בבית הזה לא צועקים

"רועי, תניח את הקופסא."

"אל תפתח את הקופסא, רועי"

"אתה מחזיק את זה לא טוב. כל הדובדבנים יפלו לך..."

"חכה שניה אני אפתח לך..."

(הוא פותח, נופלים 3 דובדבנים על הרצפה)

"למה אתה לא מקשיב לי?!?!"

(הוא מתחיל לבכות... "צעקת עלי...")

מזל שיש לי ילד כל כך רגיש, שמזכיר לי איך להתנהג.

הזכרון הכי מוקדם שלי הוא מסביבות גיל 4. אני מפיל צנצנת חרדל במטבח של ההורים שלי. החרדל נשפך. צועקים עלי. לא זוכר שום דבר אחר מהסיטואציה הזו, או מהגיל הזה. רק את הפחד וההשפלה.

30 שנה מאוחר יותר, אני יוצר טראומות ילדות טריות אצל ילד בן 3.5. ובשביל מה? כמה דובדבנים? במקום לשמוח שהוא מנסה להיות עצמאי ופותח את הקופסא לבד אני כועס עליו. לא עניין אותי הדובדבנים, הפריע לי שהוא לא הקשיב לי. למה הוא ממרה את פי? איך החוצפן הקטן מעז להחזיק בדעה משל עצמו?

פעם לא הייתי צועק. רק במקרים נדירים של אצבע בדרך לשקע החשמל.

משהו השתנה בשנה האחרונה. מאז שאיתי נולד הרבה יותר קשה לי, ואני הרבה יותר עצבני ליד הילדים.

זו לא פעם ראשונה שאני צועק עליו בתקופה האחרונה. זה קורה יותר מדי פעמים.

לרוב זו הסלמה והרמת קול הדרגתית. והכל בשליטה. 

זה חלק מהמשחק של בחינת הגבולות.

אבל הוא יודע לזהות בדיוק מתי זו צעקה מתוך אובדן שליטה. אז הוא נבהל. אז הוא מתחיל לבכות. וזו נורה אדומה בשבילי. 

ואני עוד מעז אח"כ להגיד לו "למה אני צריך לכעוס עליך?" רוצה לאמר "למה אתה מביא אותי למצב הזה?". לי זה ישר מזכיר משפטים של בעל מכה.

כאילו שהוא יכול להביא אותי למצב הזה. ילד בן 3.5? מה אני לא יכול לשלוט בעצבים שלי?

והיציאה הזו: "למה אני צריך לכעוס עליך?"

אני לא צריך. אבל זה יותר קל להוציא את התסכול על ילד בן 3.5 מאשר להכיל ולהתמודד עם הסיטואציה בצורה עניינית ובקור רוח. יותר קל להאשים אותו (עד כמה שזה מגוחך) מלקחת אחריות על ההתנהגות שלי.

אם כשהיינו ילדים סטירה פה ושם לצרכי חינוך היתה דבר שבשגרה, והיום זה כבר בסיס להתערבות של הרשות להגנת הילד, אין לי ספק שבעוד כמה שנים גם צעקות יכנסו למקום הזה.

הרי לא הייתי מרשה לעצמי לדבר ככה למבוגר. למה? כי הוא עלול לענות לי? אז על ילד חסר אונים שלא יכול להחזיר אני מרשה לעצמי? באמת כל הכבוד.

לצעוק, ועוד על ילד, זו אלימות לכל דבר. זה ניצול לרעה של הסמכות שניתנה לי לטפח ולהנחות אותו בעולם הזה.

זה גם לא אפקטיבי. הוא נשאר עם טראומה, אני נשאר עם רגשות אשמה, ומה שהוא ילמד זה לעשות מה שאני אומר כי "אוי ואבוי אם לא".

אז מה עושים?

לוקחים אוויר, סופרים עד 3, מנסים להכיל, והכי חשוב - חושבים איפה נהיה עוד 3 שניות והאם אני רוצה להיות שם?

זו לא היתה הפעם הראשונה שאני צועק, וכנראה גם לא האחרונה. אבל משהו השתנה אחרי הפעם הזו.

אז ניגשתי אליו בערב, ואמרתי לו סליחה שצעקתי עליו. שגם אם הוא מתנהג לא כמו שאני רוצה שהוא יתנהג וגם כשאני כועס עליו אסור לי לצעוק עליו.  ועשינו הסכם - שאם וכאשר זה יקרה לי שוב, אז הוא יזכיר לי, שבבית הזה לא צועקים. לא ההורים, ולא הילדים.