מחסום ה 70

אף פעם לא הייתי שמן.
מצד שני, מגיל 13 בערך הייתי שמנמן.
מה זה שמנמן?
כשכולם משחקים כדורעף בים, אני משחק עם חולצה, ולא בגלל שאני חושש מקרינת UV.

שמנמן זה לא מושג מדעי. זה סטייט אוף מיינד.
זה מצב של מודעות ייתר למראה.
מודעות ייתר זה אף פעם לא טוב. זה פוגע בביצועים.
אם באימון שחייה אני עסוק בלהכניס את הבטן, או אפילו לחשוב על איך אני נראה, אז זו שניה שאני לא מקדיש לאימון, ותכלס זה בזבוז זמן. ולרוב זה יותר משניה.
מודעות ייתר פוגעת בנוכחות, ובשורה התחתונה פוגעת בהנאה.

כמו שאמרתי אני לא שמן.
אין במשקל שלי שום סיכון בריאותי.
בשיא שלי לפני 10 שנים הגעתי ל 81 ק"ג על 177 גובה.
אפילו ב BMI זה בגבול התחתון של עודף משקל.

אפילו פעמיים ב 10 השנים האחרונות הייתי די רזה ואולי אפילו רזה מדי.

אבל אף פעם לא הייתי חטוב.

אני לא צריך קוביות בבטן.

מצד שני, הייתי שמח מאד לוותר על הצמיגים.

שלא לדבר על שיפור המהירות בריצה ויכולת הטיפוס באופניים שיגיע אוטומטית עם השלת משקל.

בכל פעם שרציתי לרזות בחיים, זה לא היה מסובך.
הייתי כמה שבועות חותך במתוקים, מצמצם בפחמימות, והופ - משיל כמה קילוגרמים.
אבל, בכל אחת מהפעמים האלה - לא התאמנתי.
בשנה שעברה ניצלתי את הפציעה וחוסר האימונים בשביל להוריד 5 ק"ג. אבל איך שחזרתי להתאמן, חזר גם התיאבון המוגבר וישר העליתי אותם.
לפני שנתיים חזרתי מדרום אמריקה רזה לאחר חצי שנה ללא אימונים ושריפת הרבה קלוריות בטרקים. ושוב איך שהתחלתי להתאמן התיאבון התגבר והמשקל עלה.

בספטמבר אני מתכוון לחזור להתאמן עם תכנית אימונים מסודרת ועם מני המאמני, לקראת הישראמן בינואר.
כרגע אני משקיע את הזמן בחיזוקים ובניית בסיס.
מני אמר להקפיד לא לעלות במשקל, ואם אפשר - אפילו לרדת.
באמת בחודשים האחרונים תפחתי קצת.
החולצות התחילו "להתכווץ במייבש". אפילו קניתי סט חולצות במידה יותר גדולה.
הרבה שעות בעבודה מובילות לנשנושים וארוחות לא מסודרות, בנוסף העובדה שאני מתאמן יותר שעות מגבירה את הרעב שלי, וצריך להוסיף את החולשה המתמדת למתוקים.

לפני כמה שבועות החלטתי לעצור את הסחף.
שמתי סוף למתוקים והתחלתי להקפיד על מה שאני אוכל.
זה לא פשוט.
האתגר הוא לרזות בלי לפגוע בכושר.
להפחית מסת שומן ולא מסת שריר.
והאתגר היותר גדול הוא לעשות את זה בלי איש מקצוע, מטעמים כלכליים.

המחסום שאני מתמודד איתו כבר כמה חודשים הוא מחסום ה 70.
היום בבוקר לראשונה נפרץ המחסום והמשקל הציג 69.3.
והכושר, טפו טפו טפו, רק במגמת עליה. אני מתאמן באופן קבוע בין 6 ל 8 שעות בשבוע.
מני אמר שאם אני לא אזהר אני עלול להכנס לכושר.

אינשאללה.

יקיצה טבעית

עשרה לשש.

רגע, זה עשרה לשש או עשרה לחמש?

קשה לי עם שעון מחוגים על הבוקר...

בוא נראה, כיוונתי שעון ל 4:45, אני לא זוכר שקמתי לכבות אותו.

מצד שני מואר פה מדי בשביל שיהיה עשרה לחמש.

שיט! עשרה לשש.

אני צריך להיות באצטדיון עוד 10 דקות! לא יהיה, הלאה...

שיט! שיט! שיט!

זה לא היה רעיון טוב ללכת לישון אחרי 12.

מה עושים? אולי אני אקום עכשיו ואצא לרוץ מסביב לבית?

אבל בא לי אימון אצטדיון. אולי אני אלך מחר לאימון במקום השחיה.

אבל אז מתי אני אשחה?

אולי אני אלך בכל זאת למשחה בשישי?

לשחות עם מדוזות ועוד לשלם על זה כסף? לא נראה לי...

יום שישי אני רץ.

אז אולי אני ארוץ היום בערב? לא, אני כנראה צריך להשאר עד מאוחר בעבודה.

אז אולי בכל זאת נקום לרוץ עכשיו?

אין לי כוח לחשוב. 

אני חוזר לישון.

חוקים

אני לא מצטיין במידתיות.
אצלי זה בדרך כלל הכל או כלום.
בארוחות חג (כגון שבועות שעבר עלינו לטובה) אני לא יכול לאכול קינוח אחד. צריך לטעום מהכל, ולקחת מנה שניה ממה שהיה טעים במיוחד.
מתוקים זה הפיטפול שלי. לא הייתי אומר שאני בן אדם שאוכל הרבה, אבל כשזה מגיע למתוקים - אני לא יודע מידתיות מהי.
ולכן, כשאני מחליט שצריך להוריד קצת במשקל - אני פשוט מוציא את המתוקים מהתפריט.
אסור מתוקים. בלי יוצא מן הכלל.
כי אם אני אתחיל עם זה, זה לא יגמר.
ואז זה קל - יש חוק "בלי מתוקים", ולא עוברים עליו. בשום מקרה.

אותו דבר עם האימונים.
כשיש תכנית ומאמן אז זה קל: פשוט עושים מה שכתוב בתכנית. (הצורך להסביר למאמן שלא עשיתי את האימון, מונע ממני בכלל לשקול את האופציה לוותר על האימון).
אבל היום, בהעדר תכנית מסודרת ומטרה בטווח הנראה לעין, אני מחליט שאני מוותר על אימונים כראות עיני.
רק צריך סיבה, ולמצוא סיבות זה הכי קל בעולם: נשארתי עד מאוחר בעבודה, רועי קם בלילה, שכחתי את משקפי השמש בעבודה, חסר לי בקבוק לאיזוטוני (לא צוחק, כל אחד מהם הוא סיבה לגיטימית כשאני קם ב 5 ורק רוצה לחזור לישון).
ואז אני יכול למצוא את עצמי כמעט שבועיים בלי להתאמן, ואח"כ החזרה לאימונים היא לא פשוטה.

ביום יום, ברגע נתון של אי צלילות מחשבתית ב 5 בבוקר עוד לפני הקפה, אני לא רואה את המטרה ארוכת הטווח של להיות בכושר, לשמור על הבריאות. אני גם לא חושב על זה שאח"כ אני אצטער על כך שלא הלכתי לאימון. שיקול הדעת שלי לא בשיאו, וכמו עם המתוקים - אני צריך חוק שיגן עלי. בלי לשאול שאלות פשוט לעשות.
לכן הומצא "חוק ה 5".
אני צריך לבצע לפחות 5 אימונים בשבוע, כל שבוע.
זה לא חייב להיות בקשר ישיר לטריאתלון, אבל זה חייב להיות פעילות ספורטיבית כלשהי (גם פילטיס נחשב). בחג שבועות, כשלא היו אימונים - שיחקתי טניס.
יש שיאמרו שזה מעט, ויש שיאמרו שזה הרבה. בכל מקרה 5 אימונים זה מה שהגדרתי לעצמי בשביל לשמר כושר סביר בתקופה הקרובה.

האמת, זה לא היה פשוט, והיו הרבה סיבות להבריז מאימונים גם השבוע (במיוחד אתמול מאימון רכיבה של 3 שעות).
אבל בזכות החוק החדש, אני כבר שבועיים מתאמן 5 אימונים בשבוע.

כשיש חוקים, הכל הרבה יותר פשוט.

בסוף השבוע הקרוב אין אימוני קבוצה, בעקבות מחנה אימונים, נצטרך להיות יצירתיים ולהמציא אימונים חלופיים.

רעיונות?

תשתדל לסיים בלי להפצע

זה מה שהיה לאשתי להגיד כשאמרתי לה שאני נרשם לטריאתלון ת"א.
תכלס היא צודקת.
את הטריאתלון האחרון שלי לפני חודש סיימתי עם נקע (והרגל עוד לא חזרה לתפקוד מלא)
את המרתון הראשון לפני 3 שנים סיימתי עם דלקת ב ITB.
באימונים למרתון השני נקעתי את הרגל פעמיים ובסופו של דבר רצתי עם נקע.
ובשנה שעברה הייתי מושבת מכל פעילות פרט לשחיה בגלל כאבי גב.

אין חוכמות - מי שמגיע לתחרות בכושר ירוד גדלים הסיכויים שיפצע.
ותחרות כמו טריאתלון ת"א שיש בה דרפטינג ברכיבה, ומספר גבוה של משתתפים רק מגדילה את הסיכויים לפציעה.
במיוחד עם חוסר הבטחון שיש לי בסיבובים מאז הנפילה לפני חודשיים...

אני מתאמן מעט מאד בשבועות האחרונים.
אתמול תכננתי לרוץ 16 ק"מ. אחרי 5 כבר הייתי בדרך חזרה.
יש לי הרבה תירוצים, ואפילו טובים. אבל תירוצים טובים לא שווה תוצאות.

למרות שאני צריך לעשות לפחות 3 טריאתלונים השנה בשביל להחזיר את עלות התשלום לאיגוד, עדיף להכיר בעובדות ולהבין שאני לא מוכן לתחרות הזאת. ולעשות אותה רק בשביל להגיד שעשיתי עוד תחרות, או בשביל חולצה (אפילו שהיא חולצת דריי פיט) - יהיה לא חכם.

עדיף להשקיע את הזמן בבניית בסיס הדרגתית לקראת המטרה האמיתית - חצי ישראמן בינואר.
יהיו עוד מספיק תחרויות.
עדיף להגיע אליהן מוכן.

מתפלסף - אזהרה: פוסט חפירה!

באנגלית הכל פשוט.

יש i run ויש i am a runner

בעברית יש בעיה. השפה קצת ענייה. שני הביטויים למעלה מתורגמים ל"אני רץ".

המילה "רץ" מתפקדת גם כפועל וגם כשם עצם.

ולכן יש בעיה למצוא תרגום חד ערכי ל runner.

אנשים משתמשים ב"אצן".

התרגום הזה חלקי בלבד. אצן זה sprinter.

אצן הוא מי שמבצע מאוצים (תאמינו לי המילה הזאת קיימת, ומי שלא מאמין לי שיקרא את התרגום העברי הנוראי של "זן ואמנות אחזקת האופנוע"), וזה מגיע מהמילה תאוצה.

תאוצה היא הגברה של המהירות, משהו שקיים בעיקר בריצות קצרות - ספרינטים.

אצן הוא תרגום מעולה ל sprinter, אבל לא מתאים ל runner הכללי.

אם אותו רץ עושה גם מרתונים אז אפשר לקרוא לו "מרתוניסט". את המילה הזאת, ספק אם האקדמיה ללשון הכניסה לשפה העברית, אבל השימוש בה נפוץ ומתאים למקור marathoner.

אבל שוב - ההגדרה מכסה פלח מעולם הרצים, ולא מתאימה ל runner.

כשאני משתתף באירועי ריצה של 10 ק"מ, חברים (לא חשוב שמות) שואלים אותי איך היה המרתון?

אני יודע שיש אנשים שבשבילם אין הבדל בין ריצת 10 ק"מ למרתון - אלה 2 דברים שהם לא מסוגלים לדמיין את עצמם עושים. ועדיין ההבדל הוא עצום, ואני תמיד מתעצבן מתקן ומסביר (לרוב זה לא באמת עוזר).

אז חזרנו לסוגיה הבעייתית שלנו. ובהעדר פתרון, אני חושב שהשימוש המתאים הוא פשוט רץ, או מישהו שרץ (כדי שיהיה ברור שהפעולה לא מתבצעת עכשיו אלא באופן כללי).

כמו שאמרתי האנגלית עשירה יותר. באנגלית יש גם מושג של jogging ו jogger שאין להם אח ורע בעברית. כאן יתכן והפער הוא תרבותי.

במירוצים בארץ אנשים לא באים בשביל לרוץ - הם באים בשביל לעשות תוצאה. להיות ג'וגר או מישהו שרץ לאט ולהנאה נחשב נחות. באירופה החציון במרתונים עומד על 4:30-5:00 שעות. זמן הגג בהתאם: 7 שעות ולפעמים יותר. במרתון טבריה החציון יותר קרוב ל 3:30, וזמן הגג לרוב פחות מ 6 שעות. אבל זו סטיה מהנושא.

הריצה היא רק קצה הקרחון. כשמגיעים לסוגיית הטריאתלון נפתח עולם חדש של יצירתיות.

שוב, באנגלית זה פשוט:

יש triathlon ויש triathlete.

תאמינו או לא - דווקא פה העברית עשתה את העבודה:

טריאתלון (למרות שיש מקומות שמתעקשים לכתוב "תריאטלון" - עוד נחזור לזה), וטריאתלט (כן, לא חייבים הרבה יצירתיות בשביל לתרגם).

לעומת זאת אנשים מתעקשים לא להשתמש במונחים הפשוטים.

בתקשורת אני שומע לא אחת את המושג "טריאתלוניסט" (שנגזר כנראה ממרתוניסט), שזה לא מדויק אבל אני מוכן להבליג. לעומת זאת, לא מזמן קראתי כתבה בה הופיע המושג: "רץ הטריאתלון"!!!

טריאתלון זה ענף שמורכב משחיה, רכיבה וריצה.

להגיד "רץ טריאתלון" זה כמו להגיד "אופה ארוחה" (אם בארוחה יש כמה מנות וגם קינוח שאופים אותו), ולמה "רץ הטריאתלון" למה לא "שחיין הטריאתלון" או "רוכב הטריאתלון"? מבחינת זמנים ומרחקים - דווקא הרכיבה היא החלק העיקרי בטריאתלון? חומר למחשבה.

ובואו נחזור לתריאטלון.

המילה במקור triathlon היא שילוב של 2: three המקוצר ל tri ו athletics המקוצר ל athlon.

שילוב של 3 ענפי אתלטיקה (אם כי רק אחד מהם הוא ענף של אתלטיקה אבל לשם לא נלך).

אתלטיקה אין ספק שלא כותבים אטלתיקה ולכן athlon נכתב אתלון בעברית.

לגבי tri, פשוט יותר מתאים לי בעיניים טרי, ואני בטוח שיש הסבר למה, אבל אני מניח שהתחום פרוץ וניתן לשים מה שרוצים.

שורה תחתונה:

לחברי שרוצים לתאר בעצרת שם עצם מה אני עושה בזמני הפנוי, עומדים לרשותכם המושגים הבאים:

רץ

מרתוניסט

טריאתלט

לשימוש בכינוי אחר, יש להפנות בקשה רשמית ב 3 העתקים.

בדקתי את כוח המשיכה... הוא עובד

לטריאתלון עמק הירדן, הטריאתלון הראשון של העונה, היו הרבה סיבות לא להגיע:
1. כושר ירוד שנבע ממיעוט אימונים בחודשים האחרונים.
מיעוט האימונים נבע ממספר סיבות:
הראשונה - שינוי בסדר העדיפויות שלי עם הצטרפותו של רועי הגוזל למשפחה.
השניה - מכת פציעות בחודשים האחרונים שקטעה כל רצף אימונים שכבר הצלחתי לייצר.
זה התחיל בכאבי גב בסוף פברואר שהשביתו אותי לבערך שבועיים, ונעלמו לאחר הרבה חיזוקים ומתיחות, ונמשך בנפילה מהאופניים החדשים לפני חודש, מה שהותיר אותי עם צלקת בסנטר, שן קדמית משופצת, רגישות בפרק כף יד שמאל והשבית אותי מרכיבה למשך 3 שבועות.

מה זה מושון, לא סידרת שן חדש?

2. בנוסף לכושר הירוד שהייתי בו, התאריך של התחרות לא בא לי כל כך טוב.
באותה שבת חלה שבת חתן של גיסי לעתיד (שאני הצלחתי לקבל ממנה פטור) אבל נעמה ורועי לא יכלו לבוא איתי לתחרות.
מה גם שביום חמישי בלילה חלה מסיבת הרווקים שממנה חזרתי הביתה ב 5 בבוקר. לא פעילות אידיאלית 2 לילות שלפני תחרות.

3. חברי לטריו אינם משתתפים - שטיינברג פיתח דלקת גרון (לדעתי הוא פשוט מחריש את האופניים החדשים ומתכנן לחשוף אותם רק בפרנקפורט), ורמבו כבר לא מתאמן מאז הישראמן.

4. מזג האוויר - גם יום לפני התחרות עוד התלבטתי אם לנסוע, לאור תחזיות מזג האויר הקודרות. הנפילה מהאופנים קרתה בהחלקה על כביש רטוב, ועדיין לא החזרתי את הבטחון ברכיבה באופן מלא. לא מתאים להפצע 3 ימים לפני החתונה, ושבוע לפני טיסה לרומא.

למרות כל אלה, הרבה זמן לא התחריתי (לא השתתפתי בטריאתלון כמעט שנתיים), ומאד רציתי לעשות תחרות אז הפשרה בהתאם לסיבות שלמעלה היתה לעשות ספרינט. זו תחרות שאני לא צריך להיות בכושר גבוה בשבילה, וגם בגלל הזינוק המאוחר אני יכול להגיע בבוקר מהבית ולא צריך לישון ליד הכנרת.

לבסוף הוחלט - ניסע ונעשה תחרות בשביל הכיף.

בוקר התחרות
קמתי ב 4:30 וב 5:45 כבר הייתי בדרך.
הגעתי תוך פחות משעה וחצי לכנרת והתארגנתי בכיף.
חימום קצר בשטח ההחלפה, וחימום רטוב בביצה העכורה שנקראת הכנרת.
טוב שהשארתי את החליפת שחיה באוטו כי לא היה קר כל כך והזמן שהחליפה היתה תורמת לי היה פחות מהזמן שהיה לוקח לי לצאת ממנה.

9:05 - זינוק.
לא השחיה הכי טובה שלי אבל גם לא רע. יצאתי מהמים אחרי 16 דקות ואחרי 20 כבר הייתי על האופניים.
כבר מתחילת הרכיבה שמעתי קליקים מהגלגל האחורי. כנראה שאחד הסנסורים לא ישב טוב. קיבלתי החלטה לא לעצור ולהמשיך ככה. הבעיה היתה שהגרמין קצת התחרפן בגלל זה ולא היה לי מושג כל הרכיבה מה המהירות והקדנס שלי, וגם הוא החליט כל כמה שניות לעצור בגלל שלא הצליח לזהות את הסנסור (מה שגרם לכך שלא היה לי מושג מה הזמן האמיתי שלי).
בערך ק"מ אחרי הסיבוב של הרכיבה התחיל מבול מלווה ברוחות עזות.
הסערה (שנמשכה עד סיום הרכיבה) גרמה לי להאט (גם מחוסר בטחון וגם בגלל רכיבה נגד הרוח) עד כדי כך שהחצי השני היה איטי בדקה וחצי לעומת החצי הראשון.
עדיין למרות שלא היה לי מושג אמיתי, היתה לי תחושה שנתתי רכיבה טובה (המטרה ההתחלתית שלי היתה יותר מ 30 קמ"ש). בסה"כ רכבתי 20 ק"מ ב 37:42 - כמעט 32 קמ"ש.
החלפה מהירה ויציאה לריצה.
מזג האויר הקודר שהפריע לרכיבה דווקא תרם לריצה ורצתי ריצה קלילה ומהירה בקצב ממוצע 4:32.

20 מטר לפני שטיח הסיום, כבר אחרי שהכרוז הכריז בשמי, בחוסר שימת לב גורלי דרכתי באיזה בור, סובבתי את קרסול ימין והשתטחתי על הקרקע. קמתי מהר ורצתי לסיום אבל אחרי כל כך הרבה פעמים בעבר, היה לי ברור - נקע.

המצלמה הצליחה לתעד את ההשטתחות

עשיתי מתיחות, לקחתי את האופניים ודידיתי בזריזות לרכב והביתה בשביל לשים קרח כמה שיותר מהר. אפילו לא עצרתי לבדוק את לוח התוצאות, ולא היה לי מושג כמה עשיתי, כי השעון כאמור עצר מלכת מספר פעמים ברכיבה.

בדיעבד מסתבר שסיימתי ב 1:21:43. רביעי מתוך 17 בקבוצת הגיל (55 שניות מהר יותר היה פודיום), ו 21 מתוך 107 כללי.
אחת התחרויות הטובות יותר שלי. (בפעם האחרונה שעשיתי ספרינט בקיסריה ב 2008 סיימתי ב 1:31:20 ושם היתה החלפה קצרה בהרבה יותר).
רק קצת חבל על אקורד הסיום הצורם.

בחודש וחצי האחרונים היו לי 2 מפגשים מקרוב עם הקרקע.
עכשיו שוידאתי שכוח המשיכה עובד, אני יכול להפסיק לבדוק אותו.

ובינתיים בין סנפרוסט תירס קפוא לאדממה מתכנן את התחרות הבאה בעוד 3 שבועות ומקווה שאוכל לרקוד בחתונה ביום שלישי...