לנקות את החרא

האני מאמין שלי לגבי הורות עדיין בבניה. סה"כ יש לי פחות מ 6 שנות נסיון.

חלק מהענין בהורות זה שלומדים תוך כדי הנסיון, וכנראה שהדרך לגישה הורית מגובשת עוברת בלא מעט טעויות, ועד שאני אלמד איך לעשות את זה נכון הם כבר יהיו גדולים.

דבר אחד שגיבשתי לעצמי כנקודת מוצא הוא שכנראה לפחות 70-80% מאיך שהילדים מתנהגים הוא תוצר של איך שאני מתנהג בסביבתם. ההבנה הזו די מלחיצה. זו חתיכת אחריות. לחשוב שכל פשלה שלי תשפיע עליהם בכזו רמה. מה שעוזר לי להתמודד עם הנטל היא ההבנה שמה שאני לא אעשה, כנראה שבגיל 20 הם יאשימו אותי בכל מה שדפוק בחיים שלהם, אז באמת כל מה שנשאר הוא לעשות את הכי טוב שלי, ולתת להם להתמודד עם השאר.

כלל אחד לגבי גידול ילדים, שקראתי עליו, למדתי אותו ואפילו ניסיתי אותו בהצלחה רבה הוא הכלל הבא:

אם הילד עשה משהו טוב - תעודד ותשבח אותו, אל תפסיק לחפור לו על זה יום ולילה.

אם הילד פישל - שחרר. הוא יודע שהוא פישל. הוא לא צריך לקבל את החפירה גם ממך.

בחלק הראשון אני ממש עושה חיל. על הדברים הכי קטנים הילדים שלי מקבלים עידוד מפה ועד להודעה חדשה. בחלק השני עוד יש לי הרבה מה להשתפר.

והנה מקרה שקרה לפני חודש. שלא תגידו שאני משתף רק בהצלחות. קבלו את כל החרא שלי. תרתי משמע ובלי פילטרים.

היינו בגינה ורועי היה צריך קקי. עד שחזרנו הביתה ברח לו טיפה בתחתונים. הוא התישב בשירותים אבל לא יצא לו.

טוב, אמבטיה.

הוא ישב באמבטיה ושיחק. אני הייתי בסלון.

-"קקי! קקי!" (צעקה מהאמבטיה)

-"קום תעשה" (התשובה מהסלון)

אחרי 20 שניות

-"קקי!" (צעקה מהאמבטיה)

רק שתבינו, מדובר בילד בן 5.5 והאסלה נמצאת 10 ס"מ מהאמבטיה.

-"רועי צא מהאמבטיה ולך תעשה"

אחרי בערך דקה קריאה נוספת.

אני מגיע לאמבטיה ומוצא את הילד על האסלה, אבל בדרך הוא השאיר וואחד גוש על השטיח.

אם יש משהו שמטריף אותי, זה לנקות חרא.

הייתי ממש בסדר לגבי התחתונים מקודם. מסכן התאפק מהגינה, אבל לנקות את השטיח זה חתיכת פרוייקט, וגם קיבינימט 3 דקות אתה יודע שאתה צריך, תרים את התחת שלך מהאמבטיה ותשב בשירותים. מה אתה קורא לי?!?

-"אבל למה? אם יש לך קקי למה אתה קורא לי במקום לקום ולעשות?"

-אין תגובה.

אני חושב שחזרתי על המשפט הזה כמה פעמים בניסוחים שונים כדי לוודא שהמסר נקלט.

המסר לא נקלט. אני לא יודע אם זה ייחודי לילד שלי או שזה ככה אצל כל הילדים אבל שהוא חש בחפירה מגיעה אוזניו נאטמות והוא פשוט מתכנס בעצמו ובוהה בי בחוסר תגובה. זה רק מצדיק את התיאוריה. אין טעם לחפור, אבל זה היה חזק ממני.

בצורה מאד טכנית ניקיתי אותו והעברתי אותו בעצבים לנעמה לניגוב, והמשכתי לנהום לעצמי באמבטיה תוך כדי ניקוי השטיח.

למרות שהיו לי כמה דקות טובות להרגע, ולמרות שאני יודע טוב את התיאוריה, לא הצלחתי לשחרר. לא הצלחתי להתנתק רגשית. 

נעמה ביקשה שאני אגש אליו לדבר איתו. הוא חושב שאני כועס עליו. לא כעסתי עליו. הייתי מתוסכל. אני שונא לנקות חרא. ועכשיו גם הייתי מתוסכל מאיך שהגבתי.

אז ניגשתי ואמרתי שאני לא כועס עליו, וזה בסדר שבורח לפעמים, וכעסתי כי אני פשוט שונא לנקות קקי.

אבל פשוט לא הצלחתי לשחרר והייתי חייב להוסיף את המשפט המחנך של "ואם אתה מרגיש שיש לך אתה לא צריך לקרוא לי, אתה יכול פשוט לקום ולעשות".

אה, כי הוא לא יודע את זה...

מסכן הילד. לא מרגיש מספיק חרא עם עצמו, היה צריך לשמוע ממני עוד 5 פעמים בערב הזה שהוא פישל.

לנקות את החרא מהשטיח היה החלק הקל.

לנקות את היחסים איתו זה החלק המורכב יותר.

חבל שאני לא יכול להציץ לעולם הפנימי שלו, לראות איך הדימוי העצמי שלו נבנה, וכמה ממנו הרסתי באותו ערב. אני בהחלט מקווה שלאורך זמן אני מנקה יותר ממה שאני מלכלך... 

בתיה עוזיאל קופצת לבקר

למרות שהפוסט הזה מתבשל אצלי בראש כבר כמה שבועות, יוצא שהוא מתפרסם בדיוק בין חג החירות ליום העצמאות. שני המושגים האלה מתחברים לי מאד עם הישענות עצמית. היכולת לעשות דברים בעצמך, עם תלות מינימלית עד אפסית בשירותים בתשלום.

למרות שאני כבר כמעט פעמיים מהגיל המוגדר בחוק לבגיר, יש די הרבה דברים שאני לא עושה בעצמי (בין אם מטעמי נוחות ובין עם מטעמי מסוגלות). לדוגמא, כשמכשיר חשמלי גדול, גם פשוט, כמכונת כביסה מתקלקל - אני מזמין טכנאי, ולא מתקן אותו בעצמי (אם מישהו חושב שזה ביג דיל אני מכיר כמה אנשים שמתקנים לעצמם את מכשירי החשמל הביתיים).

ועדיין ב 18 השנים האחרונות כן הצלחתי לרכוש לא מעט יכולות שמעלות את תחושת המסוגלות והעצמאות שלי. אני יודע לבשל, לכבס, לגהץ, להחליף גלגל, לעשות תיקוני צבע, קידוחים ותליות, תיקוני אינסטלציה פשוטים, לתפור (ואפילו עם גבס).

רבות מהיכולות האלה (כמו למשל אינסטלציה) למדתי אחרי שהזמנתי בעל מקצוע וראיתי מה הוא עושה, ועם כל תקלה וצורך שעולה לי בחיי היום יום אני לומד וצובר עוד יכולות. אני תמיד שמח על ההזדמנות לנסות לרכוש יכולת חדשה, אם אין בזה סיכון ואם יש לי זמן לזה.

ולפעמים באמת אין לי זמן, ואני מעדיף לעשות outsourcing לבעל מקצוע שכנראה יעשה עבודה יותר טובה ממני. למשל כשאני צריך תיקונים במכנסיים - להצר, לתפור חורים, וכו. יש תופרת במורד הרחוב והיא עושה עבודה הרבה יותר טובה ממני (מה גם שלעבוד עם מכונת תפירה עוד לא למדתי). וכך, לפני כחודש נכנסתי אליה למסור לתיקון מכנס עם קרע. בעודי ממתין בתור נכנס אדם עם מה שנראה כמו כרית של כיסא וביקש לרכוש בד כדי לקחת ולרפד מחדש את הכרית.

הגלגלים במוחי התחילו לקדוח.

כשעברתי לגור עם נעמה, אי שם ב 2004, ירשנו מחמותי רביעיית כסאות שאז רופדו מחדש בשבילנו בסוג של ורוד כהה (תסלחו לי על התיאור המשעמם בטח אשתי היתה יודעת לתאר את זה בצורה יותר אומנותית אבל אני רואה רק 32 צבעים אז זה מה יש). לפני 3 שנים רכשנו שולחן אוכל ואיתו רביעיית כסאות מרופדים בבד דמוי עור בצבע שמנת. החזרנו את אחד מהורודים וכבר מאז תכננו ורצינו לרפד את 3 הכסאות הנותרים, שהיו כבר בעיקר בצבע "ורוד מוכתם", בריפוד דומה מטעמי אחידות. ואז נולד איתי ודעתנו הוסחה למשך כ 3 שנים... 

3 השנים האלה עם עוד ילד בבית העבירו את הכסאות ל "מוכתם פלוס" והעובדה שעמדנו לארח סדר פסח ל 15 אורחים בביתנו הוסיפה על המוטיבציה.

כשבאתי לאסוף את המכנס מהתיקון הבאתי איתי את אחת הכריות של הכסאות ובררתי עם התופרת עלויות של ריפוד.

כמות הבד שנדרשה לריפוד עלתה 30 ש"ח, והתופרת ניסתה לשכנע אותי שמדובר בעבודה פשוטה ושאוכל לעשות אותה בעזרת אקדח סיכות ומספריים, וחבל שהיא תעשה את זה בעצמה כי זה יעלה 55 ש"ח לכרית.

אז קניתי את הבד והלכתי לגשש למי ממכרי יש אקדח סיכות. כשלא מצאתי אקדח להשאלה בדקתי בטמבוריה הקרובה ונחרדתי לגלות שאקדח עולה 90! שח. בשביל 3 כריות, זה כבר עסק לא משתלם. כבר עדיף לי לשלם לה 165 ש"ח ולחסוך את הזמן שלי, וגם כנראה שהיא תעשה עבודה יותר טובה. המשכתי לחשוב על זה עוד כשבוע וכשראיתי שאני לא מתפנה לעניין, חזרתי לתופרת והשארתי את הכריות אצלה.

אחרי כמה ימים חזרתי לקחת את הכריות וגיליתי שהיא "שכחה" לעבוד עליהם. מראש נראה לי שהיא לא היתה בעניין, ובינתיים הצלחתי להשיג אקדח סיכות מחברי לעבודה ויטלי - האיש שיש לו ציוד להכל, אז לקחתי חזרה את הכריות ואמרתי שאנסה בכל זאת בעצמי (אני יכול להשבע שהיא שמחה שלא תצטרך להתמודד עם הענין).

באקדח של ויטלי היו מעט מאד סיכות, ומסתבר שסיכות לאקדח לא מוכרים בקרביץ...

לאחר ביקור בכמה חנויות כלי עבודה מצאתי סוף סוף סיכות מתאימות, אך באופן מפתיע הן נמכרות רק באריזות של 1250! סיכות ולא פחות, ואריזה כזו עולה 44 ש"ח. מה אני אמור לעשות עם כל כך הרבה סיכות? יאללה. הלכתי על זה, ניתן את ה 1175 סיכות שישארו לויטלי בתור דמי שכירות :)

וכך שכב הציוד עוד כשבוע בבית עד ליום חמישי בערב שלפני ליל הסדר. מיד כשהשכבתי את הילדים לישון ניגשתי למשימה. גזרתי את הבד, והתחלתי להדק עם הסיכות. האקדח סיכות היה קצת ישן וחבוט אז רוב הזמן היה נדרש גם קצת שימוש בפטיש. 

אחרי כשעה וחצי של עבודה הכסאות היו מוכנים

חבל שלא מצאתי תמונה של הלפני...

כמו חדש לא?

לא חשוב שמאחורה זה נראה כמו עבודה של חובבן...

מה אני אגיד לכם? סיפוק. בכלל לא בגלל הכסף שחסכתי, בעיקר בגלל המיומנות החדשה שרכשתי. 

יום עצמאות שמח!

הורה בינוני וסביר

רוב הזמן אני תופס מעצמי הורה בינוני מינוס, במיוחד בחודשים האחרונים שמאד קשה לי עם רועי.

אבל מדי פעם מתפלק לי איזה פוקס של הורות מוצלחת.

ביום שישי עשינו ארוחת ערב משפחתית (אל תתלהבו זה מאד חריג אצלנו), ולא רק שאכלנו ביחד שזה כבר היה הישג, הצעתי שכל אחד יגיד משהו שהוא מודה עליו, והתחלתי בלהודות לנעמה על הארוחה שהיא בשלה, וכשהגיע תורו של רועי הוא אמר לנו "תודה שהבאתם לי את איתי שאני לא אהיה לבד".

כמעט בכיתי.

הוא כמעט כל יום מציק לו, אבל אם זה מה שהוא אומר עליו תודה אז כנראה שבכל זאת עשינו משהו נכון.

מה זה חכם חנוכה, כבודו שכח לברך?

ביום ראשון אחה"צ הייתי לבד עם הילדים.

רועי בנה מצודת כריות ולא אישר לאיתי להכנס עד שהוא לא ישלם לו (קפיטליזם הולך אצלנו חזק).

איתי כמובן בכה, ואני ניסיתי מאד לא להתערב ולהמשיך לרחוץ כלים.

בשלב מסוים מצאתי איזה מטבע של 10 אגורות ונתתי לאיתי, ואז רועי העלה את התעריף ל 3 מטבעות.

אסקלציה חדשה בבכי ואני חוזר לכלים.

אחרי כמה דקות איתי נרגע ובכה בגלל משהו אחר, ופתאום זה נראה לי זמן טוב לשבח את רועי.

סיפרתי לו כמה התרגשתי ממה שהוא אמר בארוחה ביום שישי, וכמה זה שימח אותי וכמה אני גאה בו, וחזרתי לכלים.

לא עברה דקה ורועי אמר לאיתי שהוא יכול להמיר את ה 3 מטבעות בכרטיס, ואח"כ גם עזר לאיתי לחפש כרטיס, והכניס אותו למצודה.

מיד עודדתי אותו ואמרתי לו כמה אני גאה בו וכמה הוא אח טוב.

לא חשוב שאחרי חצי שעה הוא שוב הציק לאיתי ועצבן אותו...

את הקטע הזה של העידוד למדנו בהדרכת הורים ואני בכל הזדמנות מפמפם את זה לרועי, אבל אף פעם לא ראיתי אימפקט ישיר של זה על ההתנהגות כמו עכשיו. הופתעתי.

היום בבוקר הלכתי עם הילדים לגן של רועי. איתי היה במוד בכייני מהבוקר, ואני הייתי במוד חסר סבלנות.

הוא החליט שהוא לא רוצה את המוצץ וזרק אותו על החול בגינה. "רוצה מוצץ אחר" הסברתי לו שאין לי עוד מוצץ, ושכדאי שהוא ירים את המוצץ הזה אחרת מישהו יקח לו אותו והמשכתי להתקדם לכיוון הגן. רועי בשלב הזה כבר חיכה בשער של הגן ואיתי השתרך בבכי ואי רצון אחרי. כשהגעתי לרועי הוא היה מוטרד מהבכי של איתי והחליט שהוא הולך להביא לו את המוצץ. לא האקט החינוכי שאני הייתי בוחר לאיתי וזה גם לא הרגיע אותו. רק פתי בר מהגננת הפסיק את הסירנה (שוב לא האקט החינוכי שהייתי בוחר). 

אבל שוב התמלאתי נחת וגאווה על רועי כאח דואג (וגם ישר שיבחתי אותו).

עוד לא כתבתי סיכום מסודר להדרכת הורים שהסתיימה כבר לפני חודשיים אבל אני חושב ששם פחות או יותר הגדרתי לעצמי מה התפקיד שלי בתור הורה. לתת לילדים כלים להתמודד עם החיים כמה שיותר טוב, ואם אפשר על הדרך לא להרוס את היחסים איתם.

רוב הזמן אני מרגיש אני לא משהו בשני הדברים האלה, אבל לפחות בקטע של לדאוג אחד לשני נראה לי שאני בכיוון הנכון.

זמן סיכומים

זהו זה. נגמר ה Open. ענן המגנזיום התפזר. השרירים שלי כבר לא תפוסים והקרעים בעור הידיים נסגרו כולם.

זמן לסכם את החוויה המטורפת הזו. ואם רוצים לסכם את החוויה כדאי קודם כל להזכר במטרות.

מטרות ותוצאות

הסיבה שנרשמתי ל Open היתה בכלל ההכנה אליו. קצת יותר מחודש לפני שה Open התחיל ירון הכריז על אימוני הכנה יעודיים פעמיים בשבוע. זה היה בתקופה שהגעתי לאימונים פעם בשבוע במקרה הטוב, וה Open בכלל לא היה קשור לרמת הכושר והיכולות, אבל חשבתי לעצמי שגם אם לא אתחרה בכלל ב Open המסגרת הזו תייצר לי שגרה של 2 אימונים בשבוע שאני לא מפספס, וזה כבר בונוס.

בכלל לא חשבתי שאעשה את הכל האימונים במתכונת Rx. אבל עם האוכל בא התאבון ואחרי 3 אימונים שעשיתי Rx פתאום זו הפכה להיות עוד מטרה, מה שגם הוביל אותי לעשות את 16.5 במתכונת Rx, וזו בדיעבד היתה טעות מכמה סיבות. המשקל היה כבד לי מאד וזה היה אימון השרדות שלא סיימתי והפסקתי אותו אחרי כמעט 40 דקות. כבר הגעתי למצב שסיכנתי את עצמי ללא ערך אימוני, ובסוף גם ללא תוצאה כי לא סיימתי. אם הייתי עושה את האימון scaled הוא עדיין היה מאד קשה. הייתי מקבל ערך מהאימון וגם הייתי מסיים אותו עם תוצאה שבפועל היתה תורמת יותר לדירוג שלי.

אם כבר נגעתי בדירוג אני אגיד עוד כמה מילים כי מה לעשות למרות שזה הדבר הכי פחות חשוב אני בחור תחרותי ואני חייב להוציא את זה מהסיסטם.

השורה הזו לקוחה מטבלת הדירוגים של המתאמנים בארץ.

אפשר לראות פה סוג של עקומת פעמון של התוצאות באימונים השונים שבאופן מפתיע אני חושב שבאמת מספרת הרבה על מה שקרה לי ב Open הזה.

16.1 היה האימון הראשון שלי ב Open, הוא היה אימון של 20 דקות, ופרט לעובדה שהוא היה לי ממש קשה ורק שמחתי שהצלחתי להתמודד עם כל האלמנטים בו, היה לי ברור שאני לא מתמודד איתו שוב. סיימתי אותו במקום ה 374.

ב 16.2 היתה פריצת דרך מנטלית. היות והוא היה קצר ונתן לי תחושת מסוגלות עשיתי אותו פעמיים, ושיפרתי את התוצאה בפעם השניה. האימון התחיל באלמנטים שיחסית שלטתי בהם, ולכן היה בו שיפור משמעותי. סיימתי אותו במקום ה 284.

16.3 היה השיא. הוא היה גם שיא בתוצאה. מקום 262 אבל מעבר לכך הוא היה שיא פיזי מבחינתי כי השקעתי כל כך הרבה בשביל להצליח לעשות בו muscle up. ההצלחה הזו גרמה לי להאמין שאני יכול להתמודד עם כל דבר שיגיע, אבל הגוף שלי חשב אחרת ופשוט קרס לשבוע אחרי האימון הזה.

מה שהביא אותי ל 16.4 חולה ובעצם לא ביצעתי אותו (חוץ מחזרה אחת כדי לצאת לידי חובה). התוצאה משקרת ומיקום 316 נובע מהעובדה שבשלב זה (באופן טבעי לדעתי) מתחרים החלו לפרוש מה Open והרבה פחות אנשים הגישו תוצאה לאימון הזה.

לאימון 16.5 אין לי תוצאה. דווקא עשיתי אותו והוא היה הכי קשה. ושוב העובדה שאין לי תוצאה לא דרדרה אותי הרבה בדירוג, כי רק 321 משתתפים הגישו תוצאות.

סה"כ סיימתי את ה Open במקום 329 בישראל, ומתוך 544 משתתפים רשומים (בפועל רק 476 הגישו תוצאות) זה נראה לי מכובד. ושוב, הדירוג והתוצאות זה הדבר הכי פחות חשוב, אבל עדיין אני מרגיש חובה להתיחס לזה.

הישגים

כל העסק של ה Open הביא לים של פריצות דרך ביכולות שלי, אחרי 3 שנים של קרוספיט פתאום הצלחתי לייצר שליטה בסיסית באלמנטים שלא היתה לי יכולת בהם קודם לכן. אז מה היה לנו?

נתחיל מה - double unders - שרק באחד מאימוני ההכנה כשירון היה בחו"ל ותמר העבירה את האימון, יצרתי לראשונה שליטה בתנועה ומעל 30 חזרות רצוף. ב 16.2 הדבר הזה היה מאד שימושי.

אם אנחנו ב 16.2 אז אי אפשר שלא להזכיר את ה clean של 61 ק"ג, שזו תנועה שלמעלה משנה נמנעתי מלעשות אותה עם יותר מ 50 ק"ג. באימון הזה עשיתי 4 קלינים של 61 ק"ג בדקה וחצי, ויותר מזה - התגברתי על הפחד מהתנועה והמשקל.

באופן כללי ה open הכריח אותי להתמודד באימונים עם משקלי Rx. עד עכשיו, בכל אימון הייתי נמנע ממשקל ה Rx ועובד עם משקל שנראה לי יותר נוח. ככה לא מתקדמים, וכשעובדים Rx, אין ברירה אלא להתמודד.

אפשר גם להזכיר את הדדליפט של 102 ק"ג, שאני חושב שזו פעם ראשונה שאני עושה, וברור לי שאני יכול הרבה יותר.

ללא ספק הישג השיא של ה Open מבחינתי היה ה bar muscle up שביצעתי לראשונה ב 3 שנים, ולמעשה ביצעתי 10 באותו ערב!

חוויה וקהילה

מעבר ליכולות החדשות שבניתי ב Open הזה יש גם את החוויה. אני כבר כמעט 3 שנים עושה קרוספיט וזו התקופה שהכי נהניתי בה. יכול להיות שזה בגלל שמה שמניע אותי הכי טוב זה תחרות ותוצאות אבל אני חושב שהיה פה משהו אחר. אני מתאמן לא סטנדרטי בקרוספיט. אני בא לאימון פעם ב... אחד שלא ממש יוצר קשר עם שאר המתאמנים. שלום שלום ובי. וזה מה שמבדיל קרוספיט משיטות אימון אחרות. בקרוספיט מאד מורגשת החוויה והתמיכה של הקהילה, וב Open הזה הרגשתי את זה לראשונה. העובדה שהגעתי לאימונים קבועים עם אותם אנשים, והתמודדות עם אותו קושי שבוע אחר שבוע מאד מגבשת. הפרגון של הקהילה למישהו שעושה אימון, בעידוד, בשיפוט, בטיפים, בלייקים בפייסבוק - פשוט מטורף.

אפילו יצאתי לארוחת ערב עם האנשים אלה...

ועוד כמה מילים על הבוקס שלי Crossfit TLV (שאמנם לא נמצא בתל אביב אבל גם נתב"ג לא אז תרגיעו...).

המועדון הזה קיים כבר 3.5 שנים. מתאמנים בו המתחרים המובילים בארץ. הגבר והאישה שהשיגו את התוצאות הטובות ביותר ב Open הזה מתאמנים בבוקס. הקבוצה התחרותית זכתה בגביע המועדונים השנה. אם לא יקרה משהו חריג (טפו טפו חמסה חמסה) בעוד חודשיים זו תהיה הפעם השלישית ברציפות שהמועדון מעפיל לתחרות האיזורית - ה Regionals. ועם כל הרמה המקצועית הסופר גבוהה זה מקום לכולם. המתחרים שלנו שהם גם המאמנים מסתכלים על המתאמנים האחרים בגובה העיניים, נותנים טיפים, תמיד פנויים לעזור ולעודד. לצד ההשקעה במתחרים ורמה תחרותית מאד גבוהה, כל מתאמן הכי מתחיל שיהיה מקבל את כל היחס שמגיע לו, וזה שמתאמן יעשה עליית מתח בפעם הראשונה לא פחות חשוב מזכיה של מתחרה בתחרות. זה בית, וזו קהילה, וזה הרבה מעבר לחדר כושר.

ומה הלאה?

כשיש תחרות הכל קל. לבוא ולהגדיר מטרות לתחרות זה קל, אבל מה עכשיו?

אז קודם כל הגורם המגביל המרכזי שלי ב Open הזה היה הכוח שלי. משקלים היו לי הרבה יותר מדי כבדים וכמעט כל אימון היה פשוט אימון השרדות.

אין לי שאיפות להיות מתחרה, אבל אני רוצה להגיע למצב שכל אימון קבוצה, או אימון בנצ'מרק אני יכול לעשות במשקל Rx באופן סביר.

הדבר הזה לא בא בחינם. בשביל לשמר יכולות אני אולי יכול להגיע ל 2 אימונים בשבוע, אבל אם אני רוצה להשתפר אני צריך לייצר 3 אימונים. כשאני מסתכל על הלו"ז שלי עם העבודה והמשפחה זה לא נראה ישים, אבל אני בהחלט אעשה מאמצים כדי לגרום לזה לקרות.

משהו נוסף שאני צריך לשפר זו הטכניקה. בתרגילים עם המשקולות זה היה מאד ברור, אני איטי מדי, לא מספיק עובד עם השרירים הנכונים, בקיצור - לא יעיל. גם לזה יש לנו אימונים יעודיים, אני רק צריך להגיע אליהם.

עד כאן הסיכום שלי.

נתראה ב Open של שנה הבאה.

16.5 - לא יהיה, הלאה

הגענו לאימון האחרון ב Open הזה, והיה לי ברור שיהיה בו Thruster. היה לי ברור שה thruster יהיה במשקל 43 ק"ג, וגם ידעתי שהאימון יהיה ארוך.

ואכן, דייב קסטרו לא אכזב והכריז על אימון For Time לראשונה ב Open הזה של:

21-18-15-12-9-6-3 חזרות מהאלמנטים הבאים:

43Kg Thrusters

Bar facing Burpees

מהירי החישוב יוכלו לספור 84 טרסטרים, ו 84 ברפיז.

ושוב, מי שעוקב כבר מכיר את "החיבה" שלי ל Thrusters.

ומה שמיוחד באימון הזה, שבניגוד לאימונים הקודמים שהיו מסוג AMRAP, כלומר מקסימום חזרות בזמן מוגדר, הפעם אין מגבלת זמן. אף אחד לא יעצור לי את השעון אחרי 4 או 7 או 13 או 20 דקות. זה הכל או כלום. חייבים לסיים את כל 168 החזרות בשביל לקבל ניקוד על האימון הזה. יקח כמה שיקח.

ראיתי את אימון ההכרזה שהפגיש 3 ענקי קרוספיט שסיימו את האימון הזה באיזור ה 9 דקות.

אח"כ ראיתי את ה"קרב" הישראלי בין גיל ליאור לדוד בן דוד שבו גיל סיים בקצת יותר מ 10 דקות.

כבר שמעתי על תוצאות מהעולם של 7:30, וחשבתי לעצמי "זה בטח יקח לי קצת יותר מ 20 דקות".

אח"כ טל סיפר לי שלקח לו כמעט 29 דקות, וכבר עדכנתי את הצפי שלי ל 35 דקות...

חששתי מהטרסטרים. חששתי מאד. 43 ק"ג זה משקל מאד כבד לי.

את אימוני ההכנה שעשינו ל Open עשיתי עם 40 ק"ג (למרות ש 43 הוא תמיד משקל ה Rx) ועדיין היה לי כבד מאד.

למרות זאת אפילו לא בדקתי מה המשקל לאימון Scaled (בדיעבד בדקתי - 29 ק"ג). לא היה לי ספק שאני עושה את האימון הזה במתכונת Rx. לאט לאט. יקח כמה שיקח.

זו גם היתה האסטרטגיה שלי. החלטתי מהתחלה לפרק את האימון לשלשות, משהו שאוכל להתמיד בו לאורך כל האימון. זה היה נראה לי עדיף מלהתחיל עם חמישיות ולהתפרק אחרי 3 סטים.

אז אתמול בערב (24 שעות אחרי שסיימתי עם האנטיביוטיקה) הגעתי לבוקס. אימון הקבוצה גם כן היה האימון הזה אבל אני התחממתי לבד חימום ארוך של יותר מ 30 דקות, עם הרבה פתיחת טווחי תנועה. תוך כדי ראיתי את ארז מתפוצץ בפחות מ 18 דקות והבנתי שאני הולך לסבול וזה יהיה ארוך ומייגע.

לפני האימון ירון תפס אותי לשיחת אסטרטגיה, וגם אמר לי שאם הוא יראה שהגוף שלי משדר מצוקה במהלך האימון, הוא יפסיק אותי. הוא אמר לי שהוא חושב שאני יכול לעשות את זה ב 30 דקות, אם אעבוד לאט ועקבי.

בסוף החימום ביצעתי 2 שלשות עם משקל ה Rx. היה כבד אבל לא נורא.

גייסתי את טל, שופט הבית שלי. שיתפתי אותו באסטרטגיית ה"לאט ובטוח" שלי - רק לסיים. יקח כמה שייקח. והתחלנו.

כבר השלשה הראשונה היתה לי כבדה. וכבר אז קיבלתי פידבקים שהטכניקה שלי לא יעילה. שאני עובד הרבה מהכתפיים במקום מהרגליים, וזה יגמור אותי. אז ניסיתי לעבוד יותר מהרגליים אבל זה לא תמיד הלך.

בין כל שלשה זמן המנוחה שלי התארך, אבל סוף סוף הגעתי לברפיז (מי האמין שזו תהיה ההקלה שלי).

סיימתי את הסיבוב של ה 21 (רבע מהאימון מאחורי) ושאלתי את טל כמה זמן עבר. הוא אמר לי 7:30 דקות. הייתי בהלם. כל כך הרבה זמן, ורק רבע אימון. ובא לי להפסיק. כל כך בא לי להפסיק. אבל המשכתי.

אני לא יודע כמה זמן לקח הסט של ה 18 אבל היו שם גם הפסקות ארוכות בין כל שלשה.

בסט של ה 15 ירון הגיע ובדק שאני חי. נתן כמה טיפים, הלך ושוב חזר.

כבר כאב לי כל הגב והמפרקים. רק רציתי שיגמר, אבל היה בערך עוד חצי אימון לפני.

כשסוף סוף סיימתי את ה 15 התחילו להגיד לי שמעכשיו זה נהיה קל. שרוב האימון מאחורי. אבל רק רציתי שיגמר כבר, וזה היה נראה רחוק.

אחרי שלשה נוספת של טרסטרים, החלטתי שאני ממשיך בזוגות, ואת הסט של ה 12 סיימתי בזוגות.

את הברפיז כבר עשיתי בחצי זחילה, וכשסיימתי אותם ירון ניגש אלי ואמר שהוא חושב שעכשיו הזמן לעצור.

אני לא בטוח שאוכל לשחזר את תוכן הדברים שלו כי הייתי תשוש ברמות קשות, אבל הוא דיבר על זה שאפשר לסיים את האימון הזה ולהתאבד עליו אבל אנחנו נכנסים לתחום אפור של הרס רקמות ומצב שקשה מאד להתאושש ממנו. באיזה שהוא שלב נראה לי שהוא גם דיבר על הרעלת דם.

הוא אמר לי לשבת ולחשוב על זה קצת.

הסתכלתי על השעון. 34 דקות. נשארו לי רק עוד 18 טרסטרים. 9-6-3. כבר סיימתי יותר מ 3/4 מהאימון. אם לא עכשיו לא יהיו עוד הזדמנויות ב Open הזה. מצד אחד שמחתי שירון עצר אותי כי רק רציתי שהחרא הזה יגמר כבר. מצד שני לא רציתי לוותר.

הלכתי שוב לדבר עם ירון, ושוב הוא הזהיר מהסיכונים.

"ומה אם אני אפרק אותם לבודדים?"

הוא אמר לי לפרק לבודדים ולשמור על דופק נמוך.

עוד קצת מים וחזרתי למוט. 

ניסיתי להכנס לקלין והפלתי אותו. זהו. איבדתי ריכוז.

טל מעודד אותי להתרכז.

נכנסתי שוב ועשיתי עוד חזרה אחת.

זרקתי את המוט והרגשתי שכל הגוף שלי מרוקן מאנרגיה.

עצרתי.

פתחתי את החבקים של הידיים וסימנתי לירון שדי.

טל עצר את השעון על 38 דקות.

הפעם המוט ניצח

על האופניים בהתאוששות התחילו הרבה שיחות עידוד ומוטיבציה מהחבר'ה, וחלקן גם חלחלו מבעד להכרה העמומה שלי.

ידעתי שקיבלתי את ההחלטה הנכונה, אבל התאכזבתי. מאד רציתי לסיים את האימון הזה. רציתי לסיים את כל ה Open הזה ב Rx, ורציתי לסיים את האימון הזה אחרי שהגעתי כל כך רחוק בו. 67 טרסטרים ב 43 פאקינג קילו.

ידעתי שלאימון הזה לא תהיה לי תוצאה. ידעתי שאני גם לא אעשה אותו Scaled.

כבר בדרך הביתה הרגשתי את הכאבים בשכמות. בדרך כלל לוקח להם יומיים להגיע.

היום בבוקר בקושי קמתי עם כאבים בשכמות ובמרפקים, ומי יודע מה מצפה לי עד מחר.

היום בפקקים בדרך לעבודה חשבתי איך לסכם את האימון הזה בבלוג.

איך לסכם את האכזבה המהולה בהשלמה הזאת?

ואז נזכרתי מה המטרה האמיתית של ה Open.

המטרה של ה Open היא בדיקת יכולות.

כולם מקבלים את אותו אימון, וכל אחד מתמודד איתו בדרך שלו.

כל אחד יכול לראות איך הוא ביחס לאחרים, ואיך הוא ביחס לעצמו (האימונים האלה נוטים לחזור על עצמם. האימון הזה במדויק היה לפני שנתיים).

באיזשהו מקום אני שמח שסוף סוף היה אימון על זמן.

שלא יכלתי לעשות את התחמון שעשיתי בשבוע שעבר של לעשות חזרה אחת ולקבל ניקוד על האימון.

הפעם זה היה הכל או כלום, ו-וואלה, היה גדול עלי.

היה גדול עלי ועדיין לא ויתרתי. עדיין עשיתי 67 טרסטרים, ולא הפסקתי עד שהמאמן שלי (שאולי קיבלתם את הרושם המוטעה בשבוע שעבר שהוא לחץ עלי להתאמן חולה) עצר אותי, וזה גם מה שמגדיר מאמן טוב לטעמי. כזה שלוחץ עליך כשאתה יכול יותר ממה שאתה חושב, וחודל אותך כשאתה עלול להזיק לעצמך.

האימון הזוועתי הזה לא משאיר לי טעם של עוד, למרות שאני יודע שאני עוד אפגוש אותו בהמשך הדרך.

זה אקורד הסיום של ה Open הזה, שהיה תקופה מופלאה בעיני.

בפוסט הבא אחרי שהאבק ישקע קצת אתן את הסיכום שלי לכל תקופת ה Open.

16.4 - חזרה אחת והביתה

לא יודע אם אלה שינויי מזג האויר הקיצוניים בשבוע שעבר, או המזגנים במשרד, או אולי חולשה מצטברת אחרי 3 אימונים אינטנסיביים ב Open, או אולי כמו שנעמה טוענת, אני לא מתלבש מספיק חם אחרי אימונים... בכל אופן ביום שלישי קמתי מצונן.
מה שהתחיל כצינון קל התפתח לנזילה חמורה, ובצהרים כבר היו צמרמורות חום וכאבי שרירים, אז חתכתי מהעבודה להתאושש בבית.
למחרת כבר היה לי חום, ובחמישי אפילו חום גבוה עם כאבי שיניים וסינוסים.
הרופא אמר שכנראה יעבור אבל נתן אנטיביוטיקה כגיבוי, והאמת בשישי קמתי בלי חום.
למרות שכל חלל הפנים שלי הרגיש גדוש בנזלת (מהסוג הטוב - הצבעוני...) חשבתי שאני בדרך להחלים.
ראיתי את האימון והייתי בטוח שעד יום שני אגיע כמו חדש לתקוף אותו.
הגוף שלי חשב אחרת ובערב שוב קפץ לי החום ל 39.
בשבת התחלתי אנטיביוטיקה אחרי שהרגשתי כבר פיצוצים בכל צד ימין של הפנים, ובהדרגה העסק התחיל להתפוגג.

מה היה באימון?
בתחילה זה נראה מפחיד.
מדובר על AMRAP (כמה שיותר חזרות) ב 13 דקות של האלמנטים הבאים:
55 דדליפט של 102 ק"ג.
55 חזרות Wall Ball.
55 קלוריות בחתירה.
55 חזרות Hand Stand Push Up.

נתחיל מהסוף:
Hand Stand Push Up - (מעבר מעמידת ראש לעמידת ידיים, כשהגב שעון על הקיר).
מי שקרא את הפניה המרגשת שלי לדייב קסטרו בסוף הפוסט הקודם כבר יודע שזה אלמנט שאני לא יכול לבצע. אם הוא היה מופיע באימון קצת פחות מטורף אולי הייתי זוכה להתאמן עליו, אבל פה היה ברור שלא אגיע אליו.

חתירה זה החלק ה"קל" באימון, סה"כ עניין של זמן.

Wall Ball זה תרגיל שמתחיל בעמידה מול קיר, כשמחזיקים כדור במשקל 20 פאונד צמוד לחזה. יורדים לסקוואט ובעליה זורקים את הכדור למטרה בגובה 3 מטר. כשהכדור חוזר תופסים אותו ויורדים לסקוואט שמתחיל את החזרה הבאה. תרגיל חביב אבל 55 חזרות טוחנות את ה 4 ראשי.

כל אלה לא באמת היו חשובים כי בשביל להגיע אליהם היה צריך לבצע 55 חזרות של דדליפט עם 102 ק"ג. דדליפט להזכירכם זו הרמת משקל מהרצפה עד לעמידה זקופה עם ברכיים נעולות.
תכלס דדליפט זה אחד מתרגילי הכוח החביבים עלי ביותר, אבל להזכירכם חזק במיוחד אני לא, ולדעתי מעולם לא הרמתי יותר מ 100 קילו.
לפני כמה שבועות באחד האימונים כשהייתי כבר עייף הרמתי פעם אחת 100 קילו, אז ידעתי שאני מסוגל, אבל 55 פעמים - כבר ממש לא בטוח.

בכל אופן לא התכוונתי לבדוק. לא עם אנטיביוטיקה, ולא עם כאבים ליד העין בכל פעם שאני מתכופף.
אבל ירון התעקש.

איזה מאמן קרציה.
ואחר כך גם טל התחיל להציק לי: "מה תכתוב מחר בבלוג?"
תכלס לא הבנתי מה זה קריטי חזרה אחת או אפס. ומה קריטי הדירוג, גם ככה אדרדר בו, וגם ככה אני באיזור המקום ה 300+ אז למי בכלל אכפת מהדירוג, ובכל מקרה זה לא אימון שהצלחתי להגיע לכל האלמנטים אז מה משנה חזרה אחת RX.
אבל האמת שפחדתי שאני אגיע, אראה שזה לא כזה נורא ואנסה לעשות עוד כמה חזרות כשאני חצי חולה ואפגע בעצמי. ואני מכיר את עצמי, התחרותיות המטופשת שלי, והרצון לתת את הכי טוב שלי עלולים לזקוף את ראשם.

ביום שני כבר הרגשתי יותר טוב, אז אחרי העבודה הלכתי לבוקס. התחממתי טוב. התחלתי להעלות משקלים בדדליפט, ואחרי חזרה ב 90 קילו, העמסתי על המוט 102. ניצלתי הפסקה של רם בין סטים באימון כבד ושלפתי אותו כדי שישפוט לי חזרה אחת, והרמתי.

תכלס, היה הרבה פחות כבד ממה שחשבתי.
התפתיתי לעשות עוד חזרה, ועוד אחת, ולכו תדעו עם הייתי בריא ועושה את האימון הזה בכל הכוח אולי הייתי עושה 30 חזרות, ואולי יותר. כנראה שלעולם לא נדע.
למזלי רם היה צריך לחזור להתאמן, ואני פרקתי מהר את המוט והלכתי הביתה לפני שהרעיונות המטומטים בראש שלי יגרמו לי לעשות משהו שאתחרט עליו.

באופן מפתיע מאד רק 358 גברים הגישו תוצאה לאימון הזה. גם אם לא הייתי עושה אותו הייתי במקום ה 359 עם כל השאר ולא הייתי מדרדר כל כך בדירוג.
החזרה הבודדת שעשיתי במשקל RX הקפיצה את הדירוג שלי באימון הזה למקום ה 314, לפני כל מי שביצע את האימון הזה Scaled, ובסה"כ הדרדרתי בדירוג רק 7 מקומות למקום ה 312.
לכו תדעו, אולי אם הייתי עושה את האימון הזה בריא הייתי אפילו עולה בדירוג.

בכל אופן עכשיו אני ממשיך להתאושש לקראת האימון האחרון שכנראה יהיה באמת קורע.

16.3 - מאסל אפ ראשון

כפי שצפיתי, הגיע סוף סוף האימון שמכיל אלמנט שאני לא יכול לבצע.

אז 10 הנפות של 34 ק"ג אני כנראה יכול לבצע ברצף אפילו, אבל bar muscle up מעולם לא הצלחתי.

למרות זאת הגעתי לבוקס בשישי מלא אמונה. בכל זאת יש לי chest to bar מאד חזק, אז אולי עם קצת אימון אצליח לייצר את המאסל אפ הראשון.

עבדנו עם ירון על טכניקה וניסיתי די הרבה, אפילו הייתי די קרוב, אבל לא הצלחתי לעלות.

לבסוף עשיתי את האימון (כדי שתהיה לי איזושהי תוצאה). תוך דקה סיימתי את ההנפות, ועכשיו 6 דקות של נסיונות למאסל אפ. היו כ 10 נסיונות אבל כולם כשלו ובסוף כבר איבדתי לגמרי את הטכניקה.

סיימתי את היום עם ידיים פצועות, ואפס מאסל אפים.

בין שישי לשני ראיתי המון סרטונים על טכניקה של מאסל אפ. החלטתי להגיע מוקדם ביום שני. להתחמם טוב ואז לבקש ממישהו שיצלם אותי כדי שאוכל לראות איך זה נראה וכמה אני רחוק מהתנועה הנכונה.

אז אחרי חימום, תרגילי מוביליטי ואפילו כמה סטים של hollow rock (תרגיל שמגייס את שרירי הליבה בבטן, שמסתבר שהם קריטים למאסל אפ), ניגשתי לנסיון ראשון וביקשתי מטל לצלם.

וואו כמה שזה היה קרוב!

אז ניסיתי שוב, 

ועשיתי עוד אחד רק כדי לוודא שזה לא היה פוקס

ואחרי כמה דקות מנוחה הייתי מוכן לבצע את 16.3 בפעם השניה.

הנה ה 2:20 דקות הראשונות שלו...

הטכניקה של ה snatchים שלי די גרועה, וגם במאסל אפים יש מה לשפר, אבל הי - כמעט סיימתי 3 סבבים - שזה 8 מאסל אפים - שזה משהו שלפני כמה ימים לא יכלתי לעשות!!!!

אם הייתי מבצע את האימון הזה שוב כנראה הייתי יכול לשפר, אבל כבר שני בערב ולא נשאר זמן, מה גם שאני לא באמת יכול להתלונן. יותר מזה לא יכולתי לבקש.

מה שעוד אפשר לראות ולשמוע בסרטון, וזה מה שמיוחד בקרוספיט, זו ההתגייסות של הקהילה למען ההצלחה של מישהו.

טל שופט ומעודד, ארז מצלם ומעודד, אדיר מעודד, גיל נותן טיפים, והם לא היחידים.

קיבלתי המון המון פרגון מכל הקהילה הזו בימים האחרונים, ולא רק אני. עשרות מאסל אפים ראשונים הועלו לרשת וזכו למבול של לייקים ופרגונים.

בינתיים נראה שאני משתפר מאימון לאימון.

את 16.1 סיימתי במקום 373 בארץ

16.2 במקום 283

16.3 במקום 259

וכרגע אני מדורג במקום ה 305.

ומילה לדייב קסטרו.

תודה על האלמנטים שאתה מכריח אותי להתמודד איתם.

כבר 3 אימונים עם 8 אלמנטים ועוד לא שברת אותי. יש לך עוד 2 נסיונות.

זו ההזדמנות שלך להכריז על hand stand push up ו pistol squat. 

בהצלחה!