שמדובר במדידה ידנית), ומים (לא שחסרות ברזיות בפארק). אמנם לא אטרקציה, מצד שני זה קרוב, זול, ובמסלול שאני מכיר הכי טוב שאפשר. 

מני מעדכן את התכנית בשלישית, ואני קופץ לחנן ל fine tuning אחרון.

ביום חמישי החליטו לשנות את המסלול, והיום בבוקר ראיתי שגם הקדימו את הזינוק. בינתיים גם היה נסיון של איגוד האתלטיקה לטרפד את היוזמה, ויש עוד 20 שעות עד הזינוק, מי יודע מה יכול להשתנות.

בהחלט תענוג בצד הפוקוס המנטלי.

מבחינה פיזית אני סוחב מיחושים בגרון כבר 3 שבועות, ורגל שמאל שלי גם כן לא חדה ב 100%. אבל זה מה יש ועם זה ננצח.

כל תקופת האימונים למרתון הזה עברה על הדרך, בלי יותר מדי דרמות ובלי הרבה התרגשות. היו כמה מיקרו פציעות ואיזה שבוע השבתה בגלל מחלה, אבל גם הם עברו כחלק מהדרך. 

מחר בשעה הזו, אם לא יקרה משהו מהפכני, 42.2 ק"מ יהיו מאחורי בפעם השלישית.

קוקון על הבוקר

במטרה לפזר קצת עומסים מהרגליים, בעצת חנן ובאישור מני, הומרה ריצת השחרור של הבוקר בשחיה.

בעקבות אילוצי זמן החלטתי להשכים קום ולהגיע לבריכה כבר ב 5:40 לפנות בוקר.

ציפיתי למצוא מציל מנומנם שומר על כמה מסלולים נטושים, אך להפתעתי, זו כנראה השעה השוקקת ביותר בסצנת ה 60 פלוס בקאנטרי רעננה.

מתוך 8 מסלולים רק במסלול הפינתי היה שחיין אחד (בכל השאר 2 או 3).

נכנסתי והתחלתי לשחות, כשאני מקפיד לבדוק שהקשיש שחולק איתי את המסלול עדיין נושם, בכל פעם שאני חולף על פניו.

אחרי כמה דקות נכנסה עוד סבתא למסלול ואז המציל ביקש ממני לעבור למסלול המרכזי "המהיר", כדי שהיא והשני "לא יפריעו לי."

במסלול המרכזי כבר שחו 2 אנשים, וכאמור המעבר מ 2 שחיינים ל 3 הוא הרעת תנאים חמורה לשחיינים. במקום לשחות "כל אחד בצד שלו" עכשיו עליהם להצמד לימין וצריך לעקוף שחיינים איטיים יותר, ולתזמן את זה כך שהעקיפה לא תהיה בדיוק כשבא מישהו ממול. בקיצור - תענוג.

כמו בקופת חולים בגבעתיים, כבר מזמן התפכחתי ממיתוס הזקנים החביבים, ואני פוגש יותר ויותר זקנים נרגנים.

ראשית השותף הראשון שלי שכנראה בטוח ביכולות השחיה שלו וחושש מאד ששחיינים איטיים יפריעו לו, ונזף במציל ש"במקום להוציא מהבריכה את אלה שלא יודעים לשחות, הוא מכניס עוד שחיינים למסלול שלו". התחלתי לשחות (כמובן שיותר מהר ממנו ולא הפרעתי לו) ואחרי זמן מה הוא יצא ואז נשארתי עם הנרגנת השניה שנזפה בי שאני צריך להזהר ולא לפגוע בה, שהרגל שלה שבורה והיא אחרי ניתוח והיא כל הזמן מפחדת שאני אשבור לה אותה עוד יותר. "גברת! אם הייתי נשארת בחצי שלך ולא שוחה גב קלאסי ברוחב של כל הבריכה, לא היה לך ממה לחשוש" זה מה שהייתי צריך להגיד לה. במקום זה הנהנתי בהשפלה וחזרתי להשלים את ה 1.5 ק"מ שלי ולעוף משם.

גם היא יצאה מהבריכה לפני שסיימתי, ועד שסיימתי ב 6:15 כל הבריכה שוב היתה כמעט ריקה לגמרי.

כנראה נפלתי על ה rush hour ב Geezer-ville.

טוקבקיסטים

כותב, המעלה מאמר ל ynet לדוגמא, מן הראוי שיצפה לתגובות.
אותו כותב משגר תקשורת לרשת, והישראלי המצוי אינו מסוגל להכיל את פרץ הרגשות והתחושות שמציפות אותו בעת קריאת הכתבה, ולכן חייב להגיב. זה גם מאד נוח להסתתר מאחורי מעטה האנונימיות של הטוקבק, שאינו דורש שום אינטראקציה עם כותב המאמר המקורי.
ברגע שחרור הכתבה, הכותב בעצם נתן את הסכמתו למבול התגובות שינחת עליו, ולמעשה הוא גם לא ממש צריך לקרוא אותן.
עד כאן נשמע הגיוני.

עכשיו דמיינו את הסיטואציה הבאה:
ניקח רץ, שיוצא לריצה ברחובות עירו, בשעות הבוקר המוקדמות או שעות הערב המאוחרות.
בניגוד לכותב המאמר אותו רץ לא ביקש לשגר תקשורת לעולם ובוודאי שלא לקבל עליה תגובות. הוא בסה"כ עוסק בענייניו ומנסה לקיים את מצוות תכנית האימונים שלו.
כנראה, שלמרות העובדה שרצים אינם תופעה נדירה במחוזותינו, הישראלי המצוי מוצא עצמו נפעם מהתופעה ברמה כזו ששוב אינו מסוגל להכיל את רגשותיו ותחושותיו, ובעוד הרץ חולף על פניו, הוא חש מחויב להגיב על התופעה.

וכמו השונות הרבה בין הטוקבקיסטים ברשת, כך גם ברחובות רעננה מגוון רחב של תגובות.
יש טוקבקיסטים ששולפים מהמותן, בשניה שהרץ חולף על פניהם, כמו חבורה של בחורות דתיות, שמוצאות לנכון לרדוף אחרי הרץ תוך קריאות התלהבות...
או חבורה של סטלנים באמצע ג'וינט שזקוקים לאימון חזרות (12 פעמים 300 מטר בעליה) בשביל לייצר את התגובה: "אחי... מה זה? כמה אתה רץ?" (לקח להם בערך 8 חזרות לחשוב על זה).
יש גם את ה "יותר מהר!" וה "הלו הלו, לאן אתה ממהר?" הבנאלים.
ועוד תגובות רבות וטובות.

בדומה ל ynet, גם פה הרץ כנראה לא יפסיק את האימון שלו בשביל להגיב על הטוקבק. יתכן שהוא אפילו רץ עם אוזניות ולא שמע, או שקלט שהתגובה מופנית אליו רק לאחר שהתרחק כבר מהמקום.

בניגוד לטוקבקטיסטים, יש קבוצה אחרת באוכלוסיה, של אנשים שלא ממש מודעים לסביבתם. הם הולכים להם לבד בחושך, מרוכזים בעולמם, וכשאותו רץ חולף על פניהם פולטים שאגת בהלה "אמא'לה!".
קיבינימאט! את בחורה צעירה שהולכת לבד בחושך. תסתכלי ימינה ושמאלה מדי פעם לראות מה קורה סביבך! אני לובש בגדים זוהרים - אפשר לראות אותי מקילומטר...
לרץ התמים נותר רק להביט לאחור בכדי לבדוק שלא נפחו את נשמתם כתוצאה מהמפגש.

טכניקה

כמו שאפשר לראות במערכת הבחירות הנוכחית, כל אדיוט יכול לרוץ.
אבל לרוץ יעיל, מהר ובלי להפצע - זו כבר אומנות.
לא נראה לי שנולדנו לרוץ.
אולי כן, אבל אלפי שנות אבולוציה, לימדו אותנו שאפשר להסתדר טוב מאד בלי זה.
רוב הסיכויים שמי שיתחיל ככה סתם לרוץ - הטכניקה האינטואיטיבית שלו תהיה לקויה, כזו שחושפת את הגוף שלו ליותר זעזועים, שמה אותו בסכנה גדולה מאד לפציעות, הופכת אותו לאיטי הרבה יותר, וגורמת לו להוציא הרבה יותר מדי אנרגיה מיותרת.
כמו בכל ענף, גם בריצה לטכניקה יש משקל משמעותי, ואחרי שהחלטתי להתמקד רק בריצה, מן הראוי להשקיע בטכניקה.
מני מאד בעניין של הטכניקה. ואחרי הפיאסקו של הריצה שלי בטריאתלון חיפה, זה היה הפוקוס בחודשיים האחרונים. כל שבוע אימוני טכניקה קבוצתיים, וגם בריצות העצמאיות שלי רצתי עם מטרונום בשביל להקפיד על מספר צעדים גבוה. התוצאות לא אחרו להגיע, ומהר מאד חל שיפור נראה לעין בטכניקה שלי. הכושר גם כן עלה בהדרגה, ולמרות שעוד לא התחלנו לעבוד על מהירות, ואני בכושר פחות טוב משנה שעברה, במירוץ אייל הצלחתי לעשות תוצאה טובה מאד והעליה של 2 ק"מ לקראת הסיום עברה בקלילות.

השיא הנוכחי היה בחצי מרתון עמק המעיינות בשישי האחרון.
לפני שנתיים הגעתי לתחרות הזו במטרה לשבור שיא אישי ולרדת את ה 1:40.
זה היה חודשיים אחרי שרועי נולד, אבל מבחינת כושר ריצה הייתי סה"כ בכושר טוב. טעות טקטית גרמה לי לפתוח מהר מדי (הסתכלתי ימינה ושמאלה וכולם היו כהים ממני...), מה שהביא אותי להתפרקות בעליה בק"מ ה 16 ומשם מאבק עד הסיום ב 1:44.
בשנה שעברה התחרות הגיעה בעיצומו של מחנה אימונים, ואחרי טיפוס בוקר של הגלבוע. בהחלט לא תנאים אופטימלים לשיא אישי, אבל בעזרת דרפטינג על אריאל הצלחתי לשפר ל 1:42.
השנה באתי מוכן. ידעתי שהמסלול ערמומי, עם ק"מ ספורים נגד הרוח, והעליה בתוך בית שאן, אבל הודות לתכנון מדוקדק וטכניקה מצוינת, הצלחתי לחצות את קו הסיום בפחות מ 1:39, ואם לא הייתי יודע יותר טוב הייתי יכול להשבע שהעליה של בית שאן היתה פחות תלולה השנה.

וכמו שאמר מני, זה עוד לפני שהתחלנו לעבוד על מהירות.

שירת הברבור

ההחלטה נפלה בשבוע שעבר.
זה התבשל כבר זמן מה, אבל היה צורך להחליט לפני כתיבת תכנית נובמבר.
באוקטובר היה לי קשה. עשיתי 90% מהאימונים בתכנית, זה עלה לי בזמן משפחה ובעייפות.
ואם זה לא היה מספיק, נתבקשתי לעבור למסגרת של 11 שעות עבודה בחודשיים הקרובים.
היה די ברור שאם באמצע השבוע אני כמעט ולא מבלה זמן עם המשפחה, אני לא מתכוון לוותר גם על שבת עם המשפחה, בשביל לצאת לרכוב.
על משהו צריך לוותר, ואחרי השנה שעברה שהמשפחה והעבודה היו בעדיפות שניה, עכשיו זה הזמן לתעדף נמוך את האימונים.
ואז נפלה ההחלטה. עוברים לריצה. מטרה חדשה - מרתון ת"א. יותר עומס נקודתי וחשיפה לפציעות, אבל הרבה פחות זמן ולוגיסטיקה.
מצחיק שבדיוק יצא שאני עובר לריצה כשאני בכושר שיא ברכיבה, ובכושר ירוד בריצה. אבל עד המרתון יש עוד הרבה זמן.

בשביל לסגור את פרק הרכיבה עד להודעה חדשה, עשיתי טסט וואטים במעבדת ה Power Training.
התוצאות היו מדהימות. ב 3 חודשים (12 שיעורים שמתוכם 2 טסטים):
הורדתי 3 ק"ג, והגדלתי את ההספק ב30 וואט. בגדול שיפור של 15% בהספק המוחלט, ו 19% ביחס וואט לק"ג.
מה שנקרא - לפרוש בשיא!
חייבים לפרגן - השיטה עובדת.

באווירת הטסטים, מני ביקש ממני לבצע בדיקת סף חומצת חלב. תוצאות הבדיקה מסייעות לתכנון תכנית האימונים.
מי שעבר בדיקת ארגומטריה זה די דומה, רק הרבה יותר ארוך ומעיק.

זה מתחיל בלגרד את החזה עם סקוץ' בשביל שהאלקטרודות ידבקו טוב לעור,
אחרי שחיברה אלי 10 אלקטרודות והלבישה אותי בגוזיית רשת צמודה עליתי על המסילה.
בניגוד לארגומטריה פה לא רוצים רק להגיע למאמץ מקסימלי (אל תדאגו, גם לשם נגיע),
בבדיקה הזו בונים פרופיל שלם של חומצת חלב ולכן היא ארוכה ומייגעת.
מתחילים בריצה איטית, ואחרי 4 דקות דוקרים את האצבע ולוקחים דגימת דם.
אח"כ מגבירים מעט את מהירות הריצה, ושוב אחרי 4 דקות לוקחים דם מהאצבע,
כך חוזרים על התהליך עד שסף החומצה בדם גבוה ממספר מסוים - אצלי זה לקח כ 30 דקות. משהו כמו 7 דגימות...
אחרי שהעינוי הזה מסתיים פרוטוקול הבדיקה משתנה ומנסים להגיע לדופק מקסימלי.
כל דקה מעלים את המהירות, ואם זה לא מספיק מתחילים גם להעלות שיפוע.
עוצרים כשהעלאת המאמץ לא מעלה את הדופק או כשהנבדק מבקש להפסיק.
הטכנאית הבהירה לי שאם לא אבקש ממנה לעצור "אני ממשיכה עד שאני הורגת אותך" - נשמע מבטיח...

כדי שלא יהיה משעמם, יש מסך טלויזיה מול המסילה. הטכנאית ראתה שגם העלאת המהירות וגם העלאת השיפוע לא שוברים אותי, ואז היא פנתה לשיטות שאני לא בטוח שמאושרות לשימוש אפילו במרתפי השב"כ. בדופק 175 פתאום הבחנתי שבמסך מולי התחיל הסרט ריקוד מושחת... תוך שניות הדופק קפץ ל 181 ונשברתי. מסילה ושיפוע זה טוב ויפה אבל ג'ניפר גריי ופטריק סווייזי זה כבר יותר מדי בשבילי.

בהמשך השבוע: ריצה, חדר כושר, ריצה, ריצה, ריצה, ריצה, מנוחה :)

נצחון הרוח

הכותרת מרמזת על מאבק הירואי בין גוף תשוש שרק רוצה לעצור ונפש חזקה שרוצה להמשיך ובסופו של דבר הרוח מנצחת ומושכת את הגיבור בכוחותיו האחרונים לקו הסיום.
אז זהו, שלא.
הרוח, היא רוח צפונית של כמה עשרות קמ"שים שנמדדה אתמול לאורך החוף בחיפה, והיא אכן ניצחה את הגוף. הגוף שלי.

למרות שאני עוסק בטריאתלונים כבר למעלה מ 4 שנים. טריאתלון חיפה היה רק הטריאתלון האולימפי השלישי שלי (למעשה הוא היה הרביעי, אבל את טריאתלון ת"א שהוא טריאתלון עם דרפטינג אני לא סופר).
באולימפי הראשון - עמק הירדן 2009 - שחיתי איום ונורא, רכבתי סביר, ורצתי לא רע. סיימתי ב 2:58.
באולימפי השני - גן שמואל 2011 - שחיתי מעולה, רכבתי איום ונורא, ורצתי טוב. סיימתי 2:46.
לחיפה אתמול הגעתי בכושר רכיבה  הטוב ביותר שלי עד כה, כושר שחיה סביר, וכושר ריצה נמוך.
תקוותי לתוצאה נמוגו כשגיליתי יומיים לפני התחרות שהוסיפו עוד 5 ק"מ ברכיבה, ועוד 1.2 בריצה (שעל המסלול התבררו כ 1.65...)
טסט 1000 מ' שחיה שעשיתי ביום שלישי העיד שהמצב טוב יותר ממה שחשבתי והגעתי לטריאתלון מעודד.
יצאתי מהמים מהר מאד, אחרי פחות מ 25 דקות.
הפעם השקעתי ושמתי גרביים בהחלפה אז שם אולי עקפו אותי כמה מתחרים.
יצאתי לרכיבה עם רוח גב חזקה. ידעתי שזה אומר רוח פנים בחזור אבל עובדים עם מה שיש, אז עבדתי חזק בהלוך (מני ביקש לעשות נגטיב ספליט - לא על המסלול הזה...). כנראה שעבדתי טוב כי במשך 30 דקות של רכיבה רק עקפתי מתחרים ואף אחד לא עקף אותי (אני רגיל לצאת מהר מהמים ואז להעקף ברכיבה). אח"כ עקפו אותי כמה מתחרי אולימפי אבל שמרתי אותם קרוב בטווח ראיה עד הסיבוב.
בסיבוב כצפוי רוח פנים, והמהירות ירדה אבל הצלחתי לשמור אותה מעל 30 קמ"ש. בשלב הזה גם הרגשתי את השרירים כואבים. 5 ק"מ לסיום רוח הפנים מתחזקת ואני יורד מהאירובר לדרופים בשביל לשמור על יציבות. המהירות יורדת דרסטית ומתקרבת ל 20 קמ"ש והתחת כואב מאד אבל אני ממשיך ללחוץ.
יורד מהאופניים ולא מרגיש את כפות הרגליים. 2 הישבנים כואבים וגם זוקפי הגב. התחושה חוזרת לכפות הרגליים תוך כמה צעדים ואני מתחיל לשייט בקצב 4:30. ההלוך בעליה והמהירות יורדת אט אט, כנראה שרכיבה נגד הרוח גם גבתה מחיר כי אין לי כוח להגביר. אני כבר מגיע לקצב 5:30... אני אומר לעצמי שלפחות החזור בירידה, אולי פה יהיה נגטיב ספליט (פחחחח). מסתובב סוף סוף ומקבל את כל הרוח לפנים. בשלב הזה רק רציתי שהריצה הזו תיגמר. לא היה לי כוח להלחם ברוח הזו. רק רציתי לסיים וללכת לישון. הריצה מתקרבת לעיתים לקצב 6:00 והיא לא מסתיימת. 11.65 ק"מ הגרמין מדד מהיציאה משטח ההחלפה עד לשער הסיום. במה חטאנו?! עוצר את השעון על 3:00:22. לא יהיה פה שיא אישי אבל בהתחשב במרחקים ובתנאים, אימון לא רע בכלל.
מקום 43 מתוך 111.
מקום 8 מתוך 19 בקטגוריה.
שחיה+החלפה - מקום 48
אופניים - מקום 36
ריצה + החלפה - מקום 46

יש על מה לעבוד.

אז מה היה לנו בספטמבר?

האירובר

בתאונה שעברתי ביוני נשברה לי משענת היד השמאלית של האירובר.

אם עצם הבריח באותו צד נשברה מעוצמת הנפילה, מה כבר אפשר לצפות מחתיכת פלסטיק?

בנוסף לא רכבתי בחוץ במשך 3 חודשים, וגם הצטרפתי לקבוצת רכיבת כביש וכל אילו היוו סיבה מספיק טובה לפרק את האירובר.

לראשונה מאז רכשתי את האופניים לפני שנה וחצי, ראיתי איך נראה מרכז הכידון. אני חייב לציין שאופני כביש נראים הרבה יותר טוב מבלי זוג הקרניים שתקועים במרכז הכידון.

בכל אופן חלק מהאירובר היה שבור אז לא היה טעם לחבר אותו.

לקראת טריאתלון גן שמואל התלבטתי רבות מה לעשות. מצד אחד נרשמתי למרחק הספרינט ואלה רק 20 ק"מ, אז כמה אירובר כבר יעזור לי, ומה הטעם להרכיב ואז לפרק שוב בשביל רכיבות הקבוצה? מצד שני מסלול התחרות הוא מסלול מישורי על כביש החוף והוא קלאסי לתנוחת נג"ש.

בינתיים עופר ורד התותח מצא לי בין החלפים שלו חתיכה בדיוק כמו זו שנשברה לי, ואז חשבתי לעצמי - נחבר את האירובר. מקסימום לא נשתמש בו.

ביום שישי שלפני התחרות חיברתי את האירובר. זה דרש גם החלפת כיסא (לכזה שיעשה חסד עם המבושים שלי, שכן בתנוחת נגש יושבים בקדמת האוכף על ה"אף") ולקחתי את האופניים לרכיבת נסיון.

זה היה ממש כמו לרכוב על אופניים. הרגשתי טבעי ובטוח על האירובר כאילו מעולם לא הורדתי אותו.

גן שמואל

בפעם הראשונה ששמעתי על טריאתלון גן שמואל היה לו שם של טריאתלון המאורגן באופן מופתי.

כנראה שאני הבאתי את הנאחס כי ב 3 שנים האחרונות אני משתתף בו ואני פשוט לא מצליח להבין את כל הפשלות שנעשות שם. לפני שנתיים בוטלה הרכיבה בגלל תיאום לקוי עם המשטרה והתחרות הפכה לסוג של "שחיה+ריצה". בשנה שעברה מרחק הרכיבה היה קצר בק"מ במסלול האולימפי ומרחק הריצה היה קצר ב 300 מטר.

השנה נשברו שיאים חדשים עם מרחק שחיה שערורייתי של 1000 מטר באולימפי (קצר בשליש מהאורך המתוכנן), ומשום מה מרחק ארוך יותר לשחיה בספרינט. בנוסף אני מדדתי 18 ק"מ ברכיבה (היו אמורים להיות 20).

אני אוהב להתחרות. טסטים במעבדה, בבריכה או באצטדיון זה נחמד. אבל בתחרויות מתקבלים המספרים האמיתיים. שם אפשר באמת לראות מה היכולות בתנאי אמת, ולא בתנאים סטריליים, וגם לראות מיקומים ביחס למשתתפים האחרים.

השנה הגעתי לתחרות בלי ציפיות גבוהות. סה"כ התאמנתי מעט מאד ב 4 החודשים שקדמו לה. הרבה עבודת חיזוק בחדר כושר. בשחיה - שחיתי פעם אחת בשבוע או בכלל לא. ברכיבה - אימון Power Training אחד בשבוע ורק 2 רכיבות נפח בחוץ בספטמבר. בריצה - אימון שבועי עם רצי רעננה.

למרות שבשנה שעברה עשיתי את המרחק האולימפי, זה נחמד להשוות מיקומים. 

ב 2011 סיימתי במקום 66 מתוך 110.

14 מתוך 23 בקבוצת הגיל.

שחיה - מקום 33

רכיבה - מקום 87

ריצה - מקום 58.

השנה התוצאות היו מאוזנות הרבה יותר, ושיקפו טוב מאד את האימונים שעשיתי. כנראה שאימוני ה Power Training ורקע הרכיבה שלי בשנה שעברה עשו את שלהם. בנוסף, בדרך חזרה דרומה על כביש החוף עם רוחות פנים חזקות שמחתי מאד על האירובר שעשה את העבודה וסידר לי אחלה תוצאת רכיבה:

מקום 28 מתוך 131

מקום 5 מתוך 24 בקבוצת הגיל

שחיה - מקום 42 

רכיבה - מקום 22!

ריצה - מקום 27

חשוב לציין שזמן השחיה כולל את זמן ההחלפה ומה שהיה מאד איטי היתה ההחלפה שאותה לא תרגלתי בכלל. 

אפשר גם לטעון שהשיפור במיקומים אינו שיפור אמיתי כיוון שהאוכלוסיה בספרינט שונה ומדובר בטריאתלטים מנוסים פחות, אך שיפור ברכיבה אכן נמדד, והוא כנראה המשפיע ביותר על הזמנים.

כמות המידע שניתן להסיק מתחרות אחת מאד מוגבלת, אבל ראיתי שטכניקת הריצה שלי מאד נפגמה ואיבדתי את היכולת לייצר מהירות. בנוסף טכניקת השחיה שלי גם כן נפגמה כתוצאה מהתאונה (בעיקר אורך התנועה), ומה שהיה התחום החזק ביותר שלי, הפך לחלש.

מתחילים להתאמן לישראמן

החלטתי שאם אני רוצה לנצל ביעילות את הזמן המועט שיש לי לאימונים כדאי שמישהו שמבין יתכנן אותו בשבילי. האלתורים האלה שאני עושה כבר 3 חודשים של אימון פה, אימון שם זה נחמד, אבל לא משהו שאפשר לבנות עליו לחצי איש ברזל.

פניתי למני המכונה מא-מני בבקשה שיכין אותי לחצי ישראמן. המטרה המוצהרת היתה "להתאמן פחות ולעשות תוצאה טובה יותר". מהר מאד מני הבהיר לי שאם אני רוצה לשפר את התוצאה אני לא אתאמן פחות, אבל הגישה שאני מגיע איתה השנה שונה משנה שעברה, והתוצאה והאימונים בעדיפות משנית לשאר הדברים בחיים (משפחה, עבודה).

אילת

ספטמבר הסתיים וירדנו לאילת לחופשה משפחתית. החלטתי לנצל את ההזדמנות ולקחת את האופניים, לתרגל קצת אימונים בזירת הפשע. המדהים באילת שלא משנה לאן פונים, תמיד יש רוח פנים.

לא זכרתי שבשנה שעברה בישראמן היה כל כך קשה לטפס את נטפים. כנראה שהייתי בכושר טוב יותר.

ואני לא בטוח מה היה קשה יותר, לטפס את נטפים, או לרדוף אחרי רועי בטיילת.

הילד קיבל נעליי NIKE מהסבים, ומתחיל להיות קשה לרדוף אחריו.

אנחנו שמים אותו בעגלה לא בגלל שהוא מתעייף מלרוץ, אלא בגלל שאנחנו מתעייפים מלרוץ.

בשבוע הבא טריאתלון חיפה, ועד אז אצטט את רועי בברכת "גמדים לשמחה".